ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 28 ביולי 2019

זנק מאור , בן 17 , לעבור את מנגלה באושוויץ


מבוא
 זנק מאור ( מושקוביץ) היה בן 16 בבוא קלגסי היטלר לעיר מולדתו ולוצלאבק. נער פשוט היה ככל הנערים שבגרו במאורעות המלחמה , ואולם הוא חונן בתושיה יתרה להיחלץ מכל המצרים שאליהם נקלע וגם להושיט יד עזרה לאחרים.

את אשר ראו עיניו וקלטו אוזניו היה רושם ביומנו מדי יום ביומו , נדודיו ותלאותיו . בהיטלטלו ממחנה למחנה היה נושא את יומנו חבוי בצרור חפציו ושומר עליו כעל בבת עינו . אחרי השחרור ממחנות ההשמדה העלה את פרשת עלילותיו בספר "דרך אלמוות" .

זנק מאור התגייס ב1946 לפלמ"ח ,  עבר קורס מפקדי מחלקות ( מה שנקרא היום קורס קצינים) היה אחד הלוחמים הנועזים בהגנת קיבוץ יד מרדכי . השתייך לחטיבת הנגב.



 מתוך יומנו של זנק  מאור ( מושקוביץ):

הגענו לאושוויץ ושוב צעקות, מכות פרגול, לערבוביה של הצעקות של אנשי הס"ס מצטרפים גם קולות עוזריהם לובשי לבוש הפסים. גם הם  דחקו בנו, ואף הרימו עלינו ידים להכותנו.

"כאן אולי יהיה לנו טוב יותר", אמרתי לאחי, בהיצמדי אליו, "אתה רואה , כאן ישנים בפיז'מות, בגדי פסים".

האסירים , לובשי הפיז'מות, שעלו אל תוך הקרונות והאיצו בנו בצעקות להיחפז ולהסתלק משטח הרכבת , היו מאנשי קבוצת הקומנדו המיוחד, שנודע בשם "קומנדו קנדה". קבוצה זו התעסקה באיסוף הבגדים ושאר החפצים של היהודים שהובאו לכאן.

הובלנו כברת דרך, המוני יהודים דחוקים זה לזה ורצוצים מקבלת הפנים שזכינו לה ברדתנו  מן הרכבת.   עד שהגענו למגרש הגדול, מקום שם עמדו לעשות בנו מיון, "סלקציה" בלשונם, איש איש ליעד המיועד לו.

באור זרקורים על משטח מוגבה אני רואה קציני ס"ס בכירים ובראשם מול , כפי שהוברר לי לאחר מכן, ולידם קבוצת רופאים ובראשם מנגלה, הידוע לשמצה. קצב הליכתנו הואט. אנו מתקדמים לאט לאט לעבר הצוררים. אנו קרבים והולכים, הצוררים שולחים בנו מבטים. אנו עוברים לפני מנגלה, קצין ס"ס , העומד לידו, מבין כל מצמוץ עיניו של זה, והוא מבצע את המלאכה. באצבעו הוא מורה לכיווננו ומחלק אותנו בו  במקום לשתי קבוצות עיקריות: א. הבריאים ב. החולים, הזקנים והילדים .

תור החמישיה שלי הגיע , באצבעו הוא מתווה עיגול באוויר, ומורה לי לפנות לקבוצת הילדים, 15 במניינם.

הייתי נמוך קומה , ובגלל חוסר תזונה מספקת  היו איברי גופי מצומקים ועשיתי רושם כאילו אני ילד. אף שלא ידעתי מה יהיה גורלם של הילדים, נחרדתי מעצם המחשבה שעומדים להפריד ביני ובין אחי הגדול ממני בשנים .

ידעתי לדבר גרמנית צחה וזה היה לטובתי. "אדוני המפקד"! קראתי לעומתו  בגרמנית ועמדתי דום לפניו , "אני כבר שנים אחדות במחנות ביחד עם אחי- אני מורה באצבע עליו- אני פועל טוב, אני יודע לעבוד, אני רוצה לעבוד , אל תפריד בינינו".

הגרמנים הופתעו מן ההעזה שלי.

"גש מהר לקבוצת הילדים! תנוח כמה חודשים עד שתגדל!" ענה לי הקצין הגרמני בקול מצווה.

"אין אני עייף", אמרתי בגרמנית.

בתוך כך תפסוני שני אנשי ס"ס והובילו אותי אל קבוצת הילדים. אותו רגע התערב מנגלה וצווח לעומתי:

"קפוץ אל אחיך, יהודון!"

בלי משים קפצתי  בשמחה אל אחי , והדבקתי אותו ואת החמישיה שלו בריצה, יחדיו עתידים היינו לבלות כאן באחד ממחנות המשנה של אושוויץ תקופה ארוכה.

רגעים ספורים לאחר מכן הובלו הזקנים , והילדים, שמויינו לקבוצה ב' , אל תוך הכבשנים.

עשן שחור היתמר מארובות הכבשנים שבמחנה לשמים בלי הרף , ונחרת בלבנו כסימן -היכר של התופת ששמה אושוויץ.

מקור וקרדיט :

זליג(זנק) מאור , דרך אלמוות : מהגיטו עד יד מרדכי, הוצאת מורשת , בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספריית הפועלים, 1974


זנק מאור ( מושקוביץ), בן 16 משרתו של האוברלגר-פיהרר, מפקד מחנה עבודות הכפייה הגרמני



מבוא
 זנק מאור ( מושקוביץ) היה בן 16 בבוא קלגסי היטלר לעיר מולדתו ולוצלאבק. נער פשוט היה ככל הנערים שבגרו במאורעות המלחמה , ואולם הוא חונן בתושיה יתרה להיחלץ מכל המצרים שאליהם נקלע וגם להושיט יד עזרה לאחרים.

את אשר ראו עיניו וקלטו אוזניו היה רושם ביומנו מדי יום ביומו , נדודיו ותלאותיו . בהיטלטלו ממחנה למחנה היה נושא את יומנו חבוי בצרור חפציו ושומר עליו כעל בבת עינו . אחרי השחרור ממחנות ההשמדה העלה את פרשת עלילותיו בספר "דרך אלמוות" .

זנק מאור התגייס ב1946 לפלמ"ח ,  עבר קורס מפקדי מחלקות ( מה שנקרא היום קורס קצינים) היה אחד הלוחמים הנועזים בהגנת קיבוץ יד מרדכי . השתייך לחטיבת הנגב.




מתוך יומנו על הישרדותו כנער בשואה

"הועברנו למחנה עבודות כפייה חדש , המקום – דוטנברון , סמוך לפוזנן . המחנה מוקף גדר תיל בגובה של 3 מטרים. ליד השער הפתעה: משטרה יהודית , דבר שלא ראינו במחנות עד כה.

