ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 27 בנובמבר 2022

אנטושקה הקדושה: סיפורה המדהים של רותי פרדס

 

מאת: עדי חשמונאי

אפילו היום, בערוב חייה, רותי פרדס מתכוננת להמשך המסע הלא יאמן שנגזר עליה עוד בטרם לידתה בגטו של העיירה הפולנית אוסטרוביץ בפברואר 1940. בביתה ביישוב הררית שבגליל אותו היא חולקת עם ג'ו, בעלה החם והמגונן, היא אספה וממשיכה לאסוף תמונות, מסמכים ועדויות מוקלטות שסייעו לה בהרכבה של פאזל מצמרר, ממנו עולה סיפור בלתי נתפס ממש בעדויות השואה של יהודי אירופה.

בעוד שלושה שבועות תטוס רותי, בליווי משפחתה הישראלית, לכפר הפולני שחסך ממנה במשך שלוש שנים את זוועות השואה ותנסה לארוז במזוודה תשובות למידע המסעיר שמטלטל אותה כבר עשרות שנים: כיצד קצין בצבא הגרמני הציל אותה מהגטו? כיצד היא גדלה מגיל שנתיים עד חמש כנוצרית קתולית בכפר פולני פרו-נאצי? כיצד הצליחה אמה לאתר ולקחת אותה אליה מיד עם תום מלחמת העולם השנייה? וכיצד הכריזו אנשי אותו כפר דווקא עליה - ילדה יהודיה ונרדפת - כקדושה נוצריה, אחרי שייחסו לה את הנס הגדול, כשהצבא הסובייטי פסח על הכפר ולא "סגר איתם חשבון," כפי שעשה בכפרים פולנים רבים שתמכו בנאצים?

"
נולדתי כילדה יהודיה אל תוך השואה הגדולה ביותר שידע העם היהודי בתולדותיו," אומרת רותי, "וכל מה שאני יודעת על התקופה הזאת הוא מסיפורים ששמעתי מאמי זכרה לברכה, מקרובי משפחה, ממכתבים או מאלוייזה - הקצין הפולני ששירת בצבא הגרמני ובעקבות פנייתה של אמא ל"יד ושם" בשנת ,1978 הוא הגיע לישראל כדי לקבל אות הוקרה כחסיד אומות העולם נולדתי בגטו, אני מניחה שהיה רעב והייתי ילדה יהודיה, כמו שאר הילדים.

"
מגיל שנתיים עד חמש הייתי ילדת כפר, ובטח גם שם הייתי כמו ילדה פולניה רגילה, עד שאמא באה לקחת אותי. אני זוכרת חוויות חושיות. למשל, עד היום כאשני נכנסת לכנסיה, אני לא מרגישה שאני במקום שהוא זר לי. אבל איך שהגעתי לארץ - השפה הפולנית נמחקה לי לגמרי. הייתי ילדה נוצרית-קתולית ופתאום אני בישראל, יהודיה, ילדת חוץ בקיבוץ נגבה - ואחרי זמן קצר שוב נרדפת, עם שאר היהודים, על ידי הצבא המצרי במלחמת השחרור."

להמשך הכתבה של עדי חשמונאי

 


הכפרי שהציל את הנערה אסתר ממוות בשואה

 


רגע לפני שאמה ושלושת אחיה נשלחו לגטו, הגיע גבר פולני לעיירה שבה גרה אסתר ואסף אותה לביתו • "רוצה להציל נפש אחת מההשמדה"

מאת: קרני אלדד ( ישראל היום)

בעיירת הולדתי אין לי אף קבר אחד ממשפחתי הענפה שנספתה בשואה, קבר שעליו אוכל להשתטח, אבל יש לי זיכרון, והוא חי  ובוער, וימשיך לחיות כל עוד נשמה באפי. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו  הוא יצא מהגיהינום הזה" (אסתר ברנד,  "זיכרונות נעוריי").

 זהו סיפורה הבלתי ייאמן של אסתר לאנגנאואר, לימים ברנד, ששרדה את התופת באורח נס, עלתה לארץ והקימה משפחה מפוארת. זהו סיפור על אי של אנושיות בתוך  הרוע המצמית, על מוסר עילאי ועל הקרבה.

 אסתר נולדה ב-,1925 הבכורה מתוך  ארבעה ילדים, למשפחה אמידה, יהודיתמסורתית, בעיירה במזרח פולין (היום אוקראינה) בשם טורקה. ילדותה עברה בשלווה  יחסית. להוריה היתה חנות סיטונית, ואומנת טיפלה בבית ובילדים. אבל בגיל  14  האידיליה נסדקה, כשגרמניה פלשה לפולין ומזרח המדינה עבר לידי הרוסים. כל מי  שנחשב ל"מנצל הפרולטריון" נשפט ונענש, וכך גם אביה של אסתר, שנשלח לסיביר ורכושו הולאם. מאותו הרגע, ב-,1939  תחילת מלחמת העולם השנייה, נותרו האם  וארבעת הילדים לבד, בלי האב ובלי החנות, מקור הפרנסה.

כשנכנסו החיילים הרוסים לחנות ולקחו  כל מה שמצאו, רצה אמה של אסתר הביתה, צררה את הכסף שהיה בנמצא, השכיבה את בנה הקטן במיטה ואת הכסף הניחה תחת מראשותיו. היא סיפרה לו בקצרה מה קרה, כיסתה אותו ושמה לו מגבת רטובה על המצח. כשהגיעו החיילים לחפש עוד ממון הם הפכו את הבית, וכשנכנסו לחדר שבו שכב הילד, ביקשה מהם האם לשמור על השקט כי הוא חולה והרופאים חושדים שמדובר בטיפוס. הרוסים ברחו מהבית באותו רגע והכסף ניצל.

