ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 27 במרץ 2022

סיפור ההישרדות המרתק של הנער לודוויג פוזנר , בן 14

 


קורט פרידריך פוזנר היה יהודי גרמני שחיפש מקלט בבריסל זמן קצר לאחר ליל הבדולח ב-9 בנובמבר 1938. בנו, לודוויג, אז בן 12, הגיע איתו. אשתו, לוטה לאה סטולר, נפטרה בברלין בשנת 1933.

 למרות הרדיפות שהיו נתונים להן יהודי הרייך השלישי, נעצר קורט פרידריך פוזנר כ"חשוד" ב-10 במאי 1940 על ידי שלטונות המדינה הבלגית שעדיין  הייתה עצמאית. הוא היה אחד מ-8,000 יהודי גרמניה שגירשה בלגיה לצרפת. נכלא במחנות בדרום צרפת , הוא נכלא בגורס, סן-סיפריאן, פיתיבייר וריבסלטס לפני שנלקח ל-Sammellager בדרנסי ב-4 בספטמבר 1942. לאחר מכן הוכנס לטרנספורט 31 ליהודים מצרפת ב-11 בספטמבר. בן 51, הוא לא שרד את הגירוש לאושוויץ-בירקנאו.

בנו, לודוויג, בן 14 ב-1940, גם סבל מאוד על ידי הרדיפה האנטישמית של הנאצים והבלגים . ב-26 ביוני 1942 הוא נקרא לעבודות כפייה ונשלח לצפון צרפת לעבוד על בניית החומה האטלנטית. לאחר מכן הוא ו-1,299 עובדי כפייה נוספים במחנות נשלחו חזרה לבלגיה ממחנות ארגון טודט. הוא הועלה על טרנספורט 16. השילוח יצא ב-31 באוקטובר. לודוויג פוזנר, אז  נער בן 16, לא היסס ללכת בעקבותיהם של 237 הנמלטים האחרים וקפץ מהרכבת. הוא נתפס ב-7 באפריל 1943 והובא לטרנספורט 20 ממש באותו היום.

אולם הפעם הוא לא הצליח כבר להימלט מהטרנספורט, למרות שאנשים רבים אחרים הצליחו להימלט , כולל אנשים בקרון הרכבת שלו שלו. מספר נמלטים נורו במקום.

עם הגעתו לאושוויץ-בירקנאו, נבחר לודוויג לעבודה ונרשם במספר 117.657. מאושוויץ, שם שהה רק זמן קצר, נשלח  למחנה התעשייתי של מונוביץ. בריאותו התדרדרה והוא בילה פרקי זמן הולכים וגדלים במרפאה של עובדי הכפייה במחנה . למרות זאת הוא שרד, כי כך  הוא חמק מצעדת המוות.

 שוחרר ב-27 בינואר 1945 על ידי הצבא האדום. הוא הצליח לחזור לבלגיה ב-12 בדצמבר 1945.

 מקור


פרופסור אניטה שפירא , ילדה ניצולת שואה

 



"לא ידוע לה איך, הגיעה לבית יתומים לא הרחק מוורשה. זוג יהודים, שהיו "אנשים חמים, חסרי השכלה" וחשוכי ילדים, אימצו אותה כשהיתה בת חמש בערך. יחד עשתה המשפחה החדשה את דרכה לצרפת ומשם, ב–1947, לפלשתינה. כאילו שאינה יודעת ששנות ילדותו המוקדמות של אדם מכילות את החוויות המכוננות של חייו, כאילו הקשר בין האירועים ההיסטוריים הענקיים לבין היחיד מוכחש לגמרי — החוקרת  בהיסטוריה שניצבת בלב הפענוח של ההיסטוריה הציונית חוזרת ואומרת, "זה לא שייך לספר". היא טועה: שייך ועוד איך. כי רק מי שחווה טראומה של הגירה יכול להבין יפה כל כך את נפשותיהם של הביל"ויים, אלה שבחרו להישאר כאן ואלה שחזרו למולדת הראשונה, כשעוד אפשר היה לחזור
.

"אני לא יודעת כלום על ההורים הביולוגיים שלי", היא אומרת. "אולי פעם אכתוב... לא יודעת. אולי אכתוב זיכרונות".

מה את זוכרת מבית היתומים, מפולין?

"כלום. אני לא זוכרת כלום עד סוף המלחמה".

מקור

המורה התעקשה על "חנה"

מזיכרונותיה הראשונים מן המדינה הצעירה: כיתה א', המורה התעקשה לקרוא לה "חנה". "אף פעם לא רציתי להחליף את השם. אני זוכרת שנתנו לנו ספרי קריאה והאמהות יצרו להן עטיפות בד. אמא רקמה את השם 'חנה' על העטיפה, אבל אני התקוממתי, ושנה אחרי זה חזרתי לאניטה". כמו רבבות מהגרים חסרי כל הם גרו בחדר אחד, עם מטבח משותף לשתי משפחות ושירותים משותפים לשלוש, ברחוב יבנה בתל אביב, מעוז של בורגנים ש"עשו כסף טוב מפיצול דירות והשכרה למהגרים". כשעברו ליד אליהו, שכונת פועלים שהיו בה המון משפחות כמו שלה, פליטים מזוועות שלא דיברו עליהן, כבר התאזרחה לגמרי. "הייתי ילדה ביישנית, שבכל זאת אהבה להשתתף בהצגות. כבר מילדות, כשקראתי רומנים היסטוריים, נמשכתי אל הרקע, אל התקופה", היא מספרת.

