ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 25 בדצמבר 2022

טסואי הרשל , תינוק יהודי בן 4 חודשים שהועבר למשפחה נוצרית בהולנד

 

דצמבר 1942 | ילד יהודי בשם טסואי הרשל נולד בהולנד , אמסטרדם ,  וכעבור 4 חודשים הועבר למסתור עם משפחת ג'ונג  ההולנדית הנוצרית . הוריו  היהודים גורשו למחנה המוות סוביבור ונרצחו שם . בני הזוג ג'ונג גידלו אותו כנוצרי והתייחסו אליו כאל בנם. הוא למד על עברו מסבתו היהודיה , שהגיעה  להחזירו  לאחר המלחמה.

מקור

מקור 2

מקור 3

ההישרדות של תינוקת יהודיה בת חודש באושוויץ : אנג'לה אורוש ריכט

 

21 בדצמבר 1944 | תינוקת יהודייה הונגרית, אנג'לה אורוש ריכט, נולדה באושוויץ -בירקנאו.

אמה גורשה מהונגריה כשהייתה בהריון ה-3. היא סיכנה את חייה במחנה  אושוויץ כדי לשמור על ההיריון בסוד.

אנג'לה התינוקת היהודיה שוחררה ב-27 בינואר 1945.

היום היא מתגוררת בקנדה וחוגגת 78.

מקור

"הוריי התחתנו בשנת 1943 בסרוספטאק, הונגריה. אמי הייתה בחודש השלישי להריונה איתי, כשהם גורשו מהונגריה,. היא שמרה את ההיריון שלה בסוד מכולם. ד"ר מנגלה ערך בה ניסויים כשהיא בהריון איתי.  היא ילדה אותי ב-21 בדצמבר במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בירקנאו צריף C, שהיה מלא בילדים. הכל עבר בשקט, לא בכיתי כי הייתי בערך 1 ק"ג, לא היה לי כוח לבכות, והיא לא יכלה לומר מילה כי היינו נרצחים מייד אם היו מגלים. אחרי שילדה אותי היא נאלצה לצאת החוצה לבד במזג האוויר הקפוא של דצמבר, כמעט בלי ביגוד, וברגליים יחפות, למסדר של האסירים  (ה'אפל'), אחרת היינו מתגלים. ב-27 בינואר 1945 שוחררה אושוויץ, וילד יהודי קטן נוסף נולד במחנה בסיוע רופא רוסי. לאמא שלו לא היה חלב, אז אמא שלי הניקה את שנינו. אבא שלי נרצח. אמי הועברה לקטוביץ, צ'רנוביץ, סלוזק. בסוף נובמבר חזרנו מסלוצק, שהיה מחנה עקורים עם 800 ניצולי שואה, גם פרימו לוי היה שם. כל התאומים הנותרים היו שם איתנו. זו הייתה כברת דרך ארוכה להחזיר אותי לבריאות תקינה , נוכח מצבי הקשה , רופאים רבים לא רצו לטפל בי . לבסוף, אמא שלי מצאה אחד ששיקם אותי היטב מבחינה רפואית כתינוקת .

אמי התחתנה בשנית עם ניצול שואה, ששכל את אשתו ובתו, גרנו בהונגריה, למדתי שם, התחתנתי ב-1965, ילדתי את ילדתי הבכורה והפכתי למורה. בשנת 1966 עזבה אמי את הונגריה בעזרת אחי החורג טד בולגר, גם הוא ניצול שואה. בשנת 1973 ברחנו מהונגריה בשנת 1992 אמי נפטרה מסרטן בטורונטו."

מקור

מרסל בת 11 , מצליחה להימלט מהשוטרים הצרפתים

 


מרסל (בת  11), אמה ואחיותיה התאומות ברטה וג'ני (בנות 9) נעצרו במהלך ריכוז היהודים ב-16-17 ביולי 1942 בפריז ע"י המשטרה הצרפתית . מרסל הצליחה להימלט  מהשוטרים ושרדה במסתור אצל שתי משפחות נוצריות שונות. שאר בני משפחתה ואחיותיה התאומות נרצחו באושוויץ.

מקור

הצילום האחרון של התאומות היהודיות ברטה וג'ני בפריז

מרסל בוראקובסקי הצטלמה לתמונה זו עם אחיותיה התאומות הצעירות, ברטה וג'ני, בשנת 1941. זו תהיה אחת התמונות האחרונות ששלוש הבנות צילמו יחד.

מרסל נולדה בפריז למהגרים יהודים פולנים בשנת 1931. במאי-יוני 1940, כשהייתה רק בת שמונה, פלשה גרמניה הנאצית וכבשה את חלקה הצפוני של צרפת, כולל פריז. בקיץ 1942, לקהילה היהודית של פריז נודעו אז השמועות על פעולות נגד היהודים בהשראת הגרמנים.

ביום זה בשנת 1942, החל מבצע האיסוף והריכוז הגדול ביותר של יהודי צרפת. בהוראת השלטונות הגרמניים עצרה המשטרה הצרפתית כ-13,000 גברים, נשים וילדים יהודים בפריז. רבים נלקחו לאחר מכן ל-Vélodrome d'Hiver (Vél d'Hiv),  מסלול רכיבה על אופניים .

מרסל נזכרה איך המשטרה הגיעה לדירת משפחתה ועצרה אותה, את אחיותיה ואת אמם, חנה. הם הוצעדו לרחוב לפני שהוכנסו לאוטובוסים לכיוון Vél d'Hiv .

בתוך ה-Vél d'Hiv, אלפי אנשים הצטופפו יחד עם מעט מזון, מים או תברואה.

בעודה שם, חנה זיהתה אחות צרפתיה שטיפלה בעבר במרסל, והתחננה בפניה שתעזור למרסל להימלט.

בעזרת האחות הועברה מרסל לבית חולים. אמה ואחיותיה נותרו מאחור. ב-7 באוגוסט 1942  חנה הופרדה מברטה וג'ני וגורשה לאושוויץ-בירקנאו. הילדות התאומות  גורשו מאוחר יותר גם לאושוויץ, ללא אמם.

מרסל הצליחה להימלט מבית החולים ונשארה במחבוא למשך שארית המלחמה. היא הייתה היחידה ממשפחתה הקרובה ששרדה.

צילום: USHMM, באדיבות מרסל בוראקובסקי בוק

מקור

סאלי וסרמן , בת 8 , מסתתרת לבד עם עכברים, במרתף של משפחת טורקין הפולנית

 


"הם היו הכי אדיבים אלי", נזכרה סאלי וסרמן על המצילים הפולנים שלה, מיקולאי ואווה טורקין. "אבל הדבר הכי חשוב… זה שהם הצילו את חיי." בשנת 1943 הצילו בני הזוג את סאלי בת ה-8 בדוברובה גורניצה הכבושה, והצילו אותה משילוח לאושוויץ…

מקור

"בהתחלה בכיתי הרבה במרתף של משפחת טורקין . כי ראיתי חולדה או עכבר. הייתי בטוחה שזו עכברוש. חוץ מזה, הייתי מלוכלכת ורעבה. הייתי מלוכלכת כי הייתי בחלל הזעיר הזה כל הזמן. וכשהגב' טורקין הכניסה אותי לאמבטיה והתחילה לשטוף אותי, היא אמרה לבעלה, "לעולם לא תהיה שוב במרתף הזה!". הם התחילו להתווכח. "אבל הם יימצאו אותה. ואז אנחנו נהרג. לא נציל לא אותה ולא את עצמנו. מישהו ימצא אותה כאן". אבל לא היה אכפת לה. פשוט לא היה אכפת לה".

"יכולתי להסתובב בדירה רק בלילה. במשך היום נשארתי בחדר השינה שלהם. הם מעולם לא פתחו את הווילונות בחדר השינה. דירתם הייתה ממוקמת בחצר, ואני במרתף. החלון הגדול ביותר, זה במטבח, משקיף על החצר. החלון היה פתוח תמיד ואנשים נופפו לשלום לגברת טורקין כשהם עברו במקום" כאשר הם לא מעלים על הדעת שילדה יהודיה מסתתרת  בבית.

מקור

בשנת 2012 זכו בני הזוג טורקין  בתואר חסידי אומות העולם.

הנרי ריינדרס, הנזיר הבנדיקטיני הבלגי שהציל מאות ילדים יהודים בשואה

 


העיר לוון, בלגיה  : מנזר של המסדר הבנדיקטי שנקרא "Keusersberg". במהלך מלחמת העולם השנייה במנזר הוסתרו ילדים יהודים רבים על ידי הנרי ריינדרס שעל פעילות זו הוכר כחסיד אומות העולם. בעזרת ארמאן תיירי גם יהודים מבוגרים הוסתרו בשטח המנזר.

הנרי ריינדרס (בפלמית: Henri Reynders;‏ 24 באוקטובר 1903 – 26 באוקטובר 1981) היה נזיר בנדיקטיני בלגי וחסיד אומות העולם.

בשנת 1942 הוצב ריינדרס בבית עיוורים שליד טירת הודבומו (Hodbomont), כ-30 ק"מ מדרום למסטריכט שבבלגיה. התגלה לו שמנהל הבית ורבים מתושביו היו יהודים במסתור. הוא יצר קשר עם מנהליהם של ארגוני עזרה נוצריים שבית העיוורים השתייך להם, וסייע בארגון העברתם של הילדים מבין החוסים אל מקומות מסתור אחרים. בינואר 1943 שב ריינדרס לפעול להסתרת יהודים, בשיתוף עם אלברט ון דן ברג (Van den Berg) ותוך קבלת עזרה פיננסית ממנו ומהבנקאי והכלכלן הבלגי ז'יל דובואה-פלרה (Jules Dubois-Pelerin). ריינדרס נסע על אופניו באזור הכפרי וסייע ביצירת קשרים בין ילדים יהודים לבין מסתירים פוטנציאליים. להסתרת ילדים יהודים הסתייע ריינדרס בבתיהם של בני משפחתו, בהם אמו ואחיו, וכן במוסדות קתוליים.

ככל הידוע הציל ריינדרס מאות ילדים יהודיים. במחברתו תיעד ריינדרס את מעשי ההצלה, את הכספים שחילק, את אישורי הזהות הקתוליים המזויפים ואת שמותיהם של כל המקומות בהם הסתיר יהודים. בין היתר מופיעות במחברת מספר עדויות כתובות מפיהם של הניצולים. הוא הכניס את חלקם למוסדות קתוליים אך קבע את סידורי ההסתרה כך שהיהודים לא ייאלצו ללמוד ריטואלים קתוליים.

עם שחרור האזור בספטמבר 1944 הצטרף ריינדרס לכוחות בלגיה החופשית ששירתו עם כוחות בעלות הברית, ככומר צבאי.

