ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 2 באוקטובר 2022

הנערה נעמי שניאור מברגן בלזן ששכלה את בנה הקצין בגולני במלחמת יום הכיפורים

 


נעמי שניאור, ילידת פולין, עברה על בשרה את התופת האנושית בגטו לודג', באושוויץ, במחנה העבודה ברמן ולבסוף במחנה הריכוז, ברגן-בלזן . אחרי שכבר עלתה ארצה, יתומה ובודדה, ובנתה את משפחתה – שכלה ניצולת השואה את בתה הבכורה, תינוקת שנפטרה מדלקת ריאות – ואת בנה אפרים, שנפל במלחמת יום כיפור

 עם פלישת הנאצים, גורשה נעמי עם הוריה ואחיה לגטו לודג'. בשנת 1943 הצליח אחיה להימלט מהגטו, לעיירה בפולין שם התגוררו הסבא והסבתא – ומשם נשלח איתם לאושוויץ, שם נרצחו.

 שנה לאחר מכן, עם חיסול הגטו, נשלחו גם נעמי והוריה למחנה ההשמדה הנורא. האב הופרד מהן בסלקציה, ועוד הספיק לבקש מהאם שתגיד שהיא צעירה יותר – והבת שהיא מבוגרת יותר, כדי שלא יפרידו ביניהן.


בעקבות טעות נשלחו הנשים למחנה העבודה ברמן – ומשם לברגן-בלזן. המחנה, שבו נרצחו, עונו ומתו ממחלות קשות עשרות-אלפי יהודים, שוחרר –אך האם גססה ונפטרה מטיפוס כשבועיים לאחר מכן, בבית החולים. "אני לא יודעת מי לא היה חולה באותה תקופה בברגן-בלזן", משחזרת שניאור. "במחנה הזה הגרמנים כבר לא היו צריכים לעשות שום מאמץ, הכול כבר נעשה מעצמו. אנשים מתו כמו זבובים בלי שמישהו יכול היה לעשות משהו".

 בשנת 1957 השתקעה בבאר שבע, ובמלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973, בקרב הראשון על החרמון, שכלה ניצולת השואה את בנה אפי, שהיה מ"פ בחטיבת גולני. לאחר נפילתו הוענק לו עיטור העוז.

 מקור

 ראו גם: 

 

 


הנערה דינה דסברג מוסתרת ע"י רופא הולנדי בביתו

 

ד"ר נאוטה סיים את לימודי הרפואה שלו באוניברסיטת ליידן בשנת 1942 ובשנת 1945 סיים את לימודיו באוניברסיטת אוטרכט באנטומיה ופיזיולוגיה. הוא התחתן עם אלי (Ellie), אחות במקצועה.

פעילות הצלה בתקופת מלחמת העולם השנייה

בתקופת מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש הולנד בידי גרמניה, גרו ואלה ואלי נאוטה באוטרכט ובביתם הסתירו יהודייה בת 15 בשם דינה דסברג. לבני הזוג נאוטה הייתה תינוקת בת שבעה חודשים, טייאלדה (Tjalda). היה להם בית קטן, אך בכל זאת שיכנו את דינה באחד החדרים. דינה הייתה אמורה להגיד, במקרה שתישאל, שהיא יתומת מלחמה מרוטרדם ונלקחה כדי לעזור באחזקת משק הבית. הוכן לה מקום מסתור בבית, למקרה של חקירת גסטפו.

בני הזוג נאוטה המשיכו בהסתרתה של דינה למרות לידתה של ילדה שנייה, יאנקה (Janneke), בינואר 1945. דינה סייעה בטיפול בטייאלדה וביאנקה. מסמכים מזויפים שקיבלה במהלך 1944 סייעו לה ללכת ולחפש מזון בחוות כפריות במהלך הרעב הגדול בהולנד באותה תקופה. דינה נשארה עם בני הזוג עד השחרור במאי 1945.

בשנת 2008 הכיר יד ושם בוואלה נאוטה בתור חסיד אומות העולם.

לאחר המלחמה

לאחר המלחמה לימד נאוטה באוניברסיטאות ליידן וציריך. בתחילת שנות החמישים היגרו בני הזוג נאוטה ובנותיהם לארצות הברית. כעשור לימד נאוטה באוניברסיטת מרילנד, היה חוקר במכון הצבאי למחקר על שם ואלטר ריד (אנ') ולאחר מכן היה פרופסור ב-MIT. הוא המציא שיטה לגילוי ניוון עצבים והיה מחברם של למעלה ממאה מאמרים מקצועיים בנושאי נוירולוגיה. הוא היה חבר האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית, החברה הפילוסופית האמריקאית, החברה למדעי המוח (אנ') ואגודות מדעיות נוספות.

מקור


הכומר האיטלקי אריגו בקארי , מציל הילדים היהודים באיטליה

 

 


אריגו בקארי לימד בסמינר קתולי בקרבת נוננטולה. ביולי 1942 הגיעה לנוננטולה קבוצה של 50 ילדים יהודים מאזור הכיבוש האיטלקי בצפון יוגוסלביה, בהדרכת יוסף איתאי (יושקו אינדיג). בסיוע D.A.E.E – סוכנות הסעד היהודית בה הכירה הממשלה הפשיסטית - שוכנו הילדים ב'ווילה אמה' שבנוננטולה, שם הצטרפו אליהם עוד 50 ילדים פליטים. ב-8 בספטמבר 1943 כבשו הגרמנים את צפון איטליה. בקארי לא שאל את הממונים עליו במודנה ושיכן את הילדים בסמינר. הוא גם סייע בהכנת מזון לילדים אחרים ששוכנו בבתי איכרים בכפרים הסמוכים.

