ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 3 ביולי 2022

סיפורה של סלה מייטק פלדמן : ילדות במלחמת העולם השנייה והעלייה ארצה( ילדי טהרן)

 


מיכאל, אחי הבכור, נולד בשנת 1908 בזלושיצה. בגיל עשרים ואחת התגייס לצבא הפולני. באחד בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה. לאחר שהצבא נוצח במלחמה מיכאל שב הביתה לפולין ולא מצא את משפחתו. הוא נשאר בעיירה, התחתן ונולד לו בן. כאשר החלו לשלוח את היהודים למחנות ההשמדה, מיכאל ויעקב הלכו לחפש מקום מסתור למשפחה. אשתו ובנו נשארו ביער ונרצחו על ידי הגרמנים – מיכאל ויעקב הצטרפו לפרטיזנים ועל פי סיפוריהם של קרובי משפחה הם נהרגו באחת הפעולות.

כשפרצה המלחמה הייתי בת שלוש־עשרה. הבית בגורקי התמלא פליטים יהודים ואימא ועובדות פולניות דאגו למזון לכל מי שהתאכסן אצלנו. לאחר מספר ימים החלטנו לעזוב את הבית; חשבנו שהמלחמה תסתיים תוך מספר ימים. כל משפחה נסעה בעגלה רתומה לסוסים. המסע היה קשה כיוון שהפציצו את פולין. במשך היום הסתתרנו ובלילות התקדמנו יחד עם הצבא הפולני לכיוון הגבול הרוסי. בוקר אחד התעוררנו וגילינו שהצבא הרוסי כבש את האזור שבו היינו. בעקבות הכיבוש והסכם 'ריבנטרופ-מולוטוב', שבעקבותיו נחלקה פולין בין שתי המדינות, נשארנו בצד הרוסי וביתנו נשאר בצד הגרמני. מאז לא חזרנו יותר אל ביתנו.

סיביר

בסוף שנת 1940 עצרו הרוסים את כל הנוסעים והגלו אותנו לסיביר. הם הכריזו על היהודים כ'אלמנט מסוכן'. הרוסים הובילו אותנו בתנאים קשים: שמונה משפחות בקרון בקר, כאשר כל שתי משפחות קיבלו דרגש. כשהרכבת עצרה בתחנות ירד נציג מכל משפחה להצטייד במזון ובמים רותחים. היו מקרים בהם הרכבת המשיכה לנסוע ומי שלא הספיק לעלות בזמן נותק ממשפחתו. לאחר שבועות של נסיעה ברכבת הועברנו לספינות שהובילו אותנו עמוק לתוך סיביר. הנסיעה ארכה שבועות רבים בתנאים של אסירים. אנשים רבים חלו ומתו בדרך. לאחר שבועות של נדודים הגענו ליער שהיו בו שני צריפים גדולים, שבהם היה תא לכל משפחה. הזיכרון הטוב שיש לי מסיביר הוא שלמרות הקור ששרר סביב, בתוך הצריפים היה לנו חם – היו תנורים והיו מספיק עצים להסקה. הלחם בסיביר ניתן רק למי שעבד. תמורת העבודה כל אחד קיבל ארבע־מאות גרם לחם רותח ליום. השתדלנו לשמור על המסורת היהודית, קיימנו תפילות בתוך הצריף בעוד הילדים בחוץ שמרו על מנת להזהיר את המתפללים מפני המפקדים, אם יבואו.

היו שבועות בהם אכלנו רק תפוחי אדמה. דרך נוספת להשגת מזון היתה ללכת לקולחוזים ולהחליף בגדים במזון. בעונות בהן היו ביער פטריות, פטל ותותי בר, אספנו ואכלנו גם מהם. זרענו תפוחי אדמה אך לא נהנינו מהם, כיוון שבאותו הזמן נחתם ההסכם של הממשלה הפולנית הגולה בלונדון וניתנה לנו האפשרות לעזוב את סיביר.

זיאדין

התקדמנו לכיוון ארצות החום והגענו לסמרקנד שבאוזבקיסטן. במשך זמן מה התגוררנו בתחנת הרכבת. התנאים בעיר סמרקנד היו קשים: צפיפות רבה, רעב ומחלות. אבא החליט לעבור לזיאדין, עיר קטנה שנמצאת בסמוך לסמרקנד.

אני חליתי בטיפוס ואושפזתי בבית חולים מקומי קטן. סבלתי מחום גבוה ושכבתי בחדר עם עוד נערה. זיכרון חזק נשאר בי מאז: חששתי כי בלי לשים לב, בעת ששכבתי עם חום גבוה, סיפרתי לרופאים הזרים שאני יהודיה ועל קיומה של האחוזה המשפחתית בפולין. כאשר אבי בא לבקר אותי בבית החולים סיפרתי לו על חששי. הוא הרגיע אותי ואמר: אין לך ממה לחשוש. הרופאים, שחשבת שהם רוסים, הם יהודים ולא יעשו לך רע.

כאשר השתחררתי מבית החולים אבי סיפר לי על בית הילדים שפתחו בזיאדין. משפחתי חשבה שבדרך זו אוכל לצאת מרוסיה אל מקום טוב יותר, ונכנסתי לבית היתומים היהודי. בבית היתומים היו ילדים שהוריהם גרו קרוב, ולכן לנו בלילה בבית, ואילו אלה שהוריהם התגוררו במרחק רב נשארו ללון במוסד. הדבר הטוב שזכור לי משם הוא ארוחת הצהרים החמה שקיבלנו בו, דבר שלא היה באפשרות הורינו לתת לנו.

