ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 21 בפברואר 2021

בכתונת פסים ומבט ריק: הילדים שצולמו בשחרור אושוויץ מספרים

 

בצילום המוכר ממחנה ההשמדה, תועדו ילדים בימים לאחר כניסת הצבא האדם למקום. ורה קריגל גרוסמן, אוטו וינטר וטוני שחם היו כמה מהם - וכעת הם פותחים את הפצע הכאוב. "נאלצתי לדרוך על המתים"...

ורה קריגל גרוסמן, שהייתה בת שבע, תאומת מנגלה שניצלה עם אחותה אולגה ואימה, סיפרה על ההגעה למחנה: "פתחו את הדלתות, אנשים כבר היו מתים בתוך הקרונות והם פשוט נפלו החוצה. אני זוכרת, הם שימשו לי מדרגות כי לא היה לי איך לרדת. אז דרכתי על המתים. הם התחילו לצרוח בגרמנית, 'תאומים החוצה'. כשהגיע הנאצי עם הכלב אמא שלי אמרה בגרמנית, 'פה יש תאומות'. הוא לקח אותנו ליוזף מנגלה".

מקור

 טומי שחם, שהופיע גם הוא בצילום, סיפר על כך גם הוא: "הגענו בשמונה בבוקר, ורק בארבע אחרי הצהריים פתחו את הדלת. המראה הראשון שראיתי היה המון גדרות ואיזה מוזלמן, איש שהוא רק עצמות, בלי בשר.  נורא פחדתי מהם, גם אחר כך".

"אני נשארתי עם אמא יומיים. אחר כך הוציאו אותנו החוצה, הטביעו לנו את המספר ואז נכנסו לאולם אחד גדול. נכנסו לשם שוטרים, והתחילו לדחוף את כל האימהות דרך דלת אחת החוצה. תארו לעצמכם 150 או 200 ילדים מגיל שנה עד עשר וחצי רצים לכיוון אותה דלת וצועקים 'אמא' ומנסים להגיע אליהן. לקחתי עשרה ילדים קטנים גיל שנה עד חמש וחצי מסביבי, ניסיתי להרגיע אותם. אני זוכר שלא בכיתי, אחר כך שהם נרדמו - בכיתי".

מקור

 

 


האיש שהציל את התינוק דוב במחבוא ליד הגטו

 




תסתכלו בתמונה, קיראו את הפרטים, ואולי תוכלו לעזור לסגור מעגל היסטורי מימי השואה:

"אני לא ישנה כבר שבוע", כתבה לי שרה וולף-בנק, בדיוק ביום השואה הבינלאומי. מתברר ש-75 שנים אחרי, השואה רחוקה מלהפוך להיסטוריה. אני מביאה פה את הסיפור של שרה לא רק כי הוא חשוב ומרגש, אלא כי אתם יכולים לעזור לה להשלים את הפאזל:

מלחמת העולם השנייה פרצה כשאבא של שרה, דב, היה בן שמונה חודשים. בזמן הכיבוש הנאצי את העיר פשמישל (Przemysl) שבגליציה, המשפחה הייתה בעיר ונכלאה בגטו. האבא חיים הצליח להבריח את התינוק דב ואת אשתו שרה למחבוא ממש ליד הגטו, ושלושתם שרדו. במשך שנים סיפרו לשרה שהאיש שהציל אותם החביא 16 יהודים, במרחק לא גדול מהגטו, וזהו. לא היו בידה שום פרטים נוספים על המושיע שבזכותו שרדו אבא שלה והוריו. שרה ניסתה למצוא קצה חוט לאורך השנים, ולאחרונה אימא שלה נזכרה במשהו: סבא אמר פעם שהמציל שלהם התחתן עם אחת הנשים היהודיות שהציל, רבקה שילדקרוט, והיגר לניו זילנד.

"התחלתי לחפש", מספרת שרה. "לפני כמה ימים שלחתי מייל למוזיאון השואה של ניו זילנד. הם ענו לי במייל מנומס, הלכתי לישון, ולמחרת בבוקר חיכה לי מייל שהדהים אותי. קראתי אותו כל כך הרבה פעמים שאני כבר יודעת אותו בעל פה: שלום שרה, אני אווה, הבת של ולדימיר ריזקו (Riszko) המייל שלך נראה לי כמו נס, כי כבר שנים רציתי שאבא שלי יקבל הוקרה כחסיד אומות העולם אבל לא היה לי מספיק מידע. יש לי רק כמה שמות של אנשים שאבא הציל, וזהו, אף אחד מעולם לא יצר קשר. חברה שלי שבמוזיאון השואה ושמע ממני פרטים לאורך השנים, ולכן פנתה אליי. איך אפשר להמשיך להיות איתך בקשר?".

הן קבעו מייד שיחה בפייסבוק, ואחרי כמה דקות של הצלבת פרטים הגיעו למסקנה חד משמעית: ולדימיר ריזקו הציל את משפחתה של שרה. ולדימיר היה אז בן 30 בלבד. כעת הם מחפשים ביחד את שאר הניצולים, או את צאצאיהם.

"אני חייבת לפרסם את הסיפור הזה", אומרת שרה. "אני הולכת לישון וקמה כל בוקר ולא מצליחה לעשות שום דבר אחר. זה כמו למצוא משפחה. תביני, הילד היחיד במקום המסתור הזה היה אבא שלי. שנתיים שלמות, מ-1942 עד 1944, הם חיו במרתף הזה מתחת לאדמה. כשאבא יצא, הוא הסתנוור מאור השמש. שנתיים הוא לא ראה אור יום. היום הוא בן 82, כל חמישה עשר הנכדים שלו חיים היום בזכות ולדימיר. סבי וסבתי ואבא היגרו לארצות הברית אחרי המלחמה, ואני נושאת את שמה של סבתא. גדלתי בארה"ב בסביבה של ניצולי שואה, והבנתי כבר מגיל צעיר ששום גלות היא לא המקום ליהודים. רציתי לגדל ילדים דוברי עברית, שילמדו תורה ויטיילו ויחיו בארצם. אני גרה בבית שמש, אימא לחמישה צברים. אני רוצה שולדימיר יזכה להכרה רשמית מ'יד ושם', ושנזכה להיפגש עמו, כל צאצאי הניצולים, ביחד בירושלים".

