ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 9 במאי 2021

כיצד אותר ספר הזכרונות של אריקה הופמן?

 



ב-7 במאי 1943 נרצחה אריקה הופמן במחנה ההשמדה סוביבור, חודשים ספורים לפני יום הולדתה ה-12
.

אריקה נולדה בווינה שבאוסטריה והגיעה ב-1939 עם משפחתה להולנד.

בספר הזכרונות שלה כתבה קורי סטולקר ב-1941 כך:

"ואם החיים לפעמים

בעיות ועצב מביאים

בטחי באל

בכל לבך"

כיצד אותר ספר הזכרונות של אריקה הופמן?

ב-2007 ביקרו מריה סופיה מרטינה ספרויט ובני משפחתה ביד ושם.

מרטינה היא בתם של שנדור ומריה סטולקר, חסידי אומות העולם.

כשביקרו ביד לילד, מקום הנצחתם של מיליון וחצי ילדים יהודים שנרצחו בשואה, נשמע ברקע שם הילדה אריקה הופמן.

מרטינה הנרגשת סיפרה למשפחתה שהיא הכירה את אריקה, הילדה היהודייה שהסתתרה אצל דודתה קורי סטולקר, וסיפרה על ספרי הזכרונות של אריקה שנשארו אצל קורי, נמסרו להוריה והגיעו אליה.

כששבו להולנד חיפשו אותם בבית, אך לשווא.

לאחר שמרטינה הלכה לעולמה, מצא בנה יאפ ספרויט את הספרים בין חפציה ומסר אותם ליד ושם "בתקווה שביד ושם יאתרו קרובי משפחה של אריקה", כתב בפנייתו.

לקריאה בספר הזכרונות של אריקה הופמן: https://bit.ly/3u37uoB

יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה

 

 

 

 

 


הילד ארתור-אברהם ולטר , הישרדות ברעב בין בית יתומים למסתור בכפר ליד מוגילב

 




 " גדלתי בבית חילוני לגמר בצ'רנוביץ . סבא שלי היה מפקד נמל התעופה של צ'רנוביץ וגם אבא שלי עבד שם. גרנו די קרוב לנמל התעופה. בבית דברו גרמנית . למדתי בבית ספר עם נוצרים וכלל לא ידעתי  שאני יהודי. היו לי 2 אחיות  קטנות . החיים היו רגילים ולא הרגשתי  שחסר לי משהו.

החיים בגטו צרנוביץ והרעב

 ב22 ביוני 1941 פרצה המלחמה בברית המועצות ( צ'רנוביץ הייתה במהלך אותה  שנה שייכת  לברית המועצות) . מייד זרקו את  סבא ואבא מהעבודה. סביב נמל התעופה היו הפצצות  ולכן ברחנו לדירה של סבא.  לאחר שבועיים הגרמנים הקימו גטו סביב רחובות היהודים בעיק קטוביץ והדירה של סבא נכללה  בתוכו . בגטו היה רעב כבד.  כל יום הגרמנים שלחו יהודים במשאיות למחנות . לרחוב שלנו הגיעו באמצע נובמבר 1941 . היה מותר לקחת רק מה שאפשר לסחוב ביד . כך הלכנו ברגל מרחק רב בקור. הכניסו אותנו לקרונות של רכבת משא. קרון מלא אנשים ללא אוכל ומים בשלג במשך כמה ימים. כשירדנו מהרכבת שוב הלכנו ברגל עד גדת נהר ניסטר . עברנו את הנהר על גשר קרשים רעוע. רבים החליקו למים הקרים ולא שרדו.  המשכנו לעיר מוגילב ( עיר באוקראינה במחוז ויניצה.) . רק חלק מאתנו הגיע.

הבריחה

הושיבו אותנו באולם . אבא בחר לשבת ליד החלון. הוא הבין שמוציאים אנשים למחנות בלילה. ברחנו כל המשפחה דרך החלון. הלכנו בקור ובחוץ העיר הייתה מוצפת מים. בעיר גרו יהודים  ואנחנו עברנו מבית לבית עד שמצאנו בית של קרובים של אמא . הם סידרו לנו אישור לגור כפר במרחק 20 ק"מ מהעיר. כפר הנקרא סלידי . אחרי שהצלחנו להסתיר את מוצאנו מצ'רנוביץ בעזרת האישור הסתדרנו בכפר הנוצרי . מצאו לנו מקום לגור בין משפחות בכפר תמורת שוחד. גרנו בבתים קטנים . כולנו על מיטת ברזל או על קש שאספנו בשדות. כדי לאכול הסתובבנו בשדות  וחיפשנו שורשים שנשארו באדמה- גזר , סלק וכדומה. כך עבר החורף עד מאי 1942.

 


בית היתומים , שוב רעב

 כשנגמרו לנו האמצעים הכספיים לשחד את הכפריים אבא השאיר את אמא בכפר ולקח אותי לעיר מוגילב שם הוא עבד בעבודות מזדמנות ואותי שם בבית יתומים של ילדים שנאספו מהרחוב. היה שם רעב נוראי. כולם שכבו במיטות ברזל ללא מזרונים. חלק מהילדים חלו ומתו. הלילות האלו חוזרים ועולים אצלי בחלומות ובסיוטים שיש לי עד היום !

 אבא חזר לכפר ומצא דרך להסתדר ע"י תיקון סירים של בני הכפר. אז החזירו אותי  לכפר  עד 1944 כאשר הרוסים הגיעו לכפר ואז עזבנו והתחלנו ללכת ברגל בחזרה לצ'רנוביץ ובדרך היו הפצצות אבל אנחנו המשכנו ובאמצע שנת 1944 הגענו.

 חזרנו לבית של סבא בצ'רנוביץ . אבא מצא כל מיני עבודות ואני הלכתי לביה"ס.  אחר כך עבדתי  במשך היום ובערבים למדתי ורכשתי מקצוע של רואה חשבון .

14 פעמים סרבו לבקשתי לעלות ארצה כי טענו שאני יודע סודות מדינה כיוון שעבדתי במשרד מבקר המדינה הסובייטי.

רק ב1974 אשרו לי לעזוב מאחר שמישהו חשק בדירה שלי וקנה אותה ממני .

בישראל עבדתי  במס ההכנסה.