 "התושייה הזאת בדיוק עברה מסבתא אל  אמא שלי", מספרת סימה טאוסיג, בתה של אסתר, "היתה לה המון תושייה. תמיד היו לה פתרונות מחוץ לקופסה, והיא היתה מאוד  אמיצה". אנו יושבות בביתה הנעים שבכפר אדומים, בחוץ סופת אביב מניעה את עצי  הפרי בגן, בפנים שקט. מספרים סיפור.

החיים הפכו הפקר

"המשפחה של אמי התחילה להמציא כל  מיני דרכים להתפרנס", ממשיכה סימה, "בתנור של סבתא הם אפו בכל בוקר לחמניות, והדודים היו לוקחים את הסוס והעגלה כדי למכור אותן בבסיס רוסי סמוך. לא הציקו להם ולא רדפו אותם, רק לא היתה פרנסה, היו תלושי מזון ובכל מקום היה צריך  לעמוד בתור". תלתליה החומים-בלונדיניים  של סימה נעים בדברה, עיניה חכמות. רואים שעברה חיים מורכבים, ועדיין היא אופטימית ומחייכת רוב הזמן.

 שנתיים אחר כך הפרו הגרמנים את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופלשו גם לצידה המזרחי של פולין.

"כשהגיעו הגרמנים הם החלו להטיל גזירות על היהודים, מעט-מעט. ככה הרדימו את האוכלוסייה. הם הדגישו שאם היהודים  יפעלו על פי ההנחיות - הכל יהיה בסדר. אחרי כל גזירה נתנו להם להתרגל, ואז הטילו עוד אחת, ובכל פעם הגזירות החמירו. רק חצי שנה לאחר הכיבוש התחילו האקציות  והטרנספורטים". 

אסתר מספרת בזיכרונותיה על פעם שבה  התחבאו שם שלושה ימים רצופים. "ביום השלישי לשהותנו במחבוא ירדנו לדירתנו כדי להצטייד במזון. הבחנתי בשכננו מתקרב לעבר ביתנו בליווי שני אנשי גסטפו. דיווחתי לאמא והיא שפכה במהירות מים על התנור החם שבו רצינו לאפות לחם. רצנו למחבוא. דודה מניה היניקה את התינוק שלא יוציא הגה מפיו... הם פרצו את הדלת, חיפשו בכל פינה ולבסוף יצאו בכעס  וגידפו 'יהודים ארורים'. לרוע המזל, יצאו באותו רגע שלושת בני משפחת השכנים מהמחבוא. הגרמנים לא התירו להם אפילו להתלבש ולקחו אותם יחפים לתחנת הרכבת. שמענו את שריקת הרכבת. היה זה המשלוח האחרון. 

"אחרי זה הם חששו לצאת מהבית",  ממשיכה סימה, "היה להם מעט אוכל ואיכשהו הסתדרו ולא היו רעבים. הרבה פעמים דפקו להם בדלת וביקשו אוכל, ותמיד צירפו אותם לארוחה. אף פעם לא השיבו פניהם  ריקם. התחושה היתה שהחיים הפקר, הרכוש  הפקר, הכל נזיל. איך אפשר לחיות ככה? בלי ביטחון בכלום? גם החיים במחבוא בלתי אפשריים אם אין לך מישהו שידאג לך מבחוץ ויביא לך אוכל.

 "ב-1 בדצמבר  1942 פינו את שארית  היהודים לגטו סמבור. כמה ימים קודם לכן, כשהודיעו להם שצריכים להתפנות, אמא של אסתר אמרה לה שזהו, אין לה יותר אפשרות  להסתדר. היא נשברה. החליטה ללכת לגטו".

 

רק בעלי החיים חופשיים

 בימי רביעי בטורקה היה שוק אזורי של כפרי הסביבה ואסתר היתה אחראית על הקניות לבית. לפעמים היתה עונדת את הטלאי  על הזרוע, ולפעמים הלכה בלעדיו, כי היתה בלונדינית עם עיניים בהירות והיה לה קל להתחזות לאוקראינית, מה גם שדיברה את השפה. באותו יום הלכה למכור את שארית החפצים של המשפחה, בכדי שיוכלו לצאת לגטו עם מעט כסף. בדרך פגשה כפרי והציעה לו לקנות כלי מטבח. הוא הלך אחריה הביתה ושם הראתה לו את מה שנותר.

 "הוא לא ביקש לדעת מחירים, אלא שאל  שאלות שונות ומשונות", סיפרה אסתר, "לבסוף פתח את סגור ליבו והציג לי שאלה - אם אני מוכנה להתלוות אליו לכפרו; הוא מוכן לתת לי מקום מסתור בביתו עד גמר המלחמה. 'לאשתי ולי אין ילדים משלנו', אמר הכפרי, 'ואנו מעוניינים לעשות מעשה טוב בעולם  הזה ולהציל נפש צעירה מהשמדה".

 זאת היתה הפתעה גמורה. אחרי התלבטות קשה הוחלט שאסתר תיסע עם הזר, כי ברור היה שהגטו הוא התחנה האחרונה. לאחר פרידה קורעת לב נסעה אסתר לכפר והתקבלה  שם בחום על ידי מריה, אשתו של הכפרי, ואלודזיו שמו.

 למחרת בבוקר חזר ואלודזיו לטורקה לספר למשפחתה של אסתר שהגיעה בשלום. אמה ביקשה שייקח גם את בתה הקטנה, אבל הוא חשש שזה מסוכן מדי. אסתר לעולם לא  ראתה עוד את אמה, אחיה ואחותה, שנשלחו לאושוויץ. את דבר מחבואה לא גילו בני הזוג לאיש, אפילו לא להוריו של ואלודזיו שגרו בחציו השני של הבית.