לשם כך היא צריכה עזרה. הנה רשימת השמות של אותה חבורה יהודית, ליד העיר פשמישל שבגליציה: במחבוא היו מאיר דורנבוש ואחייניתו רגינה, מישהו שכונה ג'ופר, סם, מקס, אחותם של סם ומקס, בעלה, הבת שלהם והחתן שלה, ג'וזק האחיין של סם, פרני ואחותה רוזי. מספיק זוג עיניים אחד שקורא את הטקסט הזה – ויכול לסגור מעגל.

מקור

פורסם ע"י Estee Rosenbaum


סיפורו המרתק של הילד ליובה רודרמן בתקופת השואה

 


ליובה רודרמן הקטן גורש עם אמו, לאה, לגטו מינסק, אחד מהגטאות מהגדולים באירופה. עברו בגטו יותר מ-100 אלף יהודים.

 במרץ 1943, לאה רודרמן הביאה את בנה בן השנתיים לביתם של משפחת קרזו. היא השאירה אצלם שני מכתבים - מכתב לגרישה בעלה ומכתב לאנה ונדז'דה קרזו (אם ובת)- וכן, תצלום אחד שלה.

 "גרישה היקר! אני כותבת לך את המכתב הזה בזמן שאני צריכה להיפרד מהאושר היחיד שלי (הבן שלנו). נקטתי בצעד הזה כי אני רוצה להציל לפחות את חייו, חיי הגיעו לקיצם ועכשיו אני צריכה לחכות כל דקה למוות ... אני משאירה את ליובוצ'קה עם משפחת קרזו. הם נתנו לי את המילה שלהם שהם יגדלו אותו כבן שלהם. אם תחזור, אני מבקשת ממך להודות להם בצורה ראויה, וגם תגדל את הבן שלנו כראוי. לאה. "

 "אני זוכרת איך היא נפלה והתייפחה על בנה, היא הבינה שהיא רואה אותו בפעם האחרונה. לבה נשבר מצער וכמיהה". נז'דה נזכרה לאורך השנים"

כמה ימים לאחר מכן התרחשו פוגרומים נוספים בגטו, ומאז איש לא ראה שוב את לאה רודרמן. לאחר תום הכיבוש נודע רשמית על מותה בגטו מינסק.

 מעת לעת נערכו חיפושים בבתיהם של תושבי מינסק אשר מתגוררים ליד הגטו: המשטרה חיפשה יהודים מסתתרים. ליובה הקטן עבר למספר חודשים לקרוב משפחתה של אנה שהיה יערן וחי ביער ליד מינסק. כשהילד חזר הוא גר בבור שנחפר במרתף כדי שהשכנים לא יראו אותו. בלילה, נז'דה ואמה, אנה, היו מעלות אותו מעלה כדי לקבל אוויר צח.

 כשמינסק שוחררה מהנאצים, אנה קרזו החלה לחפש את אביו של ליובה, גריגורי חנוביץ' רודרמן, אך התברר שהוא נפל בחזית ביוני 1944.

 נדז'דה סיפרה כי לאחר תום המלחמה נמצאו קרובי משפחה רחוקים, של ליובה, הם הסכימו לקחת אותו אליהם. אך משפחתה של נדז'דה התחברו ואהבו אותו מאוד "ביחד שרדנו את המלחמה וסיכנו את חיינו. עבור אמי הוא היה כמו בן, ועבורי - כמו אח."

 בשנת 1945 הן מונו לאפוטרופוסיות החוקיות שלו, אולם בתעודת הזהות הסובייטית שהונפקה לליובה, הן שימרו את שם משפחתו והלאום היהודי שלו.

 ליובה רודרמן חי עם מציליו עד שנישא בשנת 1963. לאחר מכן נותר עמם בקשרים הדוקים וחמים. ב-29 במרץ 2000 יד ושם הכיר באנה קרזו ובתה נדז'דה סלוביובה בתור חסידי אומות העולם.

 בתמונה למעלה : אנה קרזו עם ליובה רודרמן

 מקור


יהונתן כרמון ז"ל היה ילד שחולץ מאירופה בתקופת השואה

 

לזכרו של יהונתן כרמון ז"ל, שנפטר לפני שנה

 

הוא נולד ברומניה בשנת 1931, בהיותו בגיל 13 הוריו נלקחו על ידי הנאצים למחנות עבודה. הוא עצמו ניצל ב"רכבת קסטנר", אותה נסיעת רכבת ידועה שיצאה מבודפשט ביוני 1944, ביוזמת אנשי ועד ההצלה בהונגריה ובראשם ישראל קסטנר, ושמאות נוסעיה ניצלו לאחר שנשלחו לשוויץ, בתום משא ומתן בין הנאצים ונציגי הג'וינט והסוכנות היהודית.

 עם עלייתו ארצה, בהיותו במוסד של עליית הנוער למד בבית הספר החקלאי "עיינות" ונמנה עם גרעין מתיישבי קיבוץ רמת הנגב (שבהמשך פורק וחבריו עברו לקיבוץ משמרות). במקביל לעבודתו החקלאית החל לרקוד אצל גרטרוד קראוס ולאחר מכן גם אצל מיה ארבטובה.

הוריו הגיעו גם הם לישראל בעקבותיו. 

בזמן מלחמת העצמאות התגייס לצה"ל ולחם במסגרת חטיבת הנגב בבאר שבע, בביר עסלוג' ובנירים. 

לאחר שחרורו, שב לפעול בתחום המחול. הוא נמשך לתחום ריקודי העם - תחילה כרקדן ומאוחר יותר גם כיוצר, שפעל לצדם של יוצרי הריקודים המבוגרים והמנוסים יותר. התמנה לכוריאוגרף של כינוס המחולות שהתקיים בקיבוץ דליה, ארגן כנסי מחול ותרבות רבים ברחבי הארץ והפך לאחת הדמויות הבולטות בחיי האמנות הישראלית. 

ב-1953, לאחר שובו מלימודים באירופה, הקים בפתח תקווה את להקת "עלומים" ואחריה את להקת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. 

באמצע שנות ה-50 התבקש להקים להקה לאומית למחול עממי, אשר תייצג את המדינה ברחבי אירופה, ונתמנה למנהלה האמנותי. מעבודתו זו צמחה הלהקה שהקים ונושאת את שמו, "להקת כרמון", אשר פעלה במשך עשרות שנים. בין רבים אחרים, שלמה צח (מאוחר יותר בצמד "אילן ואילנית") ועפרה פוקס־מנור, נמנו על רקדני הלהקה. 