יום אחד הגעתי לבית היתומים ופגשתי את איטקה, שהינה חברתי הטובה עד היום. מצאנו את הבית ריק. הילדים האחרים עזבו. מציאות זו גרמה להידוק הקשר בינינו. תוך זמן לא רב נוצרה קבוצת ילדים חדשה בבית היתומים, שבאה במקום הקבוצה שעזבה ואנחנו הצטרפנו אליה. אחרי זמן מה עזבנו גם אנחנו את בית היתומים. יצאנו ממנו ברכבת ולא ידענו לאן, נפרדנו מההורים כאשר רודפות אותנו המחשבות: מתי נראה אותם שוב?

הילד אדש

איטקה ואני ישבנו זו ליד זו ברכבת, לקראת המסע שלווה על ידי הצי האנגלי. דרך חלון הרכבת התחננה אלינו אישה, שראו עליה שהיא בהריון, שניקח אתנו את הילד שלה וכך יהיה לו סיכוי להינצל, כיוון שמבוגרים לא עלו על הרכבת. היא מסרה לנו דרך החלון את בנה בן השלוש. על צווארו היתה שקית ובתוכה תמונה עם פרטיו ופרטי משפחתו: לילד קראו אדש. וכך יצאנו לדרך. איטקה ואני, שתי ילדות צעירות בנות ארבע עשרה שעד לא מזמן היו עם משפחותיהן, והפכנו ל'אמהות' וטיפלנו בילד קטן.

ירדנו מהרכבות והעלו אותנו לאונייה. את האוכל שקיבלנו נתנו לאדש, שהתלונן ביידיש שוב ושוב: 'איך בין אינגעריק' (אני רעב). באונייה הצטופפו מאות ילדים ומדריכים בתנאים לא אנושיים, שגבו קורבנות נוספים ממחלות, רעב ודיזנטריה. האונייה הובילה אותנו לפרס, לעיר הנמל פהלווי.

זיכרונות מפהלווי – חנות העוגות

הגענו לעיר פהלווי לקראת החגים, בחודש תשרי. הזיכרון שחרוט אצלי הוא הביקור בבית הכנסת בפהלווי ביום הכיפורים. בדרך לבית הכנסת פגשנו את השפע ברחובות. במיוחד זכורים לי בתי הקפה, חנויות לדברי מתיקה, עוגות מקושטות, גלידות ושוקולדים שבלטו בחלונות הראווה. שנים לא ראיתי אוכל וההבדל בין הרעב לבין השפע היה גדול.

עמדנו, איטקה, אני ובנות נוספות ליד חלון ראווה מלא עוגות מכל טוב. עינינו יצאו מחוריהן וכל אחת מאיתנו בחרה בדמיונה את העוגה אותה רצתה לאכול. מאחורינו עמד קצין פולני ושמע את הדברים. הוא נכנס והזמין עבורנו עוגות וגלידות. אולם אנחנו נאלצנו לסרב להזמנתו כיוון שזה היה יום הכיפורים. הסברנו לקצין את הסיבה לסירובנו. הקצין עמד על דעתו, והסביר כי מגיע לנו לאכול את העוגות לאחר שנות הסבל והרעב שעברנו. עמדנו על דעתנו ולא אכלנו למרות שהפיתוי היה גדול.

מחנה האוהלים בטהרן

מפהלווי הועברנו במשאיות לטהרן. שם נבנה עבורנו מחנה אוהלים גדול. חולקנו לקבוצות על פי גיל ועל פי מין: בנים בנפרד, בנות בנפרד. ארגנו לנו טיולים להכרת האזור. בזמן ששהינו במחנה סיירנו בעיר טהרן ובשווקיה וראינו את הסרט 'הדיקטטור הגדול'.

היינו עשר בנות בקבוצה, ולמדריכה שלנו קראו רחל. היא היתה חניכת 'השומר הצעיר'. מה שאפיין אותה היה קולה המיוחד: בערבים היא שרה לנו שירים מהאופרה כרמן, ושירים בעברית… היא אהבה אותנו ופינקה אותנו ללא גבולות. רחל הייתה לנו מודל לחיקוי. אנשים מהארץ הגיעו לבקר אותנו, ביניהם משלחת ובה הגברת ציפורה שרתוק והגברת הנרייטה סולד. למרות הדאגה הרבה שדאגו לנו, הגעגועים שלנו למשפחות הלכו וגברו עם הזמן.

המשך הדרך לארץ

מהמחנה בטהרן הועברנו לאונייה בריטית, ולאחר הפלגה של שבוע ימים הגענו להודו (לאזור ששייך כיום לפקיסטן), לעיר קראצ'י. שוב שיכנו אותנו במחנה אוהלים ליד העיר, כאשר אנו ממתינים לאשרות עלייה לארץ. לאחר כמה שבועות במחנה הודיעו לנו שאנחנו עוזבים.

שוב עלינו על אנייה והפלגנו לפורט־סעיד שבמצרים, משם המשכנו ברכבת לארץ ישראל. הרכבת הגיעה לרחובות. ילדים עם דגלונים קיבלו את פנינו, שרו לכבודנו וזרקו עלינו סוכריות ותפוזים. זו הייתה הפעם הראשונה שראינו שפע של תפוזים!… התושבים בארץ התרגשו מאוד מבואנו כיוון שזו הייתה העלייה הגדולה ביותר שהגיעה מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה: אלף ילדים הגענו בפברואר 1943.