לאחר המלחמה פעל ריינדרס לאיחוד בין הילדים המוסתרים לבין אלה מבין הוריהם ששרדו את השואה. הוא שמר על קשר עם חלק מהניצולים. לגבי אלה מביניהם שביקשו לעבור הטבלה לנצרות, הוא דן בכל מקרה לגופו תוך בדיקת הנסיבות שהביאו לבקשה ובירור אם הבקשה אותנטית ונובעת מתחושה פנימית, או שהיא נובעת מתחושות אהדה למצילים הקתוליים. כמו כן פרסם ריינדרס את המחברת, שבה היו כ-300 אזכורים של מעשי הצלה.

הוא המשיך לעבוד בכמורה בבלגיה, צרפת ורומא. בשנת 1954 פרסם ריינדרס מחקר מקיף ולקסיקון בנושא אירנאוס. בשנת 1968 עבר למנזר בעיר אוטינייה (Ottignies) בבלגיה ושם שרת ככומר. בשנת 1975 חלה במחלת פרקינסון וכעבור שש שנים מת.

ב-1964 העניק יד ושם לריינדרס את אות חסידי אומות העולם.

מקור

העץ שניטע ביד ושם לכבוד חסיד אומות העולם הנרי ברונו ריינדרס



יום רביעי, 21 בדצמבר 2022

הנער הפרטיזן - אחד ממייסדי מגידו

 


אחר שאיבד את כל משפחתו בשואה, הצטרף שרגא גלז בגיל 15 אל הכוחות הפרטיזניים. לאחר מכן ניסה להעפיל לארץ, אך נלקח למחנה בקפריסין . אולם דווקא שם החל גלז לפסל. עם השנים עלה לארץ והיה ממייסדי מגידו, "זכיתי להגשים את חלומי". שרגא הלך לעולמו בגיל 96

כשהיה בן 15 נותר שרגא (פייבוש) גלז לבדו בעולם. כל משפחתו נרצחה והוא נמלט על נפשו. בערב יום כיפור שכב בבור בקרחת יער כדי למצוא מחסה מהרוחות העזות. "מעל לבור ציירתי לי שעון שמש כדי שאדע מה השעה ומתי לקלות לי את תפוחי האדמה לארוחה לפני החשכה על מנת למנוע את זוהר המדורה שהיא יוצרת בלילה", סיפר לימים. "זכורה לי היטב שקיעת השמש של אותו יום, שנראתה ככדור אש אדום שעטף את עצי היער. זו גם הייתה הפעם הראשונה שפרצתי בבכי והחלטתי שאעשה הכול להישאר בחיים ולעלות ארצה. הוריי חלמו על כך, ואני אגשים את חלומם".

שבע שנים אחר כך הגשים גלז את החלום ועלה לארץ ישראל. הקים קיבוץ ומשפחה, היה קצין בצה"ל, איש כלכלה, בניין ואמנות. בשבוע שעבר הלך לעולמו והוא בן 96.

להמשך הכתבה של אלי אשכנזי

יום ראשון, 18 בדצמבר 2022

הגדולה שבטרגדיות הייתה זו של הילד היהודי שבגטו

  


את גורלו של הילד היהודי בגטו מתאר גדעון האוזנר, (השואה בראי המשפט, 250)

הגדולה שבטרגדיות הייתה זו של הילד היהודי שבגטו. הוא התבגר טרם זמנו, כמעט בן-לילה. רופא ניצול שואה העיד:

"תמיד התפלאנו איך הבין ילד בגיל שלוש-ארבע את כל הטרגדיה של המצב, איך הם השתדלו לשתוק כאשר נחוץ היה, איך ידעו להסתתר. ילדים שרצינו לתת להם זריקה כאמצעי שינה היו אומרים: לא צריך - אני אשתוק...
הם היו משחקים בהלוויות ובקבורות. היו חופרים בור, שמים בו ילד וקוראים לו היטלר".

"הדאגה לילד היהודי הייתה קרן האור היחידה בחיי הגטו", כתב ניצול. דבר זה היה משותף לכל השכבות והחוגים.


בוורשה היו למעלה מ- 100,000 ילדים. רובם הוטלו לרחוב. הם היו מפרנסי המשפחות. הם חפרו מתחת לחומות הגטו, זחלו בעד גדרות-תיל, מצאו דרך לחלק הלא-יהודי של ורשה להביא בחזרה פרוסת-לחם או כמה תפוחי-אדמהשהשיגו בחזרם על הפתחיםסכנת מוות ארבה להם בלכתם ובשובם , כי המשמרות הגרמניים היו יורים בכל דמות שעברה את החומה.

"הם היו זוחלים עם האוצרות שהושגו בסיכון כה עצום דרך סדקים ומחילות שבמחסומי הגטו. ההורים היו יושבים כל היום, פוכרים אצבעותיהם בעצבנות ומחכים לשוב מפרנסיהם. בדמעות היו בולעים את המזון שבא להם בסכנת נפשות ממש".

ילדים באמצע הרחוב

אונזער וועג, 12.1941, מתוך: עיתונות המחתרת כרך ד', עמוד 207

היום בחוץ אפור וטחוב. מורגשים ריחות הדירות הלחות, המרתפים העבשים עם תפוחי אדמה נבוטים. הילדים הפושטים יד בפינות הרחובות רגילים לשאוף לקרבתם את האוויר הלח. אין הקור מטריד אותם ביותר, והרגלים היחפות הקטנות ספק מסמיקות ספק מכחילות מן הרוח; הן צהובות כגוויל, ממש כפרצופים הקטנים, כידיים המתות. ובכל זאת הכוחות כלים והולכים, ובלילות נובמבר, כשפורצת פתאום קרה, מוצאים אותם בבוקר מתים, לא מוות לבוש, לא בבגדיהם הקטנים והבלויים שבהם פשטו יד חודשים רבים, אלא מוות עירום... בלילה עם שחר פשטו מעליהם את הסחבות הדלות והעלובות, כדי למכור אותן בפת לחם בשוק החליפין ב"וולובקה", והם מוטלים ברחוב במיתתם המעורטלת עד שירחם מישהו ויקנה גיליון של נייר אריזה פשוט, ויכסה את צרותיהם המתות לבל יפוצץ המראה את מוחותיהם של העוברים והשבים.

למחרת יורד שלג ונושבת רוח חריפה, אבל מקומו של הילד המת איננו ריק: באותו מקום עצמו יושב עתה ילד אחר, צעיר יותר או גדול יותר. עדיין יש לו אומץ. הוא תפס יפה את תורת פשיטת היד, והוא אומר את לחש הקבצנים כ"אשרי": "יהודים בני רחמנים חוסו עלי, אני רעב!... אוי, כמעט שאין לי עוד כוח לעמוד על רגלי. אל תקרעו את לבי!..."

 מקור וקרדיט


 


גם כאשר הנאצים אסרו על ילדים יהודים ללמוד בבית הספר, ניצולת השואה אסטל לאופלין זוכרת היטב את אותם המורים ההרואיים בגטו ורשה ש"נפגשו עם ילדים רעבים בחדרי קירור ולימדו אותם להיאחז בדמיונם ובאמון שלהם באהבה".

מסירותם של אותם המורים לילדים כמו לאסטל ולאחותה, עוררה השראה לשתי הילדות למשך כל חייהן, ושתיהן הפכו למחנכות.

במהחך  השואה בתי ספר סיפקו יותר מחינוך בלבד. הם הציעו מקומות מפלט, מקום של תקווה והתאוששות. מורים ותלמידים ברחבי השטחים שנכבשו על ידי הנאצים התאמצו רבות כדי להיאבק על הזכות לחינוך - ועל חייהם. 

בתצלום זה נראים איטה רוזנקוואג ותלמידיה. לאחר הכיבוש הנאצי בוורשה היא ניהלה גן ילדים מדירת דודה.

מקור וקרדיט: 

United States Holocaust museum




אדית אווה אגר , הישרדות בצעדת המוות, ממאוטהאוזן לגוּנסקירכֶן

 



"אם תנסו לברוח, נירה בכן ! " הם צועקים לעברנ
ו. "אם לא תעמדו בקצב, נירה בכן ".

" ניצלנו שוב . בלי כל הסבר . אנחנו צועדות . זוהי צעדת המוות, ממאוטהאוזן לגוּנסקירכֶן . זהו המרחק הקצר ביותר שהכריחו אותנו לצעוד עד כה, אבל בשלב זה אנחנו חלשות כל כך, שרק מאה מתוך האלפיים שהיינו בתחילת הדרך יצליחו לשרוד . מגדה ואני נצמדות זו לזו, נחושות להישאר יחד, להישאר זקופות . בכל שעה נופלות מאות בחורות לתעלות שמשני עברי הכביש . הן חלשות או חולות מכדי להמשיך לזוז, ויורים בהן מיד . אנחנו כמו ראש סביון שמתפזר לזרעים וננשף ברוח עד שנותרות רק מעט קווצות לבנות . הרעב הוא שמי היחידי . כל חלק בגופי כואב ; כל חלק בגופי מאובן . אינני מסוגלת לצעוד אפילו צעד אחד נוסף . כואב לי כל כך, שאיני מרגישה את עצמי זזה . אני רק מעגל סגור של כאב, אות חשמלי שמזין את עצמו . אני מבינה שמעדתי רק כשאני מרגישה את הזרועות של מגדה ושל שאר הבחורות מרימות אותי . הן שילבו את אצבעותיהן יחד ליצירת כיסא אנושי . "נתת לנו מהלחם שקיבלת," אומרת אחת מהן . המילים חסרות פשר מבחינתי . מתי בכלל אכלתי לחם אי ‑ פעם ? אבל אז עולה במוחי זיכרון . הערב הראשון שלנו באושוויץ . מנגלה מצווה על הנגנים להשמיע מוזיקה ומנגלה מצווה עלי לרקוד . הגוף הזה רקד . המוח הזה חלם על בית האופרה . הגוף הזה אכל את הלחם ההוא . אני זו שהעליתי במוחי את המחשבה בערב ההוא ומעלה את אותה המחשבה גם עכשיו : מנגלה הרג את אמא שלי ; מנגלה נתן לי לחיות . עכשיו זיהתה אותי מישהי שאכלה איתי מאותה פיסת לחם לפני כמעט שנה . היא מגייסת את שארית כוחותיה כדי לשלב את אצבעותיה עם האצבעות של מגדה ושל שאר הבחורות כדי להרים אותי באוויר . במובן מסוים, מנגלה הוא שאִפשר לרגע הזה לקרות . הוא לא הרג אף אחת מאיתנו בערב ההוא ואף לא בשום ערב אחר אחריו . הוא נתן לנו לחם..