 בתחילה התחבאה אסתר בארגז בעל תחתית כפולה. למעלה שמו תפוחי אדמה ולמטה היא  שכבה. כשמלאי תפוחי האדמה הלך ואזל, בנה ואלודזיו מחבוא חדש מתחת לתנור. שם יכלה  אסתר לשבת (כשקודם יכלה רק לשכב) ואפילו לקרוא ספר. בלילות היתה יוצאת לחצר  הקפואה, לשירותים, וקינאה בכלבים ובחתולים שהם חופשיים בעולם.

להמשך סיפור החיים

 


סיפור אהבה טרגי ועוצמתי בשואה בהרבה מזה של רומיאו ויוליה

 

מאת: נמרוד נגב

סיפור אהבה טרגי ועוצמתי בהרבה מזה של רומיאו ויוליה

או אם תרצו - קופידון ושמו מנשה בלטמן:

כל המכתבים המסמכים והפתקים המקוריים הגיעו אלי מעיזבונו של מנשה בעזרתן האדיבה של שרה ורחל..

כאן זיקקתי סיפור אחד מתוך רבים אפשריים נוספים על אותה תקופה על עת השיחרור והאיתור בניצוחו של מנשה.

איתורה של אימי ע"י מנשה בלטמן (בן דודי) וחבריו מהבריגדה וניסיונותיהם להעלותה ארצה.

סיפור המתנהל בין שלושה פתקים, תמונה אחת ושלוש שנים 1942- 1945

לסיפור החיים המלא

https://tinyurl.com/2bwbxvm8


הנזירה הפולניה שהחביאה ילדים יהודים בחבילות דגן באסם

 


ססיליה רושק החביאה ילדים יהודים במנזר ליד וילנה, שם שהתה במהלך המלחמה. היא נולדה בפולין והצטרפה למנזר כשמלאו לה 21. "החביאה אותם בחבילות דגן באסם, הייתה כמו אמא עבורם, מבינה ודואגת"

חסידת אומות העולם ססיליה רושק, נקברה בשנת 2018 ,  בגיל 110 אחרי בפולין. רושק הייתה הנזירה המבוגרת בעולם.

היא העניקה מקלט לילדים יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה והגנה עליהם מרדיפות הנאצים. רושק החביאה אותם במנזר ליד וילנה (היום לטביה) שם התגוררה בזמן המלחמה. בשנת 1984 "יד ושם" הכיר בה כחסידת אומות עולם.

השם בפולנית הוא צציליה רושאק (גם ויקיפדיה העברית אימצה את צורת הכתיב הזו). היא הייתה חלק מקבוצה של שש נזירות שפעלו להסתרת יהודים במנזר הזה תחת האם אננה בורקובסקה. הסתירו בתקופות מסוימות גם מאנשי הארגון היהודי הלוחם.

מקור


יום שבת, 12 בנובמבר 2022

הנס של חוה סלומה בת 14 , ממחנה הריכוז לסיביר

 


"העולם איבד היום עוד בן אדם מדהים וניצול שואה. והמשפחה שלנו איבדה את הסבתא שלנו. אחת הנשים החזקות - סיימה את המאבק שלה. חוה סלומה - הדבק שהחזיק את כולנו ביחד - נפטרה הבוקר בגיל 97.

היא הייתה נשואה לסבא שלנו 75 שנה. סיפור אהבה שאין כמותו. כשהוא מת ביוני בגיל 104 - היא אמרה מיד שהיא תהיה איתו בקרוב. הם לא יכלו להיות בנפרד. ולבסוף היא מתאחדת עם משפחתה והוריה שנרצחו בשואה. היא הייתה בת 13 כשהמלחמה התחילה. היא עלתה לרכבת עם אחותה שנועדה להגיע למחנה ריכוז אך הוסטה לסיביר לאחר שנעשתה עסקה עם הרוסים.

היא אמרה לנו שזה הגורל שהיא שרדה את מחנה העבודה - כדי שתוכל לחיות ולספר את הסיפור של משפחתה. כשסבי וסבתי נפגשו בפולין אחרי המלחמה שניהם איבדו הכל. הם המשיכו לבנות משפחה מלוכדת מדהימה שמתפרשת על פני 4 דורות שהם כינו "העושר שלהם". –

נעמי פרנס.

📷@nparness33

יהי זכרה ברוך לעד ולעולמים .

מקור וקרדיט : הדף של יד ושם באינסטגרם


יום חמישי, 10 בנובמבר 2022

ההישרדות של הילד אברהם (אברי) ברזילי בשואה , המיפגש עם האב , היחידי ששרד והעלייה לארץ

 


אודות הכותב

אברהם (אברי) ברזילי, ממפתחי מערכות ההשקייה האוטמאטיות בישראל, ממקימי הכור הגרעיני בדימונה , מטובי אנשי האמל"ח  במילואים בצה"ל

 בשישה במאי  לפנות ערב, ערכו החיילים מסדר שבו הקצין איחל לנו כל טוב, שנגיע הביתה בשלום ושנמצא את משפחתנו . הגרמנים עזבו ונשארנו חופשיים ללא שמירה. לא צריך היה לפרוץ את הגדר, השער היה פתוח וכולם יצאו לחפש אוכל . יומיים אחר כך הצבא הרוסי שיחרר את המחנה. ראינו מטוסי קרב רוסים מעלינו ומאוד פחדנו. הנשים הוציאו סדינים לבנים ונפנפו בהם, כנראה זה מה שהציל אותנו. בהמשך ראינו טנקים רוסים, על הטנקים יישבו חיילים וניגנו באקורדיאון בשירה אדירה. המשכנו ללכת ברגל, אני הייתי כל הזמן לבד. לכולם הייתה מטרה אחת - להגיע הביתה. הצלחתי לחזור לעירי ושם גיליתי שאבי נותר בחיים. הפגישה הייתה קשה, כולם פרצו בבכי ושאלות רבות נשאלו - היכן סבא, שתי הסבתות, היכן אמא ואווה? ואני עניתי: אף אחד לא יחזור. בלי בכי ובלי ביטוי של רגש כלשהו סיפרתי להם את שקרה לכל הקהילה . לאחר כמה שבועות חליתי והלכתי לרופא. הוא ראה את המספר על היד ואמר שניתן להסיר ואני עניתי שהמספר יישאר על זרועי כמזכרת לכל החיים . התחלתי לאסוף את הרכוש שלנו שהכפריים בזזו אך הם כמובן לא רצו להחזיר דבר. הם לא חשבו שמישהו יחזור מהתופת. לא הסתדרתי עם אבי והגיס של אבי הציע לשלוח אותי לתנועת החלוץ בבודפשט ואכן נסעתי . 