בעקבות הצלחת המופעים שהעלה כרמון באולם אולימפיה בפריז הציע לו ברונו קוקטרי, מנהל האולם, לשמש כיועץ האמנותי של אולימפיה, שנחשב במשך שנים לאחד מאולמות המופעים היוקרתיים ביותר בעולם. כרמון שימש בתפקיד זה מסוף שנות ה-60 ובמשך שלושים שנה. במקביל לעבודתו באולימפיה הוסיף לפעול בפרויקטים שונים בארץ ובחו"ל.

 ב–1988 נוסד בכרמיאל פסטיבל המחולות השנתי, וכרמון שימש כמנהלו האמנותי ברציפות מהפסטיבל הראשון ועד הפסטיבל של שנת 2000. בניהולו של כרמון הפך הפסטיבל למפגש יחיד במינו בין המחול העממי, האתני והאמנותי לבין המחול הישראלי והעולמי.

 בין עבודותיו: כוריאוגרפיה לאופרה אותלו של ורדי, בניצוח אשר פיש, בפסטיבל ישראל 2001, וניהול אמנותי של להקת הסטודנטים ירושלים. כמו כן הוא שימש כמנהל האמנותי של הקתדרה למחול הישראלי במשרד החינוך והתרבות.

 הוא נפטר בתל אביב ב-6 בפברואר 2020

 

להקת כרמון

 


להקת כרמון הוקמה בשלהי שנות ה-50 ובלטה בתחומי הריקוד והשירה העממיים. הלהקה נחשבה לשגרירת התרבות הטובה ביותר של ישראל בתפוצות באותן שנים וזכתה במקום הראשון בפסטיבל הבינלאומי למחולות עם בליל שבצרפת. בהמשך, הצליחה בהופעותיה בכל רחבי אמריקה והופיעה בתוכנית הטלוויזיה היוקרתית של אד סאליבן בארצות הברית.

 המחולות שיצר כרמון ללהקתו שילבו בין המחול הפולקלוריסטי לבין המחול האמנותי, המודרני, הבלט הקלאסי ומוטיבים מיצירות בולטות באמנות הישראלית. כרמון שילב בתוכניות הלהקה שירי עם ופולקלור מהזמר הישראלי החדש והישן. המנהל המוזיקלי של הלהקה היה גיל אלדמע שעיבד את השירים וניגן על האקורדיון. תקליטי הלהקה יצאו בחברת התקליטים הבינלאומית "ואנגארד" ובארץ הודפסו בחברת הד ארצי.

 זמרים ישראלים רבים החלו דרכם בלהקת כרמון ואחרים השתלבו בהופעות הלהקה מחוץ לישראל, ביניהם: שושנה דמארי, יפה ירקוני, "אילן ואילנית" (כרמון הגה את השם כצמד), מייק בראנט, מיכל טל, בועז שרעבי (שהופיע אצלו כנגן חלילית), יזהר כהן, החלונות הגבוהים, האחים והאחיות, ושלמה בר.

 הופעות הלהקה התמעטו בתקופת עבודתו של כרמון באולימפיה. ב-1980 הקים כרמון את להקת ירושלים שנתמכה על ידי עיריית ירושלים ובהמשך על ידי תורמים מחוץ לישראל. מאוחר יותר, עקב ירידה בתמיכת הממסד, יצאה הלהקה לפגרה עד שבפסטיבל המחולות של כרמיאל בשנת 1988 חזרה להופיע בפרויקטים שונים על פי כוריאוגרפיות של יונתן כרמון. בשנת ב-1996, לאחר עזיבתו את הפסטיבל, חידש כרמון את הופעות הלהקה בישראל ומחוצה לה, בתוכניות "געגועים" ו"ללכת שבי אחריי".

 מקור

 

 מקור 2

 

   מקור 3


יום שבת, 20 בפברואר 2021

דב קולקה על חוויותיו כילד במחנה אושוויץ־בירקנאו

 



לזכרו של פרופסור דב קולקה ז"ל שהלך לעולמו לאחרונה

הוא נולד ב-1933 בצ'כוסלובקיה והובל יחד עם אמו בקרון בקר לאושוויץ. "אינני צריך לתאר את הרוטינה של הובלת רבבות המגורשים בקרונות הבקר", הוא כותב ומציע לקוראים את המיתולוגיה הפרטית שלו, המורכבת מלקסיקון מושגים מופשט: "מטרופולין המוות", "המוות הגדול", “המוות הקטן", "החוקיות הגדולה של המוות הגדול".

קולקה ואמו נשלחו ל”מחנה המשפחות” באושוויץ־בירקנאו, אבל שם קרה להם "נס". שערם לא גולח, ובגדיהם לא נלקחו מהם. מחנה המשפחות היה “מחנה לדוגמה”, שהוקם במטרה לשמש במידת הצורך יעד לביקור של הצלב האדום הבינלאומי. במחנה למדו הילדים היסטוריה, שרו במקהלה את “האודה לשמחה” של שילר מהסימפוניה התשיעית של בטהובן, העלו אופרה וסאטירות בדיוניות והתבדחו על המצב העגום.

אחרי חיסולו הסופי של המחנה ביולי 1944 נמצא קולקה, יחד עם כמה עשרות נערים, כשיר לעבודה, ואילו אמו המשיכה למחנה הריכוז שטוטהוף ומתה שם. מאז ועד "מצעד המוות" דרך שערי אושוויץ ב-18 בינואר 1945, שהתברר בדיעבד כמסע אל החירות, הייתה תחושת המימוש הקרב והבלתי נמנע של "חוקיות המוות הגדול" לוודאית יותר ויותר בעולמו של הילד, ותחושה זו לוותה במעין הכרה ב"צדק" קוסמי הגלום בחוקיות זו.