כשאנחנו מפסיקות לצעוד, אנחנו נמצאות בגוּנסקירכֶן לאגֶר . זהו מחנה משני של מאוטהאוזן, כמה צריפי עץ בתוך יער בוצי ליד כפר, מחנה שנבנה כדי לשכן כמה מאות עובדי כפייה, שבו מצטופפים עכשיו שמונה ‑ עשר אלף אסירים . זהו לא מחנה השמדה . אין כאן תאי גזים, אין משרפות . אבל אין ספק שנשלחנו לכאן כדי למות .
כבר עכשיו קשה להבחין בין החיים למתים . מחלות עוברות אל תוך גופינו וביניהם . טיפוס . דיזנטריה . כינים . פצעים פתוחים . בשר נוגע בבשר . חיים ונרקבים . גווייה של סוס, אכולה למחצה . נאכל אותה חיים . מי צריך סכין כדי לחתוך בבשר ? רק נכרסם אותו מעל העצם .

נישן בשלשות, זו על גבי זו, במבני העץ הצפופים או על האדמה החשופה . אם מישהי מתחתינו תמות, נמשיך לישון . אין כוח לסלק את המתים . מישהי מתקפלת כולה מרוב רעב . יש כף רגל, שחורה, רקובה עד היסוד . קיבצו אותנו ביער עבות ומעופש כדי להרוג אותנו בשרפה אחת עצומה, כדי שכולנו נעלה באש . המקום כולו מלא בדינמיט . אנחנו מחכות לפיצוץ שלהבותיו יאכלו את כולנו . עד הפיצוץ הגדול יש סיכונים אחרים : רעב, קדחת, מחלות .

בתוך לא יותר מכמה ימים בגונסקירכן אני הופכת לאדם שאינו מסוגל ללכת . עדיין אינני יודעת זאת, אבל גבי שבור ( אפילו עכשיו אני לא יודעת מתי אירעה הפציעה, או איך ) . אני רק מרגישה שהגעתי לקצה גבול יכולתי . אני שוכבת באוויר המעיק, גופי כרוך בגופיהן של נשים זרות, כולנו בערמה . כמה כבר מתות, כמה מתו מזמן, כמה, כמוני, בקושי חיות . אני רואה דברים שאני יודעת שלא ייתכן שהם אמיתיים .
אני רואה את כולם מעורבבים בדברים שהם כן אמיתיים אבל לא אמורים להיות .

צעקות מחרידות אותי משינה שדומה למוות . הצעקות הן ללא ספק של שליח המוות . אני מחכה לפיצוץ המובטח, לחוֹם המובטח . אני ממשיכה לעצום עיניים ומחכה לעלות באש . אבל אין כל פיצוץ . אין כל להבה . אני פוקחת עיניים ורואה ג'יפים מתקדמים לאטם בינות ליערות האורנים שמסתירים את המחנה מהכביש ומהשמים . "האמריקאים הגיעו ! האמריקאים כאן ! " זה מה שהחלושים צועקים . הג'יפים נראים גליים ומטושטשים, כאילו אני מסתכלת בהם מבעד למים או לחום רב . האם ייתכן שזו הזיה קולקטיבית ? מישהו שר את "כשהקדושים צועדים בסך" . במשך יותר משבעים שנה הרשמים החושיים האלה נותרו בי, בלתי ניתנים למחיקה . אבל בשעת התרחשותם אין לי מושג מה פירושם . אני רואה גברים במדי אימונים . אני רואה דגלים עם כוכבים ופסים – דגלי ארצות הברית, אני מבינה . אני רואה דגלים שעליהם בוהק המספר 71 . אני רואה  חייל אמריקאי מחלק סיגריות לאסירים, והם רעבים כל כך שהם אוכלים אותן, עם הנייר והכול . אני מסתכלת מתוך סבך של גופים . אני לא יודעת אילו מהרגליים הן רגלי שלי . "יש כאן מישהו חי ? " קוראים האמריקאים בגרמנית . "תרימו יד אם אתם חיים . " אני מנסה להניע את אצבעותי כדי לאותת שאני חיה . חייל  אמריקאי צועד קרוב אלי כל כך שאני רואה את פסי הבוץ שעל מכנסיו . אני מריחה את זיעתו . אני כאן, אני רוצה לקרוא . אני כאן . אבל אין לי קול . הוא עובר על הגופים . עיניו חולפות על פני בלי שתיראה בהן כל הכרה בקיומי  .


הוא מצמיד אל פניו פיסת בד מלוכלכת . "תרימו יד אם אתם שומעים אותי," הוא אומר . הוא בקושי מרחיק את הבד מפיו כשהוא מדבר . אני מתאמצת למצוא את אצבעותי . לעולם לא תצאו מכאן בחיים, הםאמרו : הקאפואית שתלשה את העגילים מאוזני, איש האס ‑ אס עם אקדח הקעקוע שלא רצה לבזבז את הדיו, מנהלת העבודה במפעל הטווייה,  אנשי האס ‑ אס שירו בנו במהלך הצעדה הארוכה ‑ ארוכה . ועכשיו אני מרגישה שאמירתם מתגשמת .
החייל צועק משהו באנגלית . מישהו מחוץ לשדה הראייה שלי צועק בחזרה . הם הולכים .

ואז מתפוצץ על הקרקע הבזק של אור . הנה האש . סוף ‑ סוף . אני מופתעת שאין כל רעש . החיילים מסתובבים . גופי המאובן נמלא פתאום גל של חום – מהאש, אני חושבת, או מקדחת . אבל לא . אין שום אש .

הבזק האור אינו אש . זוהי השמש המכה על פחית הסרדינים של מגדה !אחותי ,  בין בכוונה ובין בטעות, היא משכה את תשומת לבם של החיילים  האמריקאיים בעזרת פחית השימורים . הם חוזרים . יש לנו עוד סיכוי אחד . אם אוכל לרקוד בדמיוני, אוכל לגרום לגופי להיראות . אני עוצמת את עיני ומתרכזת, מרימה את ידי מעל ראשי בצעד ערבסק דמיוני . אני שומעת את החיילים  האמריקאיים צועקים שוב, זה לזה . הם קרובים מאוד אלי . אני ממשיכה לעצום את עיני חזק ומוסיפה לרקוד . אני מדמיינת שאני רוקדת איתו .שהוא מרים אותי מעל ראשו כמו שעשה רומיאו בבלוק, עם מנגלה .שיש אהבה והיא צומחת מתוך המלחמה . שיש מוות ותמיד ‑ תמיד יש הצד המנוגד לו .
ועכשיו אני מצליחה להרגיש את כף ידי . אני יודעת שזו כף ידי מפני שהחייל נוגע  בה. אני רואה שכף ידו הרחבה והכהה מקיפה את אצבעותי. הוא מעביר משהו אל כף ידי . חרוזים . חרוזים צבעוניים . אדומים, חומים, ירוקים, צהובים .
"
אוכל," אומר החייל . הוא מביט אל תוך עיני . עורו כהה יותר מכל עור שראיתי בחיי, שפתיו עבות, עיניו בגוון עמוק של חום . הוא עוזר לי להרים את כף ידי אל פי . הוא עוזר לי לשחרר את החרוזים אל מעל לשוני החרבה . רוק מצטבר ואני טועמת משהו מתוק . אני טועמת שוקולד . אני זוכרת את שמו של הטעם הזה . שתמיד יהיה לכן בכיס משהו קטן ומתוק, אמר אבי . הנה המתיקות .

אני לא מצליחה לגמגם תודה . אני לא מצליחה להגות את ההברות. אני פוקחת עיניים . אני רואה שכף ידו הרחבה והכהה מעבירה לי עוד סוכריות שוקולד של הצבא האמריקאי.

אבל מגדה אחותי  ? האם גם אותה מצאו ? עדיין אין לי מילים, או קול .

אני לא מצליחה לגמגם תודה . אני לא מצליחה להגות את ההברות שבשמה של אחותי . אני בקושי מצליחה לבלוע את סוכריות השוקולד הקטנות שנתן לי החייל . אני בקושי מצליחה לחשוב על שום דבר פרט לתשוקה לעוד אוכל . או למים שאוכל לשתות . תשומת לבו נתונה עכשיו לניסיון לחלץ אותי מערמת הגופים . עליו להרחיק מעלי את המתות . פניהן רפויים, איבריהן רפויים . הן לא יותר משלדים אבל הן כבדות, והוא מעווה את פניו ומתאמץ להרימן . זיעה מבצבצת על פניו .
הוא משתעל לנוכח הצחנה מהגופות  . הוא מצמיד שוב את הבד אל פיו . מי יודע כמה זמן המתות מתות ? אולי מפרידה בינן לביני רק נשימה אחת .

אני לא יודעת איך לבטא בקול את תודתי . אבל אני מרגישה שהיא מבעבעת על כל גופי .
הוא מרים אותי עכשיו ומפקיד אותי על האדמה, על גבי, במרחק מה מגופי המתות . אני רואה פיסות שמים בין צמרות העצים . אני מרגישה את האוויר הלח על פני, את לחות העשב הבוצי שתחתי . אני נותנת למוחי לנוח ולהתמסר לחושי . אני מדמיינת את שערה הארוך והמפותל של אמי, את המגבעת ואת השפם של אבי . כל מה שאני מרגישה והרגשתי אי ‑ פעם נובע מהם, מהאיחוד שיצר אותי . הם ערסלו אותי בזרועותיהם . הם עשו אותי לבת לאמא טבע . אני זוכרת את הסיפור של מגדה על לידתי . "עזרת לי," קראה אמי לאמה . "עזרת לי . "
ועכשיו מגדה , אחותי , שוכבת לצדי על העשב . היא אוחזת בפחית הסרדינים .
שרדנו אחרי הסלקציה האחרונה . אנחנו חיות . אנחנו יחד . אנחנו חופשיות .

 מקור וקרדיט :

ד"ר אדית אווה אגר , הבחירה : אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, הוצאת מטר  2022

 

אדית אווה אגר , בת 16 , מעל הגג של קרונות רכבת התחמושת

 



"כמה שבועות אנחנו במפעל הטווייה, ובוקר אחד באים אנשי האס – אס לקחת אותנו, ובידיהם שמלות פסים שיחליפו את שמלותינו האפורות .
אנחנו עולות על עוד רכבת . אבל הפעם מושיבים אותנו בשמלות הפסים על גגות הקרונות, מטען אנושי שנועד לשכנע את הבריטים
לא להפציץ את הרכבת מהאוויר . היא נושאת נשק .

"מחוטים לתחמושת," אומרת מישהי .
"גבירותי, קיבלנו קידום," אומרת מגדה .