בתנועת החלוץ חילקו את הילדים לתנועות נוער ואני הגעתי ל"שומר הצעיר ". סביבי היו ילדים רבים שהסתתרו בתקופת המלחמה ונותרו יתומים. אני הייתי מהבודדים שעברו במחנות המוות ואסור היה לדבר עליהם . במסגרת התנועה יצאנו לטיולים, השתתפנו בפעילויות מחנאות כמו ה"שומריאדה". התנועה דאגה להכשיר אותנו לחיי הקיבוץ. עסקנו בחקלאות ורכשנו מושג ראשוני בעיבוד אדמה. במקביל לפעילויות ההכשרה, למדנו גם עברית. 

ביולי 1946 נמסר שאנו עולים ארצה. נסעתי למקום לא ידוע, פלסטינה. שיניתי את שמי לברזילי אברהם בטענה שהשם שלי מאוד הונגרי. עברנו במחנה ביגוסלביה, שם ריכזו את כל העולים פליטי השואה. שם התמקמו ילדים מתנועות הנוער גורדוניה, הנוער הציוני, הפועל הצעיר, בני עקיבא ועוד . 'וגא "אונר וינט סיפקו לנו אוכל. המתנו שלושה חודשים וניצלנו את הזמן לתחרויות ספורט בין התנועות, בעיקר כדורגל. בנובמבר 1946 יצאנו לדרך. עלינו על האוניה "כנסת ישראל" 3300 איש בדרך לארץ. אני הייתי החצוצרן של האוניה, התפקיד שלי היה לאסוף את הסדרנים. אווירון סיור בריטי גילה אותנו ליד האי קפריסין וקרא לכולם לרדת למטה. הבהלה על האונייה הייתה גדולה, הבנו שנתפסנו ופרצנו בשירה אדירה של "התקווה". למחרת בבוקר ראינו 8 אוניות קרב מקיפות את האונייה הקשישה שלנו. הם ליוו אותנו עד לנמל חיפה. לא נתנו לבריטים לעלות לספינה וזרקנו עליהם את כל מה שבא ליד. הם הטילו פצצות גז מדמיע. לבסוף הבריטים השתלטו על האונייה וגירשו אותנו למחנה בקפריסין.

 כמעט שנה שהייתי בקפריסין. היה הרבה זמן פנוי וניצלתי אותו ללימוד עברית ולעיסוק בספורט . גויסתי ל"הגנה" לאימונים, הקמנו מחנה אוהלים, למדתי את שפת המורס, למדתי קשרים בחבלים והגנה עצמית וכמובן שהייתי גם החצוצרן. באוגוסט 1947 עליתי ארצה הגעתי למחנה ההסגר בעתלית ומשם הגעתי לקריית שמואל לבית ההבראה של הסוכנות. חודש ימים הבראנו והחלמנו שם אחרי קפריסין. משם הגעתי לכפר הנוער "בן שמן". שם למדנו, עבדנו ושמרנו. זו היית א"י היפה. בבן שמן המשכנו ללמוד עברית ואני למדתי מסגרות וחרטות. חיי החברה בכפר היו מצוינים ולראשונה, אחרי כל מה שעברתי בחיי הקצרים הרגשתי שייך ומאושר. מלבד הלימודים המקצועיים, התאמנו במסגרת ה"הגנה". המצב הביטחוני הורע והיו מתקפות ערביות של שיירות אספקה לכפר. מעניין שכשאני נזכר באותם ימים , אני מגלה שלא פחדתי, כנראה שהימים הקשים במחנות "חיסנו" .אותי בערב הכרזת המדינה הייתה שמחה גדולה, שירה, ריקודים וצעקות " - יש מדינה!" ומיד החלו תקריות אש סביבנו . לפני כיבוש לוד ורמלה הוחלט לפנות את כל יושבי כפר הנוער ואני הגעתי לכפר ויתקין. אחד הזיכרונות הקשים מאותה תקופה היה ב-1948.6.21 כאשר אוניית הנשק של האצ "ל " אלטלנה" נבלמה בקרב יריות ע"י חיילי הפלמ ח" באוקטובר 1948 עברתי לקיבוץ להבות הבשן, השוכן לרגלי הרי הבשן ושם סייענו בשמירת הקיבוץ במלחמת הקוממיות. בהמשך השתלבתי בעבודות מסגרות בקיבוץ. בהמשך עברתי לקיבוץ שובל שבדרום ושם הקדשתי עשר שנים מחיי לחלוציות בנגב. כחלוצים חיינו חיים צנועים, מסתפקים במעט שהיה. באנו במטרה מסוימת - להשלים את הקיבוץ, להוסיף חברים ולתגבר את כוח העבודה. בקיבוץ היה סדר יום נוקשה וקפדני שבו כל אחד נותן לפי יכולותו ומקבל לפי צרכיו. למזלי, קיבלו אותי במסגריה לעבודה במחרטה. במסגרת העבודה, גיליתי בעצמי כישרון חבוי להמצאת פטנטים. בשנות ה 50 -בתקופת הפדאיון שבין היתר רצחו חקלאים, החקלאים פחדו לצאת בלילה לשדות. הצלחתי להמציא ולפתח בעיקר בכוחות עצמי מערכת השקייה אוטומטית שהצילה חקלאים רבים. אחרי קיבוץ שובל גרתי גם בבאר שבע ועבדתי גם בקיבוץ מזרע ובהמשך התחלתי לעבוד בהקמת הכור הגרעיני בדימונה. את אשתי שושי הכרתי בחוג ריקודי עם בבית הספר החקלאי אשל הנשיא. אני ושושי התחתנו ב- 1965 והיינו נשואים כ 46 -שנים. נולדו לנו 2 ילדים - מירב וערן. את הילדות שלי איבדתי ולכן לילדיי נתתי את הכל.

