ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 25 בפברואר 2018

ג'ו פלצ'ק (לימים יוסף אלון), ילד בן 10 , מהקינדר-טרנספורט לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי



אל"ם אלון יוסף (ז''ל)
בשואה
 ג'ו פלצ'ק (לימים יוסף אלון) נולד בעין חרוד בשנת 1929. אמו מגרמניה ואביו מצ'כוסלובקיה הגיעו לפלשתינה כחברי "חפציבה" בשנת 1920, וילדו כאן שני בנים: דוד ויוסף. בשנת 1932 עקב בעיות בריאות של האם, ואכזבה מסוימת מהסוציאליזם הקיבוצי חזרה המשפחה לאירופה, צ'כיה, לעיירה ברנו. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בהיותו בן 10, נשלח ג'ו עם אחיו דוד בן ה-14, בקינדר טרנספורט שאורגן על-ידי סר ניקולאס וינטון האנגלי ברכבת מפראג לאנגליה. שם אומץ ג'ו על-ידי ג'ני וג'ורג' דוידסון, זוג נוצרים חשוכי ילדים. בתום המלחמה חזר ג'ו לצ'כיה, לחפש את הוריו והתבררה לו האמת המרה שהוריו נכלאו בגטו טרזין, ונרצחו באושוויץ בשנת 1944.
 תקומה
 ג'ו למד צורפות, ובעקבות חבר - הוגו מייזל (לימים מרום) ג'ו הולך למבדקים של גדנ"ע אוויר בצ'כוסלובקיה. ביולי 1948 הוא מתחיל קורס טייס בצ'כוסלובקיה ומסיים אותו בנובמבר אותה שנה. 
 בשחקים
 בפברואר 1949 עלה ג'ו ארצה במסגרת חיל האוויר הישראלי.  בתחילה הוא משרת כמטאורולוג מפני שלא היו די מטוסים, וקורס הטייס שעשה בצ'כיה לא הוכר כהסמכה מלאה. בסוף קיץ 1949 צורף לטייסת הנגב והטיס פייפרים. באוגוסט 1950 הוא מקבל דרגת סגן-משנה והסמכה מלאה כטייס. כשהוא בן 25 הוא פוגש את דבורה,שהיתה אחות בבאר שבע, ומקים איתה משפחה. הוא החל את דרכו בטייסת קרב ובשנת 1951 אחרי השלמת קורס מדריכים מונה למדריך בבית הספר לטיסה. ב-1953 - טייס מטאור; בשנת 1954 היה בין ראשוני הטייסים שהטיסו מטוסי סילון, במבצע סיני לחם כמוביל מבנה.
דליה נולדה ב-1954 בבית-חולים עפולה (אז היתה המשפחה ברמת דוד, כנף 1).  ב-1955 - טייס אורגאן;  ב-1956 עבר קורס הסבה למיסטר והוטל עליו לראשונה לפקד על טייסת קרב. יעל נולדה ב-1959 בבית-חולים קפלן ברחובות (אז היתה המשפחה בחצור, כנף 4) באוגוסט 1960 התמנה למפקד טייסת 101 מיסטר. סה"כ פיקד על שלוש טייסות קרב במשך שבע שני וחצי: אורגן, מיסטר ומיראז'. תפקידו המבצעי האחרון של ג'ו היה פיקוד על טייסת המיראז'ים הראשונה של צה"ל.
ב-1965, לאחר שנה באנגליה בקורס פיקוד ומטה, הועבר ג'ו אלון למטה חיל-האוויר והקים את ענף בטיחות טיסה במפקדת חיל האוויר.
ב-1966 מונה למפקד הראשון של בסיס חיל האוויר בחצרים, שהוקם מן היסוד בידיים ישראליות, בארבע שנות כהונתו גדל הבסיס מ-60 איש ל-3,000 ואנשיו לחמו במלחמת ששת הימים ובהתשה. זו היתה פסגת שירותו הצבאי של אל"ם ג'ו אלון. (רחל נולדה ב-1968 בבית חולים סורוקה בבאר שבע).
ב-1970 מונה יוסף (ג'ו) אלון לעוזר הנספח האווירי והימי בשגרירות ישראל בוושינגטון, ארה"ב. ב-1 ביולי 1973, כחודש לפני סיום תפקידו בארה"ב, נרצח ג'ו אלון ביריות בפתח ביתו במרילנד. סיבת הרצח, מניעיו ומבצעיו טרם נתגלו.
 ג'ו אלון ז"ל הותיר אשה ושלוש בנות. אלמנתו, דבורה ז"ל, נפטרה ב-1995.
 הדרך מבאר-שבע לחצרים נקראת על שמו "דרך ג'ו אלון ".  "מרכז ג'ו אלון", ליד קיבוץ להב בנגב הוקם לזכרו. הספר "מי רצח את ג'ו אלון?" מאת פרד ברטון ובתרגום אמיר אורן, ראה אור ב-2010 בהוצאת כנרת זמורה ביתן. סרט תיעודי בהפקת הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית בשם "מי רצח את אבא?" עלה לראשונה לשידור ב-2010 והוקרן מאז בפסטיבלים לסרטי תעודה ברחבי העולם.

באסם מעל הרפת , מסע ההישרדות של אסתר רוטר, בת 11 בתקופת השואה



בקיץ 1942 נשלחו אלפי יהודים מהעיירה למחנה השמדה בלז'ץ ונרצחו. אסתר והוריה נכנסו למסתור עם שכניהם.
שתים עשרה נפשות בתוך התא הקטן, רועדים, פוחדים, חסרי אונים. מבחוץ נשמעו היריות והצעקות. פתאום שמענו קולות. שני שוטרים אוקראינים הסתובבו במרתף ופרצו אל התאים השונים בזה אחר זה. הם הלכו והתקרבו אל מקום מחבואנו. קולותיהם נשמעו קרובים. הם הגיעו עד לדלת התא בו ישבנו ודפקו חזק בדלת. שתקנו וישבנו דוממים כאבנים, כי ראינו מולנו את הסוף ממנו ניסינו להימלט. ואז אחד מהאוקראינים אמר לחברו: "אין כאן איש. חבל על המאמץ", והלכו. ניצלנו. (ע' 23)

בני המשפחה נותרו במחבוא ושרדו סריקה נוספת, הפעם של גרמנים. כשנדמו הצעקות וקולות הירי עלתה המשפחה מהמחבוא לדירתה. בתושיה רבה שרדו אסתר והוריה אקציה נוספת – במסתור, בבריחה ומול קני רוביהם של האוקראינים, איש-איש בנפרד – ושבו הביתה. בעת זו כבר היתה עירם טורקה ריקה מיהודים כמעט לחלוטין.
אמא הלכה ממכר למכר בחיפוש אחר מחסה לשלושתנו, ואם לא לשלושתנו, לפחות לשניים מאתנו או משפחה שתסכים להחביא אותי. אמי הכינה לכל אחד מאתנו תרמיל עם הדברים ההכרחיים. היא גם תפרה שלושה שקיקים לכל אחד מאתנו ושם שמנו את מעט הכסף שנותר לנו, אבל לא מצאה אף אחד שיסכים לקבל אותנו.
יום אחד הגיע גוי, ממכריה של אמי, ואמר להורי שהוא מכיר משפחה שמוכנה לקחת יהודי אחד. אבי אמר לי: "עליך להישאר בחיים. ראית והבנת כל מה שקרה: משפחתנו הושמדה כבר כמעט כולה. מישהו מוכרח להישאר ולחיות. שיספר מה שקרה." הוא ישב אתי ושינן לי את הכתובות של הדודים שלי בארץ ישראל. (ע' 39)