מקור

 

    אניטה שפירא נולדה בוורשה, פולין, בט"ו באדר ב' ת"ש, 25 במארס 1940. הוריה נספו בשואה והיא אומצה. ב-1946, לאחר פוגרום קילצה, עזבה המשפחה את פולין וב-1947 הגיעו ארצה דרך צרפת. הם התגוררו בתל אביב ושפירא למדה בבית ספר 'בלפור' ותיכון עירוני ה'. לאחר שירות צבאי למדה היסטוריה כללית ויהודית באוניברסיטת תל-אביב ודוקטורט בהיסטוריה של עם ישראל. השתלבה בהוראה באוניברסיטת תל-אביב והגיעה לדרגת פרופסור מן המניין. היא כלת פרס ישראל בחקר ההיסטוריה של עם ישראל לשנת תשס"ח.

אניטה שפירא – ויקיפדיה




מה קרה בטור הנשים והילדים לסלקציה של ד"ר מנגלה ?

 


"אימי ז"ל היתה בטרנספוט של יהודי הונגריה לאושוויץ עמדה בטור הנשים והילדים לסלקציה של ד"ר מנגלה יחד עם אמה וגיסתה ושלושה האחינים. בזרועתיה החזיקה את התינוק מבינהם. משני צידי הטורים עמדו שומרים במדים עם נשק וכלבים.לפתע ניגש אחד מהם תלש את התינוק מידיה ודחף אותה בפראות לטור השני. היא נפלה ונפצעה בברכיה.

 

רק לאחר זמן הבינה שהשומר הזה הציל את חייה כי הטור שעמדה בו היה מיועד לתאי הגזים והמשרפות והטור אליו הושלכה היה עובדים לעבודת כפיה . בסוף המלחמה צעדה בצעדת המוות מאושוויץ ושוחררה ע"י הצבא הרוסי.."

מקור :

Haya Vadel


יום שבת, 26 במרץ 2022

התושיה של וילי , הנער מהרי הקרפטים

 



עוד לפני תום מלחמת העולם השנייה ומיד לאחריה נפגשו על אדמת איטליה ניצולי 
השואהחיילים ארצישראליים עבריים בצבא הבריטי ושליחי מוסדות היישוב בארץ-ישראל.

וילי  גדל בהרי הקרפטים, חבל ארץ שנקרע מצ'כוסלבקיה וסופח להונגריה ערב המלחמה. הייתה שם יהדות שורשית וחמה של איכרים הררים. בהיותו בן שלוש-עשרה נערך מבצע לטיהור הונגריה מגורמים "בלתי רצויים" . 28,000 יהודים הובלו בידי ההונגרים לגבול פולין כאילו על מנת לגרשם אל מעבר לגבול. בקרבת הגבול קצרו בהם באש מקלעים ועל ערימות הגוויות שפכו טונות של סיד . וילי  וכל משפחתו נתפסו במבצע זה. בדרך נס לא נפגע וילי מכדורי המרצחים. אך מתוך יצר חיים נשאר שוכב בין הגוויות ורק בלילה הגיח מקבר האחים. נפרד מגופות הוריו ואחיו וחזר מיער האימים שבפולין לכפרו . במקום הולדתו לא מצא לו מקום עוד ובא לבודפשט. זכר אותו לילה לא נמחה מנפשו..

בבודפשט  קשר קשר עם מברחים , השיג מהם נשק , העביר את הנשק לחבריו היהודים , סייע בזיוף תעודות .  שש פעמים נאסר  . פעם כשהובילוהו אנשי הס"ס מן הגבול לעיר הבירה , קפץ מהרכבת והתחמק. פעם ברח מידי שוטרי הונגרים, שתפסהו עם תיק מלא תעודות מזוייפות , התושיה שלו הצילה אותו כל פעם והוא ניצל גם מפורענות אנשי "צלב החץ" .

אחרי המלחמה וילי עלה ארצה .

 מקור:

יואל פלגי, רוח גדולה באה , עם עובד 1978


יום שני, 21 במרץ 2022

12 הימים האחרונים של הילד היהודי פרנג'ו ברומר

 



 

זוכרים את פרנג'ו ברומר, ילד יהודי מקסים מסובוטיקה, יוגוסלביה. 


במהלך מלחמת העולם השנייה, פרנג'ו נעצר ונשלח למחנה הריכוז ברגן בלזן שבצפון גרמניה. כנגד כל הסיכויים, הוא  היה עדיין בחיים כאשר חיילים בריטים שחררו את המחנה ב-15 באפריל 1945, אך הוא היה במצב אנוש (טיפוס ורעב). הילד הקטן והאמיץ הזה נלחם כל כך קשה כדי לחיות, אבל 12 ימים לאחר מכן, ב-27 באפריל 1945, פרנג'ו מת. הוא היה רק בן 10.


נוח על משכבך בשלום מלאך קטן ותהיה סמוך ובטוח שלעולם לא נשכח את פניך העליזות.

 

מקור


יום ראשון, 20 במרץ 2022

סיפור החיים של ד"ר שמואל גולדן (סנדי גולדנברג) , ילד בן 4 בתקופת השואה , טרנסניסטריה

 



סוצ'בה זכורה לי כעיירה שקטה שבה היתה לאבי חנות חשמל שצפתה על כל הרחוב הראשי ולפני מלחמת העולם הוא העסיק בה כמה עובדים.


מיולי 1941 כל היהודים בסוצ'בה היו חייבים לשאת את הטלאי הצהוב והטלאי זכור לי בבירור. באוקטובר 1941 הוגלינו לטרנסניסטריה יחד עם הורי וסבתי הנרייטה גולדנברג ובנה זיגמונד וכן דוד אמי בן ציון קליגר, אשתו הניה עם שתי בנותיהם ברטה (נישאה למיליו מאייר) ולורציה (לאה) אשר נישאה למשה וייסברוד יבל"א.


אחרי מסע מפרך בקרונות בהמות שמשם זכורה לי אמרה שביקשתי מאמי מים ואמרתי לה: "את גם בן אדם, תביני אותי אני צמא". אחרי מסע רגלי דרך אטאקי (זכורה לי פרשה עגומה שבה כל היהודים התרגשו וגעשו כי יהודה טננהאוס, שהיה אז נער נפל לתוך הדנייסטר הקפוא וכמעט קפא מקור) הגענו לגטו מוגילב ומשם הועברנו לגטו דז'ורין שהיה במרחק של כ 40 ק"מ ממוגילב ותחת הפיקוד של הז'נדרמיה הרומנית, המיליציה האוקראינית ותחת הפיקוד העליון של ה SS הגרמני.