בסוף 1943, כאשר הגבירו הנאצים את חיפושיהם אחר יהודים מסתתרים, סייע ד"ר ג'וזפה מוראלי בהנפקת תעודות זהות מזויפות לכל 120 הילדים ומדריכיהם והילדים הוברחו לשווייץ.

לאחר מכן גילה הגסטפו את בריחת הילדים לשווייץ, תפס את בקארי וחקר אותו כדי שיגלה את שמות המעורבים בפעולת ההצלה ואת מקום מחבואם של יהודים אחרים. בקרי עמד בעינויים ואחרי חודשים בכלא בולוניה שוחרר.

ב-1964 העניק יד ושם לבקארי ולד"ר ג'וזפה מוראלי את התואר "חסידי אומות העולם"

לסקירה המלאה בעברית בויקיפדיה

 


ילדי וילה אמה באיטליה

 


וילה אמה (
Villa Emma) היא בניין הממוקם בפאתי העיירה נוננטולה (Nonantola) (אנ') במחוז מודנה שבאיטליה. במהלך מלחמת העולם השנייה, בשנת 1942, ארגון דלאסם, סוכנות הסיוע של יהודי איטליה, שכר את הווילה ושיכן בה קבוצה של כ-70 צעירים יהודים מיוגוסלביה ומשאר רחבי אירופה. את ילדי הקבוצה הוביל יושקו אינדיג (לימים יוסף איתאי), מדריך נוער מהשומר הצעיר. לחברי הקבוצה סייעו הכומר אריגו בקארי וד"ר ג'וזפה מוריאלי. הארגון העביר לווילה את מחסן הבגדים המרכזי שלו, ובהמשך גם את המשרדים הראשיים.

לאחר פלישת גרמניה הנאצית לאיטליה ב-8 בספטמבר, הוסתרו ילדי וילה אמה בעזרת בקארי ומוריאלי, ולאחר מכן, בעזרת רשת ההצלה של פירנצה, הועברו למקום מבטחים בשווייץ. ילדי וילה אמה, למעט אחד מחברי הקבוצה, שרדו את המלחמה ועלו לישראל.

הכומר אריגו בקארי, בעזרתו של ד"ר ג'וזפה מוריאלי, ובסיועו של אניו טרדיני, מורה נוסף מבית הספר של בקארי, דאגו לכל צורכיהם של הפליטים היהודים, החל במיטות וכלה בספרים לבית הספר. קבוצה נוספת של כ-40 יתומים הגיעה מקרואטיה באפריל 1943. במשך כשנה, עד לפלישה הגרמנית, יכלו היתומים לנהל חיים שקטים יחסית בנוננטולה, הודות לסיועה של האוכלוסייה המקומית, והקדישו את עצמם לכלכלת הבית, לעבודה חקלאית, לנגרות, לתפירה ולשיעורים בבית הספר אשר הועברו על ידי המורים ארמנדו מורנו, המדריך אינדיג, מרקו שוקי, והפסנתרן בוריס יוכבדסון.

בית-חרושת לשימורים אשר נמצא בקרבת הווילה, הזמין עשרים עובדים מילדי הווילה לעבוד לפרנסתם. בספרו, מספר אינדיג שבמשך השבועיים שעבדו בבית-החרושת הכירו קומוניסטים, פאשיסטים ואנטי-פאשיסטים. הם רצו לגרום לחבלה, לשים משהו בקופסאות ולפגוע בגרמנים הנאצים, רק הם לא ידעו מה לשים. במרפסת הגדולה נהגו הבנות לקלף תפוחי אדמה.

בקארי ומוריאלי הוכרו על ידי יד ושם כחסידי אומות עולם על פעולותיהם להצלת ילדי וילה אמה ויהודים נוספים.

לסקירה המלאה בויקיפדיה בעברית



רשת ההצלה בפירנצה הצילה לא מעט ילדים בתקופת השואה

 


רשת ההצלה בפירנצה הצילה לא מעט ילדים בתקופת השואה

·       בעדותה מספרת הניצולה Lya Quitt על בריחתה בראשית ספטמבר 1943 מצרפת, בסיוע של אנשי צבא איטלקיים. המשפחה הגיעה עד פירנצה. היא מספרת שהם הובאו לביתו של הארכיבישוף של פירנצה ולנו שם בלילה. היא זוכרת שהיו שם עוד יהודים מוסתרים. למחרת כל היהודים המוסתרים הועברו למקומות מסתור קבועים במוסדות דת שונים, היא הועברה עם עוד כמה ילדים למנזר.