משפחת האיכרים קומרניצקי הסכימה לקלוט את אסתר למרות סכנת החיים שבכך לכל בני המשפחה. לימים קיבלו אחדים מבני המשפחה המסתירה את אות חסידי אומות העולם.
ביקשתי מאמא שתיתן לי תמונה שלה. היתה תמונה אחת שרציתי במיוחד לקבל ממנה. אמא נראתה בה אלגנטית מאד, עטופה בפרווה לבנה, יפה מאד, אצילה ועדינה גם יחד. כשאבא ראה אותי מחזיקה את התמונה, מיד אמר שאסור לי לקחת אותה: "אם מישהו יגלה שאת מחזיקה בתמונה הזו, זה עלול לסכן אותך וגם את המשפחה המצילה אותך." אמא הסכימה אתו ואני נאלצתי להיפרד מהתמונה.
אבא העלה אותי על העגלה, עטף אותי היטב בשמיכה, אמר לי: "ככה, שלא יהיה לך קר". לא היה זמן לפרידות ארוכות. אבא הביט לי בעיניים, אמר "הצליחי, ילדתי" והלך. (ע' 41)
הוריה של אסתר נכלאו בגטו סמבור בסוף 1942.
לא מהמוות דאגתי אלא מכך שלא איהרג יחד עם הורי. השנה היתה 1943. הגרמנים הגבירו את החיפושים. המשפחה חיפשה דרך להחזיר אותי להורי בגטו. אני זוכרת את שאלתם, האם אני מוכנה ורוצה לחזור להורי בגטו. ידעתי והבנתי את הסכנה, אך הגעגועים להורים, אחרי תקופה של קרוב לשנה, הכריעו. פחדתי למות לבדי והעדפתי שהמוות יבוא כשאני יחד עם הורי.
כל ההכנות הושלמו. הלבישו אותי בבגדים של כפריה אוקראינית, מטפחת כיסתה את שערותי ואת פני, והועברתי לביתו של הגיס של מצילתי, שהיה אמור להעביר אותי לגטו. באותו לילה נודע שהגטו חוסל.
האכזבה שלי היתה אז בעיקר מכך שלא אצליח להתאחד עם הורי. לא חשבתי, ולא הבנתי שהמשמעות של חיסול הגטו פירושה הירצחם של הורי. ניסיתי לנחם את עצמי ולקוות שהורי יצליחו לברוח. אני חזרתי לבית מצילי והורי, מוטיולולה, נרצחו ביער שליד סמבור.
            ***
בבית היה מסוכן מדי. העבירו אותי לאסם שמעל לרפת. החליפו לי כל הזמן את מקומות המחבוא. הוחבאתי בתוך שדה פולים גבוה, בתוך ערימות חציר בשדה, בחורשות שבסביבה, ביער שמדרום לבית, ביער שממזרח לבית.
בוקר אחד פולוניה [המסתירה] זרזה אותי לצאת את הרפת אבל כעבור דקה חזרה מבחוץ והורתה לי להסתתר מתחת לתנור כי גרמני מתקרב לבית. גרמני ואוקראיני נכנסו לרפת והתחילו לחפש. ככל הנראה אחת מקרובות המשפחה הלשינה. אחרי שהם עזבו הוברחתי מהר אל היער וטוב שכך, כי הגרמני והאוקראיני חזרו מהר, הפעם – לחדר. היה קר וירד גשם ואני מסתתרת ביער הפתוח ומפחדת. מפחדת מהגרמני ומהאוקראיני, מפחדת מחזירי הבר ומהחיות האחרות שהסתובבו ביער, מפחדת להישאר לבד בלילה. הפחד הזה רדף אותי שנים.
בני המשפחה חפרו בור ברפת שישמש לי מחבוא. פעמים רבות שהיתי בתוך הבור הזה, כאשר האפשרות להתחבא בסביבה או בחורשה ירדה מהפרק. הבור היה קטן, צר וטחוב. מעט קש שימש לי מצע והתכסיתי בשק. הכינים כבשו את שערותי והעכברים הסתובבו חופשי. לא תמיד יכולתי להתאפק וצרחתי מרוב פחד. זה היה ללא ספק מבחן קשה בשביל הגויים שנתנו לי מחסה והם איימו עלי שאם לא אתאפק, יזרקו אותי החוצה. אף פעם לא עשו זאת.
ברוכים יהיו.
(ע' 53-51; מירה קני-פז (עורכת), רק הילדות אינה מזדקנת, ע' 155-154)

באביב 1944 שוחרר האזור על ידי הצבא האדום. אסתר שבה לטורקה, שם קלטו אותה בני משפחת ברונר ששרדו בשואה. אסתר חזרה לדבר יידיש, שפה שאותה הדחיקה בשנות המסתור. היא הועברה לבית יתומים יהודיים בביילסקו שבפולין ומשם עברה לגרמניה עם בני משפחת ברונר. היא הגיעה למחנה העקורים פרנוואלד, שם החלה ללמוד עברית בבית הספר "תרבות", ובאפריל 1946 הצטרפה לקבוצת ילדים של עליית הנוער.

יעקב בר ז"ל ,ילד בן 14 בתקופת השואה בפולין , אלוף משנה בחיל השיריון בצה"ל



בתקופת השואה
יעקב בר (בירנבוים) נולד ב-10 ביוני 1928 כיעקב דוד בירנבוים בביילובז'יג, פולין, עיירה שמנתה כ-15,000 תושבים, כמחציתם יהודים. בנם הבכור של ר' שלמה מאיר וחוה אסתר.

בשנת 1939, בזמן פלישת גרמניה לפולין, גרשו הנאצים את משפחתו מביתה אשר הפך למפקדת הז'נדרמריה בעיר. בשנת 1941 אביו נעצר ומאז נעלמו עקבותיו, כעבור שנים התברר כי נרצח בירייה על ידי הנאצים במרתפי הגסטאפו. בשנת 1942, בזמן גירוש הקהילה היהודית בעיירתו, הופרד ישקה מאמו ואחיותיו שנלקחו למחנה טרבלינקה ונרצחו מאוחר יותר באותו היום בעוד שהוא, ועימו כמה עשרות מבני הקהילה היהודית בעיר, נלקח למחנות עבודה שונים. במהלך העבודה במחנות חלה ישקה בטיפוס הבהרות ואף נפצע קשות ברגלו, אך בזכות תושייתו שרד את המחלה וריפא את רגלו. בשנת 1944 חיבל ישקה בשלוש משחזות במחנה העבודה בו שהה על ידי ביצוע קצר חשמלי. בחקירה שניהלו הגרמנים התגלה כי האשם בחבלה הוא ישקה. לאחר שנתפס והוכה עמדו הגרמנים להוציאו להורג בתלייה אך הוראה שהגיעה ככל הנראה מהאחראים על עבודתו במחנה הורתה להסגירו לידי משמר המחנות, בזמן שנעצר על ידי משמר המחנות הוכה שוב ונחבל בגבו.
לאחר מכן נשלח ישקה לעיר לייפציג ובינואר 1945 הגיע ברכבת למחנה ההשמד הבוכנוולד בו סומן כעציר פוליטי (באמצעות משולש אדום על בגדיו). בפברואר 1945 הועלה על רכבת והועבר למחנה טרזיינשטט בו הוקם "גטו ראווה", המסע ברכבת ארך כשלושה שבועות ובסופו שרדה רק כעשירית מהנוסעים. כאשר שוחרר המחנה במאי 1945 ניגש אל ישקה טנקיסט רוסי והציע לו אוכל ומים, תמונה אשר תחרט בזכרונו מאוחר יותר כאשר יתגייס לחיל השריון. לאחר מכן הגיע ישקה למשרדי הצלב האדום בפראג כפליט וביקש סיוע על מנת לחזור לביתו. כאשר חזר לביתו גילה כי ככל הנראה הוא השורד היחיד ממשפחתו וכי כעת העיירה נשלטת על ידי לאומנים פולניים המתנכלים ליורשי הרכוש היהודי, בנו של ראש העיר אף האיץ בו לעזוב את המקום מחשש לחייו. בעזרת שארית רכושו קנה ישקה תעודות מזויפות וחזר לקהילה היהודית בפראג.
עלילותיו בארץ: במחנה הגיוס סירבו לקבלו ל"שועלי שמשון", ולכן ניגש לאוהל הסמוך, ממנו שמע קולות ברוסית. זה היה הגרעין לחיל השריון. הוא שירת בגדוד 82 מ-1948 עד 1962 וכרס"ר הגדוד השתתף במלחמת סיני. לקורס קצינים סירבו לקבלו, בשל גבו השבור, ורק בהתערבות אלוף ישראל טל הוסכם שיתחייב, כי הוא עושה זאת על אחריותו. הוא חזר לגדוד, אך ב-1962 התמנה על ידי מפקד גייסות השריון, דדו אלעזר, להקים מתקן אימון לשריון בצאלים, והוא סרן בלבד. ישקה המציא למתקן את המספר 500, אסף צוותים, פיתח תורת הדרכה והחל לאמן יחידות. "על כך שמורה לו זכות גדולה", אמר האלוף טל.