בשנת 1967 הייתי ממקימי באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע ובמשך שנים ניהלתי את בית המלאכה עד יציאתי לפנסיה. עם השנים גם סייעתי לאמל"ח פיקוד דרום ולפרוייקטים של תעשייה אווירית . חיי מלאים בפרקים שלעיתים אני לא מבין כיצד נשארתי שפוי. את כל חיי, מהילדות דרך השואה, העלייה לארץ, הקמת המדינה והחיים בה תיעדתי בספרי "כרם נטעתי בארצי -" את הכרם שהיה למשפחתי בהונגריה איבדתי, אך הקמתי כרם חדש ופורה כאן בישראל ארצי.

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 


ההישרדות של הילד אברהם (אברי) ברזילי בשואה, נער בן 15, בצעדת המוות

 

אודות הכותב

אברהם (אברי) ברזילי, ממפתחי מערכות ההשקייה האוטמאטיות בישראל, ממקימי הכור הגרעיני בדימונה , מטובי אנשי האמל"ח  במילואים בצה"ל

 ב 45.01.25 עזבנו את המחנה. לפני היציאה התלבשתי במספר שכבות. שבועיים הלכנו ב"צעדת המוות". הלכנו רק בלילה, בקור של מינוס 20 מעלות, שלג עד הברכיים. כל מי שיצא מהשורה-ירו בו, כל מי שנפל , דרכו עליו. חיילי האס.אס שליוו אותנו היו אכזריים. הלכנו אל הלא נודע ולמזלי מבחינה גופנית הצלחתי לעמוד במסע הנורא. אחרי שבועיים, באפיסת כוחות העמיסו אותו על רכבת. אחרי נסיעה של לילה ויום, הגענו למחנה הריכוז Rosen Gross ,מחנה איום ונורא . הייתי בצריף דחוס יחד עם עוד כאלף איש . בחוץ היה מאוד קר, פברואר 1945 וירד הרבה שלג. כל בוקר היו ערימות של יהודים מתים מונחות במחנה. אמרתי לעצמי שצריך לצאת מהמחנה הנורא הזה. ערב אחד נפוצה שמועה שמחפשים מכונאים ואני התנדבתי כי בילדותי עסקתי בתיקון אופניים . עברנו למחנה עבודה, עשינו מקלחת וקיבלנו בגדים נקיים. הגענו למחנה Breslau ,במחנה זה אני עבדתי במפעל להרכבת מנועי סילון. התנאים היו טובים - אוכל חם, חדרים מחוממים ומיטות אמיתיות....

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות


ההישרדות של הילד אברהם (אברי) ברזילי בשואה, ילד חצוצרן באושוויץ

 



אודות הכותב

אברהם (אברי) ברזילי, ממפתחי מערכות ההשקייה האוטמאטיות בישראל, ממקימי הכור הגרעיני בדימונה , מטובי אנשי האמל"ח  במילואים בצה"ל

 בסוף חודש אוקטובר הועברתי למחנה "A "שם חפרנו בורות בהם יניחו תפו"א בחורף. בהמשך נשלחתי למחנה "D "בו פעלה תזמורת כלי נשיפה. נתנו לכל ילד כלי נשיפה ואני קיבלתי חצוצרה. צעדנו לאושוויץ ושם מסרנו את כלי הנגינה. יצאתי מבירקנאו ונכנסתי לאושוויץ. היו כל מיני שמועות שגם מאושוויץ לוקחים למשרפות אבל זה היה כבר חודש נובמבר. המשרפות בבירקנאו כבר לא פעלו. בהמשך נשלחתי עם עוד כמה ילדים לעבודות מטבח. באושוויץ קיבלתי גם מספר על זרוע יד שמאל - 14508-B .מרגע זה הפכתי למספר . מצבי הפיזי היה רע, בכל הזדמנות גנבתי תפוחי מהמטבח . ולכן, בתקופה הזו שמנתי, לא נראיתי כמו מוזלמן וכמו כולם, לא ידעתי על מצב החזיתות וכמובן שלא היה מושג עוד כמה זמן נהיה כלואים .

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 


" שיקל" , הרס"ר המיתולוגי של ביה"ס לטיסה היה ילד בשואה

 


נפטר רנ"ג (במיל')  שי יניב ז"ל, הידוע כ"שיקל" האגדי, רס"ר בית הספר לטיסה

"הגעתי מרומניה כילד קטן, כניצול שואה, עם אמא שלי וללא אבי שנרצח בשואה", הוא מספר, "לצבא התגייסתי בשנת 1951. ממש אחרי קום המדינה. הייתי אז רק בן 17, אבל בזמני גייסו קודם וגם רק לשנתיים ולא שלוש שנים כמו היום. לחיל האוויר הגעתי במקרה. לפני שהגעתי לחיל האוויר, הייתי שנתיים בגולני. אחרי זה עברתי קורס סמלים והייתי רב סמל של קורס הטיס. אחר כך מינו אותי לרס"ר הראשון של בית הספר לטיסה, למרות שאני לא טייס ואין לי רישיון טיס.