רק לאנשים מעטים סיפר ההיסטוריון אוטו דב קולקה על חוויותיו כילד במחנה אושוויץ־בירקנאו. "הלכתי בדרך של מחקר היסטורי מחמיר וזו היתה דרך נחרצת", הוא מספר בשיחה שמתקיימת בביתו בירושלים. “אני לא באתי אל חקר ההיסטוריה של גרמניה תחת השלטון הנאצי ושל גורל היהודים בתקופה הזאת מאושוויץ, אלא מתוך ההיסטוריה. תחילת לימודי האקדמיים היו בפילוסופיה ומשבחרתי בהיסטוריה, עסקתי תחילה בהיסטוריה עתיקה ובתקופת הבית השני; אחר כך, בין השאר במאה ה-16, ולאחר מכן התמחיתי בכל העת החדשה, שכוללת גם את התקופה הזאת”.

בשנת 2013  הוסיף פרופסור דב קולקה את הזווית האישית שלו על התקופה שחקר באופן מקצועי באקדמיה: ספרו “נופים ממטרופולין המוות” ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים

מקור


הכומר הקתולי שגילה שהוא בעצם יהודי ניצול שואה

 


בלילה חורפי קר של 1943, בעיירה קטנה בפולין. דפקה בתיה ווקסלר על חלונם של משפחת וושקינל הנוצרית. היא הגישה לאמיליה וושקינל צרור קטן ועטוף בשמיכה. היה זה תינוק שזה עתה נולד. בתיה כבר ידעה שמחכה לה ולמשפחתה גורל אכזר והתחננה בפני אמיליה חשוכת הילדים שתאמץ את בנה התינוק ותציל אותו. אמיליה היססה בתחילה, אך בתיה הפצירה בה עד שנכנעה ואז נעלמה אל תוך החשיכה ולא נראתה יותר לעולם.

הזוג וושקינל גידל את העולל היהודי כבנם לכל דבר ומעולם לא סיפרו לו שהוא יהודי ומאומץ. הם קראו לו רומולד- רומק בקיצור. רומק תמיד חש שהוא שונה משאר הילדים בעיירה, הוא גם נראה שונה מהם פיזית. כשהיה צעיר וביקר בכנסייה, היה לו רצון להפוך לכומר קתולי אך הוריו ניסו למנוע ממנו בחירה זו ללא מתן הסבר מדוע.

ב- 1966 סיים את לימודי הכמורה שלו בסמינר והשלים את לימודיו לדוקטורט בפילוסופיה בפריז. רק ב- 1968 הוא נחשף לראשונה לשואת העם היהודי במהלך לימודיו. הוא קרא על תלאות היהודים בשואה, בכה רבות וחל לחשוד שאולי גם הוא עשוי להיות ילד יהודי שאומץ.

ב- 1978 הצליח רומק להכניע את אמו והיא סיפרה לו את האמת. לאחר מחקר מקיף הוא גילה שהוא היה בנם של בתיה ויענקלה ווקסלר. הוא גילה שכמעט כל משפחתו נספתה בשואה.

בתחילת שנות ה- 90 הוא ביקר בישראל ושינה את שמו מרומק וושקינל ליעקב ווקסלר. הוא גם מצא את אחיו ואחותו של אביו ששרדו את השואה ומתגוררים בישראל. הוא התקשה לעזוב את פולין ואת הכמורה והוא הגיע לישראל רק ב- 2009. הוא המשיך להיות כומר והעניין גרר תגובות קשות. משרד הפנים הישראלי סירב להעניק לו אזרחות בגלל היותו כומר. לאחר מאבק הוא הצליח לקבל מעמד של תושב קבע במדינת ישראל, וכיום הוא מתגורר בירושלים ועובד בארכיון יד ושם.

מקורות:


 ויקיפדיה 

עיתון "הארץ"

יום ראשון, 14 בפברואר 2021

ילדותי האבודה : בתים לילדים ניצולי השואה

 

המלחמה הסתיימה ואט אט התבררו ממדי האסון שפקד את העם היהודי. בין ששת מיליון קורבנות השואה נמנו כמיליון וחצי ילדים יהודים. הניצולים היו מפוזרים בכל רחבי אירופה וביניהם כמה עשרות אלפי ילדים ששרדו. הילדים נמצאו במחנות המשוחררים, בבתי נוצרים, במנזרים, וכן משוטטים ברחובות, ביערות ובמקומות מסתור. רבים מהם היו יתומים, "ילדים זקנים", "מבוגרים בגוף של ילדים", כפי שהעידו על עצמם.

ילדים ובני נוער חוו את השואה במלוא אכזריותה, בגטאות, במחנות, בנדודים, במסתור ובצעדות המוות. הם היו קרבנות להתעללות, השפלה, עבודות כפייה, הרעבה, הזנחה וחלקם אף לניסויים רפואיים. מרביתם איבדו את היקרים להם מכל. ילדותם נגזלה מהם. הם לא זכו ללכת לגן הילדים ובית הספר, לשחק, להתפנק בחיק המשפחה ולחיות בביטחון. אלה ששרדו בזהות בדויה ובחסדי זרים, חיו בפחד מתמיד שמא תיחשף יהדותם, ילשינו עליהם ויסגירו אותם ואת מציליהם. הם חששו שהאנשים אצלם הסתתרו ימאסו בהם או יפחדו להמשיך להחזיקם. היה עליהם לסגל לעצמם דפוסי מחשבה והתנהגות שהותירו מאחור את עברם ובית גידולם, ולהתכחש להוריהם, שמם ודתם, ולפעמים לשפת אמם. הם למדו לשתוק, להדחיק רגשות ולא לבטוח באיש כדי לשרוד.

לאחר השואה הוקמה שורה של בתי ילדים לשם טיפול בילדים. המטפלים, המדריכים והמורים שסייעו לילדים, היו ברובם ניצולי שואה בעצמם, מרביתם צעירים בני 25-17, לעתים מבוגרים מבני חסותם בשנה או שנתיים, או בני גילם ולרוב ללא כל ניסיון בטיפול בילדים. חלקם הגדול היו מדריכי ובוגרי תנועות הנוער החלוציות. הם אספו מיזמתם את הילדים, הקימו בתי ילדים שיתופיים בהם שימשו מלווים ומדריכים, והעניקו לילדים תקווה לחיים חדשים. על חוסר ניסיונם חיפו יכולתם כניצולים להזדהות עם כאב הילדים, להבין מה עבר עליהם ולשקם את אמונם באדם. סייעו בידם בראש ובראשונה הג'וינט (AJJDC) וכן הסוכנות היהודית, ארגונים יהודיים מקומיים, חיילים ארצישראליים בצבא הבריטי ובכללם חיילי הבריגדה, שליחי היישוב, האונרר"א (UNRRA), הממשלות המקומיות, ועוד. בפולין הוקמה הקואורדינציה הציונית לגאולת הילדים ששמה לה למטרה לאתר ילדים יתומים שמצאו מקלט בבתי נוצרים במטרה להשיבם לחיק היהדות, לעתים בניגוד לרצון הילדים. היו ביניהם ילדים שנותקו לחלוטין ממשפחותיהם ולא ידעו מי היו הוריהם.