 

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות .

 


אסתר קאופמן, ילדה בת 12 מסתתרת במרתף בבודפשט

 


נולדתי בקוטאי, כפר קטן ויפיפה בהונגריה. אבי היה תלמיד חכם והיה לי אח הגדול ממני בשנתיים . משפחתי היתה בעלת מכולת ושטח אדמה קטן. המשפחה של אמי גרה באותו הכפר . בגיל תשעה חודשים התייתמתי מאב. אמי לא יכלה להתמודד עם המצב לבד לכן עברנו לבית סבי. למדתי בבית ספר הונגרי, בכיתה היו 25 תלמידים מתוכם 5  יהודים .

הילדות שלי בבית סבי הייתה מאוד מאושרת. הדודים פינקו אותי מאוד . סבי היה מושיב אותי על ברכיו ומספר לי סיפורים מהתורה שאותם לא למדתי בבית הספר. בבית הספר חלק מהמורים היו טובים וחלקם הפגינו כלפינו אנטישמיות . הרגשתי גם אנטישמיות מצד הילדים, אך עדיין הרגשנו מאושרים כמשפחה.

בשנת 1939 משפחתי היתה אמורה לעזוב את הונגריה ולנסוע לארה"ב לדודי . כל האושר וכל התוכניות נגדעו בגלל המלחמה . ההונגרים שללו את רשיון העבודה של סבי. הקציבו לו רשימת מצרכים לשמותר מכור בחנות . את המצרכים החשובים אסרו עליו למכור . כמו כן הרגשנו אנטישמיות מהתושבים המקומיים. בהיותי בת 12 עברנו לבודפשט. בבודפשט נדדנו מדירה לדירה, בגלל היותינו יהודים לא רצו להשכיר לנו דירה .

בגיל 13 נאלצתי ללכת לעבוד בבית חרושת לייצור קופסאות לתרופות . חל עלינו איסור מוחלט להסתובב חופשי בעיר, נקבעו שעות קצובות לצאת החוצה להצטייד במזון וחויבנו לענוד טלאי צהוב . גם בתי היהודים סומנו בטלאי צהוב . לי היה אישור עבודה, באמצעותו יכולתי לצאת לעבודה ולחזור וכשהיה לנו כסף עשיתי קניות . למשפחתי ההליכה ברחובות הפכה למסוכנת עבור יהודים . ההונגרים עצרו כל מי שחשדו בו כיהודי ודרשו לראות תעודות. מי שלא הציג תעודה, נורה במקום.

בשנת 1944 הוקם גטו באזור בו התגוררו יהודים . הגרמנים אספו את יהודי העיר בחרו את הצעירים מביניהם והעבירו אותם למחנות עבודה ולמחנות ריכוז. יהודים רבים נורו על שפת נהר הדנובה .

בגיל 14 אני ועוד בחור יהודי הוצאנו יהודים מהגטו כדי להצילם והעברנו אותם לקונסוליה של שוויץ. לא תמיד הצלחנו מאחר והגרמנים הקדימו אותנו.

הייתי עדה להרג רב של יהודים. הגרמנים ירו ללא הבחנה ולמזלי אני ניצלתי בנס בשבריר שניה כשהזזתי את ראשי וכדור כמעט פגע בי. הנס התרחש במרתף ששימש מקום מחבוא והתגלה על ידי הגרמנים. הצטופפנו במרתף ללא מים וללא חשמל , כדי להתרחץ שיפשפנו את עצמנו בשלג. התמלאנו בכינים בראש וגם בבגדים, ישנו על הקרשים ולבשנו את אותם הבגדים ביום וגם בלילה. פעם ביום אכלנו קערת אפונה דלילה. חיינו וברעב בפחד תמידי .

בנובמבר 1944 החליטו הגרמנים להעמיס קבוצה של כמה מאות יהודים על המשאית כדי להעבירם למחנה השמדה. ואז התערב אחראי מקום המסתור שלנו והגרמנים לקחו במקומם עשרה אנשים חשובים שהם בחרו. לקחו אותם לבית סוהר והרגו אותם . המטוסים הפציצו אותנו ביום ובלילה וב-19 לינואר 1945 נכנס השומר וצעק שהגיעו חיילים רוסים. הבנו שנגמרה המלחמה. הפחד מפני הגרמנים התחלף בפחד מפני הרוסים שבזזו ופגעו בנשים . אנחנו התחפשנו לנשים זקנות כדי שלא יגעו בנו.

בתום המלחמה חזרתי עם אמי ואחי לכפר הולדתי, לבית שלנו מלפני המלחמה ופתחתי מחדש את החנות שהייתה בבעלותינו . בערב למדתי באופן פרטי כדי לסיים את הלימודים. בסוף 1945 סיימתי את לימודי והצטרפתי להכשרה שנערכה לצעירים יהודים ששרדו את המלחמה והכינה אותנו לעליה לארץ. נשלחתי לסמינר למורות . הלימודים היו מאוד אינטנסיביים במשך שלושה חודשים, אותם סיימתי בהצטיינות . בגיל 16 עבדתי במוסד לימודי בבודפשט כאחראית על קבוצה של שישים ילדים יתומים שנאספו אחרי השואה. בערבים המשכתי ללמוד בסמינר למורות . דאגתי לפתיחת מוסדות לניצולי שואה ברחבי הונגריה .

בשנת 1948 ,לאחר נישואיי, קיבלנו הודעה שהגרעין שלנו עולה לארץ . התגוררנו עם הגרעין בניר גלים כמה שנים.

בעלי נלחם במלחמת השיחרור אחר כך ניהל את החנות "אתא" בקרית אתא. אני ניהלתי גן פרטי במשך 30 שנה נולדו לנו שני ילדים מוצלחים מאוד אך לצערי הרב איבדתי את בתי בטרם עת לפני כחמש שנים ממחלה . הקמנו משפחה למופת, כיום יש לנו 9 נכדים והרבה נינים . אני מתנדבת בקהילה ויש לי סיפוק רב ממה שאני עושה.

מקור וקרדיט :פרוייקט לדורות


לב של כלב

 


גרנו בעיירה בלארוסית קטנה. כשהמלחמה החלה, הגרמנים נכנסו מהר מאוד. הכפר שלנו נשרף והתושבים הועמסו בקרונות והועברו למחנות עבודה.