כעבור שנה, נשלח אבי למחנה עבודה מעבר לנהר בוג ושם שהה כשנה, הוא נשלח בחזרה, ובדרכים לא דרכים חזר לדז'ורין. בטרנסניסטריה נפטרו מרעב ומחלות סבתי הנרייטה ושלושת בניה.


שוחררנו על ידי הצבא האדום ב 1944 אחרי שמעל ראשנו ולתוך הגטו עפו כדורים ופצצות משני צדי החזית. בדרכנו חזרה התעכבנו בבריצ'ן במשך כמה חודשים וחזרנו לסוצ'בה לבית הפרטי שבנה אבי ברחוב פטרו ררש 53 (היום מס' 18). לפי מידע "מודיעיני" נודע לאבי שכל הרהיטים שלנו נמצאים בכפר במרחק כמה קילומטרים מסוצ'בה וכשהוא בא לתבוע את הרהיטים אמרו לו שהכול נקנה לפני המלחמה. בין הרהיטים הוא מצא חוברות פרסום של פיליפס וכשהוא פתח אותן נפלה תמונה שלו מתוך אחת החוברות - הוכחה ברורה על בעלות.

 

מקור :

 

ספר יהודי סצ'ובה

 


סיפור החיים של הרופאה ד"ר קולט (קטה) איציק, בת 3 בתקופת השואה

 



"נולדתי בסוצ'בה וחייתי כמעט 40 שנה בבית הורי, ברחוב הראשי של העיר.

אמי ארנה נולדה בכפר מיטוקול דרגומירני (Mitocul Dragomirnei), שם היה לסבים - יעטי ויוסף הרמן - חווה ובה שדה. הם היו אנשים נחמדים ומכובדים מאוד, והרבה שנים מאוחר יותר באו אנשים לחפש אותי במרפאה שבה עבדתי לא לטיפולים אלא רק משום ששמעו שאני נכדה של יוסף הרמן.

אבי לאון איציק נולד בסוצ'בה והיה הילד התשיעי מתוך 10 של רוזה ומוזס איציק. הוא למד בפקולטה לרפואת שיניים בווינה ובזמן מלחמת העולם הראשונה, בהיותו סטודנט, עבד בבית חולים צבאי כחובש תחת אש. לימים נשא לאישה את אמי ופתח מרפאת שיניים ברחוב הראשי בסוצ'בה.

אחרי תקופה יחסית שקטה ושלווה בין שתי המלחמות באו הגזירות שבשיאן הגירוש לטרנסניסטריה. מטופל של אבי בעבר (קצין איטלקי) ניסה לשווא להשיג את ביטול הגירוש למשפחתנו.

נדחסנו כולנו בקרונות משא לבהמות: הסבים מצד אימא, הורי, האחות המבוגרת של אמי, לוטי ובעלה נוז'יו וגנר ואחותה הצעירה, מרטה הרמן (לימים שמטרלינג), שנאלצה להפסיק את לימודיה בבלשנות באוניברסיטת צ'רנוביץ - ואנוכי ילדה בת שלוש.

בתחנת הרכבת שבבורדוז'ני ביקש הצעיר גיורגה שעבד בבית סבי (וגדל שם כיתום) לעלות גם הוא לקרון כדי לקשור את גורלו עם גורלנו ובקושי הצלחנו לשכנעו לחזור בו מכוונתו.

הגענו אחרי נסיעה קשה וסבל רב לעיר שארגורוד וכולנו התמקמנו בדירה עזובה. הקור העז, הרעב וטיפוס הבהרות הפילו חללים רבים. אבא כמו שאר הרופאים הלך לטפל בחולים ולפעמים קיבל מהמקומיים תפוחי אדמה, קמח, לחם וכו'. כשחזר הביתה חיכו לו אימא, סבתא ודודותי בפתח כדי להסיר ממנו כינים שגרמו לטיפוס הבהרות. דודתי לוטי נפטרה מטיפוס ונקברה בשארגורוד.

מול ביתנו, אצל משפחת אשכנזי, הסתתר במרתף לוחם מחתרת וברשותו מקלט רדיו וכך ידענו מה מתרחש בעולם. פעם נכנסו חיילים גרמנים לדירתנו, כולנו דיברנו גרמנית ואבא אמר שאנחנו שייכים למשטרה הרומנית שבמקום "Rumaenische Lokalpolizei" וכך ניצלנו. יום אחד אני זוכר שדודתי סיפרה שהגיע חייל רומני עם כסף עבור סבי שסירב לקבלו, ואז הוא זרק את הכסף דרך החלון.

חזרנו מטרנסניסטריה ב 10.5.1944 הייתי אז ילדה מבוהלת ומופנמת. דודי (קרול שמטרלינג), שנשאר בצ'רנוביץ, חיכה לנו ועזר לנו מאוד, לאחר חודשיים הגענו לסוצ'בה. אבא התחיל לעבוד במרפאה הפרטית שלו ולאחר מכן בפוליקליניקה המקומית.

אני סיימתי את לימודי בתיכון, אחר כך עברתי ללמוד רפואה ועבדתי 26 שנים כרופאה בסוצ'בה. לישראל הגענו בשנת 1986. אבי היה בן 91 ואחרי ניתוח המותן הובא על אלונקה, חזר לעצמו חלקית וחי עוד 5 שנים בארץ. אימא חיה עוד 10 שנים שניהם שמחו להתאחד עם הקרובים שנשארו בחיים: מרטה שמטרלינג (מורה לאנגלית) ובן דוד ד"ר מורי איטאנו. אני הספקתי לעבוד בארץ עד שפרשתי לגמלאות. בני ד"ר אדריאן הרר הוא רופא שיניים.