 

  • אחד המנזרים שהפכו למקום מסתור לכחמישים נשים וילדיהן היה מנזר האחיות המיסיונריות של מריה, המנוהלת על ידי האם סנדרה בוסנלי ועוזרתה, האם בנדטה וספיניאני. ב-26 בנובמבר 1943 פרצו חיילים גרמנים למנזר ועצרו את כל הנשים, למעט אשה אחת שהצליחה להסתתר. הקרבנות נלקחו לוורונה, וב- 6 בדצמבר גורשו לאושוויץ. כך אמרה האם: "בספטמבר ביקשה אלינה דלה קוסטה, כבודו, את ביתנו לארח בחשאי יהודים, שנפלו קורבן לרדיפות הגרמנים, וקיווינו שיהיו בטוחים יותר בבתי הדת, והמנזר הכללי של הסדר שלנו נתן לה בשמחה, ומיד הובאו חמישים נשים לאולם הראשי ".

 

אודות רשת ההצלה בפירנצה

רשת ההצלה בפירנצה הייתה ארגון מחתרתי שפעל להצלת יהודי פירנצה בתקופת שואת יהודי איטליה, מספטמבר 1943 ועד סוף מלחמת העולם השנייה. הרשת הושתתה על שיתוף פעולה יהודי- נוצרי בין הארכיבישוף של פירנצה, הקרדינל אליה דלה קוסטה, הרב הראשי של קהילת יהודי פירנצה, ד"ר נתן קאסוטו, והפעיל הציוני רפאל קנטוני, אשר עמדו בראשה

מספר חברים ברשת ההצלה הוכרו על ידי יד ושם כחסידי אומות עולם, בהם אליה דלה קוסטה, ג'ינו ברטלי, צ'יפריאנו ריקוטי, מרטה פולצ'ה, בנדטה וספיניני, וסנדרה בוסנלי.

לסקירה המלאה בויקיפדיה בעברית

יום שבת, 1 באוקטובר 2022

2 באוקטובר 1933 | הילדה היהודייה האיטלקית רינה די ורולי ז"ל נולדה ברומא.




2 באוקטובר 1933 | הילדה היהודייה האיטלקית רינה די ורולי נולדה ברומא.

 

היא הגיעה לאושוויץ ב-23 באוקטובר 1943 בטרנספורט של 1,035 יהודים שגורשו מרומא. היא הייתה בין 839 מהם שנרצחו בתאי גזים לאחר הסלקציה..

 

2 October 1933 | Italian Jewish girl Rina Di Veroli was born in Rome. She arrived at #Auschwitz on 23 October 1943 in a transport of 1,035 Jews deported from Rome. She was among 839 of them murdered in gas chambers after the selection.

מקור 

הסוף העצוב של הילדה אן גרונטמן

 



26 בספטמבר 1936 | ילדה יהודייה הולנדית, אן גרונטמן (מימין) נולדה באמסטרדם. ב-1942 גורשה לאושוויץ עם אמה לנה ואחיה ג'נט וג'ון. כולם נרצחו יחד בתא גזים.

 

26 September 1936 | A Dutch Jewish girl, Anne Groenteman (right) was born in Amsterdam. In 1942 she was deported to #Auschwitz with her mother Lena and siblings Jeanette & John. All were probably murdered together in a gas chamber.

 

מקור וקרדיט

 

 


" פתאום נהייתי ז'יד"

 


" פתאום נהייתי ז'יד". ניצול השואה שנפל בשבי הירדני מת בגיל 93

פסח אנדרמן גדל בגליציה ושרד חיים בגטו ואלימות של אוקראינים מקומיים. במלחמת העצמאות נשלח לגוש עציון. לימים הפך לתעשיין בתחום הברזל.

רס"ן פסח אנדרמן ז"ל לחם במרבית מלחמות ישראל .

לסיפור החיים המלא קישור)

יום ראשון, 18 בספטמבר 2022

קורות חייו של מישה ימפולסקי בשואה , בן 6 , מאוחר יותר איש צוות אוויר בחיל האוויר הסובייטי

 



היה לי עוד אח אברשה (אברהם), נולד ב- 1923 בבית פישר, בן של אמי מנשואים ראשוניים. הוא נספה בשנת 1941, בהיותו צעיר בן 17, כמעט עם כל חבריו לכיתה, מקום קבורתו אינו ידוע.

 

 הייתי בן 6 כשעשינו אווקואציה ("פינוי") עם אמי ואחיי לקזחסטן, לכפר טטיינובקא. לא למדתי, לא שיחקתי, לא היה מאום, רק זאבים… אפילו לא היו מים. בחורף שתינו שלג שנמס, כי צינורות המים קפאו בטמפרטורה 40 מעלות מינוס. ב"ה, המקומיים התייחסו אלינו טוב ועזרו לנו לשרוד בתנאים הלא רגילים עבורנו.

את אבי לקחו לצבא. בהשגחה פרטית הוא היה דתי ולא ראה טוב מקרוב, לכן השירות שלו הסתכם בחפירת חפירות. בשנת 1943 שיחררו את אבי, הוא בירר היכן נמצאת משפחתו ונסע להחזיר אותנו לצ'רקסי. בשנת 1944 חזרנו לחורבות

בהיותי בן ה- 10 הלכתי לכתה א', למדתי בבית ספר במשך עשר שנים וסיימתי ב- 1954.