מקור 1

 

שיקל עלה לארץ מרומניה בגיל 13 עם אימו לאחר ששרד את השואה, ראה את אביו נרצח על ידי הנאצים אל מול עיניו ואת כל חבריו מפנים לו עורף בשל היותו יהודי. אמו נפטרה בארץ והוא הפך לחייל בודד בגולני, ואז חיל-האוויר פנו בחיפושים אחר איש חי"ר לביס"ט. הוא נבחר והפך לרב סמל של שלב המכין בקורס-הטיס. יום אחד חזר מתרגיל עם החניכים, וקיבל הודעה: "מפקד הביס"ט רוצה אותך". "אבל אני מלוכלך, עליי להחליף בגדים" הוא התעקש. "אתה לא מחליף כלום", אמרו לו, והוא התייצב בפני מפקד הביס"ט. "מעכשיו אתה רס"ר בית הספר", הודיע לו אל"ם ישעיהו (שייע) גזית, מפקד הביס"ט דאז. "אתה לא חושב שאני צעיר מדי?", תהה רנ"ג (במיל') שיקל. "גם אני צעיר מדי בשביל להיות מפקד הביס"ט, נהיה בזה ביחד", השיב גזית.

 יום לאחר מכן, הם נפגשו ב5 בבוקר, "'איזה קפה אתה שותה?' שייע שאל והכין לי קפה שחור. 'אתה ואני נקים מסורת בביס"ט, נכתוב נהלים ונעשה הכל יחד'. נפגשנו עם פרחי הטיס, חניך מתח את כולם להקשב לקבלת מפקד הביס"ט, ואני עמדתי מאחור. שייע אמר, 'רגע, איפה הרס"ר?', ובאותו רגע כולם הסתכלו עליי ומחאו כפיים מכאן ועד מחרתיים. מיד לאחר מכן תפסתי את הקורס הבוגר ואמרתי שעלינו להקים מפקדה". כך נולדה מפקדת החניכים הידועה של הביס"ט, שבתחילת דרכה שפטה חניכים על עבירות משמעת וקבעה את החופשים של הקורסים השונים. "במהלך כל הקורס ליוויתי אותם והם היו מצדיעים לי בכל פעם שראו אותי. במסדר כנפיים, אחרי שהם קיבלו את הדרגות והכנפיים, הייתי מחכה להם בחוץ ומצדיע להם", רנ"ג (במיל') שיקל נזכר.

סבא שיקל
חלק מתפקיד הרס"ר הוא לראות את פרחי הטיס מזוויות שבהן המדריכים לא בהכרח יודעים עליהן. "יום אחד הגיע אליי חניך ואמר לי, 'מחר ידיחו אותי'. 'למה ידיחו אותך?', שאלתי. 'שמע, המדריך שלי צועק עליי באוויר ואני מתבלבל ומאבד עשתונות'. 'עלית לשיחה עם מפקד הקורס? מישהו דיבר איתך?', 'לא', הוא ענה. אמרתי: 'אני אדאג לזה'. למחרת הגיעה ועדת ההדחה ודו"ח המדריך המליץ על הדחה. ואז אני הרמתי יד, ואמרתי למפקד הקורס, 'זו התקופה הראשונה של המדריך, נכון?', 'נכון' הוא ענה. 'אתה ידעת שהמדריך צועק על החניך?'. 'לא', השיב. אמרתי: 'סלח לי, ככה לא מתנהגים'. המדריך הראשי החליט שלמחרת הוא טס עם החניך. לאחר הטיסה אמר המדריך הראשי לחניך: 'הצלחת'. החניך סיים קורס-טיס כטייס קרב והגיע לדרגת אלוף-משנה. זה דבר שרס"ר יכול לעשות אם החניכים נותנים בו אמון. לא כל אחד יבוא ויספר לי שמחר מדיחים אותו. הרבה יחזיקו את זה בבטן ויאכלו את עצמם".

מקור 2

לכתבה המלאה




אדוארד יונאס אוסנדרייבר, בן 3 , לבדו בתא הגזים באושוויץ

 


8 בנובמבר 1941 | ילד יהודי הולנדי, אדוארד יונאס אוסנדרייבר, נולד באמסטרדם. בפברואר 1944 גורש לבדו לאושוויץ ונרצח בתא גזים.

היה בן זקונים להוריו היהודים . הם הסתירו אותו אצל משפחה הולנדית כאשר היה בן שנה . ההולנדים הנוצרים המאמצים Nico and Gerda Jansen מאד התקשרו אליו ואהבו אותו , אך עקב הלשנה הפעוט היהודי נתפס ע"י המשטרה ההולנדית והועבר למחנה איסוף ואחר כל ברכבת לאושוויץ.  כמה חודשים קודם נשלחו הוריו ואחיותיו  לאושוויץ .

בצילום : הילד אדוארד יונאס אוסנדרייבר עם הוריו ההולנדים המאמצים בטרם נתפס

מקורות המידע

מקור 1

מקור 2


יום ראשון, 6 בנובמבר 2022

הבריחה של הילד שמעון ישראלי , בן התשע

 


ב-5 בנובמבר 1941 סגרו הגרמנים את הגדרות סביב גטו סטולפצה שבבלרוס. בין היהודים שנכלאו בגטו היה שמעון פוססורסקי בן השמונה. 

שמעון ישראלי נולד בוורשה בירת פולין בשנת 1932 לישראל ואסתר פוססורסקי. הוא היה בן שבע כשהחלה מלחמת העולם השנייה. הוא ברח עם אמו מזרחה והגיע לסטולפצה שליד מינסק.

ביוני 1941 פלשה גרמניה. שמעון נכלא בגטו סטולפצה. בספטמבר 1942 החל רצח יושבי גטו סטולפצה. בין הנרצחים היתה אמו של שמעון. שמעון ברח והגיע למחנה עבודה. כל הגברים היו יוצאים לעבודה, אך שמעון בן התשע הוסתר באחד מצריפי השינה. 

מאות יהודים ברחו ממחנה העבודה והצטרפו לפרטיזנים. מנהיג הבורחים היה הרשל פוססורסקי, אחיו הגדול של שמעון. בין הבורחים היתה אחותו הגדולה של שמעון, הניה. גם שמעון הצטרף לקבוצה זו. כשנתיים חיו שמעון והניה ביערות. 