אנו מובלים לתוך השער הפנימי . אנשי ס"ס הקבילו את פנינו כדרכם בצווחות : "אוסטיודן מזוהמים , כאן תמותו!" אחרי כן כיבדנו במכות נאמנות . המגלבים התנפנפו ונחתו עלינו מימין ומשמאלו-קדימה לפנים המחנה.

שיכנו אותנו באורוות סוסים, שהיו מבנים מוארכים של עץ ולהם רצפת בטון. צרורות של קש היו מוטלים על הרצפה בצידי הצריף , והם שימשו לנו בתור מקום שינה. בבוקר השכם היו מוצאים אותנו לעבודה , היינו נוטלים בחפזון את האת , שמים על הכתף וקדימה צעד , מרש! ושוב , ההיסטוריה חוזרת על עצמה. שוב פסי ברזל , שוב אדנים, קרוניות חול וחצץ , שופכים סוללות , בונים מסילה לרכבת.

בבוקרו של יום אפור התייצבנו למסדר של שגרה ליציאה לעבודה , מפקד המחנה , קצין נאצי אובלגר-פיהרר הוציאני לפתע מן השורה ואמר לי לבוא אחריו אל משרדו . הוא חיפש משרת לבית ואני התאמתי לו , ידעתי גרמנית על בוריה והייתי תמיד עם בגדים נקיים.

מפקד המחנה זה , קצין פרוסי לשעבר ששרת עוד במלחמת העולם הראשונה , הסביר לי את תפקידי. נדרשתי לקום בחמש בבוקר להכין לו ולנשים  המתארחות אצלו ארוחת בוקר , כאשר היה במשרדו הייתי צריך להכין קפה ולצחצח את נעליו.

העבודה החביבה ביותר על מפקד המחנה הנאצי האוברלגר-פירהר הרבורן , ועלי כפליים , היתה הנפקת מצרכים בשביל המחנה . לחם היו הגרמנים מספקים בשבילנו בקיצוב. מנה זעומה של לחם לגולגלת , וכך לגבי שאר מצרכי המזון. הרבורן כקצין פרוסי היה סופר את המנות בקפידה, ומסרן במו ידיו לידי "קבוצת המזון" בת חמישה אנשים. כל אחד היה ממלא את שקו במצרכים והיה נושאו על הגב אל המחנה , שהיה בריחוק 300 מטר מן המשרד.

באחד  הימים מסר מפקד המחנה הרבורן לידי את העיסוק בחלוקת המצרכים, כיוון שהיה טרוד במשרד בעניינים אחרים. בקורת רוח קיבלתי לידי את התפקיד הזה, שהשתוקקתי אליו זה מכבר. מאז הייתי סופר ומונה את ככרות הלחם בקול רם , למען ישמע האוברלגר-פיהרר, כבד השמיעה, ובתוך כך הייתי זורק לתוך השק כמות כפולה של ככרות לחם. המחנה שלנו היה מקבל מאז כמות מצרכים גדולה מן הכמות שהקציבו לו הגרמנים. וראה זה פלא מפקד המחנה הרבורן יצא תמיד בשלום עם הנהלת החשבונות שלו.

מיום ליום גדל אמונו של הרבורן בי , ואילו אני הייתי תופס מראש כל רמז וכל ניד שפתיים שלו, ולא היה לו צורך להוסיף לי הסברים. מדי פעם בפעם היה מטיל עלי גם עבודה משרדית , כגון העתקת רשימות של אזרחים פולניים וגרמניים. הייתי יושב אל השולחן במשרדו וכותב כמו אחד הפקידים .

האמון שלו בי גבר והוא רמז לי לסייע לו באופן חשאי לשלוח חבילות מזון למשפחתו בפרנפורט-אם-מיין.  מאז נוסף לי תפקיד : אחת לארבעה או חמישה ימים הייתי אורז חבילות מזון מן המחסן ושולח לגרמניה לבני ביתו של הקצין הרבורן. הייתי שש לתפקיד זה , כיוון שבזכותו  זכיתי בהזדמנות לצאת העירה ולגשת למשרד הדואר , ואיש לא הבחין בי שאני יהודי , וכך הייתי טועם את הטעם הנפלא של אוויר חופשי במנות קצובות אחת לכמה ימים , ובגושפנקא רשמית של האוברלגר-פיהרר.

הייתי פותח את החבילה ומדלל את המזון אותו הייתי מעביר לשאר האסירים היהודיים במחנה גוטנברון . הפכתי להיות הגיבור של מחנה גוטנברון  והאסירים היהודים היו נושאים אותי על כפיים. הצלתי מחנה כפייה שלם מרעב. "

 מקור וקרדיט :

זליג(זנק) מאור , דרך אלמוות : מהגיטו עד יד מרדכי, הוצאת מורשת , בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספריית הפועלים, 1974


יום ראשון, 21 ביולי 2019

זנק מאור בן 17 , עבודת פרך במכרה הפחם של הגרמנים



 מכרה הפחם הסמוך למחנה יאנינה היה טמון בעומק 300 מטר מתחת לפני האדמה. העבודה היתה טורדנית ומפרכת, ללא שהות לנשום לרגע של מנוחה. מדי יום ביומו יציאה למשמרת. ירידה במעלית, שורות שורות , ביום או בלילה , לפי סדר המשמרת. בקיץ ובחורף היינו זוחלים במחילות המכרה, מזי רעב , שלדי אדם לבושי בגדים רטובים של בד דק ועמלים לחצוב פחם הרבה מכפי יכולתנו, כדרישת הנוגשים הגרמנים. תכופות בחורף היינו יוצאים מן המכרה ובגדינו הרטובים קופאים כגליד בכפור, ואפשר היה להציבם על הארץ.

הקירות השחורים של הפחם החצוב שבמעמקי המכרה, היו מתנוצצים בזהרורי האור הקלוש של מנורת הקרביד הקטנה .

הם נצנצו כתשבוצת של יהלומים שחורים. דומה שכל יהלום שולח קרנים לזוויות שונות במשחק של אורות וצללים. צלליות מרקדות על הקירות, חלופות ובאות, עם חלוף הקרוניות הטעונות פחם, בדרכן מן החפירה אל המעלית. אנו מעמיסים פחם או גושי אבנים על הקרוניות. אנו קודחים בורות בסלע, כדי לשים בהם חומר נפץ לפיצוץ שכבת הפחם. מוטל עלינו לנסר את הגושים ולהפריד בהם את הפחם מן הסלע. הקרוניות מגיעות כשהן ריקות. אנו מחזירים אותן כשהן מלאות, וכך יום יום- לילה נצחי במכרה של יאנינה.