הגענו עם הרכבת לעתלית ושם שהינו בהסגר במשך שלושה שבועות. כמו רבים אחרים, גם אנחנו רוססנו ב DDT כפי שהיה נהוג באותה התקופה. מעתלית זכורה לי תחושה קשה של בדידות. איש לא הורשה לבקר אותנו. היינו קבוצה של עשר בנות מאותו בית ילדים ותמכנו אחת בשנייה. לאחר שעזבנו את עתלית חולקנו לקבוצות. קבוצתי עברה למשק הפועלות בתל אביב, בהנהלת חנה צ'יזיק.

במשק הפועלות בתל אביב

כאשר הגענו למשק הפועלות התפעלנו ממראה החדרים: שנים לא ראינו סדינים ושמיכות. ליד כל מיטה עמד שולחן ועליו פנקס, עיפרון ומפת ארץ ישראל. התרגשנו מאוד; שנים רבות היינו פליטים, עברנו ממקום למקום ולא הייתה לנו פינה משלנו. אנשים רבים באו לבקר אותנו: מנהיגי היישוב, תלמידים מבתי הספר. המבקר שבלט בין כולם היה ברל כצנלסון. ההתלהבות לקראתנו והטיפול בנו יצרו אצלנו תחושה נעימה. נשלחו אלינו מדריכים מתנועת ההתיישבות, שהחלו ללמד אותנו את השפה העברית ואנו התחלנו להתרגל לחיים מאורגנים. זה לא היה קל. לאחר שנים בלי ביטחון בסיסי, לא הצלחנו בקלות להאמין לבני אדם. צוות המדריכים השקיע מאמצים חינוכיים וניסה להחזיר לנו את הביטחון הבסיסי הזה. הגיעו אלינו מדריכים מעליית הנוער וערכו לנו סיורים בקיבוצי הארץ. אני החלטתי להתיישב בקיבוץ אפיקים, לשם עברנו אחרי התקופה הקצרה במשק הפועלות, ושהיתי שם במשך שנתיים במסגרת עליית הנוער.

זיכרונות מקיבוץ אפיקים

בליל הסדר נכנסנו לחדר האוכל והתפלאנו מהמראה שנגלה לעינינו, שולחנות ערוכים עם מפות ופרחים, מראה כזה לא ראינו במשך שנים. בכניסה לחדר האוכל כל אחד קיבל פרח, התרגשנו מאוד מאותו ערבאפיקים היוותה עבורי את הבית שלא היה לי במשך שנות המלחמה. אני זוכרת שעבדנו בחריצות רבה בשעות הבוקר ולמדנו אחר הצהרים. באפיקים הכרתי את צבי, גם הוא מילדי טהרן שהגיע לקיבוץ, שלימים יהיה בעלי. לאחר שנתיים בקיבוץ, בהן עבדתי ולמדתי עברית, החלטתי לצאת ללימודים. עזבתי את הקיבוץ ועברתי להתגורר בתל אביב אצל בן דודי יעקב וייצמן, שגם הוא רק הגיע לארץ. עבדתי בעבודות שונות על מנת לחסוך כסף ללימודים. אחרי שנה עברתי לירושלים והתחלתי ללמוד בויצ"ו.

בסיום לימודי צבי ואני התחתנו, הצטרפתי אליו לקיבוץ חצרים. בחצרים שהיתי במשך תקופת מלחמת השחרור וגם לאחריה.

החיים בחצרים היו קשים, בלילה שמרנו וביום עבדנו. זו הייתה תקופה לא קלה עם התרגשויות רבות. אחת מההתרגשויות הייתה כאשר הצטופפנו בצריף חדר האוכל להאזין לרדיו כאשר שידרו את הכרזת המדינה. שמחנו מאוד אבל גם דאגנו, כיוון שידענו שהמלחמה עומדת בפתח. באותה תקופה צבי עבד בנגרייה ואני בישלתי עבור החברים שעבדו שםאני זוכרת את הפודינג שהכנתי מענבים שקטפתי בעצמי. באותה תקופה הגיעה אמו של צבי ארצה, תחילה שהתה אצלנו בחצרים, לאחר שחלתה נסעתי לטפל בה. בשנת 1949 הגיעו גם הוריי לארץ, לאחר שנדדו מזיאדין לקראקוב ומשם לגרמניה. הם הגיעו לפרדס חנה, משם עברו ליפו וגרו בבית ההורים של קיבוץ חצרים. אבי נפטר בשנת 1954 מהתקף לב. אמי זכתה לאריכות ימים ונפטרה בשנת 1982 כשהיא בת תשעים ושלוש, זכתה לחתן את נכדיה ולגדל את ניניה. בשנת 1950 החלטתי לעזוב את הקיבוץ. צבי קיבל חופשה מהקיבוץ והתחלנו את חיינו העירוניים ביפו. בשנת 1951 נולדה רחל בתנו הבכורה ובשנת 1954 נולדו התאומים יצחק ויואב. בשנת 1955 עברנו לבאר שבע ומאז אנחנו גרים בנגב.

הבן של סלה , יצחק ז"ל נהרג במלחמת יום הכיפורים

 

מקור וקרדיט :

הקשר הרב דורי  מאגר סיפורי מורשת


בנות יתומות מקבוצת ילדי טהרן, עתלית , פברואר 1943⁠

 

""צפיתי באמא מתה, ואחר כך באבא. שניהם גוועו ברעב. היינו 7 אחים ואחיות, ורק אני שרדתי". - קטע מתוך "ילדי ציון – דרך הייסורים של 'ילדי טהרן'" מאת הנריק גרינברג.

כאשר גרמניה הנאצית פלשה לפולין ב-1939, כ-300,000 יהודים פולנים נמלטו לברית המועצות. אלפים מתו במסע הזה, והותירו את ילדיהם יתומים.