לסיפור החיים המלא באתר הקשר הרב דורי ( מאגר סיפורי מורשת ) באדיבות אנו- מוזיאון העם היהודי


הפעוט מרק אוזדין בשואה , כיום רופא עיניים בישראל

 

 


מרק אוזדין. מרק ניצול שואה שנולד ברוסיה.

בתאריך 22/6/1941 כשהתחילה המלחמה, מרק היה בן שנה וחצי. אביו נשלח למלחמה והם ברחו בגלל הפשיסטים. אמו לקחה אתה רק מסמכים וקצת בגדים. במשך 8 שנים מרק ומשפחתו עברו ממקום למקום. ריטה מספרת שרוב משפחתו של בעלה מרק, נרצחה בשואה חוץ משלושת דודיו.

ריטה ומרק עלו לארץ בשנת 1991 והתגוררו ברחובות, בשנת 1993 עברו השניים לגור בשדרות והתגוררו שם עד שנת 2007.

בשנת 2007 ריטה ומרק עברו לגור במבועים, וריטה מספרת שעד היום ילדיה גרים בשדרות.

מרק עבד בישראל כרופא עיניים. ריטה ומרק כיום כבר בפנסיה ומתגוררים במבועים.

 מקור וקרדיט : אתר הקשר הרב דורי ( מאגר סיפורי מורשת) , באדיבות אנו- מוזיאון העם היהודי


יום שבת, 17 בספטמבר 2022

אף פעם לא למדתי בבית ספר כי פרצה מלחמת העולם השנייה.

 



מאת
אסתר רוזנשטיין (אסתר בלוטנצקי)

ארץ לידהפולין   Poland

מנחהשקד פישר ועדן אלונטה

שם ועיר בית הספרישראל - Israel - ראשון לציון - שקמה

תאריך פרסום

מקור וקרדיט : אתר  הקשר הרב דורי

 

קוראים לי אסתר רוזנשטיין ונולדתי בשנת 1932 שפרצה מלחמת העולם השנייה. נכנסו הגרמנים וכמעט נשרפה כל העיר היינו כל המשפחה ביחד. ברחנו לשדה כי שרפו לנו את הבית היינו כמה ימים בשדה אז שהיה שקט לא היה לנו איפה לחזור אז יצאנו מהשדה וראינו שנשאר בית במזל נשאר בית של עניים וגרנו שם. הגרמנים הכניסו אותנו לכנסייה ושרפו הכל ובמזל לא שרפו אותנו ואז אבא שלי ברח לרוסיה בעיר בלרוס ונשרנו לבד נשארנו שישה חודשים עם הגרמנים והיינו בבניין שנשאר שם..

 אבי חזר מרוסיה והוא הציל יותר מ-50 איש, ילדים וגם אותנו. באנו לגבול בוק לא היה לנו מספיק כסף והפולנים לא רצו להעביר אותנו את הגבול. הגיע גרמני אחד עם סוס ואמר לפולנים להעביר אותנו ועברנו. הגענו לבית מצד השני של הגבול וראינו את האנשים עם המשפחות שלהם. הגענו לרוסיה ועבדנו בסיביר. אחרי שנה שהיינו ברוסיה ופתחו לנו את השערים, כי היינו אסירים. הגיעה אנייה קטנה ואנשים דחפו כדי לעלות לאנייה. אנחנו היינו יחד עם אימא ואבא וחמשה ילדים קטנים. הגדולה בת 7 והקטנה בת חצי שנה ולא  יכולנו לעלות אבל אנשי הצוות מאוד ריחמו עלינו מאוד והשליכו לנו סולם אימא וחמשה ילדים, הצלחנו לעלות ואבא הלך ליד הנחל כדי להגיע למשפחה.  אני זוכרת, שהגענו למקום עם פסי רכבות  ועלינו על אחת הרכבות.

 

החיים בקולחוז                        

הגענו לזאבוסקאו, בעיר סמרקו. האחיות שלי חלו באדמת (סוג של מגפה של ילדים) ואחותי, הילדה הקטנה נפטרה. היו מחלות קשות של ילדים ולא היו תרופות.

אוקוסיקסן

בהמשך, כל האחיות שלי חלו והגענו על סוסים ושוורים, כולם חלו. לקחו אותנו לקולחוז ושם נשארנו הרבה שנים כ – 6 שנים. בין השנים 1940-1946.

 

לקחו את אבא לעבודה קשה. אחרי שנה הוא חזר חזרה לא היה להשיג שום דבר לאכול .ביקשנו כל הזמן שיעזרו ואף אחד לא עזר. ההורים שלי לקחו את האחיות לבית יתומים רוסי ונשארתי לבד עם ההורים. בקזחסטן לא היה בית ספר לא למדתי, רק עבדתי בעבודות שונות למרות שהייתי ילדה קטנה, עשיתי הכל כדי להביא פרוסת לחם לאחיות שלי.

 זאת הייתה הילדות שלי כל כך שונה מהילדות של היום. אני כל כך שמחה לראות את הנכדים שלי הולכים לבית הספר ולומדים, משחקים משחקי ילדות, שלא כמוני שלא למדתי מיימי ובטח שלא שיחקתי. בעבר שמחתי מאוד לראות את הילדים שלי שלמדו באוניברסיטה, שרתו בצבא והגשימו את החלומות שלהם.  חלומות שגם אני הייתי שמחה לעשות אותם. אני גאה במשפחה שלי ובילדים שלי, בנכדים שלי ובנינים שלי. אני גאה גם במדינה שלי (ארץ ישראל).