נת'קה ניר, הילד בן החמש שהוברח במשאית לרוסיה בשואה



תא"ל נתק'ה ניר (2015-1935) נפצע קשה בששת הימים, אך שב לשטח ביום כיפור. במלחמת לבנון השנייה כעס על המפקדים שהפכו "מנהלים" ודיברו על יעילות במקום הכרעה. עד יומו האחרון האמין כי רק בטנק גלום הכוח לנצח מלחמות.
נת'קה ניר, שנולד בוורשה כנתן הברפלד, היה בן ארבע כשפרצה מלחמת העולם השנייה. אביו, יוסף, איש בית"ר,  היה שומר הראש של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה, בביקוריו בוורשה. ניר זכר היטב את היום בו אביו נכנס הביתה בסערה, לבוש מדי הצבא הפולני ורובה על כתפו. "עלינו לברוח מיד. הגרמנים עומדים לכבוש את ורשה", אמר.

"ריח של מלחמה אפף את הכל. רעשי הפצצות נשמעו לא הרחק משם. מסביב היה הרס, בתים התמוטטו וקרסו. חלקם בערו. החזקתי בידה של אמי והתחלנו לרוץ", כתב ניר בספרו האוטוביוגרפי, "נתק'ה ניר - הקצין הפצוע שחזר לשדה הקרב" ("ידיעות ספרים”, 2010).

אביו התגייס למלחמת העולם השנייה כקצין ביחידת הצלפים של הצבא האדום, ונפרד מהמשפחה לחמש שנים. נתן ואמו רחל, שהיתה בהריון, הוברחו במשאית לאוקראינה ומשם אל כפר במחוז סברדלובסק ברוסיה, שם נולד יענק'לה, אחיו.
אחרי המלחמה התאחדה המשפחה והתרחבה עם לידתה של אחותו פנינה. ב-1948 הם עלו לישראל באונייה "פאן יורק", והתיישבו בחיפה. הקריירה הצבאית שלו, שנמשכה שלושה עשורים, החלה ב-1953, עם גיוסו לגדוד 82 של חטיבה 7 בחיל השריון. את חוויותיו כילד יהודי שנמלט מהנאצים בתקופת השואה זכר היטב במלחמה הראשונה שבה השתתף כחייל, כשפיקד על כניסת טנקים לעזה במלחמת סיני.

"בקורס מ"פים ומג"דים בחיל שריון מספרים על המארב שהוא עשה  כמפקד חטיבת שיריון במלחמת יום הכיפורים כדי להציל את 'ראש הגשר' של אריק שרון (שהוקם במבצע 'אבירי לב' לצליחת התעלה,). במשך שעה וחצי הוא השמיד חטיבת טנקים מסוג T62, הכי מודרנית של הצבא המצרי. הקרב נלמד גם בארצות הברית ובמדינות רבות בעולם".  