בלילה הזה מנורת הקרביד הקטנה היא ידידת  נפש היחידה והנאמנה. שעות שעות היא עומדת ודולקת על ידי, ואני תפילה שתוסיף להאיר לי במחשכי שאול אלה. שלהבתה לא רק מגיהה אורה על יגיע כפי, היא מזריחה אל קרבי אור של תקוה. אף על פי שאור עמום הוא והתוחלת רחוקה. אם חס וחלילה היא כבה בעת הפיצוץ, אנוסים אנו שעות רבות לעבוד  במכרה בעלטה. אסור כאן לאסירים להחזיק גפרורים או מצת, ובכבות האור תכופות מחמת שינוי לחץ האוויר בעת הפיצוץ ובסמוך אין גרמני או אזרח מנהל-עבודה שהוא זכאי להעלות אור.

בתנאי המכרה עלולה הקרונית החולפת במהירות לדרוס מי שהוא מאתנו בחשכה.

יום אחד הבריק רעיון במוחי , אנצל את פעמון האיתות להדלקת מנורת הקרביד, אני אומר ועושה. קירבתי את פיית המנורה אל חיבור חוטי החשמל שבפעמון, והניצוץ הדליק את הגז. 

ההמצאה הזאת היתה לקבוצתנו לישועה גדולה. לא נהיה  עוד נתונים לשרירות לבם של צוררינו , שיעשו חסד עמנו ויאירו לנו, כאשר אנחנו תקועים באפלה שעות ארוכות. אולם הישועה לא האריכה ימים.
אחד ממנהלי העבודה הגרמנים תפס אותי בשעת מעשה ההדלקה של המנורה בפעמון האיתות.  

צורר יהודים היה ונאצי קנאי. תחביבו המיוחד היה להתגנב אלינו דוקא בשעת האפילה ולבדוק אם אנו עובדים במרץ. הוא האשים אותי בחבלה. במשפט שהובאתי לפניו במטה של המחנה, ביקשו לדון אותי למוות, אבל ההמצאה והתושיה שלי מצאה חן בעיניו של מפקד המחנה הגרמני באומגרטנר, והוא פסק להשאיר אותי בחיים, בתנאי שלא אשתמש עוד בהמצאתי.

העבודה המפרכת התישה רבים מאתנו. מדי חודש בחדשו היו מוציאים מתוכנו עשרות אנשים שהוגדרו בתור "מוזלמנים" ומעבירים אותם אל תאי הגזים.

בבוקר יום אחד הבחנו בהתרוצצות בלתי רגילה במחנה הס"ס . משהו קרה. אין יוצאים לעבודה במכרה. אנשי גסטאפו רבים מגיעים מן החוץ . תכונה כזו מבשרץ לנו שצשהו עומד להתרחש אצלם. למחרת נתברר , שפרטיזינים פולניים התנפלו על המכרה והוציאו משם את כל הכמות של חומרי נפץ. "הלוואי ותרבינה שמחות כאלה", אמרנו בלבנו בקורת רוח.

מקור וקרדיט :

זליג(זנק) מאור , דרך אלמוות : מהגיטו עד יד מרדכי, הוצאת מורשת , בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספריית הפועלים, 1974


הנער זנק מושקוביץ ומנורת קרביד ממכרה פחם של אושוויץ-בירקנאו

מבוא

 זנק מאור ( מושקוביץ) היה בן 16 בבוא קלגסי היטלר לעיר מולדתו ולוצלאבק. נער פשוט היה ככל הנערים שבגרו במאורעות המלחמה , ואולם הוא חונן בתושיה יתרה להיחלץ מכל המצרים שאליהם נקלע וגם להושיט יד עזרה לאחרים.
את אשר ראו עיניו וקלטו אוזניו היה רושם ביומנו מדי יום ביומו , נדודיו ותלאותיו . בהיטלטלו ממחנה למחנה היה נושא את יומנו חבוי בצרור חפציו ושומר עליו כעל בבת עינו . אחרי השחרור ממחנות ההשמדה העלה את פרשת עלילותיו בספר "דרך אלמוות" .
זנק מאור התגייס ב1946 לפלמ"ח , עבר קורס מפקדי מחלקות ( מה שנקרא היום קורס קצינים) היה אחד הלוחמים הנועזים בהגנת קיבוץ יד מרדכי . השתייך לחטיבת הנגב.



הנער זנק מושקוביץ ומנורת קרביד ממכרה פחם של אושוויץ-בירקנאו


זנק  מושקוביץ נולד ב - 1923 בוולוצלבק, פולין. עם פרוץ המלחמה, ברח עם משפחתו לוורשה ונכלא בגטו. זנק נשלח מהגטו לעבודות כפייה במחנה בעיירה וז'אשניה, ליד פוזנן, שם נדרש להניח פסי רכבת למסילה בין ברלין למוסקבה. בסיום העבודה במקום, הועברו האסירים לעבודות במחנות שונים.
זנק ואחיו הניק גורשו לאושוויץ ושולחו לעבודות כפייה במכרה הפחם יאנינה-גרובה המסופח מנהלית לאושוויץ. במכרות השתמשו הכורים בפנס מהסוג הנקרא "מנורת קרביד", שהיה כבה לעיתים קרובות. על האסירים היהודים נאסר לשאת גפרורים או מציתים ולכן נאלצו לעבוד בחושך, תוך סיכון חייהם, עד אשר עבר במקום מישהו עם פנס דולק או משגיח עם גפרורים, שהיה מדליק להם את הפנס.
במהלך הזמן המציא זנק פטנט להדלקת הפנס באמצעות חוטי החשמל של פעמון האיתות, ללא שימוש בגפרורים. כאשר נתפש במעשה, נשפט בגין חבלה ונידון למוות. למרבה המזל, מפקד המחנה ביטל את פסק הדין והשתכנע שזנק ניסה לשפר את הפנס. בכל מקרה נאסר על זנק להשתמש שוב בטכניקה זו בכדי להדליק את הפנס.
ב- 17.1.1945 הוצעדו אסירי אושוויץ, וביניהם זנק והניק, בצעדת מוות לכיוון גרמניה. במהלך הצעדה המפקדים הנאצים פיזרו את קבוצת האסירים של הניק תוך כדי ירי באסירים ה"נמלטים".  קבוצתו של זנק המשיכה בצעדה ושוחררה על ידי חיילי הצבא האדום. משוכנע שאחיו נרצח במהלך הצעדה, זנק עשה את דרכו בחזרה לוולצלבק, שם לא מצא איש מבני משפחתו.
עם הזמן, זנק גילה שאחיו הניק שרד והוא נסע אליו לבווריה, אך בסופו של דבר נפרדו דרכיהם כשאחיו היגר לארה"ב וזנק, שהיה חניך 'השומר הצעיר' עוד לפני המלחמה, חזר לשורות התנועה ונעשה פעיל בארגון  ה"בריחה" אשר עסקה בהעלאת ניצולים לארץ ישראל על אף ההגבלות של הבריטים .
ב-1947 עלה זנק עם חבריו לתנועה  והשתקע בקיבוץ יד מרדכי, שם נישא לאשתו לילי, ניצולת שואה מהונגריה ושם נולדה ביתו הבכורה. בעת ההתקפות הקשות של המצרים על הקיבוץ, עם פרוץ מלחמת השחרור, הועברו הנשים והילדים למקום מפלט וזנק נשאר עם חבריו ללחום על הגנת הישוב . זנק מושקוביץ, ששינה את שמו בינתיים לזנק מאור, עקר עם משפחתו לחיפה, שם חי עד לפטירתו בדצמבר 2009. לזנק וללילי מאור נולדו ארבעה ילדים ולהם  12 נכדים וארבעה נינים.
בעת ביקור בפולין בשנת 1982 חזר זנק למכרות הפחם בהם עבד כאסיר. משראה שהכורים עדיין משתמשים בפנסים דוגמת אלו עימם עבדו האסירים בתקופת המלחמה, ביקש זנק אחד מהם. בעת מסירת הפנס לאוסף החפצים ביד ושם, הכין זנק סקיצה המדגימה את אופן פעולת הפנס, וכן ציור המתאר את עבודת האסירים במכרה בתקופת השואה.
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת זנק מאור (זליג מושקוביץ), חיפה