 

גרמניה

שנגמרה המלחמה הוציאו אותנו בקזחסטן לפולין לא רצתה לקבל אותי ואז לקחו אותנו לגרמניה והיינו במחנה אני לא למדתי עדיין למרות שהייתי ילדה גדולה ולא הייתה לי אפשרות ללמוד. בנוסף, קרה דבר נולד לי אח בשנת 1947, כשהיינו במחנה בגרמניה עד 1948 ובשנה זו  העלו אותנו לארץ ישאל.

 

העלייה לישראל 

העלייה לארץ ישאל 1948 בערב חנוכה הגענו עם אונית מולדת לעיר נתניה. שלושת האחיות שלי עלו בעליית הנוער. מנתניה עברנו לעיר יפו. שם תפסנו בית, בלי חלונות, בית של ערבים. היו בתים פנויים, אז אבא שלי הביא את האחיות שלי לגור איתנו. הייתי בת חמש עשרה או בת שש עשרה וחיפשתי לי עבודה לעזור להורים

 

ביום חמישי עלינו לארץ ולמחרת היום בא תמני וגייס אותי ללכת לקטוף תפוזים, אני עבדתי כדי שיהיה לנו כסף לבית הכל היה בתקצוב. אבי הביא את המשפחה ליפו בשכונת אגמי את האוכל קבלנו בתלושים המשפחה הייתה גדולה והכל היה בתקצוב. עברתי לעבוד בבית תפוס בתל אביב. שלחו אותי בשליחות שהיו שם בתים גבוהים. אני זוכרת, זה היה בתקופה של ערב חנוכה. ראיתי ילדים רוקדים, זו הפעם הראשונה שראיתי ילדים רוקדים בבית הספר ונהנים מאוד רציתי להיות כמותם.

 

בסוף שנת 1949 התחתנתי עם בעלי אשר רוזנשטיין

רוצה לספר קצת על בעלי אשר. בעלי היה פליט מקפריסין, אשר נשלח בארגז לארץ, כשהעלייה לארץ הייתה אסורה. לצערי היו אנשים שהלשינו שאדם נמצא בתוך ארגז. האנגלים זרקו את הארגז יחד עם אשר מהאנייה לים. אנשי "ההגנה"  הצליחו להציל אותו והוא הצטרף לגדוד ההגנה, אשר נלחם וכבש את אום רשרש היא אילת.

 החיים בשכונת עג'מי ביפו היו טובים. התגוררנו שם עד שנת 1955 ושם נולדה בתי הבכורה. לאחר מכן עברנו לרמת גן ומשם לגבעתיים. סוף סוף הייתה לנו דירה קטנה, אבל שלנו. הייתי כבר אימא לשני ילדים הייתה לנו משפחה, אחים אחיות, האווירה הייתה טובה. מהדירה הראשונה שלנו בגבעתיים עברנו לדירה בבת ים. ילדי גדלו והתפתחו, גדלו, התחתנו, למדו

 

כיום אני מתגוררת בראשון לציון ליד נכדיי וניניי. אני נהנית מהמשפחה שלי ולא שוכחת את העבר, את

המלחמה… חשוב לי להעביר את סיפור חיי לנכדי כמו שכתוב "והגדת לבנך"…בכדי לזכור ולא לשכוח.

 מקור וקרדיט :

 אתר האינטרנט הקשר הרב דורי  ( מאגר סיפורי מורשת)

 


"ילד באושוויץ"- סיפורו של פלו (יעקב) שלח

 



 מאת: יד ושם 

אנו מזמינים אתכם לצפות בסיפורו המרגש של פלו (יעקב) שלח – "ילד באושוויץ". פלו נולד בצ'כוסלובקיה בשנת 1938 להוריו ארתור ויולן שלזינגר. עם תחילת גירוש יהודי סלובקיה בשנת 1942 עברה המשפחה לעיר ניטרה, שם עבד האב בבית חרושת ללבנים ששימש כמחנה עבודה. בהמשך נתפסו הוריו ונשלחו לאושוויץ-בירקנאו. 

פלו, שהיה אז כבן שש ואחיו הגדול שמואליק, שהיה כבן עשר, הסתתרו בבית החרושת זמן מה, ומשם צעדו עשרות קילומטרים עד שהגיעו לחווה של קרובי משפחה באזור הלוהובץ. לאחר ששהו שם לבדם למשך חודש, הם נתפסו ונשלחו למחנה הריכוז סרד ובראשית נובמבר 1944, למחנה אושוויץ-בירקנאו. הם שוחררו בינואר 1945. פלו עלה לארץ ישראל ב-1949, התיישב בקיבוץ גן שמואל, נישא לנירה והקים משפחה.


לצפייה לחץ כאן



יום שני, 12 בספטמבר 2022

הקצין מצא את משפחתה במחבוא: "יהודים חיים בתוך קבר?

 


שושנה טריסטר נולדה בעיירה חודורוב שבאוקראינה, אחות בכורה במשפחה אמידה. בשנת 1939 נסעו שוש, הוריה ואחיה לבקר את משפחתם בלבוב, שם פגשו את אימת השואה. "אבא הרגיש שמשהו עומד לקרות, וכבר ברחוב תפסו אותנו, ככה זה התחיל".