החיים במנוסה ביער , בן ציון בלושטיין , בן 16



היער אליו ברחנו מהעיירה , לא היה לנו למקום מפלט. להפך , מצבנו ביער היה כשל חיה נרדפת והיינו צריכים להיזהר מאד מפגישה מקרית עם אחד הגויים מהסביבה. בסתיו שנת 1942 , חוסלו כבר כל הגטאות בעיירות באזורנו ( בגדה המזרחית של הבוג , דרומית לבריסק) בידי פלוגות המוות של הס.ס. גם הכפריים האנטישמיים היו להוטים מאד להסגיר לגרמנים  פליט יהודי תמורת סוכר , או קילו מלח. דמנו הותר לכל דורש, נותרנו לבד ואי אפשר היה לצפות לעזרה כלשהיא.
הבעיה הראשונה , שעמדה בפנינו , יום יום , היתה כיצד להשיג מזון לקיומנו. בתחילת שהותנו ביער , בראשית הסתיו , ניתן היה למזלנו עדיין למצא עוד מעט ירקות : סלק ותפוחי-אדמה שנשארו לפליטה בשדות. נאלצנו לאכול את הירקות כמות שהם, מכיוון שלא היה לנו  במה לבשל ולא נמצא לנו מלח לתבל תבשיל. משגברו הגשמים והאדמה השחורה הפכה להיות בוצית טבעונית , נעשה קשה יותר למצוא דבר מה לאכול.  במקביל , היינו מוכרחים למצוא, לפחות לכמה שעות בלילה , מסתור כלשהו מהקור ומהגשמים העזים שניתכו עלינו .  בלית- ברירה , היינו מתגנבים ומחפשים מחסה בתוך ערמות העשב שערמו אנשי הכפר בשדות .
במשך הקיץ , נהגו הגויים בסביבותינו לקצור את העשב הרענן באחו ולהניחו במפוזר לייבוש. משיבש העשב , היו אוספים אותו לערמה גבוהה בצורת חרוט. טיפות הגשם היו מחליקות על פני החרוט למטה ובאופן שכזה נמנעה חדירתן לתוך הערמה. בדרך זו הצליחו הכפריים לאגור בשדות כמויות ניכרות של עשב יבש,  המרכיב העיקרי בתזונת בהמות הבית שלהם במשך תקופת החורף.
לעת ערב, באור הדמדומים, היינו מתקרבים בזהירות לעבר אחד מחרוטי העשב, מטפסים עד לראש הערמה ומנסים להיכנס פנימה ולהידחק עד כמה שאפשר למרכז חרוט העשב , המוגן יחסית מפגעי מזג האויר הסגרירי ולפיכך , היה שם חם יותר ויבש. השתדלנו לשמור על שלמות החרוט ולא להותיר אחרינו עקבות, אף על פי כן , היה זה מקלט לילה בלבד, השכם בבוקר היינו קמים ממרבצנו ומסתלקים במהירות להסתתר ביער בטרם יציאת הכפריים לשדות.
הסכנה , כאמור , ארבה לנו בכל מקום. בתוך היער הסתובבו קבוצות מזוינות , פרטיזנים כביכול , שהיו למעשה כנופיות בלתי-מאורגנות וחסרות מרות של אלמנטים שונים שברחו ליער. מרביתם היו חיילים סובייטים , שנותקו מיחידותיהם בחזית שלא הצליחו לסגת לתוככי שטחי ברית –המועצות מפני הצבא הגרמני הפולש בקיץ 1941. מיעוטם היו שבויי מלחמה שהצליחו לברוח מהשבי וכן אזרחים מקומיים , פעילים במפלגה הקומוניסטית , שברחו על נפשם מפני הכובש הגרמני. בהשוואה אלינו, היה מצבם של אנשי הכנופיות ביער טוב למדי. ביטחונם האישי היה מובטח כי כל אחד מהם היה מצוייד בנשק אישי , בין שנותר בידיו מתקופת השירות הצבאי ובין שקיבלו ללא קושי מהכפריים , שאספו והסתירו בכפרים כמויות  גדולות של נשק נטוש שהשאירו אחריהם חיילי הצבא הסובייטי הנסוג בעת מתקפת הרצח הגרמנית . אנשי הכנופיות המצוידים בנשק הצליחו להפיל את מוראם על האוכלוסייה המקומית והשיגו מזון בלא כל קושי. יתר על כן, עם רדת החשיכה היו מעיזים לצאת מהיער ולהיכנס לכפרים. בני הכפר היו מארחים אותם מרצון או מאונס, וכך זכו לארוחה חמה ולשנת לילה בבתים מוסקים.
הגעתם של הפליטים היהודים ליער סיכנה , לטענתם , את ביטחונם האישי בו , מכיוון שחיילים גרמנים ושוטרי-עזר אוקראינים עם כלבי גישוש החלו בחיפושים אינטנסיביים ביותר אחרי היהודים הנמלטים ליערות ותוך כדי כך הצליחו לעלות גם על עקבותיהם של אנשי הכנופיות . חברי הכנופיות , שהיו אנטישמיים מובהקים , נהגו להאשים את היהודים בשיתוף-פעולה עם הגרמנים בתקופת היותם בגטו וטענו שבריחתם אל תוך היער נועדה להציל את עורם ולא כדי להילחם בגרמנים. אנשי הכנופיות התגוררו ביער והכירו בו כל שביל ומסתור, ומשנתווספו אלה לרודפינו לא נותר לנו מקום בטוח להסתתר.
הרעב והקור  אילצו אותנו להסתגל למצב ולנקוט בצעדים מעשיים . בלית ברירה , למרות כל הסכנות , יצאנו כמה פעמים לכפרי הסביבה לחפש מזון  וכסות מהקור.  קבוצתנו הקטנה , שמנתה ארבעה איש , הצליחה לחמוק מהיער ולהגיע בחשאי עד לחצרות  הבתים הקיצוניים באחד הכפרים. כל אחד מאתנו לקח בגנבה כמה שקים ריקים שהתגוללו בצרות ומיהר עם שללו בחזרה ליער. מצאנו לשקים אלה שימושים רבים. ברגע שיכולנו לעצור במנוסתנו , התיישבנו על האדמה , קרענו רצועות מהשקים הגסים וכרכנו אותן סביב רגלינו היחפות. בשעה שברחנו מהמחנה הגרמני היו לרגלינו נעליים , אך אלה לא עמדו זמן רב בפגעי השבילים שבהם שוטטנו ברחבי היער ונשחקו ונתבלו מאד. כפות רגלינו היו חבולות וקפואות , ומרגע שעטפנו אותן ברצעות השק העבה רווח לנו מעט. אחר-כך , קרענו פתחים בשקים הגדולים שנותרו בידינו ולבשנו אותם על בגדינו כדי שישמשו לנו כסות מהקור ומהרטיבות, אך יותר מכל סייעו לנו השקים לנשיאת מזון ליער.
בחיפושנו הבלתי נלאים אחר מזון, עקבנו מרחוק אחר הכפריים וגילינו שהם נוהגים לקבור באדמה , במקומות גבוהים במיוחד, מצבורים גדולים של תפוחי אדמה כדי לאחסנם ולשמרם מקיפאון בתקופת החורף. לאחר הפשרת השלגים , היו האיכרים מוציאים את תפוחי האדמה מהבורות . בחלקם היו משתמשים לזריעה באביב והשאר שימש להם למאכל עד לגידולם של תפוחי-האדמה החדשים.
היינו מרחיקים לכת לכת לכפרים המרוחקים עשרות קילומטרים ממקומות המסתור שלנו ביער ומחפשים אחרי תילי תפוחי האדמה החבויים. משנמצאו סימנים מתאימים , חפרנו במקום ללא הפסקה עד שהגענו לשכבת תפוחי האדמה. ואז היינו ממלאים שקים בתפוחי אדמה ככל שיכולנו לשאת ומאמצים את כל שרירי גופנו לגרור את השקים הכבדים, אחרינו , בחזרה ליער.
כשהיינו שבים מפעולה כזו , ראשית היינו מציתים מדורה ומכניסים לתוכה תפוחי אדמה . אחר כך , היינו מתיישבים מסביבה , פותחים בייסורים את רצועות השקים והסמרטוטים שהיו כרוכים לרגלינו ותולים אותם לייבוש מול המדורה. תפוחי האדמה השרופים "הקארטושקס"  - היו מאכלנו היחיד באותה תקופה.