מישהו נשלח לגרמניה, אך אותנו לקחו ללטביה, הגענו למחנה ריכוז. למרות שהייתי אז ילדה, אני זוכרת הכל היטב. במיוחד רעב ופחד מתמיד. בסוף המלחמה הגרמנים החמירו את הכללים שלהם עוד יותר. לא היה שום אוכל במחנה, בכלל! אני זוכרת שכל מחשבות הילדות שלי באותה תקופה נועדו למצוא לפחות איזו משהו לאכילה. שמחתי לאשפה, לזבל, כל מה שאפשר לקרוא לו אוכל.

כשהרגישו את הסוף ואת רגע הדין הבלתי נמנע, החלו הנאצים לכסות ולהשמיד את עקבות הזוועה באינטנסיביות. מדי יום התאסף טור של אסירים במחנה, שהובל לכיוון שממנו איש לא שב.

ברגע שגורל זה פקד את משפחתנו. אחיי הגדולים ואני סיימנו בטור כזה. לא היה לנו כוח להתנגד, לא היה לנו כוח ללכת אפילו לקראת מותנו. בדרך ראיתי מלונה שלידו ישב כלב רועים. אבל הוא לא משך את תשומת ליבי. דמיינתי שאני רואה לידו קערת אוכל לכלבים.

הבטתי במראה הזה והבנתי שהקערה באמת נמצאת שם. לא יכולתי להתאפק ומיהרתי אליה. אני יכולה לדמיין איך אחיי הגדולים קפאו מפחד, והבנתי שעוד רגע אני אקרע לחתיכות על ידי הכלב הזה. לא היה אכפת לי, אבל הרועה אפילו לא זז, המשיך לשבת ולראות בשלווה איך מנת האוכל היומית שלו נעלמת.

בשלב זה השיירה, במקום בו היו אהובי, כבר עברה, והשומרים פשוט החזירו אותי לצריף, ובגיל שבע נשארתי לגמרי לבד.

למחרת הגרמנים כנראה החליטו, מצד אחד, לערוך ניסוי על התנהגות של כלב שירות, מצד שני, שוב ללעוג למחזה יוצא דופן. מצאתי את עצמי שוב בטור, וכאשר התקרבנו למלונה, איש האס אס נתן לי עצם לכלב. ניגשתי אליו, שמתי את העצם לידו והוא התנפל על האוכל שלו. היה צליל מחץ מאחוריה, הכלב כרסם את עֶצֶם.

היום, כשאני נזכרת ברגע הזה, אני מבינה: המחזה לו ציפו השומרים לא הצליח. הוחזרתי לצריף ולא נגעו בי במשך שלושה ימים. בבוקר היום הרביעי, כשכבר עמדתי בטור, איזה בחור מהשמירה הצביע לכיווני ואמר ברוסית שבגללי "הכלב לא אוכל בכלל." נשלפתי מהשיירה והובלתי למלונה. הייתה קערת אוכל כבר מוכרת לי בסמוך, בלי לחשוב פעמיים התנפלתי עליו.

הכלב לאט לאט יצא מהמלונה וצפה במעשי. כשהקערה התרוקנה ולוקקה כמעט עד להברקה, הרועה תפס אותי, יצור אומלל בגיל שבע, שבאותה תקופה הייתי יותר שלד מאשר ילדה רגילה, ודחף אותי פנימה ואז ראיתי אותו זוחל בעצמו דרך אותו חור.

אני לא יודעת למה, אבל נצמדתי למושיע שלי לגמרי ללא פחד. היה לו ריח חזק של כלב, אבל מה היה אכפת לי אז מריחות! אחרי שהתחממתי, נרדמתי. כמה זמן ישנתי אז, לא יכולתי לקבוע, אני יודעת במשך זמן רב. מה קרה בתקופה זו מחוץ לבית הכלב, כמובן שלא יכולתי לראות. כשפקחתי את עיניי - לא רציתי לישון יותר, הכלב לא היה שם במקומו היה כיכר של לחם.

מיד הסתרתי את המתנה בחיקי, וכשיצאתי על ארבע מהמלונה התחלתי להסתכל מסביב.

השומר הגרמני לא נראה לעין ופתאום שמעתי מישהו צועק: "תראה, עוד ילד!" אספו אותי הצבא האדום ששחרר את מחנה הריכוז שלנו בזמן שישנתי.

אז הבנתי ששוחררתי. היום, ממרומי שנותיי, אני מבינה שפרק המתואר כאן אולי לא יוסיף שום דבר חדש לכרוניקה ההרואית של המלחמה, אך הוא בלתי נשכח עבורי, ששרדתי רק בזכות כלב בניגוד לבעליו, התברר שהוא זה בעל לב אנושי ...

אלנה פוזנובה שרדה באורח פלא במחנה מוות פאשיסטי בעיר אליטוס הליטאית - היא ניצלה על ידי רועה גרמני שחלק איתה אוכל ומקום במלונתו.

אלנה הקטנה שוחררה על ידי חיילים סובייטים ביולי 1944.

לוגה, אזור לנינגרד.

מקור

https://online47.ru/.../elena-puzanova-nado-tolko-umet...

בתמונה ילנה פוזנובה

 

מקור


יוסי רוזנבאום סגר מעגל

 

 


בנובמבר 2008 התארח יוסי רוזנבאום בלשכתה של הקנצלרית של גרמניה אנגלה מרקל.

יוסי הרגיש שסגר מעגל.

היה זה אירוע, במסגרת סידרה של אירועים בגרמניה, לציון 70 שנה לאירועי פוגרום נובמבר (ליל הבדולח).

הקנצלרית מרקל אירחה עשרה שורדי שואה ובהם חמישה מילדי טהרן שהגיעו להקרנת בכורה של סרט טלוויזיה המספר את סיפורם והוקרן ברשת  ZDF

Die Odyssee der Kinder

סיפורו של יוסי מובא בסרט זה וגם בספר באותו השם שכתבה, אשת מפיק הסרט, הסופרת יוטה פוגל.

יוסי, היה בין הבודדים בין כ-850 ילדי טהרן שהיה יליד גרמניה.