 לסיפורי החיים באתר יד ושם

 

 


לא מאוחר מדי: עושים כבוד לפרדי הירש, הספורטאי היהודי שהציל ילדים בשואה

 



גוגל הקדישה את עמוד הבית שלה לאיש החינוך הגרמני-יהודי שנולד היום לפני 105 שנים ופעל למען הצלת יהודים רבים בתקופת השואה

·        עמי פרידמן

רבים מכירים את שמו וסיפורו של יאנוש קורצ'אק, מהסמלים הגדולים של תקופת השואה בכל הנוגע לטיפול וסיוע לילדים. מוכר קצת פחות (אך בהחלט לא פחות ראוי לציון והנצחה) הוא סיפורו של פרדי הירש. ביום חמישי  הקדישה חברת "גוגל" את ה-Doodle היומי, האיור המשתנה בעמוד הבית שלה המציין אישים ואירועים היסטוריים, להירש -  איש החינוך היהודי-גרמני, שהציל ילדים יהודים במהלך השואה. ה-11 בפברואר הוא יום הולדתו של הירש, שלו היה נותר בחיים היה מציין היום 105 שנות קיום. מדובר באחת הדמויות ההרואיות של תקופת השואה, שסיפורה זכה לתהודה לה הוא ראוי רק שנים רבות לאחר מכן.

לסיפור החיים המלא


מסלול הבריחה של סיימון קראוטמר - ילד בן 6

 


סיימון (זיגמונד) קראוטמר בנם של נפתלי ורוזה קראוטמר, נולד בהנובר שבגרמניה בשנת 1932. לסיימון שני אחים, יוליוס (נולד ב- 1933) וסוזן (נולדה ב- 1939). המשפחה עזבה את גרמניה לצרפת בשנת 1935 והתיישבה בפריז. לאחר נפילת צרפת הסתתרו סיימון ואחיו אצל משפחה צרפתית בדולס, בעוד הוריו ואחותו התינוקת הסתתרו במקום אחר.

לאחר תקופה קצרה, המשפחה הצליחה להתאחד מחדש בעיר סן מרטין וסובי בדרום צרפת, שהפכה בנובמבר 1942 לחלק מאזור הכיבוש האיטלקי. בספטמבר 1943 לאחר שהגרמנים כבשו את האזור האיטלקי, ברחה המשפחה ברגל עם קבוצה גדולה של פליטים מעל לאלפים לאיטליה. אך עם מעבר הגבול הם גילו שגם אזור זה היה נתון לכיבוש נאצי. סיימון ואחיו הוסתרו בפנימיית סן לאונה מג'יו פרטלי מריסטי ברומא, בעוד אמו ואחותו הסתתרו במנזר איטלקי.

ביולי 1944 התאחדה המשפחה והגיעה יחד עם 983 פליטים אירופים למחנה הפליטים פורט אונטריו באוסווגו, ניו יורק. בני המשפחה נשארו בפורט אונטריו למשך המלחמה.

📷תצלום כיתתי של תלמידים בפנימיית סן לאונה מגנו פרטלי מריסטי ברומא. סיימון קראוטמר עומד בקצה הימני של התמונה. (רומא, איטליה, 1943 –1944)

התצלום ממוזיאון הזיכרון לשואה של ארצות הברית, באדיבות סיימון קראוטמר


ילדים שהגיעו לגטו לודג' , 1940

 


צילום של הילדים היהודים שהגיעו  ב1940 מעיירות שונות בפולין לגטו לודג'

בספטמבר  1942 גורשו כולם להשמדה במחנה ההשמדה חלמנו

ב- 1 בספטמבר 1942 החל השלב השני של הגירוש, עם גירושם של כל החולים מבתי החולים של הגטו. כעבור כמה ימים, בין 5 ל- 12 בספטמבר נתקיימה אקציה אכזרית בגטו שכונתה בידי יהודי הגטו "שפרה" קיצור מן המילה הגרמנית  Gehsperre – עוצר.

בגטו הוכרז עוצר כללי, איש לא הורשה לעזוב את ביתו, הגרמנים בלוויית המשטרה היהודית עברו מבית לבית והוציאו את כל החולים, הזקנים והילדים עד בני 10. במהלך אותה אקציה נרצחו בגטו למעלה מ- 570 יהודים. בעצם אותם ימי דמים גורשו מן הגטו למעלה מ- 15,000 איש. בגטו נשתררה אווירה קשה ביותר, לא היה כמעט בית שהגירוש לא פגע בו.

בשנת 1942 גורשו מן הגטו למעלה מ- 70,000 איש. הם נשלחו לחלמנו ונרצחו שם.

 מכלל 204 אלף היהודים שחיו בגטו לודז' שרדו כ- 10,000 איש בלבד.

גטו לודז'
נאום רומקובסקי בזמן גירוש הילדים מגטו לודז' – 4 בספטמבר 1942לימודי תפירה וחייטות לילדים בגטו לודז'
עדויות נוספות בנושא גטו ובידוד


יום שבת, 13 בפברואר 2021

מעדותה של דבורה ברגר על הרעב בגטו לודז'

 

ברגר דבורה, ילידת לודז (Lodz), פולין, 1928.




ב-30 באפריל 1940 נסגר הגטו בלודז'. העדה גורשה לגטו עם משפחתה. המשפחה הצליחה להינצל מגירוש ב-1942 למחנה ההשמדה חלמנו. עם חיסול הגטו באוגוסט 1944 גורשה המשפחה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו ובסלקציה הופרדה העדה מהוריה שנשלחו לתאי הגזים. כעבור ששה שבועות הועברה העדה עם שתי אחיותיה להאלבשטאדט (Halbstadt) שבחבל הסודטים לעבודת כפייה בבית חרושת לטוויה. העדה שוחררה ע"י הצבא האדום במאי 1945. העדה שבה לעיר הולדתה לודז' וב-1946 עלתה לארץ-ישראל.