במשך הזמן, תפשו האיכרים  כמה יהודים שהסתתרו בחרוטי העשב בשדות ומפעם לפעם נעשה מסוכן יותר לעזוב את היער ולמצוא בהם מחסה מהקור ומהרטיבות. נאלצנו לחפש פתרונות חליפיים למחסה בלילה. גם אם היו אלה פחות מוצלחים. היינו  מקוששים עצים למדורה, מציתים אש ומתחממים מול המדורה עד שהפכו העצים לגחלים והאדמה מתחתם התחממה כדבעי. אחר כך היינו מזיזים את הגחלים ונשכבים על האדמה המחוממת. לשעה קלה , היינו  מתרווחים ומרגישים חום בכל אברי גופנו, אבל עד מהרה השיג אותנו הקור. כל הלילה היינו סובבים על צידנו. הצד שהיה מונח על האדמה היה מתחמם, אך הצד העליון היה קופא מקור ולא היתה לנו ברירה אלא לסוב שוב ושוב וכך, למרות עייפותנו, לא יכולנו להירדם.
כל שירדה ביער הטמפרטורה מתחת לאפס , כך נעשה שהותנו בלילות , תחת כיפת השמיים , לבלתי אפשרית. לבסוף , התחלנו לחפור בור ובנינו מסתור פשוט מהקור מתחת לפני האדמה. בינתיים גדלה קבוצתנו  ומנתה כבר שמונה איש . הצטרפו אלינו עוד ארבעה יהודים , בני –עייירתנו , שהצליחו להימלט ליער בעת חיסול הגטו. היינו מלאי חששות מהחורף הקרב ושלגיו הכבדים, אבל הבנו היטב שהסכנה העיקרית הצפוייה לנו בחורף אינה הקור , אלא הרעב , בגלל הקושי בהשגת מזון .
החלטנו לנצל את הזמן הקצר שעמד לרשותנו ולאגור תפוחי-אדמה , עד כמה שאפשר, כדי שיהיה לנו מזון במשך החורף הארוך. הזמן דחק בנו ולא ניתן היה להקפיד על כל אמצעי הזהירות שנקטנו עד כה.  לילה אחרי לילה פשטנו בכפרים האוקראינים ואפילו הסמוכים לנו והבאנו לבור כמויות גדולות של תפוחי אדמה. באחד הלילות , בשובנו עם השקים הכבדים החל לרדת השלג הראשון.
 הפעם לא היה לנו הלילה למסתור. חששנו  מאד מהעקבות שהותרנו בשלג אחרינו.
ריצת חיי
אבל איזו ברירה היתה לנו : גררנו את עצמנו למקום המסתור ביער וכשצנחנו במקום תשושים ורטובים עד לשד עצמותנו, מהרנו כרגיל להצית מדורה , לשים בתוכה תפוחי-אדמה תפוחי-אדמה ולפשוט את הסמרטוטים מרגלינו ואת פיסות השקים שלראשינו לייבוש.
עוד בטרם הספקנו להתחמם ולהחליף כוח , נורו עלינו לפתע יריות. בבת אחת קמנו וזינקנו מהמקום.  מטחי-האש נורו ברצף , התוקפים הצליחו לכתר אותנו וירו סביבנו מכל העברים כדי לפגוע בנו למוות.
כשנפתחה עלינו האש , קפצתי ממקומי והתחלתי לרוץ בכל כוחי. הכדורים שרקו מסביבי, אבל היער היה לי למגן. האזור היה סבוך בעצים ובשיחים. לתוקפים היה קשה לכוון ולפגוע בכולנו . הצלחתי להימלט.
רצתי את ריצת חיי. לא הרגשתי בשלג הקפוא תחת רגלי היחפות , בלחץ העצום שאיים לפוצץ את ריאותי, בקוצר הנשימה. לא חשבתי דבר . רצתי כמה קילומטרים עד שידעתי לבטח שרחקתי מרודפי ואז נעצרתי.
 בבת אחת נעשיתי מודע למצבי החמור. כפות רגליי שתתו דם , כל אברי גופי כאבו ומרגע שחדלתי לנוע הצטנן חום גופי, התכווצתי  מקור ולא יכולתי להפסיק לרעוד. הבנתי שאני עלול לקפוא למוות תוך זמן קצר אם לא אצליח להצית מדורה ולהתחמם.
אשרי הגפרור
תנאי החיים הקשים ביער לימדו אותנו לשאת תמיד בכיס כמה גפרורים, כדי שנוכל להצית מדורה , האמצעי היחיד לחימום בעת נדודינו ביער. אמנם, פעמים רבות , הצתנו אש למדורה , גם בלא  גפרורים. היינו מקישים בחוזקה , באבנים , על פיסת פלדה ומתיזים ניצוצות על פטריות יבשות שליקטנו מבין סבכי העצים. הפטריות היו מתלקחות במהירות וכך היתה לנו אש להבעיר מדורה. ואולם באותו זמן מצבי היה נואש כל כך , שלא הייתי מסוגל כמובן, למאמצים רבים. פתיתי השלג שנשרו על גופי הפכול לגלדי קור , הייתי במירוץ נגד הזמן. בידיים מאובנות התחלתי להזיז את ערמות השלג ולחפש פיסות עץ יבשות. מצאתי בכיסי קופסת גפרורים, אלא שהיו בה שלושה גפרורים בלבד. הבנתי היטב שצפויה לי צרה גדולה אם לא אצליח להדליק את האש בעזרת הגפרורים. למזלי, הצלחתי להצית את האש עם הגפרור השני וסוף כל סוף יכולתי לשבת, לנוח ולחמם את ידי מעל המדורה הקטנה.
משפשט החום בגופי התעוררתי גם מקיפאון מחשבותיי והתחלתי לעכל את חומרת מצבי. נותרתי לבד, לגמרי בעולם אכזר , בסביבה עויינת, איך אמשיך לחיות לבד?
מחשבותיי נשאו אותי אל משפחתי, לכל יקירייי שאבדו בעיירה  מבלי שוב, ההורים , האחים ושאר בני משפחתי העניפה . התחלתי להצטער שעזבתי את אימא והאחים ולא הלכתי כמותם אל המוות.
החזית התרחקה מאתנו אלפי קילומטרים כי הגרמנים התקדמו עמוק במזרח. ידעתי שאין לי סיכויי להחזיק לבדי מעמד ביער ולהישרד עד תום המלחמה.
כששקלתי במחשבותיי את האפשרות להתאבד ולשים קץ לכל יסוריי , גיליתי שאני כל כך שבור ורצוץ שאינני מסוגל אפילו לגייס כוחות גופניים ורוחניים על מנת לתכנן ולבצע זאת.
הרימון שכה הסתכנתי בהשגתו , בהחזקתו ובעיקר בהוצאתו ממחבואו ביום הבריחה , היה אמנם ברשותי , אבל לא יכולתי להשתמש בו. כשגנבתי את הרימון , לא היה לי מושג בכלי נשק ולא ידעתי שהייתי צריך ליטול גם נפץ.
להמר על חיי
הייתי נואש , אבל עדיין הייתי מסוגל לחשוב ולשקול את צעדיי לעתיד. להישאר במקום - פירושו הדבר למות, תוך יסורי גסיסה מרעב ומכפור. כל עוד אני מסוגל ללכת , עליי לנסות ולהמר על חיי. לא היה לי מה להפסיד . החלטתי להפר את כללי הזהירות וללכת , בשביל הראשי הקצר המוביל אל אחד הכפרים , סטראדיץ , שבו התגורר אחד ממיודעי משפחתי , האיכר באגלאי, ולבקש ממנו עזרה. והיה והגוי יסכים לעזור לי – אינצל, ואם יסרב וימסור אותי לידי הגרמנים, לא אנסה אפילו לברוח. אמות מיד ואשים קץ לסבלי ולחיים העלובים.
יום שלם ישבתי ליד המדורה וגילגלתי את מחשבותי עד שהגעתי לכלל החלטה. בינתיים ירד היום, השלג קפא על השבילים ביער והפך לקרח.
למרות הקור הנורא , פשטתי מעלי שק שכיסה על גופי ובידיים משותקות כמעט קרעתי אותו לכמה חלקים ועטפתי את רגלי היחפות , כדי שאוכל ללכת.