3 שנים יותר מאוחר 1800 ילדים יהודים , מרביתם יתומים הובאו לטהרן .

ב18 בפברואר 1943, הגיעו 'ילדי טהרן' והמלווים שלהם ברכבת לארץ ישראל.

 

מקור וקרדיט : יד ושם

גטו ורשה: בתי המקלט והסיוע לילדים יהודיים

 


נערים משחקים טניס שולחן בבית מקלט וסיוע לבנים יהודים , ורשה, פולין. מתוך אלבום שהכין ה
-ZSS ארגון העזרה העצמית של הגטו.

זמן קצר לאחר כיבוש ורשה על ידי הגרמנים, ארגנה הקהילה היהודית ועדה לרווחה חברתית הידועה בשם  Żydowska Samopomoc Społeczna  (עזרה עצמית חברתית יהודית), או ה-ZSS, על מנת להעניק סיוע סוציאלי לתושבים היהודים.

 המימון לפעילות הגיע בעיקר מהסניף הפולני של הג'וינט, ששכן גם הוא בוורשה. במהלך המחצית הראשונה של 1940 פעילות הסיוע של הארגון התמקדה בפתיחת בתי תמחוי ציבוריים ובחלוקת מזון לנזקקים, בקליטת אלפי פליטים ושבויים יהודים שנשפכו לוורשה והקמת מוסדות לטיפול בילדים..

מקור וקרדיט : יד ושם


ההישרדות של הילדות היהודיות מישלין ואנה בשואה בבלגיה

 


מקס וירז'קובסקי היה דייר בבניין בבעלות ז'אן וג'ולי דה באסט, בבריסל, בלגיה. בשנת 1942, בן דודו של מקס, רחמיאל וירצ'ובסקי, העביר בחשאי את בתו מישלין (ילידת 1937) ואת בת דודתה אנה מאיירס (ילידת 1930) במכון קתולי. יום אחד פשט הגסטפו על המכון בחיפוש אחר ילדים יהודים. שתי הבנות הוחבאו בארון בעליית הגג ולא התגלו. כשג'ולי דה באסט שמעה על הפשיטה היא מיד הלכה להביא את אנה ומישלין והחליטה להשאיר אותן אצלה. הזוג דה באסט היה חשוך ילדים ושני הילדים הוצגו בפני זרים כבנותיו של אח של ז'אן. כשמקס וירצ'ובסקי נתפס כשהלך לבקר חברים בסנט ז'יל, הגיעה המשטרה לחקור את בני הזוג דה באסט. עם זאת, הם הצליחו לחמוק מההאשמה, בכך שהם  טענו כי לא היו מודעים  בכלל לכך שהוא יהודי.

מקס וירצ'ובסקי גורש ונרצח ע"י הנאצים .

לאחר המלחמה הוחזרו  הילדות מישלין ואנה למשפחותיהם שנותרו בחיים. ⁠

ב-10 באפריל 1994 הכיר יד ושם בז'אן וג'ולי דה באסט כחסידי אומות העולם. ⁠

מקור וקרדיט : יד ושם


יום ראשון, 26 ביוני 2022

המבט האחרון של ילדה יהודיה מקהילת הילדסהיים , גרמניה

 


הילדסהיים, גרמניה,

אישה וילדה, בזמן גירוש היהודים מהעיר, 1941-1942.

כנראה היא תולה כרטיס זיהוי על הילדה .

 מקור, כי אנו העדים הבאים

 רקע

יהודי הילדסהיים

בעיר התקיימה לאורך השנים קהילה יהודית גדולה. בין רבניה נמנו רבנים ידועי שם ובהם: רבי צבי הירש אופנהיים; רבי אליקום גץ (נפטר 1705); רבי מנחם מנדל שטיינהארט (1768–1825) ורבי יהודה ליב בודנהיימר (1799–1868).

ראו גם :

יהודים | היסטוריה | גרמניה הילדסהיים | הספרייה הלאומית

 


המבט האחרון של הילד היהודי לפני הגירוש לגטו קוטנו

 

 


 יהודים ברחוב עם חפציהם לפני גירושם לגטו קוטנו, יוני 1940. ⁠

קוטנו (פולין) עיר בעלת נוכחות יהודית מהמאה ה-15, הייתה ביתם של כ-6,700 יהודים ערב מלחמת העולם השנייה. רובם המכריע של יהודי קוטנו נספו במהלך השואה, או מהתנאים הנוראים בגטו או במחנה ההשמדה חלמנו. רק 213 מבני הקהילה היהודית של קוטנו שרדו את השואה. ⁠

מקור וקרדיט : יד ושם

 ראו גם :

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בקוטנו כ-6,700 יהודים. ביוני 1940 גורשו יהודי קוטנו לגטו. רשויות העיר הבטיחו לספק כרכרות לשם המעבר לגטו, אך ההבטחה לא קוימה. על כן נאלצו רוב יהודי העיר להכניס לגטו רק דברים שיכלו לשאת בידיהם. עקב כך נאלצו רבים מהם לחיות תחת כיפת השמיים. כמעט כל יהודי קוטנו נספו בשואה. 

בקוטנו ישבו יהודים מהמאה ה-15. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בקוטנו כ-6,700 יהודים מתוך כ-26,000 תושבים. רובם עסקו במלאכה בענפי ההלבשה והמזון ובחנוונות. הם קיימו ארגוני עזרה הדדית, בנק סוחרים ואיגוד בעלי מלאכה. כל המפלגות היהודיות בפולין קיימו סניפים בעיר. בעיר פעל בית ספר "שבסובקה" - בית ספר יסודי ממלכתי שנועד לילדים יהודים ולכן למדו בו בימי ראשון, ובשבתות היה סגור. בתי ספר אלו, שהוקמו ברחבי פולין, נועדו למשוך תלמידים יהודים למערכת החינוך הפולנית הממלכתית. עוד פעלו בעיר  בית ספר יסודי, תלמוד תורה, בית ספר של רשת "בית יעקב", בית ספר יסודי ביידיש ואוניברסיטה עממית.