יום ראשון, 14 ביולי 2019

מיכאל (מייקל) בורנשטיין, סיפורו של אסיר בן 4 במחנה אושוויץ



תרגמה וסיכמה מאנגלית : צפרית גרינברג , עורכת משותפת , מיזם התיעוד המקוון , ילדים בשואה

במשך שנים, הצטער מייקל בורנשטיין שאינו יכול למחוק את המספר הסידורי - B-1148 – שהוטבע בזרועו כשהיה רק בן ארבע. כשנשאל על הקעקוע הזכיר את אושוויץ, אך לא סיפר על מחנה ההשמדה הנאצי שבו נרצחו אביו, אחיו וכמעט מיליון יהודים אחרים במלחמת העולם השנייה. לעתים רחוקות דיבר על כך שהופרד מאמו, שדאגה לו למעט לחם ומרק עד שנשלחה למחנה עבודה באוסטריה. ולא סיפר גם על סבתו שהצליחה, באופן בלתי נתפס, לשמור עליו בחיים עד לשחרור המחנה על ידי חיילים סובייטים.


זיכרונותיו מהימים האפלים הללו הוא עמום. נדמה לו שהוא זוכר את צחנת הגופות הבוערות, את העשן העולה מארובות המשרפות, את קול נקישת מגפי השומרים. אבל הוא גם מודע לאופי המתעתע של הזיכרון, שמתעצב במיוחד בילדות, משילוב של תפיסה, דמיון וסיפורים שסיפרו לנו. וכך, במשך שנים, הוא לא דיבר כמעט על עברו. הוא העדיף להביט קדימה, באופטימיות שירש מאמו, שמצאה אותו בז'רקי, פולין, אחרי המלחמה. בפברואר 1951, כשהיה בן עשר, היגרו לארצות הברית, שם בנה משפחה עם אשתו וארבעת ילדיו ועסק במחקר בתחום הרוקחות. עם השנים כשילדיו ונכדיו ביקשו לשמוע את סיפורו הוא נפתח מעט והחל לדבר.

ואז ראה משהו שהשאיר אותו המום ונחוש יותר מאי פעם לספר את סיפורו: תמונה של עצמו כילד באושוויץ באתר אינטרנט הטוען שהשואה היא שקר, שזה מעולם לא קרה. "סגרתי את המחשב בשאט נפש. הייתי מזועזע. ידי רעדו מכעס", הוא כותב בספרו "מועדון השורדים: סיפורו האמיתי של אסיר צעיר מאוד באושוויץ" (Survivors Club: The True Story of a Very Young Prisoner of Auschwitz, Farrar, Straus and Giroux, 2017). מה שראה באתר מכחישי השואה גרם לו להבין שאסור לניצולים לשתוק, שצריך לחלוק ולתעד את הסיפורים. שאם לא יעשו זאת, יגבר קולם של מפיצי השקרים והמכחישים.

מיכאל בורנשטיין נולד ב-2 במאי 1940 בעיר ז'רקי שבפולין, להוריו סופי וישראל בורנשטיין, ואח לשמואל בן הארבע. בז'רקי חיו כ-1700 יהודים, רבים מהם בעלי עסקים.

הכל השתנה ביום שישי, 1 בספטמבר 1939, עם פלישת הכוחות הגרמניים לפולין. עוד באותו היום רצחו הנאצים למעלה מ -1,000 יהודים בפולין כולל 100 בז'רקי. בתחילה היה הגטו בז'רקי גטו פתוח, כלומר לא היה מוקף בגדרות, אבל היהודים לא יכלו להיכנס ולצאת כרצונם. הנאצים סגרו או השתלטו על עסקים יהודיים, אכפו עוצר קפדני וגרמו ליהודים ללבוש סרטי זרוע לבנים ועליהם מגן דוד כחול. הם גם אילצו אותם להקים יודנראט - מועצת המנהיגים היהודים. אביו של מיכאל, ישראל בורנשטיין, נבחר ליושב ראש היודנראט. בספרו כותב בורנשטיין שמצא יומנים ומכתבים המעידים שאביו השתמש בתפקידו כדי להציל אנשים. הוא שיחד אנשי גסטפו כדי להשיג 200 ויזות מעבר למשפחות כדי שיוכלו לעזוב את ז'רקי, הוא הקים מטבחי מרק ועזר לרבים למצוא מקומות מסתור.

באוקטובר 1942 עם הכרזת ז'רקי כ"יודנריין" (נקייה מיהודים) נשלחו היהודים שנותרו ברכבות למחנות עבודה או למחנות השמדה. משפחת בורנשטיין נשלחה לאושוויץ. עם הגעתם לאושוויץ, הם הופרדו וישראל ושמואל הועברו למגורי הגברים. מיכאל נשאר תחילה עם אימו וסבתו, אך בהמשך נשלח לקסרקטין הילדים. אימו סיכנה עצמה כדי למצוא את בנה, ובסופו של דבר הצליחה להביא אותו אל צריפי הנשים, ושם הסתירה אותו בפינות בין זרדים של קש. ישראל ושמואל לא שרדו  את אושוויץ. אימו של מיכאל נשלחה למחנה עבודה באוסטריה והוא נשאר עם סבתו.