הרוח מעל הקרון רעה, מייסרת . אבל לפחות בקור כזה אני לא יכולה להרגיש את הרעב . האם אני מעדיפה למות מקור או משרפה ? מגז או מרובה ? זה קורה פתאום . למרות האסירים החיים היושבים על גבי הרכבת, הבריטים מפנים לעברנו את שריקת הפצצות המתנפצות . עשן .צעקות . הרכבת נעצרת ואני קופצת . אני הראשונה שיורדת . אני רצה היישר על צלע הגבעה המושלגת המקיפה את המסילה לעבר קבוצת עצים צנומים, ושם אני נעצרת וסורקת בעיני את השלג בחיפוש אחר אחותי, ובינתיים מנסה להסדיר את נשימתי . מגדה אינה נמצאת שם בין העצים . אני לא רואה אותה רצה מהרכבת . פצצות שורקות ומתפוצצות..

על המסילה . אני רואה ערמה של גופות לצד הרכבת . מגדה .
אני חייבת לבחור . אני יכולה לרוץ . לברוח ליער . לגרד לעצמי שיירי חיים . החירות קרובה, במרחק נגיעה ממני, מרחק צעד או שניים .
אבל אם מגדה חיה ואנטוש אותה, מי ייתן לה לחם ? ואם היא מתה ?
התמונות מתחלפות כמו בהבזק צמצם של מצלמה . קליק : יער . קליק :מסילה . אני רצה בחזרה במורד הגבעה .

מגדה יושבת בתעלה ובחיקה בחורה מתה . זאת חווה . דם זולג מסנטרה של מגדה . בקרון רכבת סמוך יושבים גברים ואוכלים . גם הם אסירים, אבל לא כמונו . הם לובשים בגדים אזרחיים, לא מדים, ויש להם אוכל .

אסירים פוליטיים גרמנים, אנחנו מנחשות . על כל פנים, מצבם טוב משלנו . הם אוכלים . חווה מתה ואחותי חיה ואני יכולה לחשוב רק על אוכל .

מגדה, אחותי , היפה מבינינו, מדממת .

מגדה אינה עונה על הדברים שאני מטיחה בה . היא אינה מנגבת את הדם . השומרים מקיפים אותנו, צועקים עלינו, דוחפים גופות באמצעות הרובים כדי לוודא שמי שאינם זזים אכן מתים . אנחנו משאירות את חווה בשלג המרופש ועומדות לצד שאר הניצולות .
"יכולת לברוח," אומרת מגדה . היא אומרת את זה כאילו אני טיפשה גמורה .

בתוך שעה התחמושת מועמסת שוב על קרונות הרכבת החדשים ואנחנו יושבות שוב על גבי הרכבת במדינו המפוספּסים . הדם שעל
סנטרה של מגדה כבר יבש .   

אנחנו אסירות ופליטות . איבדנו מזמן את חישוב התאריכים, את חישוב הזמן . מגדה, אחותי ,  היא כוכב הצפון שלי . כל עוד היא בסביבתי, יש לי כל מה שאני זקוקה לו . בוקר אחד מורידים אותנו מרכבת התחמושת ואנחנו צועדות ימים רבים בטור . השלג מתחיל להפשיר ומפנה את מקומו לעשב מת . אנחנו צועדות במשך שבועות, אולי . פצצות נופלות, לפעמים בקרבת מקום . אנחנו רואות ערים עולות באש . אנחנו עוצרות בעיירות קטנות ברחבי גרמניה, מתקדמות לפעמים דרומה, לפעמים מזרחה, ובדרך מכריחים אותנו לעבוד במפעלים .

לספור אסירים – זו המטלה של האס ‑ אס . אני לא סופרת כמה מאיתנו נשארו . אולי אני לא סופרת כי אני יודעת שמיום ליום המספר קטֵן . זה לא מחנה השמדה . יש עשרות דרכים למות . התעלות שלצדי הכביש אדומות מדם שזורם מאלה שנורו בגב או בחזה – אלה שניסו לברוח, אלה שלא הצליחו לעמוד בקצב . רגליהן של כמה מהנשים קופאות, פשוט קופאות, והן קורסות ארצה כמו עצים שנכרתו .

תשישות . חשיפה לפגעי מזג האוויר . קדחת . רעב . אם השומרים לא לוחצים על ההדק, הגוף הוא שעושה זאת .
במשך ימים אנחנו מתקדמות בלי אוכל . אנחנו מגיעות אל פסגת גבעה ורואות חווה, סביבה בניינים קטנים ומכלאת בקר .
"רגע," אומרת מגדה . היא רצה לכיוון החווה ומתפתלת בין העצים, בתקווה שלא תיראה על ידי אנשי האס ‑ אס שעצרו לעשן .
אני רואה את מגדה מזגזגת לכיוון הגדר שמקיפה את הגינה .

מוקדם מדי לירקות האביב, אבל במצבי אני מוכנה לאכול אוכל של פרות,
מוכנה לאכול קש מיובש . אם חולדה מתגנבת אל החדר שבו אנחנו ישנות, הנשים הולמות בה . אני מנסה לא להפנות תשומת לב אל מגדה במבטַי . רובה יורה . ויורה שוב . מישהו זיהה את אחותי . השומרים  הגרמנים צועקים עלינו, סופרים אותנו, מכוונים את רוביהם . עוד כמה צעקות נשמעות . אין כל זכר למגדה . תעזרי לי, תעזרי לי . אני מבינה שאני מתפללת לאמי .

אני רואה הבזק של אפור בין העצים . היא חיה . היא נמלטה מהכדורים, ואיכשהו, עכשיו, היא חומקת ממבטי השומרים . אני לא נושמת עד לרגע שבו מגדה נעמדת שוב לצדי . "היו שם תפוחי אדמה," היא אומרת . "אם הנבלות האלה לא היו מתחילים לירות, היינו אוכלות תפוחי אדמה . "
אני מדמיינת את עצמי נוגסת בתפוח אדמה כמו שנוגסים בתפוח .
אפילו לא הייתי טורחת לשפשף אותו קודם כדי שיהיה נקי . הייתי אוכלת את הבוץ יחד עם העמילן, יחד עם הקליפה .
אנחנו מתחילות לעבוד במפעל תחמושת שנמצא ליד הגבול עם צ'כוסלובקיה .

מקור וקרדיט :

ד"ר אדית אווה אגר , הבחירה : אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח, הוצאת מטר  2022

 

יום ראשון, 11 בדצמבר 2022

שולמית מושקט (טורצ'ניוק) הייתה רק בת 11 כשהגיעו הגרמנים לכפר הולדתה ברזלופ, שליד רוז'ישץ'

 

שולמית מושקט (טורצ'ניוק): "למרות שהיה קשה, רציתי לחיות"

שולמית מושקט

 

שולמית מושקט (טורצ'ניוק) הייתה רק בת 11 כשהגיעו הגרמנים לכפר הולדתה ברזלופ, שליד רוז'ישץ'. ביום חיסול הגטו הצליחה להימלט עם הוריה ואחיותיה, ובמשך שלוש שנים הסתובבה ביערות ואצל הגויים. שולמית איבדה את אביה ושתיים מאחיותיה, ועלתה לישראל עם אמה ואחותה פנינה

"נולדתי ב-1929 בכפר ברזלופ, השוכן ליד העיירה רוז'ישץ', במחוז ווהלין בפולין. היינו חמש אחיות, ואני הייתי הצעירה מכולן. אבי, דב טורצ'ניוק, שהיה ציוני, נתן לכולנו שמות עבריים: בת ציון, שושנה, הדסה, פנינה, ואנוכי, שולמית.

אבי היה אדם מאוד ליברלי – הוא סיים לימודי רבנות בקישנייב, אבל המשיך בלימודים חילוניים, ולמד ראיית חשבון. הייתה לנו חנות כלבו בכפר, ואמי, הניה טורצ'ניוק, ניהלה אותה.

אמי הייתה ילידת ברזלופ, ואבי נולד בדמידובנה, מחוז דובנה, בווהלין. לאחר שנישאו הוריי הם עברו להתגורר בלוצק, אך חזרו לברזלופ לאחר שנולדה אחותי הגדולה, בת ציון.

בברזלופ היו כמה משפחות יהודיות. משפחתה של אמי הייתה משפחה מאוד גדולה – הם היו שמונה בנים ושתי בנות, ואמי הייתה הבכורה. לסבא הייתה אחוזה גדולה, והוא העסיק עובדים רבים.

רוב האחים של אמא עזבו את ברזלופ, ועברו ללוצק ולרוז'ישץ', ושניים אפילו עברו לוילנה. אחד מהם היה רופא, והוא גם היה הראשון שנספה מבין כל בני המשפחה. לפני שפרצה המלחמה האחים של אמא היו מגיעים עם המשפחות שלהם בחופשים ובחגים, והיינו משחקים בגן הגדול של סבא.

למעשה היינו שייכים לקהילה של רוז'ישץ'. כל הילדים היהודים של ברזלופ נסעו ללמוד ברוזי'שץ' כשהגיעו לגיל 10, בבית ספר 'תרבות'. אני לא הספקתי ללמוד ב'תרבות', כי כשהגעתי לגיל 10 כבר הגיעו הרוסים ובית ספר 'תרבות' הפך לבית ספר רוסי. בכל שנות ילדותי למדתי בבית ספר עממי פולני בכפר. אחרי הצהריים למדתי, יחד עם שאר הילדים היהודים בכפר, עברית ותנ"ך אצל מורה שהגיע במיוחד לכפר, ולמעשה הכין אותנו לבית ספר 'תרבות'".

 ציונות: היינו כל הזמן בקשר עם ארץ ישראל

"הבית שלי היה בית מאוד חם ומאוד ציוני. אחותי בת ציון, האחות הבכורה, עלתה לישראל ב-1934, והייתה ממקימי קיבוץ בית השיטה. היא נפטרה בשנת 2000.

עד שפרצה המלחמה, היה לנו כל הזמן קשר עם ישראל. היינו מקבלים את כל העיתונים שיצאו אז בארץ, ואני זוכרת שששרו אצלנו בבית שירים עבריים. כל הצעירים היו מתאספים בבית שלנו ושרים, גם העוזרת הגרמנייה הייתה שרה איתנו. היינו שרים את השיר 'למרחקים מפליגות הספינות', וגם העוזרת הייתה שרה אותו. לאורך כל שנות ילדותי אני זוכרת שדיברו הרבה עברית בבית. אני עדיין לא ידעתי עברית מספיק טוב, אז הייתי מדברת עם ההורים והאחיות ביידיש ובפולנית, אבל האחיות שלי דיברו עברית ביניהן.

לאחר שבת ציון עלתה לארץ ישראל, רצינו כולנו לעלות. ב-1939 אחותי שושנה כבר הייתה מוכנה לעלייה, אבל אז פרצה המלחמה, והיא לא עלתה. מאוחר יותר נרצחה שושנה על ידי הנאצים".