יוסי (בן 7 וחצי) גורש מגרמניה לפולין עם אימו ואחותו הקטנה נלי (בת שנתיים וחצי) בגירוש זבונשין שהחל באוקטובר 1938.

עם פרוץ המלחמה גורשו לסיביר שם נפטרה האם מרעב בסתיו של 1941.

יוסי הפך להיות אב ואם לאחותו נלי.

זמן קצר אחרי מות האם שוחררו מסיביר וביחד עם נהר האדם ששטף דרומה הגיעו גם יוסי ונלי לטשקנט שבאוזבקיסטן.

לא היה להם ממה לחיות ולא היה אוכל.

נלי נפטרה מרעב באפריל 1942.

יוסי, בן 12, הגיע לבית יתומים ועלה לארץ בקבוצת ילדי טהרן שנקלטה בכפר הרא"ה.

לאחר שנישא לרינה נסע לארה"ב ומאז הוא חי בקליפורניה עם אשתו, שני בניו ושלושה נכדיו.

ב-2019 יצא לאור בארה"ב ספר המספר את סיפורו של יוסי.

כתב העיתונאי והסופר Randy Grigsby

A Train to Palestine: The Tehran Children, Anders' Army and their Escape from Stalin's Siberia, 1939–1943

https://www.shreveporttimes.com/.../little.../40795313/...

מקור

 


 

 

 



הפעוט אהרון ידוואב : מוסתר בתוך קופסת קרטון

 



אהרון ידוואב נולד ב- 20 בספטמבר 1943 לזוג לני ולרב יצחק ידוואב, זוג יהודים שחיו באותה העת במסתור בחווה בהולנד
.

 

כאשר אהרון היה בן 12 שעות בלבד, אימו הלבישה אותו בבגדים שהיא תפרה עבורו, הוא הונח בתוך קופסת קרטון ונמסר למחתרת ההולנדית כדי להציבו במסתור. ללני לא נאמר לאן לקחו אותו, אך הבטיחו לה שהוא במקום בטוח.

ההתנגדות ההולנדית הותירה את אהרון בפתח ביתו של יאן וויקרינק, מנהיג ההתנגדות. ליאן ולאשתו, דלא, כבר נולדו שמונה ילדים משלהם, אך הם הסכימו לאמץ אליהם גם את התינוק. הם סיפרו לאנשים כי הוא ננטש וקראו לו יאן וילם הרפסטינק.

 

במרץ 1945 שוחררו לני ויצחק ועד מהרה הם התאחדו עם בנם בן השנה וחצי. מכיוון שזו הייתה הסתגלות קשה עבור אהרון, אחת מאחיות האומנה שלו התגוררה עימם כמעט שנה כדי לעזור.

 

לני ולרב יצחק ידוואב נשארו בקשר עם משפחת וויקרינק ובשנת 1978 כיבד יד ושם את המשפחה כחסידי אומות העולם.

מקור: מוזיאון השואה של ארה"ב.

מקור 2


הילדה עליזה רוזנווסר והבובה ללה

 



עליזה רוזנווסר נולדה ב1936 בעיר בוצ'אץ שבגליציה . היא שרדה בשואה הודות לאנשים כפריים טובים , שהחביאו אותה ואת משפחתה. בני הזוג קפרוצקה , שהסתירו אותה , נכללו בין חסידי אומות העולם
.

"כל לילה אני מלבישה את בובתי ללה בבגדי הקראקקוביאנקה שלה. מחבקת אותה ודוחפת אותה לישון במרווח שבין הקיר והאח הגבוהה בחדר השינה של הורי. מאז האקציה הראשונה אנחנו לובשים בגדים של יום כשאנחנו הולכים לישון בלילה. אם יודיעו על אקציה, נצטרך רק לנעול נעליים ונרוץ להתחבא במחבוא שלנו. את הבובה ללה לא מרשים לי לקחת אתי. כל כל לילה אני מלבישה את ללה בבגדי הקראקוביאנקה שלה. אם הגרמנים יגלו את ללה , מיד יראו שזאת בובה פולנייה , ולא יהרגו אותה.

 

לבובתי ללה מאד לא נוח לישון בשתי תחתוניות מעומלנות, חצאית אדומה מעוטרת בסרטים, חולצה לבנה בעלת שרוולים תפוחים ועליה אפודה רקומה , ועל ראשה כתר עם סרטים צבעוניים.

"ללה" אני אומרת לה "תהיי בובה טובה , גם לי לא נוח לישון בשני זוגות תחתונים ובשמלה ובסוודר , אבל מוכרחים, אולי תהיה שוב אקציה".

ללה פוחדת להיות במקום החשוך מאחורי האח , וגם אני פוחדת לזחול לתוך המחבוא.

"ללה את כבר גדולה, ניצלת באקציה הראשונה ובאקציה השנייה. את לא צריכה לפחד, האלוהים של סבתא שלי שומר עלי, ועלייך שומרת האם הקדושה שבכנסייה, זאת שמחזיקה תינוק בזרועותיה" , אבל ללה פוחדת .

האקציה השלישית אורכת לילה-יום-ולילה . המשפחה שלי נשארה הפעם בחיים . הגרמנים לא גילו את המחבוא שלנו. סבתא אמרה: "אלוהים השאיר אותנו הפעם , שנוכל להתאבל על המתים. אבל מי יתאבל עלינו?"

באותה אקציה הם הרגו את דודה ברוניה , את דודה לוסיה ואת בתה דונציה הקטנה, את אמא של סבינקה , את דודה אסנה ואת בתה יטקה היפה, ואת בנה איציק שכולם אמרו שהוא ילד גאון. אבא אמר ששמונים ושישה מבני המשפחה שלנו נרצחו באותה אקציה , ואני הוספתי בלחש " "שמונים ושבעה , הם לקחו גם את ללה..."

מקור וקרדיט :

עליזה רוזנווסר , בתוך האנתולוגיה : חמש ילדות מדברות , הוצאת משרד הבטחון , 2009 ( אנתולוגיה בעריכת ד"ר דורית זילברמן ) .