בינואר 1945, כאשר הכוחות הסובייטיים התקרבו לאושוויץ, החלו הנאצים לפנות את המחנה, והוציאו את האסירים שעוד נותרו לצעדות המוות. מיכאל וסבתו ניצלו מהצעדה בשל העובדה שבאותה עת מיכאל היה חולה ואושפז במרפאה כשסבתו לצידו.

ב-27 בינואר הגיעו החיילים סובייטים ושחררו את המחנה. "מתוך מאות אלפי הילדים שנשלחו ברכבת לאושוויץ, נותרו בחיים רק 52 ילדים מתחת לגיל שמונה. "הם היו המסתתרים הטובים ביותר בעולם", כותב בורנשטיין בספרו. "אני הייתי אחד מהם".

לאחר השחרור חזרו מיכאל וסבתו לז'רקי, שם גילו שבית המשפחה נתפס על ידי משפחה פולנית שראתה בו את ביתם. סבתו לקחה את מיכאל לחווה בקצה העיר, שם מצאו מקלט בלול תרנגולת. אימו שחזרה לז'רקי ממחנה העבודה באוסטריה הבינה שאין להם עתיד במקום והחליטה לבקש עבורה ועבור בנה ויזה לארצות הברית. שש שנים לאחר המלחמה, בשנת 1951 הגיעו סופי בורנשטיין ומיכאל לניו יורק. במהלך השנים בארה"ב סיים מיכאל דוקטורט ברוקחות ובמחקר כימי, נישא והקים משפחה.

כתיבת הספר הייתה חשובה למיכאל כדי שנכדיו ידעו על זוועות השואה וכדי שיעבירו את המידע הזה הלאה לדור שלא יפגוש ניצולי שואה. הלקח המוסרי הבסיסי של השואה, לדעת בורנשטיין וילדיו, הוא הקלות שבה ניתן לעשות דה-הומניזציה לכל קבוצת אנשים. הספר הפך לרב מכר ובניו יורק טיימס נכתב כי על אף שהספר משווק לקוראים צעירים, השילוב של תקווה וקושי שנוכחים בו מושכים קוראים מכל הגילאים.


בתמונה של ילדים ניצולי שואה, שצילמו החיילים הסובייטים ימים לאחר שחרורם מאושוויץ, נראים הילדים כשהם  מראים את המספרים שקועקעו על זרועותיהם לחיילים הסובייטים. בזכות הספר נודע לשרה לודוויג ולטובה פרידמן, שמופיעות בתמונה לצד מיכאל בורנשטיין, ששלושתם חיים רק מספר קילומטרים האחד מהשני בפרברי ניו ג'רזי. בעקבות זאת התקיימה פגישה מרגשת בביתה של ביתו של מיכאל שבה נכחו בני המשפחות של שלושתם.

ואם הגעתם עד הלום , אז אל תשכחו לעקוב אחרי הדף שלנו בפייסבוק , זה שכרנו היחיד . 

מקור:

אחד מגדולי המלחינים הישראליים היה ילד בשואה בהונגריה

יוחנן זראי ז"ל

נפטר 2017

גן השקמים", "הסלע האדום", "מי שחלם", "שיר ההד", "קול אורלוגין", "אחי הצעיר יהודה", "שיר הקטר" - להיטים נצחיים אלה הם דוגמית מפזמוניו של המלחין יוחנן זראי ז"ל

יוחנן זראי נולד בשנת 1929 בבודפשט שבהונגריה. לפי עדותו, הוא נמשך בילדותו לנגינה על פסנתר  לאחר ששמע את סיפוריו של אביו, שעבד כמזכירו של גוסטב מאהלר.

בצילום למטה : יוחנן זראי מלווה בפסנתר את רעייתו הזמרת ריקה זראי , 1955 , מועדון החיילים ברחוב אילת ביפו 



השואה הטביעה חותם על חייו של זראי. ב גטו בבודפשט אולץ להסתובב עם טלאי צהוב, משם נלקח למחנה ריכוז בצפון־מערב הונגריה. כשהיה כבן 16, לא רק שהפגין תושייה וניצל מצעדת המוות למטהאוזן, כשהוא מצויד בניירות מזויפים, אלא גם הציל את הוריו. ועוד קרובי משפחה כאשר סייע לזייף עבורם תעודות .

כשעלה ארצה ב־1950, לימד באקדמיה למוזיקה בירושלים. לדבריו, בין תלמידיו שם הייתה פסנתרנית מקבוצת כנרת, שעל פזמונים שיצרה איתו, כמו "רב האור והתכלת", חתמה ש. כרמל. זו הייתה, כמובן, נעמי שמר. כהשלמת הכנסה הפעיל זראי את הפעמונים במגדל ימק"א והלחין לתוכנית הרדיו "תו לכל מכתב" שירים ששלחו ילדים, מאזיני התוכנית. את השירים ביצעה ריקה גוזמן, זמרת ופסנתרנית ירושלמית צעירונת, שלימים נודעה כריקה זראי, רעייתו הראשונה.

הוא לא שירת בצה"ל, לאחר ששוחרר מחמת חוסר משקל, אך שלטונות הצבא סיכמו איתו על הלחנת פזמונים ללהקות צבאיות, והוא נשלח ללהקת פיקוד המרכז. התנאי שלו דאז נשמע כיום נאיבי להדהים. "אלחין לכם שירים, הבטחתי, והייתה לי רק בקשה אחת, שריקה ואני נאכל קבוע ארוחת צהריים בחדר האוכל של הפיקוד", סיפר.

הוא המשיך לחפש עבודות כדי להתקיים והחל לנגנן בפסנתר במועדון החיילים ברחוב אילת ביפו , לשם הגיעו כל יוצאי הפלמ"ח וגבעתי והם כבר סידרו לו בהמשך קשרים עם מפיקים ישראליים.

מהר מאוד הפך זראי ילד הפלא של הפזמון הישראלי. הוא הלחין את שירי המחזמר "חמש חמש", כתב עם חיים חפר לאריק לביא את להיטיו הראשונים, בהם "הסלע האדום", שבהתחלה נאסר לשידור, ועוד. בשנות ה־60 הוא הלחין ל"גשר הירקון" וגם את פס הקול של "סאלח שבתי" (1964), סרטו של אפרים קישון. זראי בלט בשיריו ללהקות צבאיות, בהם "מי שחלם", למילים של דידי מנוסי, ו"אחי הצעיר יהודה", שכתב אהוד מנור לזכר אחיו. המלחין, שדישן את רגבי הארץ הזאת בלחניו, לא שהה בה זמן רב וכבר ב־59' החל להיות על הקו לפריז. "זה בגלל ריקה, אשתי הראשונה", נימק. "ככל שהיא שרה שירים שהלחנתי, הנישואים שלנו היו בקריזה. כשהיה לה סיכוי להופיע ב'אולימפיה', יצאנו לשם בתקווה לתקן את הקריזה הזאת. בסוף פריז גמרה את הנישואים שלנו".