דת: בית הכנסת היה בבית של סבא

"למרות שאבא למד רבנות, הוא היה מאוד ליברלי. לאמא לא היה כיסוי ראש, אבל לסבתא שלי, אמא שלה, כן היה. ההורים של אמא היו יותר דתיים. לסבא שלי היה זקן ולסבתא הייתה פאה.

בית הכנסת של הכפר היה בבית של סבא. לסבא היה בית מאוד גדול, עם הרבה חדרים, ובאחד מהם היה בית הכנסת. בחגים ובשבתות היו מגיעים כל יהודי הכפר להתפלל אצל סבא. לאבא שלי היה קול מאוד יפה, והוא היה החזן".

הסביבה והחברים: כל החברים של ההורים היו יהודים

"רוב החברים שלי לא היו יהודים, אבל הייתה משפחה יהודית בכפר, משפחת שפיגל, שאחת הבנות שלה הייתה חברה טובה שלי, בת שבע שפיגל (קינן). לאורך כל שנות המלחמה, ואחרי השחרור, וגם היום – הגורל לא מפסיק להפגיש בינינו.

להורים שלי לא היו חברים לא יהודים. היו בכפר הרבה גרמנים ואוקראינים, והקשר העיקרי שלנו איתם היה דרך החנות – הם היו באים לקנות אצלנו. הגרמנים היו עשירים, אבל האוקראינים היו בדרך כלל עניים והיו קונים אצל אמא בהקפה. אחרי הקציר, ואחרי שהיו מוכרים תבואה, הם היו באים לשלם את החוב. אני זוכרת שאמא הייתה אומרת על חלק מהאוקראינים שאין טעם לרשום להם בהקפה, כי אין סיכוי שהם יוכלו לשלם, והיא לא הייתה רושמת. בזמן המלחמה, כשהיינו זקוקים לעזרה, האוקראינים זכרו לאמא את טוב לבה. אמא הייתה אישה יוצאת דופן בטוב לבה ובאופייה".

אנטישמיות: פתאום החברים הגרמנים התחילו לאיים עליי

"כשהייתי בערך בת 7 התחילו בכפר גילויים אנטישמיים מצד הגרמנים. האחיות שלי, כשהיו עדיין קטנות, לפני שיצאו ללמוד ב'תרבות', למדו בבית הספר הגרמני של הכפר, שהיה ממש ליד הבית שלנו.

ב-1933, כשהיטלר עלה לשלטון, הגיעה פקודה מגרמניה לא לאפשר יותר ליהודים ללמוד בבית הספר הגרמני, והוציאו משם את האחיות שלי. אני כבר למדתי בבית הספר הפולני.

גם החברות הגרמניות שלי – היו לי כמה חברות גרמניות מאוד טובות שהיינו משחקות ביחד כל הזמן – החליפו פתאום את עורן. ב-1938 הילדים הגרמנים נסעו לבקר בגרמניה, במסגרת חילופי תלמידים, והם חזרו חדורי אנטישמיות. פתאום כל הילדים שהיו קודם חברים שלי, התחילו להטיח בפניי: 'חכי חכי, מה היטלר יעשה לך כשהוא יבוא'".

 הרוסים באים ולוקחים את הכל

"ב-1939 נכנסו הרוסים. סבא וסבתא כבר היו אנשים מבוגרים, ולקחו להם את הכל. את הבית שלהם הפכו לבית המועצה – והם קיבלו חדר אחד לגור בו. לנו לקחו את החנות, והפכו אותה לחלק מהקולחוז. אבא עבד בקולחוז כמנהל חשבונות. האחיות שלי, שכבר לא היו בבית באותה תקופה, נשארו מחוץ לברזלופ: פנינה למדה בבית ספר למסחר בלוצק ושושנה והדסה נשארו ברוז'ישץ' ועבדו בעיר, כדי לא לחזור ולעבוד בקולחוז.

סבא וסבתא נכנסו לרשימה השחורה של הרוסים, והיו מיועדים להישלח לסיביר. הסיבה היחידה לכך שהם לא נשלחו הייתה שהגרמנים הגיעו לפני שהספיקו לשלוח אותם.

התושבים הגרמנים מהכפר התחילו לעזוב את הכפר ולנסוע לגרמניה, ובינתיים התחילו להגיע אלינו פליטים מפולין, מהאזורים שנכבשו על ידי הגרמנים. אצלנו בבית התארח בחור שהגיע מכפר ליד חלם, וגר אצלנו כשנה. אמא גם הייתה שולחת חבילות למשפחה שלו. אצל סבא וסבתא התגוררו שני בחורים. בשלב מסוים הם נסעו לפולין, הביאו את הכלות שלהם, והתחתנו אצלנו בבית. לאחר זמן מה התחילו להגיע שמועות על כך שעומדים לשלוח אותם בחזרה לפולין הגרמנית או לסיביר, והם עזבו.

כשהרוסים נכנסו, אבא מיד לימד אותי את האל"ף-בי"ת הרוסי והכניס אותי לבית ספר רוסי, שבו למדתי עד 1941. הרוסים השקיעו מאוד בחינוך, ובסך הכל היה לי טוב בבית הספר וזו הייתה תקופה טובה עבורי. אמא עבדה בקולחוז ואבא עבד כמנהל חשבונות, והרוסים לא הטרידו אותנו יותר. הסתדרנו מבחינה כלכלית, כי הרוסים גם השאירו לנו חלקת אדמה מהקולחוז שיכולנו לעבד אותה".

הגרמנים מפגיזים את האזור

"ב-20 ביוני 1941 נסעתי עם אבא לבקר את אחותי הדסה, שהייתה כבר נשואה והתגוררה בלוצק. זה היה יום שישי, ועדיין בזמן הרוסים, וכבר יצאתי לחופש מבית הספר. ביקשתי להישאר כמה ימים אצל הדסה, ואבא הסכים – השאיר אותי שם, וחזר הביתה. אהבתי להיות בלוצק – זו הייתה עיר מאוד גדולה, והיו לנו שם הרבה קרובים – שני אחים של אמא עם המשפחות שלהם. בזמן הרוסים שלחו את אחד האחים של אמא לעיירה קטנה, מכיוון שהיה עשיר. את האח השני השאירו כי היה מורה והיו צריכים אותו.

בערב התחילו הטנקים לעבור בעיר. אחת הדודות של באה לבקר, ונשארה גם היא ללון אצל הדסה. אני זוכרת שהסתובבנו ברחוב, ושהמבוגרים דיברו על כך שעומד להתחיל משהו.

חזרנו הביתה והלכנו לישון. באמצע הלילה התעוררנו בבהלה – היו הפצצות כבדות, ועדיין לא הבנו במה מדובר. בבניין של אחותי התגורר קצין רוסי, שהרגיע אותנו ואמר שאלה כנראה רק אימונים של הצבא הרוסי.

ב-22 ביוני, ביום ראשון בבוקר, אחותי החליטה להעביר אותי מעבר לנהר הסטיר, מחשש שיפציצו את הגשרים, ואחר לא אוכל כבר לעבור. מהצד השני של הסטיר התגוררו הדודים שלי, אח של אמא והמשפחה שלו. הדוד חיכה לי שם, ולקח אותי הביתה. בדרך הביתה היו הפגזות כבדות מאוד, ואני זוכרת את המטוסים של הגרמנים, שכל הזמן הנמיכו טוס והפגיזו אותנו.

באותו בוקר של 22 ביוני, בשעה עשר, סטאלין כבר דיבר ברדיו, והודיע שהרוסים הותקפו על ידי הגרמנים. הם גייסו את כל מי שיכלו. בעלה של הדסה, שהייתה בהריון, גויס מיד, עם כל העמיתים שלו מהמשרד.

פנינה אחותי התגוררה גם היא בלוצק באותה תקופה. אחרי שהתברר שהגרמנים תוקפים, היא הגיעה אל הדסה, ושתיהן צעדו ברגל יום שלם מלוצק, כ-20 ק"מ, שהגיעו לבית שלנו בברזלופ".

הגרמנים נכנסים לכפר – הגיהינום מתחיל

"למחרת, ב-23 ביוני, נכנסו הגרמנים לברזלופ, מיד אחריהם הגיעה המשטרה האוקראינית, והגיהינום התחיל. אמנם הייתי עדיין ילדה, אך הבנתי בדיוק את המצב. הבנתי שעומדים לקרות דברים מאוד רעים.

יומיים-שלושה אחרי שהגרמנים נכנסו לכפר, הם אספו את כל היהודים, והקימו מחנה בקולחוז. נתנו לנו סרט כחול-לבן עם מגן דוד, ואחרי כמה חודשים החליפו אותו לטלאי הצהוב.

סבא וסבתא ודודי עם דודתי ושני ילדיהם עברו להתגורר איתנו. עבר אלינו עוד דוד עם דודה ושלושה ילדים, וכמה משפחות נוספות.

כולם עבדו בשדות, בעבודות הכי קשות, גם הרוסים והאוקראינים, אבל את היהודים היו מכים כל הזמן. למחנה הגיעו אנשי אס.אס, ואיתם לוטננט הנס דונר – רוצח קר דם. דונר נהג לומר שאם הוא לא רואה דם יהודי לארוחת בוקר, אין לו תיאבון. בסופו של דבר הגרמנים חיסלו אותו בטעות, והיהודים שילמו על כך מחיר גבוה.

בתוך המחנה היהודים קיבלו את העבודות הכי משפילות. בנוסף, מדי פעם, לשעשוע, הגרמנים והאוקראינים היו מורים ליהודים לרקוד אחרי העבודה עם המטטאים שלהם, כאשר יהודי אחר מנגן להם".

החיים במחנה העבודה

"בשנת 1940 התבצעו חילופי אוכלוסין בין גרמניה לרוסיה. הגרמנים מווהלין נשלחו לגרמניה, והפולנים והאוקראינים שהתגוררו באזורי הכיבוש הגרמניים, עברו אלינו.

רוב הגרמנים נסעו לגרמניה, אבל נשארו כמה משפחות. אחת המשפחות הייתה משפחת שוונקה, שהיה להם בן בשם אלברט – לימים הפך אלברט לאחד הרוצחים של הגרמנים. גרמנייה נוספת שנשארה הייתה נשואה לסובוטניק (אוקראיני שומר שבת), שמה היה מרישה דובינסקי, והיא הייתה אחר כך המלאך המציל שלנו.

הגרמנים התחילו להעביר יהודים מכל מיני עיירות בסביבה, לרבות רוז'ישץ', למחנה העבודה אצלנו. כולם יצאו לעבודה, ואני נשארתי עם אמא, עם הבן של אחותי הדסה, שבינתיים ילדה, ועם עוד שני בני דודים שלי. באותה תקופה אלברט שוונקה לקח אותי להיות המטפלת של הבן שלו, אבל אחרי שבוע חזרתי.