בבית ספר לא למדתי, הייתה ספריה, הייתי הרבה מאוד מחליפה ספרים, אני זוכרת, בזה מאוד העסקתי את עצמי, הייתי בולעת ספרים. והתחיל הרעב הגדול בגטו, והיה קשה מאוד. היה קשה להתקיים. זה השפיע על הרבה משפחות. זה גם הראה לנו, אולי אני לא אדבר כל כך על הצד המעשי של הרעב - אני זוכרת שעד כדי כך זה הגיע, שהיה שמה קפה, לא קפה אמיתי ודאי, איזה מין תחליף קפה, מה שהיינו שותים - אז מה שנשאר שמה, אנחנו קוראים לזה בארץ "בוץ", מזה אמא הייתה מכינה קציצות. אכלנו את זה. כי כשאדם רעב הוא אוכל הכל. אנשים המציאו כל מיני המצאות כדי להתקיים, והרשו את זה. חצר הבית הייתה לא מרוצפת, וכל החצרות ניסו לחלק את האדמות לחלקות קטנות, כל אחד גידל לו כמה ירקות. אחותי הגדולה הייתה מאוד מוצלחת בזה, היא הייתה בכלל - היה הרבה חכמת חיים. אני חושבת שהיא הרבה עזרה לקיום שלנו. והיא טיפחה את זה וגידלה, ויצאו קצת ירקות כדי- והיינו חייבים לשמור בלילה, כדי ששכנים לא יגנבו. אי-אפשר לקרוא לזה גניבה, כי כשאדם רעב, והוא רואה שהכרוב כבר גדול ואפשר להוריד אותו - אי אפשר כל-כך. כל אחד שמר על שלו. המצאות מהמצאות שונות היו כדי להתקיים, אבל המצב היה רע מאוד. היה כל-כך רעב גדול, שאמי פעם אמרה שהיא מוכנה תמורת שתי כיכרות לחם למכור את הבניין שלנו. כלומר, אם יהיה לנו בית אחר. אבל לחם היא מוכרחה עכשיו לילדים שלה.

מה שזכור לי ככה לטוב בבית, היו מקציבים רבע לחם ליום. זה למעשה היה עיקר האוכל שלנו, ועם זה קצת מרק או שהיו מחלקים או שהיו מבשלים. אני חושבת שמחלקים איזה מרק. ואתה ראית משפחות טובות שנהרסות בגלל חוסר היכולת של אנשים מסוימים להתגבר על הרעב ולא לאכול מבן משפחה. זה למעשה פסק דין מוות אם השני לא יאכל. זה היה כל כך מעט, זה לא הספיק.

בצילום : הכניסה לגטו לודג' , 1942

ראית אנשים שלקחו את המרק לכל המשפחה בדרך - ליקקו או שתו, אכלו חלק. אולי אי- אפשר להאשים אותם, ואולי כן צריך להאשים אותם. אינני יודעת. אני יודעת שאצלנו במשפחה, אנחנו ראינו תמיד, לא חילקו את הלחם למנות. אמא החליטה שהיא כמו תמיד, את הלחם שיש לנו אנחנו אוכלים. אבל אמי הייתה כל פעם יורדת במשקל. מצבה הגופני נהיה רע כל פעם. היא ירדה 30 קילו ממשקלה. ואנחנו תפסנו בבית שאמא לא אוכלת, כדי שלמשפחה, שיהיה לה יותר לתת לכולם. ואז התחילה מין מריבה, שהכרחנו את אמא שאנחנו מחלקים את הלחם, אחרת היא לא תאכל והיא לא תחזיק מעמד. זה הגיע למצב כזה שהיא לא יכלה ללכת, והייתה מוכרחה ללכת לעבודה.

וזה אני רואה דווקא, כשהתחילו המריבות בבתים אחרים, שתמיד שמעו שאחד לוקח משני, אחים מאחיות, אבות מילדים או להפך, גונבים חתיכת לחם - אנשים דיברו על זה. אני חושבת שבזכות זה המשפחה גם התקיימה הרבה יותר זמן. התמיכה הרגשית, וגם שכל אחד לפחות אכל את המנה שלו ההכרחית לקיום. אמא עשתה הכל מעל ומעבר כדי לקיים את המשפחה. גם הצביון המשפחתי התקיים, הדלקת נרות, אני לא יודעת עם מה הדליקו. השבת הייתה שבת, היו פמוטים, היה קידוש.

לקריאה נוספת:

גטו לודז'
נאום רומקובסקי בזמן גירוש הילדים מגטו לודז' – 4 בספטמבר 1942לימודי תפירה וחייטות לילדים בגטו לודז'
עדויות נוספות בנושא גטו ובידוד

מקור וקרדיט : הספרייה הוירטואלית של מט"ח ואתר יד ושם

 


ההישרדות של דבורה ברגר , בת , 12 באושוויץ

 

צפו בסרט עדות מרגש המספר את סיפורה של ניצולת השואה דבורה ברגר. דבורה נולדה בלודז' שבפולין בשנת 1928. בשנת 1940 היא גורשה עם משפחתה לגטו לודז'. באוגוסט 1944 גורשה משפחתה של דבורה ברגר בקרונות בקר בתנאים קשים למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. עם הגעתם למחנה, הופרדו בנות המשפחה מהאב, אותו לא ראו יותר. יחד עם אמה ואחיותיה נשלחה דבורה למחנה הנשים בבירקנאו. מאוחר יותר נלקחה האם במהלך סלקציה ונרצחה ודבורה ואחיותיה נשלחו למחנה עבודה בעיירה הלבשטט שבסודטים.