חזרתי פעמיים לסוצ'בה, טיילתי בסביבה, פקדתי את בית העלמין, ונזכרתי בילדותי ובעיר ששינתה לגמרי את דמותה אבל נשארה עיר יפה ונקייה (אולי רק בעיני).

 

 

מקור :

 

ספר יהודי סצ'ובה


סיפור החיים של שרה אופנהיימר ומסע התלאות שלה לטרנסניסטריה בשואה

 



 

ילדותנו עברה עלינו כמו על רוב ילדי העיר. גן ילדים אצל גב' איזוליס, הבנים בתלמוד תורה אצל המורים קרטן ומילר, בית ספר עממי ולאחר מכן הבנים הלכו לבית ספר למסחר ואנו הבנות לבית ספר מקצועי. כל זאת עד לשנת 1938. עם עלייתו של אנטונסקו החלו הצרות. היינו צריכים לעזוב את בית הספר, לענוד את הטלאי הצהוב ואבי הפסיק לנסוע לצ'רנוביץ מכיוון שהתנכלו ליהודים ברכבת.


היינו בתנועת נוער "בני עקיבא" ובאותה תקופה הגברנו את הפעילות שם. למדנו עברית בתקווה שבעתיד נעלה לישראל. במסגרת התנועה אספנו כסף לקרן קיימת והיתה תמיד תחרות מי אסף יותר. עשינו הרבה טיולים לזמקה וצ'טטה ובקיץ רחיצה בסוצ'בה ובנחל הגְרְלה. בסך הכול היינו מאושרים ולא הרגשנו כל כך את המצב הקשה.


בשנת 1941 היתה הזדמנות מטעם עליית הנוער לשלוח שלושה ילדים מהעיר שלנו לארץ ישראל. הורי החליטו לשלוח את יצחק ז"ל ואת ציפורה שתיבל"א, אשר התאימו לגיל הנדרש. זה היה חצי שנה לפני שאנחנו הוגלינו לטרנסניסטריה. עבור הורי היה הדבר קשה מאוד. הילדים (בליווי של דודתי רחל) יצאו במוצאי שבת. הבית היה מלא אנשים שבאו להיפרד מהם ואבי עשה הבדלה שהיא חרוטה בזיכרוני לתמיד, כאילו ידע שזו פרֵדה לתמיד. בסוכות 1941 הכריזו בעיר שעל כל היהודים להתפנות. חילקו את העיר לשני חלקים ואמרו לנו לארוז כמה דברים שניתן לקחת בידיים או על הגב. אחר כך, בהתערבות הד"ר טייך, שהיה ראש הקהילה היהודית, ניתן לחלק מהתושבים שהות של יום נוסף. אנחנו היינו ביניהם. אז הצטרפו אלינו גם סבתי אסתר ודודתי רחל ברל וגם ישראל שאומן ואחותו מדי.


יצאנו בשמחת תורה. נסענו עד לרכבת בעגלה ומשם ברכבת משא (בהמות) עד אטאקי. משם עברנו במעבורת את הדנייסטר והגענו למוגילב. שיכנו אותנו בקזינו ישן פרוץ חלונות ודלתות, אך היה לנו גג מעל ראשינו. כעבור כמה ימים, ארגן הד"ר טייך קבוצה של כמה משפחות והתחלנו לנוע לכיוון שארגורוד. חלק מהדברים הועמסו על עגלות, היתר בידינו או על גבנו. כך הלכנו כמה ימים עד שהגענו לשארגורוד, שם מצאנו קהילה יהודית די גדולה והם פתחו לפנינו את בתיהם. אנחנו הגענו למשפחת קורנבליט. בעל הבית היה נפח העיר.


הם הקצו לנו חדר ושם גרנו יחד עם משפחת האוזר (ארבע נפשות), גב' קיסמן (1) ומשפחתנו עם סבתי ודודתי (שש נפשות). היה צפוף מאוד, במיוחד בלילה, כשכולנו שכבנו לישון על הרצפה. אנחנו היינו בין הראשונים שהגענו לעיר ואחרינו הגיעו המונים והם שוכנו בבית כנסת. הצפיפות, הקור והרעב גרמו סבל רב לאנשים. בגלל הצפיפות הרבה וההיגיינה הלקויה, פרצה מחלת טיפוס הבהרות שרובינו חלינו בה. סבתי אסתר ברל ואבי נפטרו מהמחלה האיומה הזאת בהפרש של חודש: סבתי - ג' ניסן ואבי - ב' אייר. לאחר שאבי נפטר נשארנו ללא מפרנס כי הוא היה זה שדאג תמיד להביא אוכל הביתה. דודתי רחל ברל עזרה לנו מאוד. לי אישית, היא דאגה שאלמד, ולימדה אותי עברית ואנגלית. היא נתנה שיעורים בעברית ועזרה הרבה לכלכלת הבית. אימא ואני עסקנו בעבודות סריגה (כובעים, גרביים וכפפות) וכך הרווחנו משהו למחיה והסתדרנו.


במאי 1944 התחלנו לחזור לרומניה. זה לקח לנו כחודש עד שהגענו אחרי תלאות לסוצ'בה. כמובן שלא מצאנו כלום מרכושנו. בסוצ'בה נשארנו כשלושה חודשים ונסענו לבוקרשט, שם חיכינו לעלייה לארץ. הדבר קרה רק בשנת 1946 באונייה "מקס נורדאו". היתה זו עלייה בלתי לגאלית. האנגלים חיכו לנו, עצרו את האונייה ואנחנו הועברנו לעתלית. בהגיענו לעתלית, קיבל אותנו לא אחר מאשר שכננו חברנו דוד סמוטריץ' (שהיה נציג הסוכנות). שמחתנו היתה רבה.