כך התנהלו החיים, כאשר מדי פעם היו הורגים יהודים במחנה. בסוף חורף 1941 הודיעו יום אחד שיש פרטיזנים באחד מכפרי הסביבה, והגרמנים אינם מתכוונים לעבור על זה בשתיקה – הם רוצים את הפרטיזנים. הם הגיעו לבית שבו התגוררה אישה אוקראינית עם שבעת ילדיה, הקיפו את הגורן, והתחילו לירות. באותו ירי נפגע לוטננט הנס דונר ונהרג. מותו של דונר החמיר מאוד את המצב מבחינת היהודים, וכבר באותו יום הודיע אלברט שבגלל שדונר נהרג, יהרגו עכשיו 100 יהודים.

הגרמנים יצאו במסע הרג רצחני – הם פשוט הסתובבו בכפר ורצחו אנשים. את בעלת הגורן גררו בכל הכפר קשורה לסוס, עד שנפחה את נשמתה. אבל, איכשהו, למרות המצב הכל כך קשה, היה מין רצון להמשיך לחיות.

באותה תקופה מצא את מותו גם דודי, שמואל אוקסמן, אחיה של אמי. כבר עם כניסתם של הגרמנים הם לקחו את כל הרכוש של כל יהודי הכפר – פרוות, זהב, בגדים טובים, אופניים, ומדי פעם יצאה דרישה נוספת למסור להם חפצים בעלי ערך. באחת הפעמים, כשכבר לא נותר לנו דבר, הורה אלברט לדודי וליהודי נוסף לצאת ללוצק ולהביא משם בדים וחפצים נוספים. כשנודע ללויטננט שהם יצאו, הוא רתח מזעם. כאשר חזרו, הורה להם הלויטננט לכרות לעצמם בור, וירה בהם למוות. לחיי אדם לא היה כל ערך, הרגשנו שאין לנו שום תקווה".

הגרמנים מחסלים את היהודים

"באוגוסט 1942, אני זוכרת שזה היה יום שבת, הלכתי להביא קצת אוכל ממשפחה של גויים, משפחתה של חברתי אניה, שנהגו לעזור לנו. לעולם לא אשכח את הרגע שבו הגעתי אל הבית שלהם: אניה ואני עמדנו אחת מול השנייה, היא הוציאה חלב בשביל הילד של אחותי, ואז נכנסה אמא שלה לחדר. ברגע שאמא של אניה ראתה אותי היא פנתה אליי ואמרה: 'את כבר לא צריכה את החלב. אני באה עכשיו מרוז'ישץ', הם חפרו שם בורות והורגים את כולם, ועכשיו גם באים לקחת אתכם'.

זרקתי את הכלי של החלב, והתחלתי לרוץ.

רצתי כקילומטר, עד הבית, ובדרך כבר ראיתי שתי מכוניות משא ועליהן אוקראינים וגרמנים עם רובים בדרכם אל המחנה. הגעתי הביתה, אמא וסבא היו שם. אמא עמדה בפתח הבית, מחזיקה את הילד של אחותי בידיים, ודיברה עם סבא. התחלתי לצעוק, 'אמא, בואי נברח', אפילו לא נתתי לה להיכנס הביתה. ואז הגיעה גם דודה שלי, ואמרה שהגיעו למחנה העבודה ולקחו את כולם. היא לקחה את שני ילדיה ורצה החוצה. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם.

סבא רץ אל סבתא, ואמא ואני, עם התינוק של הדסה, יצאנו מהדלת האחורית של הבית, והתחלנו לרוץ.  מאחורי הבית היה שדה של תלתן וקוצים, ואנחנו פשוט נשכבנו בין הקוצים הגבוהים וחיכינו. ראיתי שהמשאיות עוברות בדרך הראשית, מלאות באנשים, ולא ידעתי אם האחיות שלי נמצאות עליהן. לא ידענו שום דבר. כשהתחיל להחשיך, יצאנו לכיוון היער, איכשהו התינוק של הדסה, שהיה בן שנה בערך, לא בכה, והצלחנו להגיע לבית של אוקראיני, שגר בחוטור (יישוב מאוד קטן, בן מספר בתים בודדים).

האוקראיני אפשר לנו לעלות לעליית הגג שלו, ונתן לנו קצת אוכל. היינו שם יום אחד, ולמחרת הגיעה למקום גם אחותי פנינה, וסיפרה שבינתיים כולם ניצלו –אבא, שושנה והדסה.

פנינה עבדה במחנה יחד עם אבא בטבק, ושושנה והדסה עבדו בניקיון אצל הקצינים הגרמנים. שושנה והדסה התחבאו אצל משפחת דובינסקי, שהבית שלה היה ממש בתוך המחנה. בני המשפחה תמיד נתנו לאחיות שלי קצת אוכל, גם בשבילנו. כך שלמעשה במשך יומיים האחיות שלי התחבאו ממש בתוך המחנה, בתוך הארון של משפחת דובינסקי. פנינה ואבא נשכבו בתוך שדה הטבק, והתחבאו שם, עד שהגרמנים נסעו. בסופו של דבר יצאו האחיות שלי מהמחנה, בעזרת הגרמנייה, וגם אבא ופנינה הצליחו לצאת, וכולנו נפגשנו ביער".

הבריחה ליער

"וכאן מתחיל סיפור הבריחה שלנו. כאשר הגענו ליער, ביער פגשנו גם את הדוד שלי, אח של אמא, יששכר אוקסמן, עם אשתו ושני בניו. הגיעה גם משפחת שפיגל, המשפחה של בת שבע – לאחר מכן כולם נרצחו, ורק בת שבע שרדה.

התחלנו להסתובב ביערות, שחלקם היו דלילים, וזה היה מאוד מסוכן וקשה. היינו הולכים לגויים שהכירו אותנו והם היו נותנים לנו קצת אוכל. בשלב מסוים הכנו לעצמנו מין מחסה באדמה – היו ביער תעלות ממלחמת העולם הראשונה, ואנחנו פשוט נכנסנו לתוכן וכיסינו את עצמנו בענפים ועלים.

הסתיו הגיע והתחיל להיות קר. שושנה ופנינה היו יוצאות בלילה לשדה, להביא תפוחי אדמה שהגויים עוד לא הספיקו להוציא.

מדי פעם היו פשיטות של אוקראינים, שהיו באים לחפש יהודים שמתחבאים ביערות. יום אחד, בזמן ששושנה ופנינה הלכו לחפש אוכל, ואנחנו היינו בתוך השוחה, בא הילד הקטן של דודי, והתחיל לצעוק: 'באו לתפוס אותנו'. התחלנו לרוץ – הדסה עם התינוק לכיוון אחד, ואני, אמא ואבא נכנסנו לתעלה שהייתה קצת מוסתרת. שמענו את האוקראינים רצים אחרי היהודים ובכל פעם תופסים מישהו אחר. שמעתי את הדוד שלי ואת אשתו והילדים בוכים אחרי שהאוקראינים תפסו אותם. האוקראינים ממש קפצו מעל התעלות שבהן הסתתרנו, ורק בדרך נס הם לא ראו אותנו.

לפנות ערב, פנינה, שושנה, הדסה והתינוק חזרו. כבר לא נשארו כמעט יהודים ביער, ופחדנו להישאר לבד, אבל לא היה לנו לאן ללכת. בינתיים התחיל לרדת שלג. משפחת שפיגל ברחה למקום אחר, רחוק משם, והזמינה אותנו להצטרף, אבל אנחנו נשארנו. היינו משפחה גדולה, היה קר, לבשנו סמרטוטים, לא היה לנו במה לעטוף את הרגליים. כבר כשיצאנו מהבית היו לנו בגדים לא טובים, כי את הטובים לקחו מאיתנו, כך שהבגדים שיצאנו איתם התבלו במהירות.

מדי פעם הייתה מגיעה אלינו גם מרישה דובינסקי, הגרמנייה שעזרה לאחיות שלי במחנה, ומביאה חלב ומצרכים. פעם אחת היא אפילו הביאה תנור קטן, כדי שנוכל לבשל משהו לילד. היא סיכנה את החיים שלה, כי אם היו פוגשים אותה, היו מגלים שהיא עזרה לנו. בסופו של דבר, לפני השחרור, הגרמנים פינו את משפחת דובינסקי למזרח גרמניה".

אני מצליחה לברוח מהאוקראינים

"נשארנו ביער. באחד הימים, אני זוכרת שזה היה יום יפה – היה שלג, אבל השמש זרחה – שושנה ופנינה יצאו להביא אוכל, הדסה ואבא והתינוק היו בתוך השוחה, ואני ואמא הסתובבנו בחוץ.

פתאום אני שומעת 'הלט!' – 'עצור!' בגרמנית. אני עומדת בתוך התעלה, מסתכלת ורואה שלפניי עומד אוקראיני עם רובה ביד. ביני לביני, הייתה לי מין החלטה כזו, שאם יירו בי, אני רוצה שזה יהיה מאחור, בגב, ולא מלפנים. חשבתי לעצמי, הרי בכל מקרה הוא יהרוג אותי, אז אין לי מה להפסיד, והתחלתי לרוץ בין העצים בשלג. הוא ירה אחריי, אבל לא הצליח לפגוע.

רצתי כמו אחוזת אמוק, עד שהרגשתי שהתרחקתי מספיק. לפנות ערב יצאתי מהיער, וראיתי שעל הדרך עומדת עגלה, הבנתי שזו העגלה של האוקראינים, ועברתי לצד השני של היער. הגעתי למקום שבו היו נחל קפוא ושיחים, ופשוט נשכבתי בתוך אחד השיחים. התחיל להחשיך, אני שומעת יריות, ובטוחה שכבר הרגו את כולם. אני לא זוכרת כמה זמן שכבתי ככה, אולי אפילו נרדמתי, אבל בשלב מסוים התעוררתי והתחלתי לחשוב מה אני עושה.

אני בת 13, לא יודעת מי נשאר ממשפחתי ומי לא. ידעתי רק ששתי האחיות שלי, פנינה ושושנה, יצאו בלילה לכפר, וקיוויתי שהן נשארו. למרות שכל הזמן חשבתי שזהו זהו, הסוף שלי קרב, כל הזמן גם היה הרצון הזה לחיות".

שוב עם המשפחה

"קמתי והתחלתי ללכת. ליד היער, מצדו השני, היה כפר שבו גרו שתי משפחות שעזרו לנו מדי פעם.  התחלתי לחצות את היער לכיוון הכפר הזה. אני זוכרת שצעדתי בתוך היער וחשבתי שאולי האוקראינים מחכים לי, כדי לתפוס גם אותי, ובכל זאת הלכתי והתקרבתי, עד שפתאום הרגשתי ריח של עשן. אני מתקרבת, ורואה את אבא שלי יוצא לקראתי.