בחשכת הלילה , מצאתי בקושי את דרכי ביער , גם בלכתי בשביל הראשי . אחרי מספר שעות של הליכה מאומצת בקור ובסערה ביער הגעתי לבסוף לכפר סטראדיץ ואיתרתי את ביתו של האיכר באגלאי.  דפקתי על חלון הבית שוב ושוב עד שהגוי יצא לקראתי. דיבורי עלה לי בקושי ובקול מגומגם וצרוד הסברתי לו מי אני. הוא הקשיב לדבריי אבל שמתי לב שאינו מזהה אותי, שהוא מהסס, ובאמת , קשה היה להכירני. מזה רעב, רזה ולבוש קרעי בגדים. למרות הקור הנורא וחומרת מצבי לא הכניס אותי לביתו .  אמר לי להמתין בחוץ ונעלם בפתח הבית. הדקות ארכו כנצח, אבל לא הייתי מסוגל לעשות יותר דבר. צנחתי על השלג בחצר האפלה והמתנתי בקוצר רוח. האיכר שב ויצא אלי, הניח בידי כיכר לחם גדולה , מספר קופסאות גפרורים וצרור גדול שהכיל כמה שקים קרועים שיוכלו לשמשני לכריכות סביב הרגליים ובגד ישן ללבוש.
חזרתי ליער . צעדתי הלוך ושוב בנבכי היער ולא ידעתי לאן פני מועדות. יום אחר יום הלכתי ללא מטרה , עד לשעות החשיכה.
לפנות ערב , הייתי מקושש ענפים ומצית מדורה . יושב ומתבונן באש עד אשר היתה דועכת והופכת לגחלים ואז הייתי מזיז את הרמץ ושוכב לישון על האדמה החמה. עוד לפני הנץ החמה הייתי מתעורר , כולי מכווץ מקור ולא פעם מצאתי את עצמי מכוסה בערימות של שלג כבד שירד עלי במשך הלילה ובידיים מאובנות הייתי משליך את השלג מעלי . כל מעייני היו בכיכר הלחם . עטפתי אותה בסמרטוטים , כדי שלא תירטב בגשם ובשלג ונשאתי אותה עמי לכל מקום. בשבע עיניים הייתי בודק כל יום את גודלה של הכיכר , מודד אותה בידי ומחשב מחדש לכמה ימים יספיק לי הלחם.
פרסתי פרוסות קטנות , אבל גם כשראיתי שהכיכר קטנה ועומדת להיעלם לא הייתי מיואש , כינן בי איזה שהוא בטחון שבכל זאת אמצא משהו לאכול. ואולי היתה זו התקווה, שאוכל לבקש פעם נוספת את עזרתו של האיכר הגוי.
הרעב והקור ובעיקר הבדידות ביער הביאו אותי לחידלון. איבדתי את חשבון הימים , התאריכים , התחלתי לדבר עם עצמי ולהרגיש שאני עומד לאבד את שפיות דעתי. הייתי אפוף פחד קמאי מכל תנועה ורחש, לבד , בסוף העולם... ימים ארוכים, שלא אוכל לשכוח עד יומי האחרון , השבים ןומבעתים את חלומותי.
באחד הימים , הבחנתי מרחוק בעיר בדמות אדם הנעה לקראתי. ברגע שהבחין בי , התחיל לברוח מפני והבנתי ,ללא צל של ספק , שהוא יהודי. התעוררתי לחיים, התחלתי לרוץ אחריו ולצעוק ביידיש בכל כוחי עד שהפסיק ממרוצתו ונעצר.  זה היה הנער יצחק קמינצקי, בן-עיירתי , שהיה איתי בקבוצה ביער עד להתקפת אנשי הכנופיות. נפלנו האחד בזרועות השני ,  איזו פגישה משמחת!  עכשיו יש טעם לחיות. ביחד כל הצרות תהיינה קצת יותר קלות. ישבנו וסיפרנו אחד לשני כל מה שעבר עלינו בימים שהיינו לבד. לא ידענו מה קרה לשאר בני הקבוצה, מי ניספה ומי הצליח אולי , כמונו, להימלט.
החלטנו ללכת ולבדוק את אזור הבונקר שבו הותקפנו ולבחון את המקום. לא היה שם איש מלבדנו. מסביב לבונקר מצאנו גופות שרופות, מושחתות לבלי היכר של חבירנו – שבגלל פציעתם לא יכלו להימלט או נתפשו במרדף, נורו ונשרפו למוות.
המומים הבטנו בגוויות , אך כפסע היה גורלנו מגורלם, אבל מה צופן לנו המחר ? הסכנה ארבה לנו בכל מקום ובמיוחד באזור זה. חששנו לשוב ולהיתקל כאן באנשי הכנופיות, שכמונו עלולים היו לחזור ולבקר במקום . לפני שהסתלקנו, בחנו את כל מקומות המסתור באדמה סביבה הבונקר ובכמה מהם מצאנו , לשמחתנו, מלאי של תפוחי-אדמה, משהובטח קיומנו ביער, נעשה מצבנו באופן יחסי , לזמן מה, קצת יותר קל. לא היה לנו צורך לצאת ולהסתכן בהליכה לכפרים ויכולנו להיפנות וללמוד את דרכי היער ומבאותיו.
מספר ימים לאחר מכן , נתקלנו בשני נערים יהודים נוספים ששוטטו ביער. הם היו עימנו בבונקר בעת המארב של הכנופיות. שמענו מהם כיצד חוסלו עוד יהודים בידי אנשי הכנופיות ביער.
אם לא נצליח להשיג נשק , לא נצליח לעבור את החורף
 קבוצתנו מנתה עתה ארבעה איש ויכולנו להתחיל ולחשב את דרך חיינו מעבר לטווח היומי. קיומנו היה תלוי בלעדית באפשרות להשיג נשק . לכולנו היה ברור שאם לא נצליח להשיג נשק , לא נצליח לעבור את החורף. טיכסנו עצה וביחד בנינו תכנית כיצד להניע את איכרי הסביבה "לתרום" לנו כלי נשק ותחמושת מתוך מלאי הנשק הסובייטי הנטוש שאספו והסתירו בכל כפר הסביבה.
 החלטנו להערים על אחד הכפריים , להפחיד אותו כדבעי ולהוציא ממנו נשק. ברשותי עדיין היה הרימון , אם כי ללא נפץ, וכן עמדו "לרשותנו" כמה אקדחים דמי מגולפים מעץ , שהצליח להקציע בסכין יחזקאל איבשנשנידר מהחבורה שלנו.  יחזקאל היה נגר במקצועו.
באישון לילה , התקרבנו לאחד הכפרים ונקשנו בחוזקה על דלתו של הבית הקיצוני, שהיה מרוחק משאר בתי-הכפר. כשפתח הכפרי את הדלת , התנפלנו עליו ארבעתנו בבת אחת ותחבנו את "הנשק" שבידנו לגופו. הוצאנו אותו בכוח מהבית ואיימנו להפעיל את נשקנו ולהמיתו, אם יסרב למסור לנו מיד את כל הנשק שברשותו. בתחילה הכחיש נמרצות שיש לו נשק.  אמר , שהיה רוצה לעזור לנו אילו היה הדבר באפשרותו. התרפס וביקש שנחוס על חייו. עמדנו על שלנו ובקול תקיף אמרנו לו שהוא משקר מכיוון שלפי הידיעות "המוסמכות" שבידנו, אנו בטוחים שיש ברשותו כלי נשק. משהחל האיכר לגמגם, הגברנו את הלחץ עליו, אחזנו בכוח בזרועותיו והתחלנו להרחיקו מהבית על מנת לחסלו, כביכול. בשלב זה, החל האיכר להתיייפח ונשבר. ביקש להחזירו לחצר ביתו והבטיח שייתן לנו את מבוקשנו. חזרנו לכיוון הבית , האיכר פתח בחיפזון מקום מסתור באסם והוציא ממש לנגד עינינו המשתאות כמה רובים אוטומטיים, תחמושת וכמה רימונים.
מרגע זה ואילך השתנו חיינו ביער מקצה לקצה. בעזרת הנשק יכולנו להשיג מהכפריים את כל מבוקשנו ולא היה עוד קושי להשיג מזון ולבוש.
בלילות היינו יוצאים לשחר טרף. הכרנו את  תוואי הדרך וארבנו לשיירות המזון במקומות שהיו נוחים לנו להתקיפן. באיומי נשק עצרנו את השיירות והחרמנו מזון כפי צורכינו.
בכוח הנשק, העזנו להיכנס לבתי הכפריים, ולקחת מהם בגדים , מגפיים וכו'. מכאן ואילך אכלנו כל יום לשובע , החלפנו את  קרעי הסמרטוטים בבגדים חמים ורוח חדשה ניסכה בקרבנו.  למדנו להשתמש בנשק הרוסי וחיפשנו דרך לנקום במענינו, ללחום בגרמנים.
מקור וקרדיט :
מרגלית שלאין .  אחד מן ה"צאן " : בן ציון בלושטיין , פרטיזן ולוחם , הוצאה עצמית, 2004