מקור


יום ראשון, 2 במאי 2021

בתי הילדים בבודפשט במלחמת העולם השנייה

 



לאחר שהעוצר הורטי (Horthy) הורה להפסיק את הגירושים למחנות ההשמדה, נראה מצבם של יהודי בודפשט בטוח יותר. על רקע זה עלו תוכניות שונות להצלה, וביניהן גם התוכנית להצלת ילדים. בתוכן נרקמה יוזמה - להעביר לספרד, בעזרת 'הצלב האדום הבינלאומי' ובהסכמת השלטונות ההונגריים, קבוצה גדולה של ילדים יהודיים.


עד שנת 1944 לא טיפל 'הצלב האדום' ביהודים, אלא בשבויי מלחמה בלבד. לקראת תום המלחמה, כשהתברר שבעלות הברית עומדות לנצח, הוחלט לטפל בנושא היהודים.


לבודפשט הגיע פרידריך בורן (Friedrich Born), נציג 'הצלב האדום הבינלאומי', שיזם יחד עם אוטו קומוי (Komoly Ottó) את הקמתה של מחלקה א' - (A Osztály), בניהולו, שנועדה תחילה לטפל בהגירתם של הילדים שיועדו ליציאה לספרד. המשרד הוקם ברחוב מרלג 4 (Mérleg), ואוטו קומוי עמד בראשו. הטיפול בילדים התאפשר בנימוק ש'הצלב האדום' מטפל בילדים יתומים באשר הם, ללא התחשבות בדת ובמוצא.
תוך ימים ספורים החלה להתפשט הידיעה כי אנשי 'הצלב האדום' לוקחים תחת חסותם ילדים יהודים, ומיד החלו אנשים ביוזמתם להביא ילדים למשרד. היוזמים היו קרובים ומכרים אשר רצו להציל ילדים עזובים - שאבותיהם נלקחו לפלוגות העבודה, או נהרגו באוקראינה - ועתה נלקחו גם אמותיהם.


לביצוע הפעולה נרתמו מיד פעילי התנועות החלוציות. כך, בחסות 'הצלב האדום הבינלאומי', קיבלה מחלקה A רשות לפעול באופן לגאלי. פעולה מהירה ובלתי מתוכננת זאת של הקמת בתי הילדים הטילה אחריות כבדה על כתפי הממונים. החל מרוץ נגד הזמן - להספיק ולהקים כמה שיותר בתי ילדים. מדי כמה ימים נפגש קומוי עם בורן ומסר לו את רשימת בתי הילדים שנפתחו בידי מחלקה A, ובורן ביקש את חסות 'הצלב האדום הבינלאומי' עבור כל בית ילדים שנפתח. במישור הארגוני היה צורך לדאוג לכל הציוד הדרוש: מיטות, סדינים, שמיכות, בגדים, וכמו כן היה צורך באספקת מזון לילדים ולתינוקות. ברוב המקרים היו במקום חברי תנועות הנוער וכן אימהות רבות אשר באו עם ילדיהן ונשארו כחלק מהצוות המטפל. הגיעו גם רבים אשר חיפשו מקלט ומחסה לעצמם מפני הגירושים. במקרים אחדים הגיע מספר המטפלים למספר הילדים.


עם החמרת המצב בבודפשט, לאחר עליית אנשי 'צלב החץ' (nyilasok) לשלטון, גבר קצב העברתם של הילדים לבתים אלה, ועד מהרה הגיעו אנשי המחתרת למסקנה כי יש לבצע פעולה אקטיבית ולתור אחרי ילדים על מנת להביאם למקלט בטוח. עם הקמת הגטו הועברו ילדים רבים מתוך הגטו אל בתי חסות של 'הצלב האדום', מלווים לעיתים באימותיהם אשר סירבו להיפרד מהם.


פעילות חשובה נעשתה בבתי הילדים בתחום החינוכי-חברתי. השמירה על מורל הילדים היתה צורך חיוני, ומטרה זו הושגה באמצעות לימוד שירים וריקודים ישראליים והוראת לימודי יסוד. הפעילות טיפחה בקרב הילדים סיכוי ותקווה לחיים חדשים, ועזרה להם להתגבר על הייאוש והדיכאון.

היה זה בראש ובראשונה אתגר אנושי, אך גם אתגר ציוני, שעיקרו הבטחת עתודה לבניית מולדת חדשה בארץ-ישראל.


הצלתם של 5,000 ילדים בקירוב, כ-1,100 מהם בחסות 'מפעל בתי הילדים' שהקיף 52 בתים, הייתה הישג גדול וזכתה להוקרה רבה, הן בציבור היהודי הרחב והן בקרב חוקרי שואה בשנים מאוחרות יותר.

פעילותו של פרידריך בורן זכתה להוקרת העם היהודי, אם כי רק בשלהי שנות השמונים, כשהוענק לו אות 'חסידי אומות העולם' על פועלו להצלת יהודי הונגריה. ראוי לציין כי בורן הקים, במסגרת מחלקה B של ארגונו, רשת נוספת של כ-20 בתי ילדים, בשיתוף פעולה עם כומר אוונגלי בשם גאבור סטלו (Sztehló Gábor) אשר עמד בראש הארגון הנוצרי 'הרועה הטוב' (Jó Pásztor Bizottság). במסגרת זאת ניצלו כאלף ילדים. על פועלו זו הוענק גם לסטלו תואר 'חסיד אומות העולם'.

מקור

למאגר התמונות

 

הילד שלמה אידל , בן 14 , בקרבות בין הצבא האדום והגרמנים ברומניה

 


נולדתי ברומניה בשנת 1930  לאמי חנה ולאבי יהודה אידל. בהיותי בן שנתיים נולדה אחותי ברכה וכעבור עוד שלוש שנים נולד אחי רפאל. גרנו בעיר יאסי . אבי היה חייט עצמאי והעסיק גם פועלים ולפעמים גם אמא היתה עוזרת לו.

בכיתה ג' ברומניה  חלו שינויים משמעותיים, החלו רדיפות נגד היהודים אך אני לא הייתי מודע לכל מה שקורה והלכתי לבית הספר כרגיל. עד שיום אחד התנפלו עלינו והחלו להכות אותנו. אל הבנתי מה פשר הדבר ורצנו למזכירות לשאול מה קורה כאן ושם אמרו לנו: "התלמידים היהודים לא יכולים להמשיך ללמוד בבית ספרנו לצערנו ,קחו התיקים ורוצו הביתה". האנטישמים הגיעו לשלטון והפשיסטים כבשו את המדינה .עד אז חיינו התנהלו על מי מנוחות ומאז שהחלו הרדיפות חיינו השתנו.