התברר שכולם נשארו בחיים, והם סיפרו לי מה קרה באותו לילה: אחרי שברחתי הגיעו, שני אוקראינים נוספים, ואמרו לאחותי הדסה, 'תעטפי את הילד ובואי'. אחותי שאלה אותם, 'למה אני צריכה לעטוף את הילד אם בכל מקרה עומדים להרוג אותנו?', ואז פתאום היא זיהתה אחד מהם – היה זה בחור שלמד איתה בבית ספר באותה כיתה.

הדסה פונה אל הבחור האוקראיני ואומרת לו: 'אתה יודע שלמדנו יחד', והוא עונה לה: 'אני לא מכיר אותך'. אבל משהו קרה. האוקראינים השאירו שוטר אחד שישמור, והלכו לשומר היער, שהכיר את אבא. מתברר שהם פשוט ריחמו על ההורים שלי ועל אחותי ולא רצחו אותם, אבל הזהירו אותם שהם חייבים לעבור מקום, כי יבואו אחרים ויהרגו אותם.

אחרי שפגשתי את ההורים והדסה, הגיעו גם פנינה ושושנה, והתחלנו לחשוב ביחד מה לעשות. החלטנו ללכת לכפר. הגענו לאישה זקנה בת תשעים, שהסכימה שנישאר אצלה יום אחד. היא אמרה שלא אכפת לה שיתפסו אותה, כי היא כבר חייתה מספיק".

אבא והדסה נרצחים בבונקר

"למחרת בלילה יצאנו כולנו. עמדנו בחוץ, בשלג ובגשם, עם התינוק. חשבנו מה לעשות, ועלה רעיון ללכת לבונקר שבו מסתתרת משפחת שפיגל. אני התחלתי לבכות, בכיתי לאמא שאני לא מוכנה לחזור לשם, ושאני לא אלך איתם. בסופו של דבר נשארנו, אמא, התינוק ואני, יום נוסף אצל הזקנה, ואבא, שושנה, פנינה והדסה יצאו לבונקר.

הם הגיעו לבונקר, ופנינה ושושנה יצאו לחפש אוכל. הדסה נפצעה בדרך, ולכן היא ואבא נשארו בבונקר, עם חלק מבני משפחת שפיגל – האמא, האבא, האחות הגדולה ובתה התינוקת. יחד איתה היו גם דודתי שרה אוקסמן, ובנה הצעיר יצחק.

באותו לילה נרצחו כל יושבי הבונקר.

הידיעה על רצח אבי, אחותי הדסה, בני משפחת שפיגל ודודתי ובן דודי, הגיעה אלינו אחרי יומיים. פנינה ושושנה הגיעו אליי ואל אמא, בוכות, וסיפרו שבלילה הגיעו כעשרה שוטרים אוקראינים לבונקר והרגו את כולם, גם את אבא והדסה.

מאוחר יותר למדנו מה בדיוק קרה באותו לילה – כמה אוקראיניות סיפרו לאחיות שלי שהשוטרים האוקראינים הגיעו לכפר והתרברבו במעשה הטבח שביצעו.

השוטרים האוקראינים סיפרו שלפתע הם שמעו בכי של תינוק – הבכי של בתה התינוקת של האחות הגדולה של בת שבע – וכך הם גילו את הבור. בהדסה, סיפרו השוטרים, הם התקשו לירות, מכיוון שהייתה כל כך יפה, אבל המפקד של השוטרים האוקראינים לא ראה ביופייה של הדסה בעיה. הוא שאל אותם: 'חבל לכם על יהודייה?, וירה לה כדור במצח.

מאוחר יותר באותו לילה הגיעו למקום הבנים של משפחת שפיגל וקברו את כולם".

אנחנו מוסרים את התינוק של הדסה

"נשארנו עם התינוק של הדסה, חששנו להמשיך להתקדם איתו – גם לנו היה קשה, וגם לו לא היה סיכוי לשרוד בתנאים הללו. לאחותי הייתה חברה פולנייה שלמדה איתה בבית ספר, שגרה לא רחוק מהבית של הזקנה שהסתירה אותנו. החברה אמרה שהיא תיקח את התינוק ותציל אותו. הוא היה בלונדיני עם עיניים כחולות, ילד יפהפה. הוא לא נראה יהודי, אך היה נימול.

אמא ושושנה יצאו עם התינוק אל הפולנייה, ופנינה ואני נשארנו בערימת הקש אצל הזקנה. חיכינו כל היום, ולמחרת בלילה הגיע הבן של הזקנה ואמר לנו שהרגו את התינוק, את אמא ואת שושנה, ושאנחנו צריכות להסתלק מהבית של אמא שלו.

לא עזבנו את הבית של הזקנה – נשארנו אצלה לילה נוסף, ולמחרת בבוקר הייתה לנו הפתעה – אמא ושושנה הגיעו. התברר שידידים שלנו הפיצו בכוונה את השמועות כאילו שלושתם מתו, כדי שלא יחפשו את אמא ואת שושנה.

אולם בנה של הדסה לא שרד – שכנים של הפולנייה סיפרו על התינוק למיליציה המקומית, ואלה הגיעו כדי לבדוק אותו. כאשר מצאו שהוא נימול, לקחו אותו, ובמרחק מה מהבית ירו בו".

אצל משפחת קוטרסקי

"אמא אמרה שהיא רוצה לקחת אותי למשפחה פולנייה שהכרנו, שההתגוררה בשכנות למשפחת שפיגל. שמה של המשפחה היה משפחת קוטרסקי, הם עזרו לנו מאוד, ואחרי המלחמה הם קיבלו את תואר חסידי אומות העולם.

כשהגעתי למשפחת קוטרסקי, הם הכניסו אותי למחבוא ליד החזירים, שהיה סגור במעין דלת קטנה. בתוך המחבוא פגשתי את חברתי בת שבע שפיגל, שהגיעה אליהם אחרי שרצחו את כל משפחתה ביער.

בת שבע ואני גרנו אצל משפחת קוטרסקי שמונה חודשים, ומדי פעם אמא או פנינה או שושנה היו מגיעות לבקר אותי. גרנו ליד החזירים, אבל כשהיו לילות מאוד קרים, היו מכניסים אותנו הביתה. למשפחת קוטרסקי היו 18 ילדים, אבל רובם כבר לא גרו בבית. האבא תמיד היה אומר לאשתו: 'תכיני אוכל, כדי שאם יבואו יהודים בלילה, שיהיה לנו לתת להם'.

בת שבע ואני היינו עוזרות למשפחת קוטרסקי בכל עבודות הבית, ואם היה בא מישהו, היינו קופצות לתוך המרתף. אני זוכרת שבת שבע – שעד היום יש לה חוש הומור מפותח – הייתה אומרת לי, 'שולה, בואי נעשה מניקיור', ואז היינו יושבות ופולות אחת לשנייה כינים".

גם שושנה נרצחת

"התחילה שנת 1944, ומכיוון שכבר לא היו יהודים באזור – חיסלו את כולם – האוקראינים החלו לריב עם הפולנים. האוקראינים היו מסתובבים בין הבתים של הפולנים ושוחטים משפחות שלמות. כתוצאה מכך, התחילו הפולנים לעזוב את הכפרים, והתאספו ליד ההרים. בני משפחת קוטרסקי פחדו גם הם, ועברו לישון בשדה.

בינתיים נודע לנו על בחורה יהודייה מוורשה שמסתתרת אצל משפחה פולנייה אחרת. באותו זמן גם אחותי שושנה הייתה אצל קוטרסקי, ויצרנו קשר עם הבחורה. קבענו להיפגש איתה, ותכננו להביא אותה אלינו, כי המשפחה שאצלה שהתה עמדה לעזוב את  הבית.

שושנה יצאה עם אחד האיכרים הפולנים והעוזרת שלו לכיוון המשק של הפולני, במטרה לפגוש את הבחורה. אבל כהתקרבו אל הבית שבו הייתה היהודייה, כבר חיכו להם האוקראינים בחוץ. הם התחילו לירות עליהם. הפולני נהרג מיד, העוזרת ברחה, וגם שושנה התחילה לרוץ. היא הגיעה עד לפתח היער, אבל אז השיגו אותה כדורי האוקראינים, והיא נהרגה. את הבחורה היהודייה שהייתה בבית הם תלו על עץ.

פנינה, שבינתיים הגיעה גם היא אל קוטרסקי, הייתה בדיכאון קשה על מותה של שושנה. רוב הזמן הן הסתובבו יחד, והיא אפילו הלכה ליער, למצוא את גופתה של שושנה. היא חזרה וביקשה שיביאו את גופתה של שושנה. ובלילה יצא אחד מהחתנים של קוטרסקי, הביא את הגופה, וקברנו את שושנה בחצר ביתם".

משפחת קוטרסקי עוזבת את הבית, ואנחנו מתחילות לנדוד…

"בפברואר 1944 עזבה משפחת קוטרסקי את ביתה, ואמא ואני התחלנו לנדוד. החזית כבר התחילה להתקרב, ואנחנו הגענו לגוי אחד שאח שלו היה במשטרה וברח מהגרמנים, והחליט שהוא רוצה לעזור לנו – ככל הנראה בגלל שהוא הבין שהרוסים מתקרבים, הוא רצה להראות שעזר ליהודים. הוא החביא אותנו בבית שלו, ובינתיים הגיעו הרבה אנשים שעזבו את הבתים שלהם. היו המון אנשים בתוך הבית, ואמא ואני היינו תקועות בתוך המחבוא. איכשהו, בלילה, כשכולם ישנו, הוא הצליח להעביר אותנו לגורן, זה היה מלחיץ מאוד, ממש ראיתי את המוות מול העיניים".

כמעט שחרור, והגרמנים חוזרים

"כששכבנו בגורן, שמענו שהרוסים הגיעו ושמדברים רוסית, והבנו שהשתחררנו. יצאנו מהמחבוא ופגשנו את פנינה. ידענו שמשפחת קוטרסקי עברה לגור ליד רוז'ישץ', כ-4 ק"מ מהמקום שבו היינו. אמא אמרה לי לצאת לבד לרוז'ישץ', ואני הגעתי למשפחת קוטרסקי, שם פגשתי גם את בת שבע. בת שבע ואני יצאנו לפגוש את היהודים שחזרו לרוז'ישץ', אבל לא הכרנו אף אחד, אז החלטנו לחזור לקוטרסקי. בדרך, בעודנו צועדות בסמרטוטים לגופנו, ראינו טנקים. לחרדתנו, גילינו שאלה הטנקים של הגרמנים. כשהגענו לקוטרסקי הם אמרו לנו שהגרמנים חזרו, ומכיוון שעכשיו כולם כבר יודעים שאנחנו יהודיות, אנחנו לא יכולות להישאר אצלם.