הגרמנים נכנסו לקוטנו ב-15 בספטמבר 1939 ומיד החלו לפגוע ביהודים, לגזול רכוש ולחטוף לעבודות כפייה. בית הכנסת הגדול הושחת. הוקם יודנרט והוטל עליו לגבות כסף לתשלום מסים ולארגן צוותי עבודה.

ביוני 1940 הוקם בקוטנו גטו והיהודים נאלצו לעבור אליו בתוך 24 שעות. רשויות העיר הבטיחו לספק כרכרות לשם המעבר לגטו, אך ההבטחה לא קוימה. על כן נאלצו רוב יהודי העיר להכניס לגטו רק דברים שיכלו לשאת בידיהם. הם נדחסו לשטחיו של מפעל הסוכר "קונסטנציה", אשר חלק מבנייניו הופצצו. עקב כך נאלצו רבים מהם לחיות תחת כיפת השמיים, בחורבות ובמרתפים. בגטו חיו כ-7,000 יהודים, וכ-2,000 מהם היו פליטים מחוץ לקוטנו.

הגטו היה סגור והוקף בגדר מוארת בזרקורים ובשרשרת זקיפים. למרות זאת התפתחה בגטו פעילות תרבותית, כולל מופעים ומועדון שנערכו בו ערבי תרבות. בגטו היו שבע פרות, ואת חלבן נתנו לילדים ולחולים. הג'וינט העביר תמיכה כדי לספק מזון לעניים ולטפל בחולים, ובשלהי 1940 נתקבלו כספי סיוע מאיגוד יהודי גרמניה בברלין.

בסוף 1940 פרצה בגטו מגפת טיפוס. על הגטו הוטל עוצר. באביב 1941 גברה המגפה וגבר הרעב. כעשרה אחוזים מיושבי הגטו נספו בין מרס לדצמבר 1941.

במאי 1941 נתפסה קבוצה של מבריחי בשר וכל חבריה נתלו. יהודי גטו קוטנו ניסו לעזוב את הגטו ולהתחבא אצל פולנים.

גטו קוטנו חוסל באביב 1942. כל חברי היודנרט ושירות הסדר היהודי נורו למוות בבית הקברות המקומי. יתר תושבי הגטו גורשו למחנה ההשמדה חלמנו. רק 213 יהודים מקוטנו שרדו את השואה.

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 


פליטים יהודים, וביניהם ילדים רבים, על סיפון הספינה היפנית "Hikawa Maru"


פליטים יהודים, וביניהם ילדים רבים,  על סיפון הספינה היפנית "Hikawa Maru" הפליגו מיוקוהומה, יפן, ב-5 ביוני 1941, לקנדה. הם עגנו בוונקובר ב-17 ביוני 1941. ⁠

הספינה ה"Hikawa Maru" וספינה יפאנית נוספת הפליגו מספר פעמים מיוקוהומה, יפן לוונקובר, קנדה וסיאטל, ארה"ב. עשרות פליטים יהודים שנמלטו מקובנה רגע לפני הכיבוש הנאצי, הפליגו ב"היקאווה מארו" בדרכם לצפון אמריקה. ⁠

כ-4,600 פליטים יהודים עברו ביפן מיולי 1940 ועד הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941, לאחר שהשיגו אשרות למדינות אחרות או הזדמנות לעבור ליעדים אחרים, כולל שנגחאי והאיים הקריביים של קוראסאו. כמחצית מהפליטים היו מגרמניה, והחצי השני מליטא. ⁠

מקור וקרדיט : יד ושם

 

  

ילדים ניצולי שואה מבוכנוולד רוקדים במעגל, אבלוי, צרפת, 1946

 


ילדים ניצולי שואה מבוכנוולד רוקדים במעגל, מבית הילדים , אבלוי, צרפת, 1946.⁠

מקור וקרדיט : יד ושם

ההעפלה של ילדים ניצולי שואה , יוני 1945

 

ברצלונה , ספרד , קבוצת מעפילים בלתי-ליגאליים בדרכם לספינה שתובילם לא"י , יוני 1945 .

קבוצת המעפילים כללה בעיקר ילדים ששרדו את השואה, והועברו לאחר המלחמה דרך צרפת לברצלונה שבספרד. הקבוצה הפליגה מספרד לא"י ביוני 1945. ההעפלה  בוצעה בשיתוף  עם ועדת ההפצה המשותפת (@jdcjoint) .⁠

מקור וקרדיט : יד ושם


יום ראשון, 19 ביוני 2022

המכתב של מיילך קורץ לבתו הפעוטה

 



מיילך קורץ מסר את המכתב הזה לבתו, דוריאן, ליום הולדתה הראשון במרץ 1937. "בשנה הבאה אדאג להגיע ליום הולדתך", כתב. אבל לפני שהספיקו לחגוג את יום הולדתה השני של דוריאן, גרמניה הנאצית סיפחה את מולדתה של המשפחה אוסטריה. בני הזוג  היהודים קורץ נאלצו לברוח למקום מבטחים בהולנד.

ואז, במאי 1940, פלשה גרמניה להולנד, וסיכנה שוב את דוריאן ומשפחתה. ב-1942 נעצר מיילך. דוריאן, אמה קלרה ואחיה אלפרד הסתתרו, אך התגלו וגורשו לבסוף למחנה הריכוז ברגן בלזן ב-1944.