בעתלית שהינו כ 6 שבועות, משם עברנו לקריית מוצקין, תחילה לבני משפחה ואחר כך לדיור זמני. אחרי שנתיים קנינו בית בקריית שמואל מכסף שאבי ברוב חכמתו הפקיד אצל חבר בארצות הברית.


עם פרוץ מלחמת השחרור, אחי משה גויס לצבא ובינואר 1949 נפל בעת מילוי תפקידו כחבלן. הוא קבור בחיפה. אמי התגוררה רוב שנותיה בארץ בביתה בקריית שמואל, עם אחי יצחק ומשפחתו ובשנים האחרונות לסירוגין, אצל אחותי צפורה ואצלי. עם זאת, היא המשיכה את המסורת של עזרה לזולת ועשתה זאת בנאמנות רבה עד לפטירתה בשיבה טובה בשנת 1992.


אני עבדתי לפרנסתי בבית חרושת לייצור שוקולד עד שהתחתנתי עם דוד אופנהיימר. נולדו לנו שני ילדים - זאב ושלומית. דוד, מורה במקצועו, אך שאף להיות חקלאי. לכן הלכנו לכיוון זה וזה כ 50 שנה אנחנו חקלאים בעלי משק חלב בכפר ביאליק, שעכשיו רובו מנוהל בידי בתנו שלומית ובעלה אילן ברעם. בננו זאב חקלאי במושב נוב ברמת הגולן.

מקור :

 

ספר יהודי סצ'ובה

 

סיפורה של חדוה אנצ'ל (פרידה בראונשטיין), בת 11 בתקופת השואה , טרנסניסטריה

 



נולדתי בבורדוז'ני ב 16 במאי 1933 לשולם ורשל בראונשטיין. אבי נולד ב 27.8.1898 ואמי (לבית פינקו) נולדה ב 24.12.1903. אחותי מינה, נולדה ב 11.5.1934.

 

חיינו היו טובים וברמת חיים גבוהה. היו לנו משרתות, כובסת, מגהצת ומבשלת שהכינה אטריות ובצקים. נסענו כל קיץ לשלושה שבועות לקימפולונג או לווטרה דורני.


ביתנו היה בית תרבותי, מעצם היותו מרכז הספר בעיירה ותמיד הסתובבו בחנות שלנו מורים, קצינים גבוהים וסופרים שבאו לעיין או לקנות ספרים ועיתונים. הורי נהגו לבקר בתיאטרון ולשמוע מוזיקה. הם היו מעורים בכל מה שהתרחש במדינה ובעולם, שוחחו וניתחו מצבים פוליטיים ומדיניים ועוד לפני שפרצה המלחמה היה ברור לנו שימים רעים מתקרבים.


מאחר שגדלתי בחנות ספרים רציתי מאוד לקרוא ולכן בגיל שלוש וחצי התחלתי ללמוד לקרוא ובגיל חמש כבר קראתי ספרים מהחנות. אבל בבית הספר לא ביקרתי כי יצא חוק שאסור ליהודים ללכת לבית הספר. בית ספר יהודי לא היה בעיירה.


בין הקצינים שביקרו אצלנו היה גם הקולונל סיגמיריאנו. שלו מסרה אמי את כל תכשיטיה לפני שהוגלינו.


ב 9 לאוקטובר 1941 נשלחנו בקרונות משא עם ציוד מינימלי שנכנס לתיק גב של ההורים לאטאקי על גדות הדנייסטר. כאשר הגענו לשם, מצאנו יהודים שהגיעו זמן קצר לפנינו במצב גופני ונפשי גרוע ביותר. מיד הכריחו אותנו לעבור את הדנייסטר למוגילב פודולסק באוקראינה, במה שהרומנים קראו טרנסניסטריה. במוגילב גרנו בגטו כמה חודשים.


יחד איתנו הוגלו סבתי חיה וסבי אברהם ושתי אחיותיו של אבי רבקה גראור וז'נטה מניאה עם משפחותיהן. במשך כל תקופת היותנו שם נשארה המשפחה המורחבת ביחד. חודשים ספורים מאוחר יותר עברנו כ 25 קילומטר ממוגילב לעיירה וינדיצ'ני שם היה בית חרושת לסוכר, ושם גרנו זמן מה. כל המבוגרים עבדו בבית החרושת ובסביבה.


ב 24.4.1942 נספה סבי אברהם ממחלת הטיפוס ושלושה שבועות אחריו נספתה סבתי חיה ב 16.5.1942 בדיוק ביום הולדתי התשיעי. הורי אבי נקברו במקום, ללא מצבה או סימן היכר.


אחרי בית החרושת גרנו אצל שני איכרים שונים תמורת תשלום. הורי סחבו על גבם גושי מלח ממחצבה ומכרו אותם לאיכרים כאוכל לפרות. אחותי ואני בגילאים 8 ו 9 נשארנו לבד בבית וחיכינו בחרדה שההורים יחזרו לפני רדת החשכה. יהודים שנמצאו בחוץ מאוחר היו בסכנת מוות.


עם ניצחון הרוסים על הגרמנים שמענו ברחוב הראשי פרשים רוסים דוהרים וברחובות האחוריים נסו החיילים הגרמנים והשאירו אדמה חרוכה. הם היו אכזריים מאוד והסתתרנו מפניהם עד יעבור זעם.


כאשר נרגעו קצת הרוחות התחלנו לחזור לכיוון רומניה ברגל ובכל מיני עגלות ועברנו את כל חבל בסרביה. ראינו שם בתים יפהפיים של יהודים עזובים ובזוזים.


עצרנו בעיירה בריצ'ני ובה היינו כמעט שנה וכל ילדי המשפחה למדו בבית ספר רוסי. באפריל 1945 חצינו את הגבול הרומני. כאן נפרדנו מאחיותיו של אבי. רבקה ומשפחתה נסעו לטרגו פרומוס למשפחתו של אברהם גראור. ז'נטה והמשפחה נסעו לפלטיצ'ני שם גרה משפחתו של מרקו מניאה.