באחת הפשיטות של הגרמנים נאלצו יושבי המחנה להימלט על נפשם. סיפרה הניה:

"גרמנים יורים עלינו ואנחנו בורחים ובורחים דרך ביצות ואני יודעת שאף אחד לא יעביר את שמעון. אני אבל יודעת שילד אחד טבע בביצות וכל הדרך אני בוכה. ואנחנו מגיעים לנחל צר, זרקו שני עצים עבים, וזה היה גשר. בצד השני היו פרטיזנים, גדוד אחר, והם קיבלו אותנו, ואני לא רוצה לעבור. ... אני בוכה ויושבת ובוכה, ואני אומרת: "אני לא זזה. אם שמעון לא עבר, אז הוא טבע, ואם הוא לא עבר עד עכשיו, אז הוא לא יעבור את הגשר הזה", ואני מחכה לו, ובשום אופן לא עוברת. כבר כולם עברו, ובא פרטיזן נוצרי, והוא שואל אותי ברוסית: "מה את יושבת פה? אולי תעברי כבר ותיקחי את אחיך? כל הדרך אני סוחב אותו."

"זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאיבדתי אותו."

לאחר השחרור גילו שמעון והניה שמכל בני משפחתם שרדו רק שניהם. סיפרה הניה:

"אחותי גיטה הייתה בשבילי הסמל של שלמות. היא ידעה לרקוד יפה. היא כבר הייתה בת שמונה עשרה או תשע עשרה. והאח הרשל שנפל ביער בשורות הפרטיזנים - כל המשפחה שרה מאוד יפה. חוץ ממני. אני חושבת שאני הייתי הכי לא מוצלחת בבית ודווקא הכי קטנים והכי לא מוצלחים נשארו בחיים, וכל השלמות והיופי והכל, לא נשאר מזה כלום."

שמעון והניה חזרו לוורשה. סיפרה הניה:

"עמדתי על יד נהר הוויסלה והבטתי: כל ורשה היתה אדמה אחת. לא היה אף בית עומד. הכל הרסו. לאן עכשיו הולכים? אנשים הלכו ונסעו ממחנות [לעיירות] ומהעיירות הלכו [לערים] לחפש משפחה. כל הדרכים היו אנשים עם תרמילים על הגב. אבל ידענו שהמטרה שלנו היא להגיע לארץ."

שמעון עבר לגרמניה ושם עבד תקופה קצרה בחוות הכשרה. ב-1946 עלה לארץ ישראל. שמעון שינה את שם משפחתו לישראלי, על שם אביו שנרצח בשואה. 


שמעון ישראלי הוא שחקן וזמר.
מופעיו, בהם הצגות יחיד, הוצגו מאות פעמים על במות בישראל. הוא הקים תאטרון נוער ואופרה קאמרית לזמרים עולים מחבר העמים. הוא היה שחקן בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרון חיפה, והיה חבר בלהקת בצל ירוק. בשנת 2005 קיבל ישראלי פרס מפעל חיים במסגרת טקס פרס התיאטרון הישראלי של האקדמיה הישראלית לתיאטרון.


פנייה למלך הולנד ולותיקן : עזרו בהשבת ילדים יהודיים שאומצו בשואה ע"י נוצרים

 


אלפי ילדים יהודיים אומצו בשואה על ידי משפחות נוצריות, אך הללו סירבו להחזירם למשפחותיהם ולעם היהודי לאחר השואה: "עזרו להם לחזור לעמם, בטרם יהיה מאוחר"

ארגון יד לאחים פנה במכתבים נרגשים למלך הולנד וילם-אלכסנדר ולאפיפיור פרנציסקוס וקרא להם לקרוא למאמינים נוצריים לחשוף את האמת בפני מי ילדים יהודיים שנשלחו על ידי הוריהם לאימוץ אצל משפחות נוצריות, אך לא שבו לידיהן או לידי העם היהודי, לאחר השואה.

מדובר בנושא כאוב, שיד לאחים עוסק בו כבר כחמש עשרה שנה, אך מלבד צעדים מזעריים, לא ננקטה פעולה ממשית מצד הגופים המעורבים בנושא, כמו הוותיקן או ממשלת הולנד.

"בהולנד התנהל רישום מרכזי של הצעירים היהודיים מיתומי מלחמת העולם השניה, בארגון הממשלתי: O.P.K – Commissie van Oorlogspleegkindren. ארגון OPK לא שיתף את רשימותיו עם היהודים, כדי שלא יפעלו להוצאתם מהסביבה הזרה. OPK אף קבע בהחלטה שרירותית מי מהם יהודי, ורשם את חלקם כנוצרים - כגון ילדים שהוטבלו לנצרות במלחמה או אחריה, כשהאב היה נוצרי והאם יהודיה, או כשההורים נחשבו חסרי דת או לא שמרו מצוות". 

בארגון מדגישים, כי בניגוד לממשלות אחרות באירופה, דווקא בהולנד ישנו תיעוד מדויק של הילדים המאומצים, אך גם בוועדה ממשלתית שנערכה כמה שנים לאחר מלחמת העולם, לא נעשה דבר, למרות זעקות הקהילה היהודית. "הוועדה של ממשלת הולנד שהוקמה כמה שנים לאחר המלחמה, החליטה כי בניגוד למסורת של החוק המשפחתי ההולנדי, לפיו כל ילד צריך להתחנך ע"פ אמונת הוריו הנפטרים, כל החלטה תהיה תלויה במצב הילד. לפי קביעתם, המצב הפיזי והפסיכולוגי היה העיקרון המנחה יחידי שלפיו צריך להחליט בנוגע לאומנה". 