ב-1945 הם שוחררו תוך כדי פינוי מברגן בלזן. האם קלרה מתה זמן קצר לאחר השחרור.

האב מיילך לא שרד. הוא נקבר במחנה הריכוז וסטרבורק לפני גירושו לאושוויץ. גורלו המדויק אינו ידוע. מכתבו של  האב מיילך יהיה אחת התזכורות הבודדות של דוריאן מאביה לאחר השואה. "שהאל הטוב יגן עליך תמיד בכל צעד ויעניק לך הרבה אושר ובריאות", כתב.

תמונות: USHMM, מתנת אלפרד קורץ

מקור


סיפור חייה המרתק של הילדה סימה הרשטיין בשואה

 


ילידת 1930 , טרנסילבניה,קופלניק-מנסטור

הייתה לנו מכולת עד שנת 1939 וכשהמלחמה החלה לקחו לנו את הרשיון. בגיל 10-9 התחלתי להכין סוודרים, וכך התפרנסנו יחד עם אמא. היה לי עוד אח, הייתי בבית ספר יסודי. בכיתה ז' כבר לקחו אותי לגטו. בית הספר היה בית ספר ציבורי . בכיתה ז' הפרידו את היהודים משאר בית הספר, הכניסו את כולם לאותה כיתה בלי הבדלי גיל. החברים היו כל כך רשעים, אמרו לנו ללכת לפלסטינה. היינו הרבה יהודים. ברגע שלא היה לנו אוכל, הרומנים עזרו לנו. בבית היו קצת תרנגולות, פרה וגינה. כל הפרנסה של המשפחה הייתה מהסוודרים שסרגנו. אמא שלי צבעה ואני סרגתי עם דוגמאות. החברים הרומנים גם פחדו מאיתנו. בערך בשנת 1942 ההונגרים הגיעו ואז התחילה קטסטרופה ליהודים, ובשנת 1944

הגיעו הגרמנים ולקחו אותנו לגטאות. בתקופה שבין 1939 ל1944 כל החנויות נסגרו, הייתה תקופה שהיינו צריכים ללכת עם טלאי צהוב.

בשנת 1944 הגרמנים פלשו, לקחו אותנו לגטו בור פאטאק. אני לא זוכרת פרטים מהגטו. אוכל נתנו לנו אבל אני לא זוכרת בדיוק איך היה. מהגטו לקחו אותנו ברכבות לאושוויץ-בירקנאו . את אבא לקחו לביאמריה, שם הוא עבד בבית חרושת. משם הוא הגיע לאושוויץ. כשהגענו לאושוויץ הופרדנו מהאמהות. אמא שלי הלכה עם אחי. אחר כך עשו עוד הפרדה- לעבודה ולתאי הגזים. אמא שלי הלכה איתי לעבודה, ואז ראו שאחי לבד ולקחו את אמא שלי איתו. אני נשארתי לבד עם עוד חברה אחת. שם לקחו אותנו להתרחץ, הפשיטו אותנו, גזרו לנו את השיער. הביאו לנו בגדים חדשים, אבל אני נשארתי עם הנעליים שלי. לא יכולתי לזהות את החברה שלי רותקי. קראתי לה אבל היה קשה לזהות בלי השיער. אחר כך לקחו אותנו לבלוק 20 .הרבה השתגעו בלילה הזה. הצ'כים והפולנים הגיעו מוקדם יותר. מי שהייתה שם אמרה: "מי שהלך בצד שמאל, אל תחשבו שהם יחזרו. אתם רואים את העשן? זה העשן של ההורים שלכם והילדים שלכם." המון אנשים השתגעו. בבוקר, כשקמנו, ספרו אותנו. אחר כך נתנו לנו משהו לשתות, אמרו שזה קפה (אבל זה היה רק צבע), נתנו גם שתי פרוסות לחם. בבלוק היו 1200 בנות ולא היו מיטות (לעומת בלוקים אחרים). ישנו אחת על השניה על הרצפה, וכשירד גשם הוא ירד עלינו. בצהריים קיבלנו תבשיל חם, וכולנו היינו צריכים לאכול ממנו. את פרוסות הלחם חילקנו לערב, בבוקר לפעמים קיבלנו מרגרינה. כשהסתובבנו שמענו כל מיני דיבורים. הייתי שם חודשיים וחצי. משם שלחו אותנו לעבודה. כל בוקר הוציאו את החלשים והקטנים לתאי הגזים, מספר פעמים לקחו גם אותי וברחתי בחזרה.