 דבורה עבדה במטוויה עד לשחרור במאי 1945. עם השחרור שבה דבורה ללודז' והצטרפה לקיבוץ של 'אגודת ישראל'. ביולי 1946 עלתה לארץ ישראל על אניית המעפילים 'ביריה' במסגרת עליה ב'. האנייה נתפסה על ידי הבריטים ודבורה נשלחה לעתלית ומשם במסגרת 'עליית הנוער' למכון בית יעקב למורות בירושליםלחצו כאן לצפייה בסרט


יום ראשון, 7 בפברואר 2021

ישראל גיטמן, הנער מקישנב שנלחם בצבא האדום

 

נולד בקישינב ב-3 באוגוסט 1926. "ב-1941 הסתובבתי ברוסיה והגעתי לסטאלינגרד. לאחר שחרור העיר סייעתי לניקויה ממתים. ב-1944 הצטרפתי לגדוד של הצבא בחזית בלארוס-פולין והמשכתי עד שהגענו לברלין. נפצעתי מספר פעמים והשתתפתי בפגישה עם האמריקאים על גדות הנהר אלבה. שירתתי בצבא הסובייטי עד 1947. רק אחר כך פגשתי את הוריי. חשבו שהם מתים. המלחמה לימדה אותי להיות אמיץ ולהתמיד".

מקור


רוזה בלצר, הנערה שברחה מהנאצים והצטרפה לצבא האדום

 


נולדה במולדובה ב-25 במארס 1925. "כבר בתחילת המלחמה כבשו הגרמנים את בלטי. המשפחה ברחה בלילה ברכבת לאוקראינה. היינו חסרי כל. במשך ימים רבים נסענו ברכבת לעיר פרגנה שבמרכז אסיה. כולם עבדו שם. בגיל 17 נשלחתי לבית ספר צבאי באזור מוסקבה ובגיל 18 לחמתי בחזית האוקראינית, במולדובה, רומניה והונגריה. את יום הניצחון פגשתי בבודפשט. המלחמה הפכה אותי לאמיצה וחזקה מאוד, אופטימית. עליתי לישראל ב-1973. אני מאחלת לדור העתיד לאהוב את המולדת ולא להכיר את המלחמה".

מקור


מתחת לאף של ד"ר מנגלה

 


עמליה וצביה נולדו בעיר פביאניצה הממוקמת כ-12 ק"מ מהעיר לודז' שבפולין. תאומות זהות. 13 ילדים נולדו להורים, שרה וחנוך רייכמן, והתאומות היו בנות הזקונים שלהם
.

 כשהיו בנות 10, נלקחו התאומות עם ההורים לגטו לודז'. "הגטו היה מסודר לפי משפחות והיינו עם ההורים. עמליה ואני עבדנו בבית חרושת של שיניים תותבות ובצהריים קיבלנו מרק". במהלך השהות בגטו, נלקח האב חנוך לאושוויץ ולא חזר יותר.

 שנתיים לאחר מכן הגיע תורן של התאומות: עם אמן שרה ואחות נוספת, ידביגה, שהיתה אז בת 18, הועלו על הרכבת מלודז' למחנה ההשמדה אושוויץ. "כשהגענו עם הרכבת מגטו לודז' לאושוויץ", משחזרת צביה, "אמא שלנו שמעה צעקה בגרמנית - 'צווילינג' (תאומים בגרמנית). באותו הרגע היא פקדה עלינו להיפרד ולא להיות יחד במחנה כדי שלא יידעו שאנחנו תאומות. היא לא ידעה אז על הניסויים הקשים שד"ר מנגלה עשה בתאומים זהים, אך היא הבינה בחוכמתה שזה משהו מסוכן והצילה את חיינו. אנחנו נפגשנו רק בסתר, בלילה, בכל פעם בבלוק של אחת מאיתנו. דיברנו בלחש, התחבקנו חזק במיטה, כאבנו, ובעיקר סיפרנו מה עבר עלינו באותו יום"

 התאומות פיתחו לעצמן שפה שבה יוכלו לתקשר זו עם זו מרחוק, מבלי לדבר. "אני ועמליה הקפדנו רק 'לדבר' עם העיניים ולתת פה חיוך קטן, שם שלום, בלי לומר מילה. אלוהים היה איתנו והצלחנו שהגרמנים לא יזהו שאנחנו תאומות, כפי שאמא אמרה לנו לעשות. לא ידענו שד"ר מנגלה עורך ניסויים אכזריים ובלתי נתפסים בתאומים, אבל היה לנו ברור שזה משהו מסוכן ויכול לקרות לנו משהו רע אם ניתפס".

"תמיד פחדתי שכשאבוא לקבל אוכל, הגרמנים המנוולים יזהו שיש אחיות תאומות שהם לא עלו עליהן. ובאמת, היתה פעם אחת שאחד המנוולים חשב בטעות שאני כבר קיבלתי אוכל כי עמליה היתה קצת לפניי בתור, והוא הכניס לי אגרופים ושבר לי את השיניים. אבל גם אז, כמובן, לא הפרתי את הפקודה של אמא ולא אמרתי כלום. חטפתי כהוגן וכאב לי מאוד אבל התגברתי" מספרת צביה בקול חנוק.

 כחצי שנה היו באושוויץ עד שיצאו משם לצעדת המוות, הליכה של 16 קילומטרים מדי יום בשלג ובקור חודר העצמות. הם הגיעו מצעדת המוות למחנה כפייה לבנות ואחר כך לברגן בלזן. "היינו מאוד רזות, ואולי גם חולות, אבל כבר היתה לנו תקווה. כבר לא היו גרמנים בחוץ", אומרת צביה ועיניה הירוקות זורחות. "העבירו אותנו לשבדיה לטיפול בבתי חולים, ומשם לבית יתומות, והתייחסו אלינו מאוד יפה ובחום גדול. ופתאום חייכו אלינו ופתאום היה אוכל! ופתאום היו חיים ואוויר וחופש. עד היום אני זוכרת את העם השבדי מאוד לטובה".

לסיפור המלא:


סא"ל בר ניר גיורא, הילד מגטו ורשה שהפך למפקד בסיס בחיל האוויר

 



בשואה

1943-1940 - גטו ורשה. ברחתי מהגטו בינואר 1943. עד תחילת 1944 הוסתרתי בכל מיני מקומות בצד הפולני של ורשה.

מ-1944 ועד סוף מרץ 1945 שהיתי אצל משפחה פולנית בכפר,כ-25 ק"מ מוורשה. ביוני 1945 הגעתי לבית יתומים יהודי ליד ורשה.

עליי לציין כי אבי, שהיה קצין במילואים בחיל ההנדסה הפולני, גויס עם תחילתה של המלחמה, נפל –יחד עם אלפי קצינים פולנים – בשבי הרוסים , ונרצח על ידם ביער קאטין.