כשהייתי בן תשע החלה המלחמה. אבי העביר אותי לבית הספר היהודי בעיר ושם למדתי עד ליום הראשון האיום, 29 ליוני 1941 , כאשר אספו את כל היהודים בעיר ושלחו אותם ברכבות אטומות וביניהם גם את אבי. זה היה הפוגרום הראשון בעיר שאני זוכר . אלפים נרצחו באותו היום הנורא וביניהם גם אבי. אני זוכר שבאו אלינו הביתה דפקו בדלתות וצעקו: "יהודים צאו החוצה אנו יודעים שאתם בבית!" לא היתה לנו ברירה ויצאנו החוצה . מיד תפסו אותנו וגררו אותנו החוצה לרחוב, שם שיירות של יהודים צעדו אל תחנת המשטרה . בתחנה הפרידו בינינו ולקחו את אבא . מאז לא ראינו אותו יותר וגם לא ידענו מה עלה בגורלו.

היינו בהרגשה קשה מאד . כולנו בכינו, פתאום הרגשנו שאנחנו לבד בלי אבא. מעולם לא היינו במצב הזה, העולם חרב עלינו. בבית המלאכה נשארו חליפות שאבא החל לייצר . אחדות היו מוכנות, אחרות חצי מוכנות. אמא ידעה למי כל חליפה שייכת והיא ניגשה לכל אחד מהם עם החליפה שלו והם שילמו לה בעין יפה. הלקוחות כולם היו יהודים והם באו לקראתה. אמא התלבטה מה עושים הלאה ולאן הולכים מכאן, בסוף החליטה לקחת אותנו אל ההורים שלה. היא אמרה לנו שנצטרך ללכת אל הסבא אברהם וסבתא פרלה ולגור שם. אנחנו לא ידענו אם אבא חי או מת כי היינו בבית ואף אחד לא סיפר לנו כלום עד שיום אחד הגיע אלינו אחד העובדים שלנו וסיפר לאמא שהוא קבר את אבא. מתוך רכבות המוות הורידו אותם אל קבר אחים בעיירה פודול אילואיה. אז התחלנו מחדש לבכות ואמא אמרה " : ילדים אין מה לעשות אנחנו הולכים לגור עם סבא וסבתא". לסבא וסבתא היו שני חדרים בלבד ואנחנו שישה איש יחד איתם . היינו צריכים להסתדר בשני החדרים הללו. סבתא הכינה אוכל לכולנו ואמא לקחה אותי לשוק המרכזי והעמידה דוכן בשוק עם מצרכים כמו בושם , סכיני גילוח , משחות וכו .' אני הייתי יחד איתה בכדי שאף אחד לא יטפל אליה והיינו מוכרים מה שאפשר ומשתמשים ברווחים לקיומנו. בשלב מסוים סבא נפטר. בינתיים החזית בין גרמניה לרוסיה התקרבה אל עירנו והחלו הפצצות על העיר. בית החרושת לטקסטיל בו גרנו העביר את המכונות לעיר אחרת היות והרוסים התקרבו לעירנו. הרוסים היו מצידו הימני של הנהר ואנחנו היינו בצידו השמאלי של הנהר. הגרמנים היו יחד איתנו באותו בונקר . הפגזים של הקטיושה נפלו מסביב , הגרמנים פוצצו את שטח המפעל ואת הגשרים על הנהר על מנת שהרוסים לא יוכלו לעבור אותו אבל זה לא עזר כי הרוסים פרצו לתוך החצר של המפעל והחלו לירות על הגרמנים שהחלו לברוח. אנחנו ישבנו בתוך הבונקר ורעדנו מפחד, לא ידענו בדיוק מה קורה בחוץ עד שלתוך הבונקר נכנסו משני צדדיו חיילים רוסים עם מכונות יריה. אז אמי צעקה אליהם ברוסית: "אל תירו אנו יהודים!" הרוסים ציוו עלינו לצאת החוצה ואמרו לנו שהגרמנים לעולם לא יחזרו ושלא נפחד יותר. אמי אמרה להם שאין לנו מה לאכול והם הביאו לנו נקניק שלם ולחם צבאי של חמשה קילוגרם וגם בקבוק וודקה . אכלנו ביחד איתם. הרוסים התמקמו בשטח המפעל מפני שהיה בו מקום לישון, השטח היה גדול וזה ענה הלע דרישות שלהם. בשבילנו החלה תקופה חדשה . אמא זכרה כמה מילים ברוסית כי אביה היה מרוסיה וברח לרומניה בזמן המהפכה ברוסיה. בהתחלה היה מדבר עם הילדים שלו ברוסית ולכן היא זכרה כמה מילים - אבל אנחנו הילדים לא. עם הזמן למדנו גם אנחנו כמה מילים .בין החיילים היו גם לא מעט יהודים והם עזרו לנו להבין מה החיילים רוצים - למשל, לקנות להם עטים למכתבים ומעטפות לכתוב הביתה, או פירות ,או נקניק וכו ' ואני הייתי קונה עבורם ומוכר להם . כל דבר מכרתי ברובל וכך אספנו הרבה כסף. הם היו מאד טובים אלינו, היו מתאספים במעגל ושרים שירים רוסים והיו רוקדים ריקודים שלהם והיה שמח. כל זה בזמן שהמלחמה התרחקה מאתנו. אחרי התקופה שעברנו סוף סוף אפשר היה להוציא חיוך. בינתיים נודע לנו שהגיעו שליחים מפלשתינה והקימו תנועות נוער בעיר שלנו . מישהו אמר לנו שיש קן של השומר הצעיר ברחוב מסוים והציע לנו ללכת ולהתרשם ואני הלכתי והתרשמתי מאוד. סיפרתי לאמא ואמרתי לה שאני רוצה ללכת לשם ואם היא רוצה לראות מה זה שתבוא איתי ותתרשם גם היא. הלכה והתרשמה לטובה ואפשרה לי ללכת לקן. זה היה ממש נפלא .בהתחלה למדנו לרקוד הורה, בנים ובנות, לשיר שירים עבריים וגם שמענו סיפורים על א"י שנועדנו להגיע אליה.