 פעם אחת בסלקציה לקחו אותי לתאי הגזים ובחורה אחת אמרה לי באידיש:"לכי בחזרה, או שנקבל אחר כך עונש בגללך". עשיתי כאילו אני לא שומעת וכך נשארתי בחיים. בבוקר למחרת, רצו לקחת אותנו לתאי הגזים ואז הגיע חייל על סוס לבן ואמר:"אנחנו צריכים את האנשים האלה לעבודה". לקחו אותנו לעבודה ולכן לא הספיקו לעשות לנו מספר על היד. משם לקחו אותנו לבויצנבורג. שם עבדנו 12 שעות ביום, עד סוף המלחמה. עבדתי שם בבית חרושת למטוסים ואניות. היה קשה עד כדי כך, שברגע שהפציצו אותנו, שמחנו שיש סוף סוף קצת מנוחה. התנאים במחנה היו טובים יותר. היה איתנו עובד גרמני אחד שכל יום הביא אוכל לעצמו וחלק את האוכל עם אישה אחת. היינו 400 איש. היינו 30 בנות בבלוק. הגרמנים לקחו אותנו לעבודה כל בוקר. באפריל (בסוף המלחמה) לקחו אותנו מהמחנה ברגל והלכנו ברגל 4 שבועות עד שהגענו ללודביגלוס. הלכנו בשני צידי הכביש והגרמנים בינינו. כשעברו מטוסים, הגרמנים נכנסו בינינו כדי שלא יפציצו אותנו. כל יום עשינו 30 . קילומטר קיבלנו קצת חלב ולחם ובכל מקום הביאו לנו קצת אוכל. בלודביגלוס פתאום נעלמו הגרמנים והשאירו אותנו לבד. כשהאמריקאים הגיעו הם מצאו אותנו. אז לקחו אותנו לבית גדול. היינו 15 בנות בחדר קטן אחד. הביאו לנו חבילות אוכל מאמריקה ואחר כך אנשים הלכו ומצאו אוכל לבד. הייתה עזרה הדדית, מי שגנב אוכל חילק אותו בין כולם. בלודביגלוס הייתי שבוע, משם העבירו אותנו לגראבוב שהיה בשליטת הרוסים. הם לקחו אותנו לחודש לעבודות שדה לגרמנים. הם אמרו שאנחנו צריכים לעבוד כדי לאכול. כל יום הביאו לנו עדשים צהובות, מאז אני לא אוכלת את העדשים האלה. היה שלב שבו איטלקים הביאו לנו אוכל. הם גם היו שבויים אבל הם יכלו לבשל. אחרי חודש אמרו לנו שעבדנו מספיק עבור הגרמנים ועזבנו. בעצם אחרי המלחמה לא היה לנו כלום, לא אוכל, לא בגדים ולא כסף.

כשעזבנו עברנו דרך הרבה מדינות והרוסים קיבלו אותנו 4 .שבועות טיילנו עם הרכבות. כשהגענו לרומניה לקחו אותי לבית חולים של יהודים זקנים כי אמרו ששם אני אקבל טיפול טוב. הייתי שם מספר חודשים. הבנות שבאו איתי אמרו לי שאבא שלי היה שם. לאבא שלי אמרו שהייתי קצת חולה ואני בבית חולים. אבא לא מצא אותי כי הייתי בעצם בבית אבות. היהודים שם הגיעו לשמח אותנו. דודה רחוקה שלי עזרה לאבא שלי למצוא אותי. אבא הלך לבית כנסת ואמר שהוא מחפש אותי. שאלו אותו איך אני נראית, הוא אמר שאני ג'ינג 'ית ואמרו לו שאני בבית אבות. ואז אבא הגיע לבקר אותי. עד היום יש לי נזק בריאותי. אחר כך חזרתי הביתה, נרשמתי לבית ספר פרטי, עבדתי בעיריה ולמדתי להדפיס. אחר כך עברתי לדרגולבושט, שם התחתנתי וילדתי 2 ילדים.

בעלי היה נהג משאית ואני עבדתי במשרד, עזרתי לקומוניזם. כאשר הדפסתי את מסמכי העליה שלי, העיפו אותי משם. אחרי זה עבדתי במשרד של העיריה, זה היה קרוב לבית וזה היה סודי. שם עזרתי הרבה ליהודים. כשראיתי דפים של יהודים שעשו בעיות שרפתי אותם. הבוס שלי ידע שהכול נמצא בידיים שלי. בשלב מסוים ידעתי כל מיני סודות לגבי אנשים והנכסים שלהם. בשלב מסוים פיטרו אותי כי ידעתי יותר מדי סודות.

תמיד רציתי לעלות לארץ. בשנת 1962 עליתי כי אז אישרו לי לעלות. עלינו על אוניה דרך איסטנבול, היינו 4 ימים על האוניה. אני הייתי אחראית להוציא את אישורי העליה לכל העיירה. הגענו לחיפה ומשם העבירו אותנו למעברה בקרית יובל. שם היינו שנה וחצי ועבדתי שם. כשהגענו ארצה עשינו הכול, לא התפנקנו. לא ידענו עברית, הילדים שלי היו בני 4 5 -ו . עבדתי בתור עוזרת בית אצל אישה זקנה ובעלי עבד בחברת "אבן וסיד" (מחצבה . ) אחר כך קיבלנו בית דרך הגרלה, קיבלנו משכנתא ל 30 . -שנה ושילמנו אבי הגיע לארץ בשנת 1965 ונפטר בגיל . 62 הוא היה מאוד חולה. הוא גר בבית של הסוכנות. אחר כך בעלי לחם במלחמת ששת הימים. אחרי המלחמה הוא הלך לעבוד, נרדם ופיספס את ההסעה הביתה,עלה על טרמפ ונהרג בתאונת עבודה. כיום יש לי 2 בנות, אחת בארץ ואחת בארה"ב. יש לי 5 נכדים. יש לי נכדה שהיא סרן בצבא, עוד נכד חייל ועוד נכד שטס לנסות לעבוד בארה"ב. הבת שעכשיו בארה"ב למדה תואר שני בלונג איילנד, חזרה לארץ והתחתנה, ואז חזרה שוב לארה"ב. שם היא עובדת במשרד החינוך בבית ספר

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 


שקית העפר של חנה ליפמן לבית שווימר : סיפורה של נערה במחנה ברגן בלזן

 

מאת: שירלי (נחמה) פרקש

"אמא שלי, חנה ליפמן לבית שווימר, נולדה בנובמבר 1926 באושורוד, אוקראינה. הקטנה בבנות משפחה דתית של 11 ילדים. אביה, סבי, נפטר ב־1943, שנה לפני שהגרמנים לקחו את המשפחה לאושוויץ. אמה ואחיה הקטן נשלחו מיד לתאי הגזים והיא נשארה עם אחותה לנק'ה באושוויץ כשישה שבועות, עד השחרור. הן כבר היו רשומות ברשימת המוות אבל ברגע האחרון דחפה אותן הקאפו לקבוצת בנות שיועדו למחנה עבודה בבוכנוואלד, וכך ניצלו. שתי אחיות נוספות, רני ושרי, הועברו לברגן בלזן.