שוש טריסטר נסעה עם ההורים והאחים לבקר משפחה בעיר לבוב שבפולין, ושם תפסה אותם השואה. עם הזיכרונות מהגטו, האקציות והמחבוא ב"קבר" מתחת לאסם היא מתמודדת בעיקר באמצעות סיפור קורות חיה לדורות הבאים, בין היתר באמצעות מיזם "זיכרון בסלון". השליחות שלה – ללמד את הנוער והצעירים שצריך להיות מאוחדים ולתרום לחברה

"העבירו אותנו במכות למחנה ינובסקה שבפאתי לבוב, זה היה מחנה כמו אושוויץ. הפרידו את אבא ואמא, ואותנו הילדים הכניסו למרתף. היו ילדים שחתכו להם שם אצבעות ואוזניים, ככה זה התחיל", סיפרה. "יום אחד אבא הופיע בפינה, הוא שיחד את השומרים ומישהו פתח לו. הוא אמר לי ולאחי שאנחנו עוברים למקום אחר".

המשפחה חזרה לעיירה חודורוב, האב נלקח לעבודות כפייה והמשפחה ניסתה להסתתר. "סגרו אותנו בגטו שם, לא היה ממש מחבוא, הייתה לנו רק עליית גג. כל פעם ששמענו את הגרמנים סביבנו עלינו למעלה בריצה, בטירוף. אמא הייתה מכניסה אותי ואת אחי הקטן לתוך ארגז עם כלים, כיסתה עם נסורת וחסמה בכל כוחותיה את הכניסה".

"הייתי מחבקת את אחי הקטן ולא שומעת את אמא שלי, שמעתי רק יללות, בכי וצעקות. הם לא רצחו את היהודים, רק עינו אותם. פעם אחת היה שקט וראיתי דרך פתח בקיר שני נאצים משתוללים ושמחים, הם התעללו בתינוק יהודי. באותה שנייה התכופפתי, נכנסתי בחזרה לארגז, חיבקתי את אחי ולא דיברתי. במשך שבעה חודשים לא יכולתי להוציא מילה, הייתי בהלם, בזוועה כזו, ולא יכולתי לדבר כי כל הזמן יש זוועות בגטו".

בפעם אחרת יצאה שוש לשחק בחצר הגדולה שהייתה בין הבתים, לפתע קפצו מעל הגדר כלבים גדולים "כמו זאבים, גדולים פי כמה מהילדים, והתנפלו עלינו. אבא שלי סיפר אחר כך שהנאצים הרעיבו את הכלבים כדי שיטרפו ויאכלו ילדים".

"אחד הכלבים תפס אותי, זאת המזכרת שלי", סיפרה שוש והצביעה על צלקת בפניה. הכלב תפס אותי עם המלתעות ולא הניח לי, אני כבר התעלפתי כשאמא שלי שמעה את הנביחות, ראתה אותי והתעלפה. איש זקן ירד מאחד הבתים מסביב עם מערוך, סיכן את חייו והרביץ לכלב שפתח את הפה וברח. מישהו הרים אותי, הכניס את אמא שלי ואותי הביתה ואמרו לה 'הנה, הבת שלך חיה'. היא חשבה שאני כבר לא בחיים".

בהיעדר תרופות בגטו השכנים סייעו להחלמתה של שוש באמצעות הרתחת סדינים, אך היא המשיכה לקדוח מחום במשך תקופה. את הפצע ניסו לסגור באמצעות ריתוך ברזל, ורק לאחר מספר שבועות היא החלה להתאושש.

"יום אחד כשאבא חזר הביתה הוא סיפר שהיה אצל מישהו בבית ושמעו מידע – שתהיה השמדה כללית", סיפרה שוש. "מה זו השמדה כללית? מה כבר יותר קשה ממה שאנחנו עוברים? כבר לא היה לנו כוח לעינויים ולסבל. היו אנשים שכבר לא יכלו לעמוד בזה, אנשים עם ילדים, שפשוט לקחו משהו ולא קמו יותר".

"אבא אמר שאנחנו צריכים לצאת ליער, כי אמרו לו שיש שם מסתור. התלבשנו עם הסמרטוטים האחרונים שהיו לנו, התעטפנו בשקים, היה גשם, חושך, נורא. אמא חיבקה אותי ונתנה לי יד, ואני שמרתי על האח שלי. הלכנו בלי לדעת לאן".

לפתע בתוך היער שמע אביה של שוש קולות ביידיש, וקרא לעברם "אנחנו באים מחודורוב". שלושה בחורים הגיעו אל המשפחה ושאלו אותם לאן הם הולכים, הרב הסביר שבחודורוב כבר אין יהודים וסיפרו להם על אפשרות של מסתור ביער. "הם אמרו להורים 'בלי הילדים ניתן לכם לעבור', אבל אמא שלי אמרה 'אין לנו אפשרות להשאיר ביער את שני הילדים שלי (אחיה השלישי של שוש, תינוק בן כמה חודשים, לא שרד את הזוועות – א"ז)'. אחד מהם הסכים בסוף שנעבור, כנראה ריחם עליה".