המלחמה הסתיימה בשנת 1945 ואני כבר בן 15 וממשיך ללכת לתנועת הנוער. היהודים החלו להתארגן לנסוע לפלשתינה וכולם דיברו על זה. גם בקן של השומר הצעיר כבר התארגנה קבוצה ראשונה של צעירים לעלות לארץ .אני לא הייתי ביניהם והצטערתי מאוד. התחלתי לדרוש שיצרפו גם אותי אבל זה לא עזר לי, הבטיחו לי שבמשלוח הבא אני אהיה ברשימה. נתנו לי הנחיות איך להתארגן, אמרו לי שזה לא פשוט ושצריך לעבור את הגבול בלילה באופן בלתי חוקי, שיש ללכת רגלית מרחק לא קטן ,אולי אקבל שם אחר ואצטרך לזכור אותו ויתכן ויהיו מספר ניסיונות לעבור את הגבול. אני התחלתי להתארגן, אמרתי שאני מוכן לכל זה ושהם יכולים לסמוך עלי, הכנתי תרמיל ובו מספר דברים אשר אני אמור לקחת איתי בשעת השין. השמחה שלי לא ידעה גבול. בתחילת דצמבר 1945 קיבלתי הנחיות לקראת יציאה לעבר משאיות שאמורות לעבור לכיוון גבול יוגוסלביה. לפני צאתי למסע נפרדתי מאמא ומאחיי. אמא ציידה אותי בסנדוויצ'ים ופירות לדרך. בלילה אני וחבריי מהשומר הצעיר התארגנו ועלינו למשאית המיועדת שתסיע אותנו למקום שלפני הגבול. עברנו את הגבול בשקט מוחלט.

כשהגענו לארץ האנגלים עוד היו בארץ. היינו בקיבוץ ולמדנו קרב פנים מול פנים, נשבענו אמונים להגנה ובמקביל עבדנו , שמרנו בלילות מעל מגדל המים וגם למדנו אחר הצהרים. אהבתי את חיי הקיבוץ. פעם בשבוע היינו מקבלים בגדי עבודה ובגדי שבת מהקומונה. בימי שישי בערב הינו עושים עונג שבת ורוקדים הורה וקרקוביאק ושרים שירים שלמדנו זה מכבר. כמובן שהיה לנו מדריך צמוד שהיה אתנו כל הזמן. בינתיים אמא ואחי עלו גם הם אך הובלו לקפריסין. בכ"ט בנובמבר הוכרז באו"ם על הקמת מדינת ישראל וביטול המנדט הבריטי. בארץ החלה ההתארגנות של הגנת הישובים לקראת הכרזת הקמת המדינה על ידי הכנסת הזמנית. האנגלים עזבו את הארץ והמלחמה החלה .כל מדינות ערב פלשו לארץ . האנגלים המתינו שנקרא להם לחזור. כנופיות מאורגנות פלשו מעירק , סוריה ומהכפרים הערבים. ההגנה, הפלמ"ח והאצ"ל יצאו כנגד כל הכנופיות כדי להגן על הישובים היהודים .האצ"ל כבש את יפו .הערבים ברחו מהעיר והשאירו את כל רכושם. הם ברחו באוניות ובסירות דרך נמל יפו ללבנון, ירדן ומצרים. בארץ החל הגיוס של הצעירים היהודים וכל בחור טוב לנשק נקרא לדגל והתיצב .כולם רצו לקחת חלק במלחמת הקוממיות של ישראל .גם אני התיצבתי במח במחנה יונה וצירפו אותי לחטיבה 8 של יצחק שדה. לאחר אימונים  קצרים הופניתי לגדוד 82 שם שירתתי כל משך המלחמה עד שפירקו את החטיבה.

אמי, אחיי וסבתא פרלה הגיעו ארצה וקיבלו מהאפוטרופוס דירה של שני חדרים ומטבח שהפך להיות חדר שינה ביפו בשכונת מנשיה. באתי לעזור להם להסתדר. אימי אימצה בקפריסין 2 בחורים צעירים מפולין שנשארו יתומים ולא נותר איש ממשפחתם - יעקב וברוך, ועלתה איתם ארצה. כך היינו בבית שש נפשות .

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 


אטקה ברונר , בת 12 , מסתתרת כילדה נוצריה בכפרים בדרום מזרח פולין

 


 רקע : אודות יהודי העיירה הפולנית סוקולוב מאלופולסקי 

יהודי סוקולוב מאלופולסקי

בין מלחמות העולם היו בעיירה כ-1,350 יהודים מתוך כ-4,000 תושבים. הג'וינט סייע ליהודי העיירה, ואלה קיימו חיי תרבות וציונות תוססים.

בספטמבר 1939 כבשה ברית המועצות את העיירה, שהוקצתה לה בנספח הסודי להסכם ריבנטרופ–מולוטוב עם גרמניה הנאצית. בקיץ 1941 כבשה גרמניה את העיירה, בשלבים הראשונים של מבצע ברברוסה, ובעיירה הוקם גטו בו רוכזו גם יהודים מיישובים סמוכים, כ-3,000 בסך הכל.

ביוני 1942 נרצחו עשרות יהודים בגטו על ידי המשטרה הגרמנית. ביולי גורשו כל יהודי העיירה למחנה ההשמדה בלז'ץ.

בית הכנסת של העיירה לפני השואה 



העדות של אטקה ברונר

הורי נהרגו בתחילת המלחמה, בהיותי בת 11 , וזה כאילו לא היה לי אמא ואבא אף פעם . בזמן המלחמה ברחתי עם אחי מכפר לכפר וכל פעם הסתתרנו במקום אחר, שרדנו במזל. אני ואחי היינו קשורים מאוד אחד לשני, היינו כל הזמן ביחד והוא שמר עלי. היה יפה תואר, עיניים ירוקות. לא חשבו שהוא יהודי . הוא נפטר לפני 4  שנים.