אמי, שברחה מהגטו לצד הפולני של ורשה- המחבוא שבו הסתתרה התגלה כנראה כתוצאה מהלשנה, נלקחה על ידי הגרמנים למקום בלתי ידוע וקיימת סברה שירו בה ברחוב.

תקומה

כשנה ורבע שהיתי בבית היתומים ליד ורשה. בספטמבר 1946 נשלחתי מבית היתומים ללמוד בבית הספר הפולני הסמוך. הייתי הילד היהודי היחידי בכיתה (אולי גם בבית הספר). לאחר ששוחררתי משיעורי דת (קתולית) זכיתי ליחס עוין, בלשון המעטה, עד שבאוקטובר 1946 האשימו אותי בהצתת בית הספר. בעקבות אירוע זה נלקחתי מיידית על ידי דודיי, שחזרו מרוסיה, לעיר לודז', שם צירפו אותי לקבוצת ילדים אשר במסגרת "עליית הנוער"היו בדרכם ברכבת לצרפת.

מאוקטובר 1946 עד אוקטובר 1948 שהיתי בצרפת במסגרת "עליית הנוער". היינו ילדים שהגיעו מפולין ומרוסיה. למדנו עברית ומקצועות אחרים.

באוקטובר 1948 עלינו לארץ. אני ועוד כשלושים ילדים מהקבוצה שלי נשלחנו למוסד החינוכי החקלאי שבמגדיאל. שם, כמחצית כל יום עבדנו בעבודות חקלאיות למיניהן,ובמחצית השנייה למדנו. במגדיאל סיימתי את כיתה ט'.

בחופש הגדול של שנת 1951 עברתי לגור בחולון אצל דודיי (אחות אבי ובעלה אשר הגיעו לארץ מפולין בסוף 1949). המשכתי בלימודי תיכון בבית הספר, אשר מאוחר יותר הפך להיות "תיכון קוגל".

בשנים שלפני הגיוס, גרתי ולמדתי בחולון. באפריל 1954, בכיתה השמינית, ניגשתי למבדקים לקורס טיס. לצערי, לא קיבלתי כל מענה מהצבא וביום הגיוס (2.8.1954) נלקחתי לחרמ"ש גדוד 9 בג'וליס.

בחופשתי הראשונה,לאחר חמישה חודשים,ערכתי מספר בירורים בלשכת הגיוס ביפו ואכן זומנתי פעם נוספת לוועדה הרפואית בחיל אוויר,ובמרץ 1955 קיבלתי זימון לקורס טיס בבית הספר הטכני בחיפה.

בשחקים

קורס טיס 21 התחיל בבית הספר הטכני במאי 1955 בפיקודו של סגן שעיה לזרסון (לימים תא"ל). הרבה מהחניכים היו כמוני –שבאו מיחידות לוחמות אחרות של צה"ל (בגלל טעות משרדית, לא קיבלו תשובות ממבדקי אפריל 1954).

לאחר ה"מכין"עברנו לבית הספר לטיסה 12 בבח"א 8.

לאחר טיסת הסולו (הבוחן היה "ניפתי" –נפתלי אלטמן) ככל חניך לצורך ביצוע "ספין" טיפסתי לגובה עם נזלת וקיבלתי סינוסיטיס. ד"ר כהן קרקע אותי ולאחר ניתוח שעשה לי והתוצאות,הועברתי לקורס 22.

אחרי ארבעה חודשים שבהם לא טסתי ניתנה לי שעה עם מדריך וטיסת מבחן סולו. לא הצלחתי להגיע לרמה וביקשתי לעזוב את הקורס.

אחרי "שכנוע" מצד מפקד קורס נווטים, הצטרפתי לקורס מספר 11 וסיימתי ביולי 1957 יחד עם קורס טיס 22.

עד ליציאה לצרפת לקורס טיסה על מכשירי מכ"ם כהכנה למעבר לטיסות בטייסת 119 על "מטאור 13"ו"ווטור N" טסתי בטייסת 103.

בסוף פברואר 1958 יצאנו (היינו ארבעה) לצרפת לתקופה של שלושה חודשים לקורס. אחרי החזרה שובצנו לטייסת 119.

באמצע שנת 1959 התחלתי לשמש כמדריך בקורסי נווטים, ובמקביל טסתי על "ווטורB", בטייסת 110. במסגרת זאת ביצעתי מספר גיחות צילום.

המשכתי לטוס בטייסת 110 ועברתי ל"אוויר 3",מדור ב' (מבצעים).

בשלב מאוחר יותר, הייתי ב"אוויר 6"וניהלתי את מדור תעבורה ומדור ל"א.

בשנת 1966 נשלחתי לפו"ם.

בחלק ממלחמת ששת הימים שימשתי כנציג "אוויר 6"בתא רמשל"ט,וכמפעיל אמצעי ל"א (לוחמה אלקטרונית) ברמה החיילית.

בשנת 1968 התחלתי בלימודי כלכלה מורחבת באוניברסיטת בר-אילן. בחלק מאותה התקופה טסתי בטייסת 101 על ה"שחקים" הדו-מושביים ("מיראז'ים").

עם סיום לימודיי באוניברסיטה, הקמתי את יחידת הל"א המוטסת בבח"א 27 יוני 1970, עליה פיקדתי קרוב לשנתיים. לאחר מכן הייתי רע"ן איסוף בלמד"ן במפקדת חיל האוויר. בשנת 1975 מוניתי כאחראי בצד המבצעי על פיתוח מערכת מודיעינית מוטסת לח"א שנבנתה בדאלאס,טקסס,ארצות הברית. במסגרת הזו יצרתי את המסגרת להקמת יחידה מוטסת לאיסוף אלקטרוני. הצוות שעסק בנושא, זכה לפרס ביטחון ישראל.

ביוני 1976 התמניתי למפקד בח"א 29 וביולי 1977 פרשתי מצה"ל.

 מקור וקרדיט :

מתקומה לשחקים

 


בכתונת פסים ומבט ריק: הילדים שצולמו בשחרור אושוויץ מספרים

  בצילום המוכר ממחנה ההשמדה, תועדו ילדים בימים לאחר כניסת הצבא האדם למקום. ורה קריגל גרוסמן, אוטו וינטר וטוני שחם היו כמה מהם - וכעת הם פותח...