יום ראשון, 18 בפברואר 2018

בני קלינה – הילד מהיער



בן ציון בלושטיין , אשר שירת כלוחם בסיירת של הפרטיזנים הסובייטים  , מספר בספרו  האוטוביוגראפי כיצד במהלך סיורו מצא ילד יהודי ששוכב מחוסר הכרה בין הכפרים האוקראינים בהם סייר .
"ירדתי מסוסתי והתבוננתי בו. ראיתי ילד רזה שבגדיו קרועים ומלוכלכים מאבק ומדם. מיששתי את הדופק בידו וחשתי בפעימות קלות, משמע שעודנו בחיים. ראיתי  שהוא פצוע בחזהו , מיהרתי לקרוע רצועות מבד עבה שהיה בתיקי וחבשתי בהן את הילד, כדי להפסיק את זרימת הדם.
העברתי את הילד לרופא של יחידת הפרטיזנים הרוסים אשר ניתח אותו. למזלו לא נפגע שום איבר חיוני והיה לו סיכוי להחלים. אמצעים רפואיים מרובים לא עמדו אז לרשות הפרטיזנים והסיוע היחידי שיכול היה הרופא להגיש לו היתה זריקת  אנטי-טטנוס שהזריק לו. ישבתי על הדרגש ליד הילד לילה ויום וטיפלתי בו . כאשר התעורר הילד ופקח את עיניו היה מבוהל ומפוחד מאד ועיניו התרוצצו באימה מצד לצד . ניסיתי להרגיעו והתחלתי לדבר אליו , ביידיש. אמרתי לו שלא יפחד , שהוא נמצא במקום בטוח ביחידה של פרטיזנים סובייטים ולא נשקפת סכנה לחייו.
לאחר שנתן בי אמון סיפר הילד על עצמו :
שמו בני קלינה , הוא נולד בשנת 1933 בעיר מזריץ שליד ביאלה פודלאסקה. זו עיר השוכנת  בצומת דרכים , האחת  מהן מובילה לשדליץ , דרך שנייה מובילה לביאלה פודלאסקה ודרך שלישית מובילה ללובלין ונמצאת על אם הדרך בין ברסט ( בריסק) ובין ורשה.
מראשית הפלישה לפולין , בספטמבר 1939 , היתה מזריץ נתונה תחת הכיבוש הגרמני ויהודיה נדונו למצוקות וסבל. אביו של בני ניסה להגן על בנו הקטן וכבר ב1939 הוציא אותו , מבעוד מועד,  ממזריץ ומצא לו מחסה אצל מכריו , משפחה נוצרת—פראבוסלבית, בכפר סטרזובסקה.
המשפחה שאספה את בני קלינה גידלה אותו למעלה משנתיים כאחד מבנייה, וכל אותו הזמן לא היה לבני קשר עם מישהו ממשפחתו האמיתית. יהודי מזריץ הוכנסו ונכלאו בתקופה זו לגטו ונותקו אפשרויות הקשר בינם ובין סביבתם.
הגעגועים העזים למשפחתו העיקו על בני מאד ובאביב שנת 1943 , למרות הסכנה, יצא בחשאי מהכפר, הגיע למזריץ והצליח להיכנס לתוך הגטו. לרוע מזלו, נקלע לאקציה שביצעו הגרמנים באותו יום ברחובות הגטו. הוא נתפש ברחוב בידי חיילים גרמנים לפני שהצליח לפגוש מישהו מבני משפחתו.
יחד עם יהודים אחרים שנתפשו באקציה , כמותו , הובילו  אותם חיילים גרמנים תוך כדי הכאות בקשתות הרובים לכיוון תחנת הרכבת. משהגיעו לשם הבחינו בכמה קרונות בקר פתוחים ובהמון יהודים- נשים , גברים וטף- שנדחפו באכזריות לתוך הקרונות . הקרונות  נדחסו עד אפס מקום באנשים צווחים ומייד נסגרו עליהם הדלתות מבחוץ והם החלו במסע לעבר מחנה ההשמדה טרבלינקה.
בקרון הדחוס , מצא הילד בני המזועזע , אחד מקרובי משפחתו וזה לקח אותו תחת חסותו. בלילה בזמן נסיעתם ברכבת , פרצו כמה בחורים את רשת התיל שחסמה את חלון הקרון וקפצו החוצה בחסות החשיכה. הרכבת החלה להתקרב לאחת התחנות והאטה את נסיעתה. בני חש שקרובו מרים אותו למעלה לעבר החלון ודוחף אותו החוצה : "קפוץ בני , אני קופץ אחריך" .
 הוא נפל ללא פגע בצידי המסילה והצטרף לשלושת הבחורים שקפצו לפניו.
הגרמנים שהבחינו בבריחה שלחו שוטרים פולנים עם כלבי גישוש לחפש אחר הבורחים. בני והבורחים נתפסו והועברו לכלא פולני . פרטיזנים פולנים שהיו גם הם אסורים באותו כלא מצליחים לברוח ומצרפים אליהם את הילד בני.  בשלב מסויים חש בני כי הפרטיזנים הפולנים אינם מעוניינים עוד "להיסחב עם ילד בן 10 "  והחליט שמוטב לו לחזור לאותה משפחה נוצרית שנתנה לו מחסה, בכפר סטרוזובסקה.
למרבה המזל , הצליח בני להגיע אליהם בלא פגע ואבי המשפחה הסכים לקבלו בחזרה. ואולם בני לא יכול היה לשאת יותר את החיים בהיחבא ואת בדידותו בין הגויים והחליט לנסות ולחפש דרך כדי להגיע אל הפרטיזנים הסובייטים.
 אנשי הכפר סטרזובסקה היו נוצרים-פראבוסלבים והעניקו ברצון מקלט וסיוע לחיילים רוסיים שברחו מן השבי למרות הסכנה שבדבר.
משגמלה בלב בני ההחלטה לברוח , פנה באחד הימים לשלושה שבויים רוסיים יהודים שהגיעו באותו שבוע אל הכפר. בהיותו בן המקום, הציע שישמש להם מורה-דרך ויובילם בבטחה לעבר הבוג  וכך יגיע אתם לאזור הפרטיזנים.
השבויים הרוסים לשעבר קיבלו את הצעותיו ויצאו יחד איתו לכיוון דרום-מזרח ליערות פרצ'ב. היה עליהם לעבור מרחק של כ80 ק"מ עד לנהר הבוג. בשעות האור הסתתרו בשדות מפני הגרמנים וניסו להחליף כוח, ובלילות צעדו למחוז חפצם. לאחר שלושה לילות של הליכה מאומצת הגיעו לנהר הבוג בקשיים מרובים הצליחו לחצותו.
לאחר שהגיעו לגדה המזרחית רווח להם . הם חשו שעיקר הסכנה מאחוריהם , ולפיכך העזו לבקש עזרה ונתדפקו על הדלת של אחד הבתים שנקרה לפניהם.
גויה מבוגרת פתחה לפניהם את הדלת והזמינה אותם להיכנס. היא קיבלה אותם בסבר פנים יפות , איפשרה להם לפשוט את בגדיהם ולתלותם לייבוש מול התנור ונתנה לשלושתם לאכול תבשיל חם.
בשעה שאורחיה ישבו וגמעו בשקיקה מן התבשיל , יצאה הגויה מן הבית לחצר להביא חלב ובשקט ניגשה אל השכן ושלחה אותו להזעיק את שני בניה ששירתו במשטרה האוקראינית , האחד כמפקד המשטרה והשני כשוטר.
דקות ספורות לאחר מכן הבחין הילד בני ברעשים מבחוץ ושמע מסביב לבית צעקות ורעש של דוושות אופניים. הוא הבין שאנשים מתקרבים אל הבית, קפץ ממקומו ורץ לכיוון הדלת. באותו רגע נפתחה הדלת בבעיטה והאנשים שהתפרצו פנימה סגרו את הדלת עליו ודחקו אותו מאחוריה אל הקיר.
המתפרצים היו שוטרים אוקראינים שרצו לתפוש את שלושת הבחורים שהיו במרכז החדר.
הילד ניצל את האנדרלמוסיה שנוצרה , יצא ממחבואו מאחורי הדלת ופרץ החוצה. אנשי המשטרה שחיכו בחוץ הבחינו בילד הבורח , אך בהיותו קטן וצנום לא קישרו אותו לבחורים היהודים שבאו לתפוש. הם צעקו לו לעצור , אך הילד המשיך במנוסתו, וכשראו שהוא ממשיך במרוצתו פתחו עליו באש ופגעו בו.
למרות הכאב הצליח להמשיך ולרוץ ובחסות החשיכה הצליח להימלט מרודפיו . הפציעה גרמה לו לאובדן דם רב, אבל לא היתה לו כל ברירה , הוא ידע שאסור לו לעצור במרוצתו, ואפילו לרגע קט. וכך רץ כל אותו לילה כ-18 ק"מ , עד שאזלו כוחותיו , נפל ואיבד את הכרתו לדי הכפר דובו'צה ושם , למזלו מצאתיו למחרת בבוקר.
לאחר הניתוח אצל הפרטיזנים הסובייטים הילד בני החלים מפציעותו. בינתיים התברר לנו שהוא מבוגר יותר מכפי ששיערנו. הוא היה בן 11 שנה ובגלל מצוקת הרעב שסבל ממנה בגטו ובכפר , היה רזה מאוד ונראה צעיר בכמה שנים מגילו האמיתי .
ניתן לו רובה שהותאם למידותיו ( כדי להקטינו קיצצו את קנהו) . ביחידת הפרטיזנים היו באותו עת שני נערים בני גילו , עיקר תפקידם היה להחזיר לכפרים את העגלות והסוסים שנטלנו מהם כדי להביא לבסיס את המזון שהעלו לנו כמס. הכפרים שאליהם נסעו היו בשליטתנו והיו בטוחים מפני התקפות פתע של גרמנים. העדפנו לשלוח בחזרה את העגלות עם הנערים. באזור כפרי איש לא היה חושד בנער הנוהג בעגלה.
 בני יצא לעיתים עם נערים אחרים של יחידת הפרטיזנים , לבוש כרועה צאן , להסתובב בקרבת הכבישים או פסי-הרכבת ולעקוב אחר תנועת הגרמנים. תפקיד הנערים היה להתבונן היטב בסמלי היחידות שעל הטנקים , המשאיות וקרונות הרכבת ולדווח מה ראו והיכן. המידע שאספו היה מועבר למפקדה העורפית של הפרטיזנים במזרח, מאחורי הקווים, ושם ידעו לנתח ולהעריך את המידע שנאסף. כפי ששמענו , במפקדת הצבא הסובייטי ידעו לפענח לפי סימני היחידות באלו יחידות גרמניות מדובר , ועל פי תנועותיהן יכלו לתכנן את המתקפות על הצבא הגרמני.
באחד הימים , לאחר שכל האזור כבר היה משוחרר מהכיבוש הגרמני , נתקל הנער בני בלכתו בעיירה באישה האוקראינית שהלשינה עליו ועל שלושת בני לוויתו למשטרה האוקראינית בשעה שחיפשו מחסה בביתה. הוא הלך בזהירות בעקבותיה מבלי שתרגיש , עד שהגיע לביתה וידע היכן היא מתגוררת. בו במקום החליט שהוא חייב לנקום בה על הלשנתה , שגרמה לרצח חבריו ולפציעתו הקשה.
ערב אחד , הלך בחשאי לביתה עם אקדח . לאחר וידא שאין איש עימה בבית , הציג את עצמו , הזכיר לה מה שעשתה , ירה בה והרגה. מכיוון שחשש שייענש על ידי הנ.ק.ו.ד על שנטל את החוק לידיו , מיהר לעזוב את המקום, צלח את הבוג ועבר לפולין. ב1946 הצליח לעלות ארצה .
במלחמת השחרור, למרות שהיה בן 17 , התגייס ליחידה לוחמת , השתתף בקרבות ונפצע והמשיך בשירות צבאי בצה"ל.
מקור וקרדיט :
מרגלית שלאין .  אחד מן ה"צאן " : בן ציון בלושטיין , פרטיזן ולוחם , הוצאה עצמית, 2004