אנחנו נסענו לבורודוז'ני, שם מצאנו הרס רב. הורי העבירו את אחותי ואותי למשפחת אמי בבוטושני והם נסעו לשקם את ההריסות בעיירת הולדתנו. בבוטושני נכנסנו אחותי ואני לבית הספר. בין אפריל ליוני - אחותי סיימה כיתה ג' ואני כיתה ד'. בספטמבר כבר חזרנו לבורדוז'ני. אחותי למדה בבית הספר המקומי בכיתה ד' ואני למדתי באופן פרטי כיתה ראשונה של תיכון כי תיכון היה רק בסוצ'בה מרחק 4 ק"מ הליכה, והורי לא הסכימו שאלך יום יום מרחק כזה. מנהל בית הספר העממי בעיירה לימד אותי כיתה ראשונה תיכון. אחותי ואני הצלחנו להשיג בזמן קצר פיגור של 4 שנים שהפסדנו במחנות הודות לאימא שלנו, שלא הפסיקה להרביץ בנו תורה בכל התקופה הקשה.


בקיץ נבחנתי בבחינות חיצוניות, ובספטמבר 1946 התחלתי ללמוד בכיתה שנייה בתיכון היהודי בסוצ'בה. ב 1948 עברתי ל"תיכון בנות", שם למדתי עד 1951, כאשר עלינו ארצה.


בשנים 1951-1945 לאחר קשיים מרובים, הצליחו הורי לשקם את הבית ולפתוח מחדש חנות ספרים ועיתונים משגשגת.


אחותי עלתה ארצה דרך קפריסין בדצמבר 1947 ומיד ביקשנו גם אנו אישור עלייה בעקבותיה. האישור הגיע רק כעבור 3 שנים והיה בתוקף רק למשך שבוע ימים. השארנו חנות מלאה סחורה לחג הסילבסטר וחגי החורף של הנוצרים ובית מסודר לתפארת עם שטיחים ורהיטים.

 

שוב התחלנו הכול מחדש. לא התאפשר לי לגמור תיכון וללמוד באוניברסיטה.


הגענו לארץ לשער העלייה וכעבור זמן הועברנו למעברת רמתיים. גרנו מעל שנה באוהל בחורף הקשה של 1951. להורי הדבר היה קשה במיוחד, בתוך תקופה קצרה כל כך לעבור שני משברים רציניים.


כעבור זמן גם הורי שיקמו את חייהם ואחרי מספר שנים שבהם עבדו בחנות מכולת עבודה קשה מאוד, מזריחת החמה עד מאוחר בלילה, זכו לפתוח בפתח תקווה חנות ספרים ועיתונים, כמו שהיתה להם בחו"ל. אני למדתי באולפן בבית ברל ואחר כך בסמינר למדריכים ומורים באותו המקום. ב 1952 בהיותי בת 19 התחלתי ללמד בבית הספר ברמלה. המשכתי בלוד, ברמתיים, ביהוד ובהוד השרון.


במקביל נבחנתי בחינות הוראה חיצוניות שאותן עברתי בהצלחה, פרט למקצוע התנ"ך, ממנו חששתי. ב 14.2.1958 נפצעתי קשה בתאונת דרכים והפסקתי ללמד.


ב 16.10.1955 נישאתי ליעקב אנצ'ל, קצין בצה"ל, ומאז אנחנו מתגוררים במעוז אביב, שיכון צבא קבע.


ב 7.11.1956 נולד בננו הבכור רון, בוגר ממר"ם, בעל תואר ראשון מאוניברסיטת בר אילן, ותואר שני מאוניברסיטת תל אביב וקצין בצה"ל. רון נשוי לניצה לוי, עורכת דין, ולהם שלושה ילדים, נכדי - נדב, נועה וניר. ב 27.6.1962 נולד אמיר, איש גולני, קצין, בוגר הטכניון, נשוי לעידית עמית ואבא לתומר, אורן ודולב, נכדי.


אחרי הפסקה של שנים רבות בעקבות התאונה חזרתי לעבוד, מ 1975 עד 2000, הפעם בחברה ישראלית לביטוח, כמקבלת עסקי משנה וכאחראית על מחלקת תביעות.


כיום יעקב ואני פנסיונרים, שומעים הרצאות, יוצאים לבלות בקונצרטים והצגות ונפגשים עם חברים.

 

מקור :

 

ספר יהודי סצ'ובה

 

 


יומנו של משה פלינקר

 



 

מאת : אסתר פרבשטין

 

יומנו של משה פלינקר, נער בן 16 מהולנד, נתגלה עם תום המלחמה .

משה היה בן למשפחה דתית בת תשע נפשות. הוריו, ילידי פולין ומקורבים לחסידי גור, היגרו להולנד והעניקו לילדיהם חינוך ברוח תורה עם דרך ארץ, כשהם פתוחים לתרבות הסביבה ולחברה ונותנים בה אמון מלא, אך מקנים תכנים שבמרכזם לימוד תורה ושמירת מצוות.

 

בתקופת הגירושים הצליחו להבריח את המשפחה לבריסל, שם חיו תחת זהות זרה. בשל חזותו היהודית מיעט משה לצאת מד' אמותיו בבריסל, וכתב את יומנו כשהוא ספון רוב הזמן בחדרו. כמשה, נגזר גם על משה פלינקר לחיות – וגם למות – בגלים הסוערים של ימי השואה. אך לא רק על הבנים נגזרה הגזרה בדורו. כל בני עמו מועדים היו להריגה, ועימם היה משה.

 

אחיותיו, ששבו ממחנות הריכוז, פתחו את תיבת כתביו לראות מה ייעשה בה: "ספרים ומלבושים, ושלש מחברות – אלה הדברים שמצאו בנות משפחת פלינקר בשובן ממחנה ההסגר הנאצי, במרתף הבית בבריסל, רחוב פיקאר 1 ...הן לא היו אלא רשימותיו של אחיהן שרשם אותן בזמן שהיה מתבודד בחדרו ונחבא מעין זר".