אגב, בהיותו בפריז, קפא כשלפתע מצא מולו באחד המועדונים את מרלן דיטריך האגדית, שביקשה ממנו ללמד אותה שיר בעברית לקראת הופעותיה בארץ. כשהגיעה להיכל התרבות, הקהל נדהם לשמוע אותה שרה בעברית את "שיר התן", שכתב עם משה סחר.

ב־71' הוא נעלם לפתע מהנוף שלנו. האם נעלב כאן ממשהו או שמא כעס על מישהו? בראיון פענח זראי את התעלומה. "קיבלתי הזמנה לבוא לקלן בגרמניה כדי לעשות שם מוזיקה ניסיונית עם וידאו־ארט", גילה. "בישראל הכירו את השירים שלי, אבל לא ידעו שאני אוהב אקספרימנטים, דבר שהיה אז בלתי אפשרי בארץ".

ברקע שיחתנו נשמעו הערות בעברית. לדבריו, השמיעה אותן רוזמרי, רעייתו השלישית, גרמנייה לא יהודייה, אותה נשא לאישה לאחר ריקה זראי ויעל גלבוע. "הכרנו בבית משוגעים, שם עסקנו בפסיכותרפיה דרך אמנות", סיפר.

מדוע הפסקת להלחין?

"זה לא קרה במקרה. השירים באו לי בקלות רבה מדי והרגשתי שנהפכתי לרובוט. כאילו שמכניסים למכונה מטבע ויוצא שיר".



מקורות
מקור 4 , ראיון עם Yael Zarai Bolender 

יום ראשון, 7 ביולי 2019

הנער זאנק מושקוביץ, בן 16 , הבריחה מגטו וורשה





מבוא

 זנק מאור ( מושקוביץ) היה בן 16 בבוא קלגסי היטלר לעיר מולדתו ולוצלאבק. נער פשוט היה ככל הנערים שבגרו במאורעות המלחמה , ואולם הוא חונן בתושיה יתרה להיחלץ מכל המצרים שאליהם נקלע וגם להושיט יד עזרה לאחרים.

את אשר ראו עיניו וקלטו אוזניו היה רושם ביומנו מדי יום ביומו , נדודיו ותלאותיו . בהיטלטלו ממחנה למחנה היה נושא את יומנו חבוי בצרור חפציו ושומר עליו כעל בבת עינו . אחרי השחרור ממחנות ההשמדה העלה את פרשת עלילותיו בספר "דרך אלמוות" .

זנק מאור התגייס ב1946 לפלמ"ח ,  עבר קורס מפקדי מחלקות ( מה שנקרא היום קורס קצינים) והיה אחד הלוחמים הנועזים בהגנת קיבוץ יד מרדכי . השתייך לחטיבת הנגב.


מתוך יומנו על הישרדותו כנער בשואה

 "גזירה חדשה : סוגרים את הגטו . מי שיעזוב את הגטו או יצא ממנו בלי רשות צפוי לעונש מוות. 

נתקבל מכתב מאחי הנמצא ששטח שסופח ל"רייך". יחסית עדיין טוב יותר שם מאשר בווארשה.

משפחתי מחליטה , שצריך לברוח מן הגיהנום נזה. אבל , למעשה, זו משימה בלתי אפשרית. אבי , תשו כוחותיו, והוא ממש על סף המוות מרעב בגטו וורשה. הוא לא יוכל לעמוד בנסיון של בריחה. אחיותי – אין סיכוי שתוכלנה להסתדר בכוחות עצמן ולמצוא מחסה. הגורל נפל עלי. אני הצעיר במשפחה. זה עתה מלאו לי 16 שנה.

פרידה . אני רואה את בני משפחתי בפעם האחרונה בחיים. 17 באפריל 1941 . בוקר אביבי בגטו. דוחק ברחוב כרגיל, והאוויר דחוס ריחות של צחנה וזעה. החלטתי לקפוץ לתוך החשמלית. כשהיא עוברת בגטו ברחוב בוניפרטרסקה, אני קופץ, אני בפנים , ולחוסר מזלי – כשלון . אני משתדל  לשחד את הקופאי הפולני . הוא מגיב באיבה גלויה. כעבור דקות מספר טלטלוני בחוזקה מן החשמלית לרחוב , ושוב בגטו ( הערת צוות המיזם ילדים בשואה : החשמליות הפולניות עברו במהירות בכמה מרחובות הגטו היהודי בוורשה כדי לחצות את העיר , אך נאסר עליהן ע"י הגרמנים לעצור או להעלות יהודים בגטו, מאוחר יותר היה בכל חשמלית שוטר פולני).

אני מנסה את מזלי שנית בחשמלית שלאחריה. קפצתי, ותודה לאל הצלחתי . אני משלשל לידו של הקופאי  הפולני כמה עשרות זהובים. הוא משתהה שניות אחדות עד שהחשמלית עוברת מעבר לתחומו של הגטו. בהגיע החשמלית לשם, תפסני בעורפי ובצעקות דחף אותי החוצה. .


אני חופשי, כביכול . בפעם הראשונה בחיי אני עומד לבדי , נתון בידי הגורל. רק רחובות אחדים מפרידים ביני לבין בני משפחתי , ולמעשה תהום של זוועות חוצצת בינינו , אבל  לא זה הרגע להתבוננות בסדרי העולם. אני מוכרח לעקור מכאן מהר ככל האפשר, אם יתפסוני, גורלי נחרץ.

"זה יהודי!"  "יהודון ברח מן הגטו"!

הרגליים נישאות , אני הולך בכיוון של תחנת הרכבת הראשית . דומני שכל עץ וכל כניסה לבית קוראים ורומזים אלי – מה לזה במקומנו? כמה ילדי רחוב פולנים השגיחו בי , הם מצביעים עלי וצווחים : "זה יהודי!"  "יהודון ברח מן הגטו"! . אני עושה עצמי כאלו נעלבתי, ואיני שם לב לדברי ההשמצה שהשמיצוני פרחחים. אני הולך ורץ בדרכי קדימה.