בכניסה למסתור הסתודדה אמה של שוש עם אישה אחרת, שהביאה לה דבר מה. "ירדנו כמו לתוך בור ואמרו לנו לשבת בשקט. שמענו לחישות ובכי של תינוק, ואמא שלי חיבקה אותי ואת אחי חזק מאוד ובכתה. פתאום נהיה שקט, התינוק הפסיק לבכות וכל הנשים בכו. 'מאמא, למה הם בוכים?' שאלתי אותה, 'אני אספר לך אחר כך', היא ענתה. רק אחרי מספר חודשים סיפרה אמא שהאישה נתנה לה כדורי שינה, שהילד בכה מאוד וכעבור מעט זמן היה שקט, הוא כבר לא חי יותר".

אחרי שהמשפחה חזרה לחודורוב, אמה של שוש החליטה להחביא את כולם אצל אחד המכרים הגויים. "אמא שלי אמרה שהיא חייבת לחפש מכרה גויה מחוץ לחודורוב, אני בכיתי, אבא התחנן, אבל אמא רק חיבקה והלכה. לגויה הזו היה בית ליד חודורוב עם משק קטן שכלל שני חזירים, עז וכמה תרנגולות. בסופו של דבר היא הסכימה לאכסן אותה שם, וגם קיבלה על זה כסף".

"הלכנו לשם יחד עם אחות של אמא ושתי בנותיה, וסבתא שלי, היינו תשע נפשות. המכרה ראתה שאנחנו הרבה אנשים ואמרה 'תישארו פה רק לילה אחד או שניים', אמא ענתה לה 'כן, אנחנו לא רוצים לסכן אותך'. בסוף נשארנו שם שנתיים. לא ידענו אם מחכה לנו מוות או עינויים, אבא שלי אמר הלוואי שרק נמות".

"חיינו שם באסם. אני יודעת מה חזירים אוכלים, כי אני אכלתי את זה, מדובר בקליפות של תפוחי אדמה מלוכלכים עם תערובת סובין עבה". מספר חודשים לאחר שהתחבאו באסם נפתח השער הגדול ובפתח עמדה בעלת הבית לצד שוטר מקומי שהתווכח איתה על ענייני המשק, והלך. אחרי המלחמה הוא סיפר שלא ראה את המשפחה, אחרת היה מדווח עליהם לרשויות.

להסתתר שנתיים ב"קבר"

בעקבות אותו ביקור אביה של שוש מחליט שצריך לשנות את המסתור. "הוא החליט שאנחנו לא יכולים להישאר גלויים, אז ביקשנו כפות ומעדרים והתחלנו לחפור לעצמנו מתחת לדיר החזירים מה שאבא קרא לו 'קבר'. שנים אחר כך שאלתי למה אמר שזה קבר, והוא אמר שרצה שנהיה כולנו יחד מחובקים, ולא נראה את אור היום"."היה שם חם וצפוף, היינו אחד על השני ולא היה אפשר לצאת. אבא היה היחיד שיצא מדי פעם לגנוב קצת אוכל, והיה מוציא חתיכות קש ומכין לי מהם צעצועים", סיפרה. "המצב מתחת לאדמה היה קשה. יום אחד הורדתי את הסמרטוטים שלבשתי והראיתי לאמא שלי חתיכת עור שירדה מהגוף – לא בכיתי, היא ליקקה, שמה לי חזרה והחזיקה. אמא היית מנסה לעודד ומספרת על דברים יפים, על הילדות, אבא היה מתפלל ומנסה להעסיק אותנו".

"יהודים חיים בתוך קבר? זו תמונה שעוד לא ראינו"

"אחרי שנתיים בתוך המחבוא שמענו מטוסים חגים מעלינו ופצצות נופלות מסביב. גם סבתא ואמא התעוררו מהרעש. 'הלוואי שהפצצה תיפול עלינו', הן אמרו. אבא ענה 'נכון, בואו נתחבק ונהיה ביחד'. כבר אין לנו כוח, אבל אף פצצה לא נופלת עלינו, נהיה שקט.
"אבא קם, מודיע שהוא יוצא, ופונה לאמא שלי בקול רם, לראשונה זה זמן רב, 'רבקה'לה, אולי נגמרה המלחמה?'. זה נשמע לא מציאותי. הוא אמר שהוא מוכרח לצאת ולהציל את כולם, הוא יצא ואמא לחשה 'אולי אבא כבר לא יחזור אלינו'".
אחרי כמה זמן נשמע מחוץ למחבוא קולו של האב "רבקה'לה, רוזיה (כך קראו לשוש בפולנית – א"ז), אבא בא". האם בהתחלה סירבה להאמין, היא לא האמינה שהוא יכול לבוא. "אני אומרת לה 'מאמא, זה פאפא פה'. אני מושיטה את הידיים למעלה ונופלת, אמא שלי דוחפת בשארית כוחה – ונופלת שוב".

"קצין אחד עם הרבה מדליות ירד למטה למחבוא, זחל, הרים אותי ואת אחי, הוריד את המעיל ונעמד. 'כזו תמונה עוד לא ראינו, יהודים חיים בתוך קבר?', הוא אמר בפליאה. אמא לא האמינה למה שקורה, היא הייתה בטוחה שזו פאטה מורגנה, שזה לא אמיתי. היינו שם תשע נפשות ושרדנו כולנו".