בת שבע ואני החלטנו להתפצל. צעדתי כ-10 ק"מ, פוחדת עד מוות, בשלג ובקור, והרגליים שלי היו פצועות ומדממות. רציתי להגיע למקום שבו פעם היה מחנה וחשבתי שאפגוש שם את אמא ופנינה. כשהתקרבתי, ראיתי שהלאומנים האוקראינים הציתו אותו, על כל בתיו, ולא נשאר ממנו כלום.

מצאתי את אמא ופנינה, ונשארנו יחד לזמן מה. זו הייתה תקופה איומה. הגרמנים חזרו לחודשיים, ועכשיו האוקראינים ידעו שאנחנו בחיים, והם חיפשו יהודים כמו מטורפים. לעתים הסתובבנו ביחד, לעתים כל אחת לחוד. בסופו של דבר הגענו אל משפחה צ'כית, שעזרה לנו גם בעבר, והם הכניסו אותנו לתוך המרתף שבו היו שומרים אוכל. ישבנו שם, היה חושך ורטוב, ואמא ואני סרגנו.

פנינה הסתובבה בנפרד. המשפחה שגרנו אצלה פחדה גם היא מהגרמנים, כי הם היו קומוניסטים, ויחד איתם היינו בורחים ליער בכל פעם שהייתה מתקרבת עגלה לבית. באחד הימים לקח אותי הבן שלהם אל המקום שבו ירו באבא ובהדסה. על אחד העצים הייתה תלויה המסגרת של המשקפיים של אבא. עד היום אני לא סולחת לעצמי על שלא לקחתי אותה. אבל הייתי רק עם סמרטוטים על הגוף, לא היה אז איפה לשים או לשמור חפצים.

יום אחד הגיעו אלינו כמה חיילים ושאלו אם יש גרמנים באזור. הבנו שאלה הרוסים, ושעכשיו אנחנו באמת משוחררים, אבל עדיין פחדנו לצאת. יצאנו בלילה, אספנו את פנינה מהכפר שבו היא הייתה, והתחלנו ללכת. הגענו למשפחת קוטרסקי, ישנו שם, ולמחרת בבוקר נתן לנו קצין רוסי יהודי רכב עם נהג שלקח אותנו לרוז'ישץ'".

רוז'ישץ' נהרסה כליל

"הגענו לרוז'ישץ', וראינו שכל העיירה נהרסה. פגשנו כמה יהודים שנשארו בחיים, כאלה שנותרו בודדים. הלכנו לבית של דוד של אמא שלי, שהיה איש עשיר עם בית יפה, ועזב לפני המלחמה לארצות הברית. עכשיו גרה שם האישה שהייתה האומנת של הבנות שלו. שאלנו אם אנחנו יכולות לקבל כאן חדר, אבל אז יצא הבן של האומנת עם גרזן ביד, ואמר שאם שלא נלך הוא יגמור אותנו.

התאספנו, עם עוד כמה יהודים, וגרנו בביתו של אנשל גון, שנשאר שלם. לא היו מיטות, אז ישנו על הרצפה. לקראת הקיץ של 1944 החיים כבר התחילו להתארגן. אני התחלתי ללמוד בבית ספר, ביחד עם רחל שר (דונגי), שהייתה תלמידה מצטיינת. אחותי פנינה התחילה לעבוד כמזכירה בבית משפט.

אמא כתבה לבת ציון, דרך הג'וינט, וקיבלנו ממנה גלויה בחזרה. אמא סיפרה לה מי נשאר ומי נספה.

ב-9 במאי 1945 נגמרה המלחמה, וביוני כבר עזבנו את רוז'ישץ'. היה ברור לנו שהכיוון הוא רק ארץ ישראל. פנינה התחתנה בינתיים, עם ברוך קוס, בן רוז'ישץ' שניצל. יצאנו לפולין וגרנו שם חצי שנה, בגלייביץ, שלזיה, בחלק הפולני".

המשפחה שלי בפולין – כמעט כולם הושמדו

הוריי: דב והניה טורצ'ניוק. אמא ניצלה ואבא ניספה.

אחיותיי: בת ציון, פנינה, שושנה והדסה. להדסה היה תינוק. בת ציון עלתה לארץ לפני המלחמה, פנינה ניצלה, שושנה והדסה, עם התינוק של הדסה, נרצחו.

המשפחה של אמא:

סבא וסבתא: משה ורבקה אוקסמן – נרצחו על ידי הנאצים.

האחים של אמא: בלה קליינר – הייתה נשואה והיו לה 3 ילדים: חנה, יצחק ובן נוסף – כולם ניספו.

ישראל אוקסמן, היה נשוי למרים.

יוסף אוקסמן – נפטר לפני המלחמה. היו לו שני ילדים – פסיה ויעקב – והם ניספו.

שמואל אוקסמן היה נשוי לשרה. ילדיו היו: יצחק, יששכר ושלמה – כולם ניספו.

שלמה אוקסמן היה נשוי לפניה, רופאת שיניים. הייתה להם בת אחת, חנה. כולם ניספו.

עזריה אוקסמן היה נשוי ללאה, והיו להם שני ילדים – דוד ובן נוסף.

יצחק אוקסמן היה נשוי לבלה והיו להם שלושה ילדים: חנה, מנדל ובן נוסף. בלה והילדים ניספו ויצחק ניצל.

בן ציון אוקסמן – עלה לישראל לפני המלחמה, והגיע למעגן מיכאל.

המשפחה של אבא:

סבא וסבתא: מרדכי ודבורה טורצ'ניוק – נפטרו לפני המלחמה.

האחים של אבא: ניסן, יששכר ומרים.

עוזבים את פולין

"הקיבוצים כבר החלו להתארגן, ואנחנו יצאנו עם הקיבוץ הראשון שעזב את פולין. מפולין עברנו לצ'כיה, שם צעדנו הרבה ברגל. אחר כך עברנו את אוסטריה והגענו לגרמניה. נסענו בתור תורכים, יוונים, ומי שידע עברית, דיבר בעברית.

בדצמבר 1945 הגענו למינכן, גרמניה, ובתחילת ינואר 1946 הגענו למחנה לייפהיים – מחנה עקורים אמריקאי. לאחר כמה חודשים עזבתי עם קבוצה לצרפת, שם הייתי חודש במרסיי וחודשיים בלסיוטה. בצרפת פגשתי שוב את בת שבע".

 אני מגיעה לארץ ישראל

"באוקטובר 1946 עלינו על האונייה 'לטרון' – היינו באונייה כ-1,450 איש. שטנו כשלושה שבועות, בתנאים קשים מאוד, אבל בסופו של דבר הגענו. בסוף אוקטובר הגענו לחופי חיפה. הייתה קצת התנגדות של העולים, שלא נתנו לבריטים לעלות על האונייה, אך מהר מאוד הבריטים עלו, ומכיוון שהיינו בלתי לגאלים, שלחו אותנו לקפריסין.

ב-15 במאי 1947 שחררו אותנו מקפריסין, והעבירו אותנו לעתלית – שם הינו כחודש. אחר כך הייתי חודש נוסף בקריית שמואל, ומשם הגעתי לעין חרוד. בעין חרוד נשארתי שנה.

את כל הדרך לכאן עברתי לבד. אמא נשארה בפולין, כי אמרו שיכתבו לה מבית השיטה והיא תבוא עם סרטפיקט, ופנינה עלתה בנפרד, דרך איטליה".

הייתי בין מקימי קיבוץ נחשונים

"בקיבוץ עין חרוד הכרתי את בעלי, אלכסנדר מושקט. הוא הגיע לארץ מפולין בגיל 6, בשנת 1934, עם הוריו. כשאמא שלי הגיעה לארץ, כמה חודשים אחריי, היא מאוד התנגדה לכך שיהיה לי קשר עם בחור בלי שנינשא, והיא אמרה לי: 'מה פתאום את הולכת עם בחור בלי להתחתן איתו?'. אז התחתנו.

אחרי שהתחתנו, הצטרפתי אל אלכסנדר להכשרה המגויסת של הפלמ"ח, והיינו בין מקימי קיבוץ נחשונים – מול זיכרון יעקב, על שפת הים. לאלכסנדר היה אח תאום, שגם הוא ומשפחתו היו בין מקימי נחשונים. האח נהרג במלחמת ששת הימים. גיסתי עדיין גרה בקיבוץ.

לאחר מספר שנים, אחרי שנולדה בתי נורית, עזבנו את הקיבוץ ועברנו לשכונת בורוכוב בגבעתיים, להורים של בעלי. אלכסנדר התחיל לעבוד, עברנו לדירה משלנו ונולד לנו בן, ירון.

נורית היא אחות, ומשמשת כאחות מחוזית. ירון הוא גינקולוג.

פגישה מרגשת – סגירת מעגל

"בשנת 1966 הגיעה לבקר אותי בישראל בחורה יהודייה שנשארה ברוז'ישץ' והיה לה אח בישראל. יצאנו שתינו לתל אביב לקניות, ודיברנו יידיש בינינו. באחת החנויות ישבה אישה עם הבת שלה, והיא שמעה את היידיש שלנו, שהייתה יידיש-רוסית, ושאלה את החברה שלי מאיפה היא. החברה הסבירה שהיא מאוקראינה והיא רק מתארחת פה. האישה שאלה, מאיפה באוקראינה, והאורחת ענתה: מרוז'ישץ'. בסופו של דבר הסתבר שאותה אישה שהתחילה לדבר איתנו היא אשתו של אחד הבחורים שברחו מפולין הגרמנית והתגוררו אצלנו בתקופת הרוסים ואחר כך עזבו. ההתרגשות הייתה גדולה ונשארנו בקשר איתם כל השנים, עד שהם נפטרו".

המשפחה שלי בארץ

בעלי, אלכסנדר מושקט, נפטר בשנת 1994.

בתי, נורית, נשואה לנתן כהן, יש להם שני ילדים: ורד וארז. לורד יש שתי בנות: ים ושחף.

בני ד"ר ירון מושקט, נשוי לטלי, יש להם שני בנים: תום וסתיו. ירון הוא כיום מנהל בית חולים "השרון" בפתח תקווה.

מקור

שולמית מושקט (טורצ'ניוק): "למרות שהיה קשה, רציתי לחיות"

שולמית מושקט

"חודשים לא יכולתי להתקרב לחלון": סיפורה של הרופאה פרופ' רנה גיל, בת 6 בתקופת השואה

  בגיל 90, פרופ' רנה גיל מנהלת ביד רמה את המחלקה להנשמה כרונית של תינוקות במרכז הרפואי הרצוג – ולא מתכוונת לנוח : "ברגע שאני פותחת ...