שמש אביבית זורחת בווארשה , קרניה כאלו משתדלות לחמם את גופי ולהפיג את התוגה שבלבי, ולשוא. רוח אביב מפיצה ריחות פרחים , ציפורים מצייצות , העולם יפה כל כך. בשביל מי ?  מעבר השני של החומה , בגטו גוועים ברעב ונמקים במחלות ומאות גופות של מתים מוטלות בחוצות יום יום שעה שעה תחת אותה השמש וכאן בצד הזה, הארי ? סמוך אלי עוברים פולנים ופניהם כתמול שלשום, איש איש ומחשבותיו . הם חיים בעולם אחר.

"אני מגיע לתחנת הרכבת גדנסקי. מרחוק אפשר לראות המוני אנשים הממהרים לעבר הכניסה. גברים, נשים וילדים נחפזים וזורמים באותו כיוון. מהם צוחקים , מתווכחים זה עם זה . מצבם נראה לי כמרומם. שפר עליהם חלקם. "

אני אמסור אותך לגסטאפו"

"אני לובש עוז ומתקרב לקופה , כדי לקנות כרטיס רכבת לנסיעה בכיוון לגבול ה"רייך" . הכרת פני ענתה בי – יהודי ! אני במיצר בלי מוצא. באולם ההמתנה שרצו שוטרים פולנים ושוטרי-חרש בכל פינה. מכאן אי-אפשר לברוח ולא להיתפס תיכף ומיד לאחר מכן. "

"אמרתי בלבי : באין ברירה אהמר על מזלי ויהא מה. הושטתי לקופאי הפולני  תעודת זהות עם דמי-הכרטיס. בלי תעודת זהות אי אפשר לקנות כרטיס נסיעה , ולמזלי לא צויינה בתעודתי המילה "יהודי" . בזכות זו ניצלתי פעמים מספר. 

הקופאי הפולני מסתכל בי בזעם ופער את פיו : "יהודי ברח מן הגטו , יהודי!"  ומיד הוסיף בחירוק שיניים : " אני אמסור אותך לגסטאפו" . התעודה עם הכסף נשארו בידיו. רק נס יכול עכשיו להצילני, כי בלי תעודה ובלי כסף אין לי סיכוי כלשהו להתקיים במקום זה אפילו יום אחד. 

"ביקשתי כרטיס נסיעה ללגיונובו", השיבותי לקופאי , כאלו אני מתעלם מן החשד שהטיל בי. הלה הפנה את ראשו , ומלמל משהו לעומדים על ידו. בו-ברגע תפס אותי שוטר פולני מאחור , לקח את תעודתי , והורה לי לבוא אתו אל הגסטאפו.

השוטר הפולני גרר אותי בכוח דרך הקהל הפולני . כעבור דקות אחדות עמדנו לפני דלת רחבה של משרד " הגייהמושטאט פוליציי דנציגר באנהוף וארשה"  השוטר הפולני דפק על הדלת , אין תשובה . הוא דפק שוב , ופתאום נשמע קול בגרמנית "להיכנס" . נכנסתי . השוטר הפולני כרוך אחרי כצל. אני רואה לפני חדר גדול , ובו מצד אחד שתי מיטות כפולות , אחת על השנייה ומצד שני שולחן ארוך ורחב ועליו בקבוקי משקאות. צלחות ובהן שיירי אוכל שלאחר זלילה, ובין כל אלה פזורים ניירות ותיקים.

בחזית החדר למולי תמונה גדולה של היטלר, ומתחת לה שולחן קטן ועליו מכשירי טלפון . שני חיילי ס"ס שיכורים התחבקו והתנשקו עם שתי נשים. השלישי קצין צעיר של הגסטאפו , אדום פנים , הזדקף , הביט בנו ברוגזה והפליט מפיו : " מה  רוצה החזיר הפולני הזה"? , כשאצבעו נטויה לעבר השוטר שמאחורי. " זהו יהודי --- נוסע ---", השיב השוטר הפולני בגמגום . ראיתי שהשוטר הפולני אינו שולט בגרמנית.

"אני דן אותך למוות. היכן לירות בך כאן או בחוץ ?"

החלטתי לומר לקצין הגרמני את האמת , או חצי-אמת, אם תשחק לי השעה וסיפרתי את סיפורי  בגרמית צחה: "אני יהודי ברחתי מן הגטו , עד עכשיו עבדתי אצל  גרמנים. הגטו נסגר . שם אי אפשר להתקיים , ואין לי חשק לגווע ברעב. יש לי אח באזור הגרמני, אני רוצה לנסוע אליו . אני רוצה לעבוד ולחיות בשקט. בקשתי כרטיס כדי לנסוע אל אחי, בא השוטר הפולני הזה ואסר אותי.

"בתוך כך התאספו לידנו חיילים גרמנים ונשים מן החדרים הסמוכים והסתכלו במחזה. להנאתם הוציא הקצין הגרמני את אקדחו מן הנרתיק , וכיוון אותו הישר אל ראשי  וצווח : "אני דן אותך למוות. היכן לירות בך כאן או בחוץ ?" מחשבותי משום מה שוטטו אותו רגע בעניין אחר לגמרי : מדוע החייל הגרמני הזה , העומד מימין , לובש חולצה  שצווארונה מלוכלך?  מי מכבס לו את בגדיו " איפה 
המכבסה של הצבא הגרמני ? "  מחשבות טפשיות כל כך חלפו במוחי , ואיני יודע מדוע ולמה , ואילו על המוות , שניצב לנגדי, לא נתתי דעתי כל עיקר. " מה לי כאן ומה לי בחוץ" , אין הבדל" . עניתי מה שעניתי בגרמנית לקצין הגסטאפו כלאחר יד."

"עזוב אותו ! ראה מה יפה הילד הזה והוא נקי , למה תפחיד אותו " ?

הקול היה קול של אחת מנשי חברתו של הקצין הגרמני, אבל הוא בשלו . " ברחת מן הגטו, כדור בראשך , הגד את האמת , מדוע ברחת ? מה הכריח אותך לברוח?" "רעב" , עניתי .

הקצין הגרמני ניגש לאצטבה במטבח והוריד ממנה ככר לחם צבאי , ארוז בנייר בדיל וזרק אותו לכיווני , "הא לך" . תחילה לא יכולתי לפתוח את פי מהתרגשות , אבל הרעב גבר על ההתרגשות . תוך דקות אחדות בלעתי את הלחם כולו, ולא נודע כי בא אל קרבי.

פתאום פנה הקצין הגרמני אל השוטר הפולני : , למה אתה עומד , חזיר פולני שכמותך, למה אינך נותן לו כרטיס נסיעה? " ואגב כך שאל אותי : "לאן אתה רוצה לנסוע" ? "ללגיונובורו" ,  עניתי בגרמנית . 