 

לאחר שנים שבהן העלה היומן אבק, ובפרספקטיבה המאפשרת השוואה ליומנים אחרים שנחשפו ופורסמו מאז, נבקש לערוך בו עיון מחודש.

 

להמשך המחקר של אסתר פרבשטין (קישור)

 

יומנו של משה פלינקר

 


בצריפי הנערים באושוויץ

 



מ
את: 
פרבשטין אסתר

 

עד היום עסק המחקר על מחנה אושוויץ בעיקר בתפקידו המרכזי במכונת ההשמדה הנאצית, ונוסף על כך האיר היבטים אחדים של חיי היום-יום של האסירים במחנה, ההרכב האתני שלהם ובעלי התפקידים; מחקרים ראשוניים עוסקים בהתמודדות על שמירת צלם האדם. במחקר נעדר היבט סוציולוגי-היסטורי על מאפיינים של קבוצות שפעלו באושוויץ, וכן היבט הגיל של האסירים. במאמר זה אציג מקרה מבחן אחד באושוויץ שעד כה נעדר מן המחקר – צריפים מיוחדים שהוקמו לנערים שגורשו מהונגריה. הנערים גורשו עם יהודי המחוזות בהונגריה מחודש יוני 1944 ועד סוף הקיץ ופיתחו בצריפיהם אורח חיים ייחודי תוך שהם נאבקים על שמירת זהותם ועל צלם האדם שבהם. בשל מיעוט המסמכים והחומר המחקרי, רוב המחקר הזה מסתמך על פרויקט עדויות של מי ששהה בצריפים אלו ושנערך בשיתוף גנזך "קידוש השם" בבני ברק, וכן על עדויות שניתנו במכונים שונים קודם לכן ועל ספרות הזיכרונות של הניצולים. סיפורם של הנערים מובא גם בספר שו"ת מקדשי השם מאת הרב צבי הירש מייזליש אשר היה אסיר באושוויץ, שמר על קשר עם הנערים ועודד אותם. העדים שרואיינו לצורך מחקר זה חיים בקהילות שונות בעולם. שניים מהם העידו גם במשפט אייכמן.


למחקר זה יש השפעה על ידיעותינו על המחנות באושוויץ, ובעיקר על הערכת תגובת היהודים במחנות. גם אם מקרה מבחן זה אינו מאפיין את כל האסירים וקשה להעריך את היקפו, הוא מייצג תופעה ייחודית שראוי שתיכלל בדיון על רוח האדם במחנות הריכוז.


חודשים אחדים לפני גירושם מהונגריה לאושוויץ הם היו נערים ככל בני גילם – רובם תלמידי ישיבות וגימנסיות, אחרים שוליות ומתמחים בעבודות כפיים ובמסחר שסייעו לפרנסת המשפחה. הם נשלחו לאושוויץ-בירקנאו מקהילות שונות בהונגריה המורחבת – "התברר לי כי כמעט ואין עיירה או יישוב בהונגריה שלא היו מיוצגים בצריף זה", כתב חיים פרידמן.


רובם לא הכירו זה את זה עד שהצריף והמִפקדים הפגישו ביניהם. אחרים היו בני אותה כיתה. ישראל שפיצר נשלח לצריפי הנערים עם חמישה ילדים משארושפוטוק; יעקב יוסף וייס ומאיר טאובר הגיעו בקבוצה של עשרים וארבעה נערים משימלוי, ואילו דוד לייטנר (דוגו) סיפר: "היינו שלושים חברים מבית הספר היהודי בנירג'האזא, כל ילדי הכיתה. שמחנו שלפחות אנחנו יחד. היינו כולנו מגולחים וקרחים. הס.ס. עשו אותנו מכוערים. היינו לבושים בתלבושת אחידה: בגדי פסים".


היו להם דברים משותפים: הגיל – הנאצים קבעו כי נערים בני ארבע עשרה עד שבע עשרה יופרדו בצריפים מיוחדים, ועליהם נוספו מי שהערים עליהם, גם אם היה בן שלוש עשרה. דרכם לאושוויץ הייתה זהה: זמן קצר בתחנת מעבר שכונתה "גטו", ובפרק הזמן שבין חג השבועות לאמצע חודש תמוז הם הועלו בדחיסות לקרונות הבקר עם בני המשפחה, בקווי הרכבת ששוכללו עם כיבוש הונגריה. לעתים היו יחד שבעים איש בקרון, ארבעה דורות, נפרדים בחטף מהיקרים להם ונוצרים את המילים האחרונות של ההורים כצוואה יקרה.
בצריפים המיוחדים שוכנו לאחר תקופת מעבר קצרה כשלושת אלפים ילדים-נערים מהונגריה, ועליהם נוספו שארית הנערים מגטו לודז', קבוצת נערים ממחנה המשפחות של טרזיינשטט באושוויץ, קבוצת נערים משרידי גטו קובנה ואולי עוד קבוצה של נערים ממחנה הכפייה בסטרכוביצה שבפולין. הם היו הקבוצה הגדולה ביותר בשארית הפלטה של הנוער היהודי במזרח אירופה. ציבור כזה של נערים לא נותר בשום קהילה באירופה הכבושה, אך למרבה הצער, היה זה במחנה ההשמדה אושוויץ 2 בירקנאו. הנערות שהגיעו מהונגריה שוכנו במחנה הנשים, ואף עליהן חלו אז צווים מיוחדים, והמחקר עליהן עדיין בראשיתו.


כאמור, בהעדר מסמכים השתמשתי בעיקר בעדויות. בפרויקט מיוחד איתרתי כשלושים מתוך מי שהיו "הנערים" – בישראל, באנטוורפן, במנצ'סטר, בפראג, בניו יורק ובוונצואלה – וגביתי מהם עדויות או נעזרתי בזיכרונות כתובים, חלק מהם בכתב יד. וידאתי את המידע ככל האפשר בעזרת השוואה בין העדויות, בהקבלה למחקרים אחדים על אושוויץ ובעזרת כתביו של הרב צבי הירש מייזליש.