"לברגן בלזן הגיעו גם שני אחים נוספים שלהן, אלכסנדר וארתור, שהיו בני 19 ו־20, אבל האחיות לא ידעו על קיומם. הנאצים, שגילו כי רני ציירת, לקחו אותה לצייר את משפחותיהם וכך חייה ניצלו. ביום השחרור, כשהבריטים נכנסו למחנה, נודע להן שאלכסנדר וארתור היו גם הם באותו מחנה, אבל נפטרו שלושה שבועות לפני שהבריטים הגיעו, כנראה מרעב.

"ביום השחרור אספה רני עפר מאדמת ברגן בלזן כמזכרת מאחיה שנספו, שמה אותו בשקית ושמרה עליה בקנאות. מאחר שחלתה בטיפוס, נאלצה רני להישאר במחנה חצי שנה נוספת כדי להשתקם, ורק אז היא ואחותה שוחררו סופית. עם השחרור העבירה רני את העפר לשקית בד קטנה ורקמה מצד אחד 'ברגן בלזן' ומצדה השני את תאריך השחרור שלהן. אמא מעולם לא דיברה על השקית של דודתי רני.

"אחרי אינספור תלאות, ואחרי שגילו שאין להן בית לחזור אליו, נפגשו ארבע האחיות - חנה, רני, לנק'ה ושרי - במחנה עקורים בגרמניה. בסופו של דבר ניצלו חמש בנות המשפחה ורק אח אחד מששת הבנים, שעליו נודע להן בדרך נס. באחת מתחנות הרכבת בדרך למחנה העקורים נכנסה רני לשירותים ופתאום ראתה את שמו של אחיה רשום על הקיר. האח ושלוש אחיות היגרו לארה"ב והקימו שם משפחות.

"אמא ורני עלו לארץ באונייה 'תל חי' וגרו בשכנות בפתח תקווה. רני היתה קצת יותר מבוגרת מאמא והן היו חברות טובות מאוד וקשורות זו לזו. שתי המשפחות שלנו בילו יחד כל שבת.

"בשנת 69' נפטרה רני ממחלה והשאירה אחריה בעל וארבעה ילדים. הוא נישא בשנית, וכשעבר דירה עם משפחתו החדשה, נמצאה השקית שעליה רקמה רני את שם המחנה ותאריך השחרור. השקית הועברה לבתה של רני, שגרה ברמת הגולן, ונשארה שם במשך שנים.

"לאמא נולדו שלושה ילדים, 11 נכדים ו־15 נינים. על כל נכד ונין שנולד היא נהגה לומר: 'אני שולחת להיטלר תמונה שיראה שניצחתי'. 48 שנים חיו הוריי בזוגיות נפלאה, אבא נשא את אמא על כפיים. בעבורי הם היו מתנה אמיתית. במלחמת יום הכיפורים הוכרז בעלי, זאב יוגב, כנעדר. לקח הרבה מאוד זמן עד שאיתרו את גופתו. נשארתי אלמנה צעירה עם ילד בן שנתיים, והוריי היו שם בשבילי בכל רגע נתון. אני לא חושבת שהייתי מצליחה להשתקם בלעדיהם. מאז נישאתי שנית ונולדו לי עוד שני ילדים.

"לפני כחמש שנים, אין לי מושג מה קרה דווקא אז, נזכרה אמא בשקית העפר וביקשה לקבל אותה. היא הפקידה אותה למשמרת בידיה של אחותי אירית, ואמרה שאחרי 120 היא מבקשת להיקבר יחד איתה.

אמא נפטרה לפני כחודש בגיל 88, ואנחנו, שלושת ילדיה, הצלחנו למלא את בקשתה האחרונה. אחותי הביאה את שקית העפר ללוויה, הניחה אותה על הקבר הטרי ובת דודתי הקריאה כמה מילים מרגשות על אמא ועל גלגולה של השקית. כך הגשמנו לאמא את בקשתה להיקבר עם שקית העפר שסימלה את שני אחיה שלא שרדו.

"על המצבה שלה, שנמצאת סמוך לזו של אבינו חיים, כתבנו: 'אוהבת חיים, אוד מוצל ממחנות ההשמדה. עמה נטמן עפר מברגן בלזן שנלקח על ידי אחיותיה ביום שחרורן, לזכר משפחתה שנספתה בשואה'".

השורה התחתונה:

"כשהשקית הזו נקברה יחד עם אמא, זו הייתה סגירת מעגל מרגשת. כולנו הרגשנו כאילו שארית הפליטה הגיעה סוף סוף למנוחת עולמים".

________________________

מקור וקרדיט :  כתבה של שירלי (נחמה) פרקש בעיתון לאישה , 2015

קרדיט לצילום  : עדי אדר

 

 


סיפורה של סלה מייטק פלדמן : ילדות במלחמת העולם השנייה והעלייה ארצה( ילדי טהרן)

  מיכאל, אחי הבכור, נולד בשנת 1908 בזלושיצה. בגיל עשרים ואחת התגייס לצבא הפולני. באחד בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה. לאחר שהצבא נו...