ז'קי ברקן , ילד בן 5 , שהוסתר ע"י משפחות נוצריות



ז'קי ברקן (בורז'יקובסקי) נולד בבריסל, בלגיה. בהיותו בן חמש נספו הוריו במחנה ההשמדה אושוויץ. במשך שלוש שנים הוסתר מפני הכובש הנאצי על-ידי שתי משפחות נוצריות.

ז'קי ברקן, במאי, מוותיקי הטלוויזיה החינוכית, נולד בבריסל ב-1938. כשהיה בן חמש, בימי השלטון הנאצי בבלגיה, נתפס אביו בנימין ברחוב והועבר למחנה הגסטפו בעיר מאלין. יהודי משתף פעולה, שכינויו היה "ז'אק" ולכנופיה שלו קראו "הז'אקים", זיהה את האב כיהודי והלשין עליו לגסטפו, תמורת כסף.
משנודע לאמו של ז'קי, חנה, כי בעלה עצור, החליטה להצטרף אליו. לפני כן מסרה את הילד לפעוטון נוצרי בבריסל. מאז לא ראה ז'קי ברקן את הוריו - הם הובלו לאושוויץ. לימים בירר את הפרטים על כך, ולמד כי הדבר היה ב-19 באפריל 1943, טרנספורט מספר 20.
בסרט התיעודי "1943, השנה האבודה", חוזר  ז'קי ברקן, לאחר כ-60 שנה, אל השנים שבהן בילה במסתור בבלגיה. הבמאי ז'ורז' קאמאנאיו עיצב את הסרט בנימה מאופקת, אמינה, ללא דרמטיזציה; הסרט מבחין בקפדנות בין הזיכרון האותנטי לבין עובדות שנודעו לברקן רק אחר כך, בהיותו מבוגר. זה תיעוד של החיפוש, של הניסיון הנואש לחזור ולהיזכר לאחר עשרות שנים, אך לא תיעוד של מה שהיה בשנים האפלות. הרי הגיבור היה אז ילד, עם זווית ראייה מצומצמת.
נושאו העיקרי של הסרט הוא מה שאירע לברקן ב-1943, השנה שבה שהה זמן קצר בפעוטון בבריסל, ולאחר מכן בבית משפחה נוצרית בברוז'. בסרט מבקר ברקן, מלווה באשתו, באותו פעוטון בבריסל, הפועל עד היום. מתברר לו שכל מה שהוא זוכר משם הוא הריח וצורתם של החלונות, המחולקים לריבועים. משם נוסעים לברוז', אל הבית שבו שהה שנה אחת, מוסתר בחדר קטן. באותו בית, בחדר אחר, התגורר קצין גרמני. גם שם, ברקן זוכר בעיקר את החלון.
לאחר שנה בברוז', הארגון הנוצרי שהציל את ז'קי (וכמוהו עוד מאות ילדים יהודים), העביר אותו לכפר ביגנהוט, לא רחוק מבריסל. זוג איכרים, מארי ופראנס וןגרבן, הורים לשתי ילדות, נהפכו שם להוריו החדשים. בסרט פוגש ז'קי את אחת הילדות האלה, כיום נזירה מבוגרת, ואת אחותה. מתברר שאנשי הכפר כולו ידעו על ההסתרה ושמרו על הסוד.
ב-1946, לאחר שהמלחמה כבר נגמרה ואיש ממשפחתו של ז'קי לא בא לחפש אותו, החליטה משפחת וןגרבן להטבילו, כי גידלו אותו כבנם. ברגע האחרון הגיע מברק: "התגלתה דודה, לא להטביל". ברקן סיפר כי כאשר הביאה אותו דודתו מביגנהוט אל ביתה בבריסל, הוא החזיק בידו פסלון של מריה, שמשפחת וןגרבן מסרה לו. בן דודתו לקח ממנו את הפסלון בכוח, הוא התנגד והפסלון נפל ונשבר. ז'קי בכה מרה.

ב-1949 הועלה  ז'קי ארצה במסגרת עלית-הנוער ועד גיל בר-מצוה התחנך במסגרת דתית.
ב-1951 הצטרף לקיבוץ של השומר הצעיר ואת שירותו הצבאי עשה בנח"ל. למד קולנוע וטלויזיה בלונדון ותולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב. ברקן הוא מוסמך אוניברסיטת לידס בחינוך לאומנויות. שימש כבמאי ומפיק בטלויזיה החינוכית במשך שלושה עשורים.
o        ז'קי וז'נו - מסע בשחור לבן (תל-אביב : עקד, תשס"ח 2007) <סיפור אוטוביוגרפי>
o        קראו לי ואבוא : שירים (ירושלים : כרמל, תשע"א 2011) <עריכה - דבורה חיץ>
o        מגהץ מחשבות : שירים (תל אביב : צבעונים, 2013)



יום שבת, 17 בפברואר 2018

קורותיו של הילד מיכאל אדם , בן 4 , בשואה



מיכאל אדם נולד בפריז, בירת צרפת, בחודש דצמבר 1939 להורים יוצאי מזרח אירופה, בעלי אזרחות צרפתית. זמן קצר לאחר לידתו, פרצה מלחמת העולם השנייה, ואיתה רדיפת היהודים בארצות אירופה והשמדתם. אביו גויס לצבא הצרפתי הרחק מביתו ונודע לו על הולדת בנו רק דרך מכתבים.



מיכאל כותב שתלמידים שאלו אותו, מה ההרגשה להיות ילד בן ארבע בשואה: "אתה ילד בן ארבע", משיב מיכאל, "יש לך אחות קטנה, ולה שער בהיר ויפה בצבע החיטה. אתה חי בבית חם בכפר, עם ארנבות בחצר, עם חתולים ותרנגולות, עם חברים טובים וכמו לכם, גם עם מורה נחמדה. כולם אוהבים אותך. וביום לא בהיר אחד הכל הופך לסיוט: אסור לך להסתובב חופשי בחוץ ולשחק עם החברים שלך, ואתה בכלל לא מבין למה. לאחר מכן, בבוקר ארור וקודר אחד, באים חיילים גרמנים ועוזריהם המקומיים במדים ולוקחים אותך מהבית לבתי-סוהר, לפחות שלושה, ולאחר מכן למחנה, למין מקום צפוף, מלוכלך, אפל וקר, בלי אימא ובלי עצים, מקום אשר בו אתה רעב ואתה נורא מתגעגע לבית ולחברה הקטנה שלך, שלא תראה אותה עוד לעולם. גם לארנבות אתה מתגעגע.
יום אחד, מעלימים לך את האחות : אין עוד חברים, אין עוד חתולים וגם לא שכנים – מי יודע לאן לקחו אותם! בסוף, שהוא רק התחלה, אתה חוזר לעולם ריק ואתה חולה, שבור, נפחד, בודד, אבוד, זרוק לתוך החיים שהם בשבילך יער אפל, עוין וקר".


הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....