חיי היום-יום: המאבק על ההישרדות


לאחר זמן קצר במחנה הבידוד, בסוף חודש יולי, הועברו רוב הנערים למחנה הצוענים E, לאחר שיושביו הובלו לתאי הגז. במחנה E התגבשו חיי הנערים בחודשי הקיץ, משם נלקחו לתאי הגז בסלקציות הנוראות, ומשם יצאו חלק מהם בטרנספורטים לעבודות במחנות המשנה של אושוויץ או במחנות אחרים.
בשל קרבתו של מחנה הנערים לתאי הגז, ראו הנערים את היוצאים לדרכם האחרונה, והם חיו בצל העשן המיתמר וחשו בריחות הקשים. במגרש הכדורגל שהיה בקצהו (זה היה כינוי המקום, אך משחקים לא התקיימו בו), נערכו הסלקציות שיתוארו להלן.


חיי היום-יום במחנה הנערים היו שונים וחריגים מהחיים במחנה הנשים או הגברים. הגרמנים בודדו אותם בצריפים מיוחדים שכונו בפי האסירים ה-Kinderlager – מחנה הילדים. הצריפים היו צפופים במיוחד (בקיץ תש"ד היה אושוויץ 2 בתפוסתו המלאה ביותר, וכאלף נערים שוכנו בצריף), ובחלק מהם הוצאו הדרגשים כדי שיהיו בהם יותר נערים. אך נערים-ילדים אלו לא נשלחו לעבודות כפייה כמו הגברים, אלא כמו הושמו ב"הקפאה". השמועות אמרו כי הם נועדו לעבודה ב"בית הספר לבנאים" או שהיו מועמדים לתכנית חילופין, וההשערות נסכו בלבם תקווה.


אך היו גם מאפיינים דומים ליתר האסירים באושוויץ. הבוקר נפתח בעמידה ממושכת במפקדים מתישים בקור ובחום, בסלקציות יום-יומיות. הרעב נגס בהם ללא הרף. רבים נחלשו ואחרים גוועו ברעב, ומי שלא מצא לעצמו מזון נוסף, הסתכן באיבוד שפיותו. "היינו מהבוקר עד הערב מדברים על אוכל, חולמים על אוכל ורוצים לאכול", סיפר אוטו ברגר. כדי להפיג את הקור היו יושבים במעגל סביב מרכז דמיוני בצפיפות ומחממים איש את רעהו, כשאחד מהם מכריז: "מאכן א אויבן" (נעשה תנור). ההלקאות על כל עברה קטנה היו שכיחות, והפחד מפני מכות או מעמידה ממושכת היה גדול מפחד המוות. אימת המשרפה הסמוכה והאפשרות להינצל בזכות עבודה הניעו אותם לחפש כל דרך להשתלב בעבודה במחנה (שבו היצע העבודה היה מצומצם), ובמיוחד ניסו לצאת מאושוויץ למחנות עבודה אחרים.


רחמיהם של יהודים במחנות הסמוכים באושוויץ (מחנה הגברים ומחנה הנשים והנערות) נכמרו על הילדים, והם ניסו לסייע להם: "זכורים לטוב יהודים טובים, בעלי חסד, שמעולם לא איבדו את צלמם היהודי ואת רגש הרחמנות על אחיהם, ותוך כדי עבודתם במטבח היו פה ושם מנסים, עד כמה שהיה ביכולתם, לזרוק החוצה שיירי אוכל וכדומה להחיות נפשות רבות", סיפר מנדל שטיינמץ. נערים מעטים זכו להגנה אישית מאסירים פוליטיים.


בשעות הפנאי המרובות שבהם נכלאו בצריף, עסקו הילדים בציור או במשחקים שיצרו לעצמם. "נערים אחדים ציירו על גבי שמיכות בהירות משחקים ממשחקים שונים, כגון 'ארבע טחנות', ושיחקנו בהם ובמשחקי חברה נוספים". היו נערים שידעו לשיר, וקולותיהם הרעידו את הנשמה. ברלה גוטמן, חבר המקהלה במונקץ', שר ברגש רב את השיר הבט משמים וראה, כי היינו לעג וקלס בגויים. נער צנום מפאפא כונה "הזמיר", ובשעות הערב, בעיקר בשבת אחר הצהריים, עמד על משטח הלבנים בטבור הצריף ושר בקול צלול, וגם הגברים מהצריפים הסמוכים נקהלו לשמוע את שירתו. בהזדמנות נדירה, כאשר עברה להקת ציפורים מעל אושוויץ, מצאו את עצמם מביטים מעלה ושרים שיר געגועים הביתה.


באותה תקופה חיה קבוצת ילדים מטרזיינשטט במחנה המשפחות באושוויץ שפעל מספטמבר 1943 ועד יולי 1944. לילדי טרזיינשטט הוקצה בלוק נפרד, בלוק 31, אך הם זכו לתנאים מועדפים. גם שם התהוו חיי יום-יום של ילדים (באופן רשמי עד גיל ארבע עשרה) שחיו בצוותא. הילדים למדו, העלו הופעות אמנותיות, חיברו סטירות ודנו במוזיקה ובספרות ובמשמעותם לפני השואה ובמחנה. שלא כמו במחנה הנערים שבודדו ממשפחתם, במחנה המשפחות חיו הילדים עם שרידי המשפחה, אב או אם, ולעתים שניהם, והפעילות נעשתה בהדרכה ובהשראה של מדריכים ואנשי מקצוע מבוגרים שהמרשים שבהם היה פרדי הירש. עם חיסול המחנה נרצחו רוב הילדים. הנותרים הועברו לצריף הנערים באושוויץ, ובהם סיני אדלר.

 

להמשך הסקירה של אסתר פרבשטיין (קישור)


הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....