אני לא אשכח לעולם את המקרה שנסענו אני ואחי ברכבת אחרי המלחמה לגדאנסק , לדוד שלי כדי לקחת קצת ירושה , והפולנים שם חשבו שאחי פולני גוי כי היה שטני עם עיניים ירוקות. כשנגמרה המלחמה נפתחו קיבוצים בגרמניה ובצרפת. בשצ'צ'ין פתחו קבוצות לפליטי המלחמה. לקחו אותנו לכל מיני מחנות. אני לא זוכרת הרבה, היינו בהרבה מקומות כמו רייכנבאך, פוקינג, מינכן, קאסל בגרמניה . בצרפת אימנו אותנו מדריכים מהארץ, אנשי פלמ"ח ואנשיו של בגין . אני זוכרת שבאו שני יהודים והציעו לנו לבוא לישראל. נתנו לנו לחם עם ריבה (הלחם הראשון שאכלתי לאחר המלחמה) וכרית . באנו כל הצעירים למחנה גולקוב. בן גוריון בא לגרמניה ונאם ביידיש שצריך להילחם עבור מדינה יהודית. אחי רצה להתגייס כדי להלחם ולנקום על כל מה שעבר ואני רציתי לנסוע לקנדה. בסוף החלטתי להצטרף לאחי ולהלחם, והתגייסתי יחד איתו לצה"ל .

הפלגנו ממרסיי לארץ, באונייה קטנה בשם אייר עם 500 צעירים. לא היה מקום באלטלנה אז הפלגנו עם האונייה הקטנה . כשהתקרבנו לחופי ישראל לא נתנו לנו לעלות למעלה לסיפון- שלא יראו שבאים עולים חדשים לארץ. שכבנו למטה באונייה כמו סרדינים.

מיד כשהגענו לארץ התגייסנו. באתי לארץ ב - 30:6 בבוקר בו - 30:7 כבר הייתי חיילת. הגענו לבית- ליד וישנו שם. בלילה שמענו שועלים מייללים וחשבנו שזה ילדים שבוכים בגלל הערבים. המדריכים הסבירו לנו שזה השועלים ומה זה שועלים.

נלחמתי עם אחי במלחמת השחרור . אני ואחי צחקנו מהמלחמה ולא סבלנו אחרי כל מה שעברנו. קיבלנו רובים צ'כיים. בשבילנו זה היה צחוק, בשביל הישראלים לא.

אחרי מלחמת השחרור חליתי בשחפת  ושכבתי מרותקת למיטה 8 חודשים. בשנת 1949 הכרתי בצבא את בעלי והתחתנתי . גרנו ביפו בג 'בליה ואף אחד לא עזר לנו. בעלי למד מקצוע בבניין, ואני עבדתי בהנהלת חשבונות בקופ"ח. תפסתי את המקצוע בלי ללמוד אותו. עבדתי 15 שנים. בהמשך עברנו לרמת החייל ומשם עברנו לרמת גן. הקבלן שאצלו בעלי עבד נתן לו דירה והוא החזיר לו לאט לאט את הכסף.

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 


יום ראשון, 25 באפריל 2021

הנער יעקב ויזגורדיסקי עובד במכונה במפעל בגטו קובנה, ליטא

 


מאקטובר 1941 ועד אוקטובר 1943, הייתה תקופה של "שקט יחסי" בגטו שבמהלכה רוב תושבי הגטו, החל מגיל 12 עבדו בעבודות כפייה מחוץ לגטו ובתוכו. מקום העבודה הגדול ביותר, שבו היו התנאים הקשים ביותר, היה שדה התעופה הצבאי באלקסוטס, בסמוך לקובנה. כמו כן הוקמו בגטו בתי מלאכה גדולים שעסקו בייצור יבור הוורמאכט ומוסדות גרמניים נוספים.

התמונה צולמה על ידי ג'ורג' קדיש. קדיש היה צלם חובב אשר צילם בהיחבא אלפי תצלומים שתיארו את חיי היומיום בגטו קובנה מראשיתו ועד סופו.

מקור: מוזיאון הזיכרון לשואה בארה"ב, ויקיפדיה > https://did.li/WzLw5 .

באפריל 1944 נשלחה לברגן-בלזן זמירה אבוקסיס, נערה בת 16, ילידת טריפולי, לוב

 


זמירה (ראזמרודה) בורבאה נולדה בטריפולי שבלוב ב-18 ביולי 1928. כילדה עבדה כמטפלת בתינוק אצל משפחה נוצרית פשיסטית. בדצמבר 1941 כבשו הגרמנים את העיר. כ-300 יהודים בעלי נתינות בריטית, ביניהם זמירה ובני משפחתה, נדרשו לארוז מזוודה אחת לכל משפחה ולעלות על משאיות שהובילו אותם לנמל. הם הועלו על אוניית 'ארגנטינה' ששימשה להובלת בקר ונלקחו לאיטליה. הם הורדו בנאפולי ומשם הוסעו באוטובוסים לאיזור פירנצה. באפריל 1944 (פסח תש"ד) הגיעו לברגן-בלזן.

בתחילת שהותה במחנה לא הייתה זמירה מסוגלת לאכול את המנה היומית – פרוסת לחם בעובי חמישה סנטימטר, לחם מנסורת וקליפות תפוחי אדמה. כשהיא רק הגיעה למחנה, זמירה לא היתה מודעת לרעב והתנאים הקשים ששררו שם וכאשר הציעו לה אסירים ותיקים שעון תמורת פרוסת הלחם שלה היא נענתה להצעה, אך מהר מאוד הבינה שבברגן-בלזן אין חפץ שיכול להשתוות בערכו לפרוסת לחם.

לאחר שנה, באפריל 1945, שוחרר המחנה ע"י הבריטים. לאחר שהות במחנה העקורים האנובר שבגרמניה הוחזרו בני המשפחה ללוב ומשם עלו לארץ.

זמירה מסרה את השעון מברגן-בלזן למשמרת עולם ביד ושם.

 מתוך פרויקט "לאסוף את השברים", אתר יד ושם : https://bit.ly/3ar9K1f

יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה


זמירה עם התינוק עליו שמרה




כיצד אותר ספר הזכרונות של אריקה הופמן?

  ב-7 במאי 1943 נרצחה אריקה הופמן במחנה ההשמדה סוביבור, חודשים ספורים לפני יום הולדתה ה-12 . אריקה נולדה בווינה שבאוסטריה והגיעה ב-1939 עם...