במשך שנים רבות שמרה שוש את סיפורה בסוד. "אמא אמרה לי שבן האדם חזק יותר מברזל, היא אמרה שלא מדברים ולא מספרים את מה שהיה, זה היה טאבו. היא השביעה אותי לא לנסוע לפולין ולגרמניה. גם ילדיי לא ידעו על מה שעברתי, חשבתי שזה לא חינוכי לספר להם. רק לפני כשמונה שנים התחלתי לדבר על זה, וזה היה קשה. שנים אני עוסקת באומנות ומציירת, אבל לפני כארבע שנים התחלתי לצייר את השואה, בעקבות הסיפורים שעולים בזיכרון".

"מה שאני מספרת זה רק מעט מהדברים הנוראיים שעברתי", הוסיפה. "שרדנו בצורה בלתי אפשרית וכמה חודשים אחרי המלחמה עמדנו על הרגליים, אבל בפנים הכל כואב וחולה, וזה ככה עד היום".

מקור וקרדיט : אסף זגריזק , אתר   YNET  2021

הקצין מצא את משפחתה במחבוא: "יהודים חיים בתוך קבר? תמונה כזו ...

ניצולת השואה: לפיד אמר "את תרדי איתי, זה הניצחון שלנו"

 

 

 

יום ראשון, 11 בספטמבר 2022

מילמן משה מוני, הנער מהשואה , לוחם בפלמ"ח ומפקד סיירת גולני

 


משה נולד ב- 15.12.1929 בליפקן, בסרביה. עלה ארצה בשנת 1946, במסגרת עלית הנוער ותנועת גורדוניה. ניצול שואה והתחנך בבית הספר החקלאי עיינות. בשנת 1948 התגייס לפלמ"ח, לרמת הנגב ושרת במחלקת המשקים בגדוד השמיני של חטיבת הנגב, מחודש מרץ 1948 ועד חודש ינואר 1949. השתתף בהגנת משולש הקיבוצים צאלים-אורים-רמת הנגב, כולל אבטחת צינור המים, סיורים לאורך כביש הרעב ומשטרת עימארה ואחזקת מישלט ביר עסלוג'. כמו כן השתתפה המחלקה בלחימה בחוליקאת ובכיבוש באר שבע. שירות בקבע: בשנים 1949-1975 שרת בצה"ל. היה מפקד סיירת גולני, שרת במחלקת מבצעים ומודיעין בפיקוד הצפון ובמחלקת איסוף במודיעין במטכ"ל

ליפקני, בסרביה, רומניה

מקור  1: אתר הפלמ"ח

 מקור 2 : בנתיבי ההעפלה

 


בבוקר לא אחיה".: יומן נדיר מימי השואה

 


מחבר היומן, עורך דין יהודי יליד 1906, מתאר את שגרת החיים המצמררת בגטו ורשה:

 

"באחד האולמות מונחת גופת אישה שנורתה אתמול בערב על ידי אוקראיני. ליד גופתה זוחל בנה בן הארבע. הוא נוגע בגופה הדומם של אמו ומושך אותה בשערות. הנוקשות שלה משעשעת אותו. הוא דוחף אצבע לתוך פיה הפתוח למחצה, נוגע בעיניים המזוגגות שלא רואות. לפתע הוא מתחיל לבכות. בכי מעורר רחמים".

 

לאחר סלקציה באומשלגפלץ, הכיכר בוורשה שממנה נלקחו היהודים למחנות ההשמדה, נשלח המחבר באפריל 1943 למחנה טרבלינקה וגורלו אינו ידוע עד היום.

 

לקראת המעבר לטרבלינקה כתב ביומנו"אני מביט בשמיים הבהירים של חודש אפריל. יובילו אותנו לטרבלינקה בלילה. כאשר יאיר השחר כבר לא אחיה. החשבון פשוט - זו הפעם האחרונה שבה אני רואה את השמיים הכחולים בין העננים".

 

על חיי משפחתו שנספתה כתב:

 

"19 באפריל 1943. בעוד שבוע אהיה בן 37. נו, טוב, מה זה משנה? מבשרים לי שאמי נורתה. אני לא מזועזע. היא סבלה במשך תשעה חודשים - שרדה את מות בתה, את מות בעלה ואת ההכרח להסתתר במאורות מצחינות ומחניקות. אני מבין לפתע שלא הייתי מספיק רגיש כלפיה, שהגטו נטל ממני את הרכות והרגישות, ושהאכזריות ששלטה בכול נספגה בתוכי בדומה לקרני רנטגן".

 

 היומן, שנכתב בפולנית ומכיל 28 עמודים, הגיע לבית לוחמי הגטאות בשנות השבעים, ובמשך שנים רבות נח לו בארכיון והמתין לתרגום ופענוח.

מקור וקרדיט : נועם (דבול) דביר

 




הנערה נעמי שניאור מברגן בלזן ששכלה את בנה הקצין בגולני במלחמת יום הכיפורים

  נעמי שניאור, ילידת פולין, עברה על בשרה את התופת האנושית בגטו לודג', באושוויץ, במחנה העבודה ברמן ולבסוף במחנה הריכוז, ברגן-בלזן   . אחר...