הקצין הגרמני ציווה על השוטר הפולני  לאפשר הנסיעה תוך שהוא גוער בשוטר.
" מודה אני לכולכם" השבתי בגרמנית כמו ילד טוב ויצאתי . 

בתגובה על  גינוני הנימוס שלי פרצה כל החבורה של הנשים והחיילים הגרמנים בצחוק פרוע.

"השוטר הפולני השפיל ראשו ויצא בבושת פניים משתרך אחרי החוצה" תן לו כרטיס לאן שהוא רוצה" , הפטיר אל הקופאי הפולני בתחנת הרכבת .

בהגיעי לקופה  , החלו הפולנים שצבאו על האשנב – אחר כך הוברר לי שכולם מבריחי סחורות וגונבי גבולות , חלקם יהודים בזהות שאולה – להשמיע קולות בגנות הקופאי הפולני: "אתה הפולני גרוע מנאצי , הנאצים ריחמו עליו ואתה רצית להרגו , ראוי אתה שיתלוך , בוגד , פושע ! " מבלי  להוציא הגה  מן הפה , קיבלתי את כרטיס הנסיעה ואת תעודתי חזרה ופניתי אל קרון הרכבת.

צפצוץ , רעידה קלה , הגלגלים התחליו לנוע . אני מתרחק והולך מן הגטו רווי הדמים . העשן השחור המתמר מן הארובה של קטר הרכבת , מצטייר בעיני כאלו צר צורות מופלאות , כאלו עשויות הן מחרוזות של תפילות מעופפות ועולות השמימה  ומבקשות רחמים על מיליוני יהודים הנמקים בגטאות , בלי תוחלת ובלי סיכוי כלשהו להצלה . שקשוק גלגלי הרכבת מחזירני אל המציאות. התחלתי לתכנן , כיצד לעבור את הגבול והיכן המקום הנוח ביותר לכך .

מקור וקרדיט :
זליג (זנק) מאור , דרך אלמוות : מהגיטו עד יד מרדכי, הוצאת מורשת , בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספריית הפועלים, 1974



הנער זנק מושקוביץ , בן 16 בעבודות כפיים במפקדת הגסטאפו בוורשה




מבוא

 זנק מאור ( מושקוביץ) היה בן 16 בבוא קלגסי היטלר לעיר מולדתו ולוצלאבק. נער פשוט היה ככל הנערים שבגרו במאורעות המלחמה , ואולם הוא חונן בתושיה יתרה להיחלץ מכל המצרים שאליהם נקלע וגם להושיט יד עזרה לאחרים.

את אשר ראו עיניו וקלטו אוזניו היה רושם ביומנו מדי יום ביומו , נדודיו ותלאותיו . בהיטלטלו ממחנה למחנה היה נושא את יומנו חבוי בצרור חפציו ושומר עליו כעל בבת עינו . אחרי השחרור ממחנות ההשמדה העלה את פרשת עלילותיו בספר "דרך אלמוות" .
זנק מאור התגייס ב1946 לפמ"לח ,  עבר קורס מפקדי מחלקות ( מה שנקרא היום קורס קצינים) היה אחד הלוחמים הנועזים בהגנת קיבוץ יד מרדכי . השתייך לחטיבת הנגב.


מתוך יומנו על הישרדותו כנער בשואה

 הנער זנק שהיה דובר גרמנית על בוריה נלקח  בשנת 1941 ע"י אנשי הס"ס באזור ולוצלאבק לורשה לעבודות כפייה. מקום העבודה – המפקדה של הגסטאפו , שהשתכנה בבנין ה"סיים" , הוא בית הנבחרים הפולני לשעבר.

"בגינה הסמוכה מוצאים יהודים להורג בלי הרף. איש עומד וחופר בור, ולידו  גרמני השומר עליו , ולידו גרמני השומר עליו . בגמר המלאכה מסיר הגרמני את רובהו מעל שכמו , פוקד על האיש לרדת לתול הבור, יריה – ועלי לכסות את הבור, וההרוג בתוכו, בעפר. "

בכל יום ובמקום עבודה אחר והגרמנים נעזרים בו כמתורגמן מגרמני לפולנית . הם נוטלים את זנק אתם לעבודות מפרכות .

 כותב זנק ביומנו : " רעב רעב , מוות על כל צעד ושעל . רחוב זמנהוף  בווארשה , חיילים גרמניים עוברים ברכבם, החיילים  הגרמנים צוהלים , מתמוגגים מצחוק , טוב להם . אחד מהם מכוון מקלע כלפי היהודים העוברים ושבים ברחוב . צרור מן המקלע – חללים נופלים מכל העברים, הרחוב מפוספס פסים של דם .

מקור וקרדיט :
זליג(זנק) מאור , דרך אלמוות : מהגיטו עד יד מרדכי, הוצאת מורשת , בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספריית הפועלים, 1974


יום שני, 1 ביולי 2019

תמרה דעואל-שטרנברג ז"ל , נערה בת 14 בצעדת המוות וב1948 נלחמת מול הירדנים



תמרה דעואל-שטרנברג (ליטא, 1930 לערך - ישראל, 2007)


נולדה בקובנה לבית דעואל. עם הכיבוש הגרמני ב-1941 גורשה משפחתה לגטו וילנה, אחרי ניסיון בריחה שכשל. ב-1943, עם חיסול הגטו, שולחו תמרה ואחותה למחנה קַייזֶרְוַולְד. משם הועברו לכמה מחנות עבודה.

 ב-1945 הצליחו לברוח משורותיה של צעדת מוות והסתתרו בעיירה פולנית על גבול פולין-גרמניה, עד השחרור על ידי הצבא האדום. 

אחרי השחרור הגיעה לרומניה ומשם עלתה ארצה במסגרת עליית הנוער. במלחמת השחרור נלחמה בגבורה בגוש עציון, נפלה בשבי הירדני ושוחררה כעבור חודש. ציירה, פיסלה וכתבה שירה. יצירותיה הוצגו בתערוכות בארץ.

ב-15 ציוריה ובפסליה המוצגים בבית העדות תמרה מעבירה את זוועות השואה בדרך יצירתית.

לדבריה: "כל אדם ששרד מהפלנטה האחרת תפקידו להשאיר תיעוד כדי שהדורות הבאים יזכרו ולא ישכחו, ולקוות שלעולם זה לא ישנה ושהעולם ילחם בפשע השנאה והרוע. המלחמה נגמרה ב-1945, אבל בשבילי היא לא נגמרה".

   מקורות

תמרה דעואל ז"ל - בית העדות


מרה דעואל-שטרנברג - Yad Vashem

  אחד מציוריה של תמרה דעואל : 



הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....