פניה דומה נעשתה כאמור לוותיקן, על רקע העובדה שהאפיפיור פיוס ה-12 לא הרשה להחזיר ילדים יהודים שאומצו במנזרים או על ידי משפחות נוצריות, חזרה למשפחותיהם ועמם לאחר השואה

לכתבה המלאה של גדי דויטש


יהודים נרדפים. סיפורו של אחד מהילדים שהציל הארגון דרך התיעוד שנותר

  

מאת: ד"ר יוחאי בן- גדליה

ב-27 באוגוסט 1942, שלחה נשיאת המוסד הפילנתרופי הצרפתי "בית הילד – הכוכב החדש של הילדים בצרפת" לעמיתתה בקליניקה "אם וילד" ברחוב רו אמלו 36 בפריז, מכתב קצר, אליו צורף גזיר עיתון שעליו שורטטו מידות נעליים של ילדה קטנה

להמשך סיפור החיים בבלוג הספריה הלאומית , נכתב ע"י ד"ר יוחאי בן-גדליה


רגעים קטנים של חסד וזיכרון: העשור האבוד של הגיבור מסרייבו

 


אבי אלבחרי ניצל ממחנה השמדה וגדל במנזר, אך גם כשעלה לישראל המשיך להיטלטל בין ידיים ומוסדות. במסע אובססיבי לגילוי זהותו, הוא אסף רסיס לרסיס והרכיב את תמונת ילדותו שנגזלה. בגיל 86, הוא ממשיך להנחיל את מורשת יהדות סרייבו: "יש לי משימה, שיזכרו שהיו אנשים , מאת:  אלי אשכנזי

 מסלול חייו המפותל של הילד בן הארבע

אלבחרי נולד בסרייבו בנובמבר 1937 לארנה והרי. שם הולדתו היה אלברט (באטו). ילדות רגילה של משפחה מוכרת וגדולה שהייתה חלק מהקהילה היהודית בעיר. האבא מדריך סקי וטיפוס הרים. היה חבר במועדון "ידידי הטבע", מעין חוג חברתי שלצד טיולים כלל מפגשים, אירועים ומסיבות.

באפריל 1941 הכול נגמר: הגרמנים כבשו את סרייבו, ובוסניה והרצגובינה הפכו חלק מהמדינה הקרואטית, עושת דברם של הנאצים. בחדווה יתרה החלו הקרואטים האכזרים במעצר המוני של היהודים וגירושם למחנות מוות בקרואטיה. האב, הרי, נשלח למחנה יסנובץ הנוראי כבר עם כיבוש העיר. הילד אלברט ואמו היו מאחרוני תושבי הרובע היהודי שנותרו בסרייבו. בדצמבר הגיע גם תורם. כאלף יהודים נדחסו לתוך מרכז התרבות של הקהילה. אלבחרי זוכר "מחנק, רעש, אנשים מבוהלים ובעיקר תחושת אימה".

עד סוף דצמבר נשלחו כולם למחנה ג'קובו. הילד אלברט ניצל; אנגלה, אשתו של הדוד מנטו, הגיעה לבקר את גיסתה, ארנה, ויצאה משם אוחזת בידו של הילד אלברט. לשומר השיבה כי זה נכדה, אתו גם הגיעה. כעבור זמן מה, יצרה קשר עם גיסה, מוני אלעזר, קצין בפרטיזנים, ששלח שליח שהבריח את הילד הקטן מסרייבו לספליט. לאלעזר, אחיה של אמו, ולבנו, דדו, לימים רמטכ"ל צה"ל, צפויים עוד תפקידים מרכזיים בעלילת חייו של אלבחרי.

ללא אב ואם החל מסלול חייו המפותל של הילד בן הארבע. הדוד שנלחם בשורות הפרטיזנים הכניס את אחיינו למנזר והבטיח שישוב אליו בסוף המלחמה. אלבחרי זוכר חיים שקטים וביקורים בבית קרובי משפחה בספליט, שם התאכסן הילד מירקו-מישה עם אמו, ברטה אשכנזי. גם הם נמלטו מסרייבו. האב-הבעל, אליהו-אליאס, נותר מאחור ונרצח במחנה יסנובץ.

בסוף 1942 השקט היחסי בספליט הופר גם כן; העיר הופצצה ונכבשה בידי הגרמנים. גם בית המחסה לילדים, בו התגורר אבי, הופגז. הילדים שהתחבאו במקלט ניצלו והועברו למנזר. פחות מחודש שהו במנזר הזה, אולם אבי זוכר תקופה נוראית של משטר אימים, עונשים קשים והתעללות. בין השאר לילדים ניתנו זמנים קצובים ללכת לשירותים. מי שלא הצליח להתאפק נענש בכריעה על ברכיו על גרגרי מלח גס או זרעי תירס.

עוד הוא זוכר צפיפות קשה וצמא כבד. את הזיכרונות הקשים ייחס לשתי נזירות. רק בביקור שערך בספליט בשנת 1988, הצליח לסדר את זיכרונותיו ולהבין שהנזירות קוריטאס וססיליה היו בעצם אלו שהגנו עליו ועל הילדים הנוספים, בהם כמה ילדים יהודים נוספים. כששב לישראל, פנה ל"יד ושם" בבקשה כי יוענק לשתיים אות חסידות אומות העולם. לאחר בדיקות שנעשו, הוחלט כי אכן השתיים זכאיות לאות זה והוא הוענק להן בטקס שנערך בספליט.

 במנזר הוטבל הילד אלברט-באטו לנצרות ושמו שונה לאנטון. עם תום המלחמה הדוד, מוני, שב, כמו שהבטיח. אולם במנזר ששינה כתובת, היו כבר נזירות אחרות. הן לא הכירו את מוני אלעזר וטענו כי אינן מבינות מי הוא הילד אלברט שהוא מחפש. מרוב כעס שלף הדוד את אקדחו ואיים כי יהפוך את המקום עד שהילד יימסר לידיו. לפתע הבינו הנזירות את בקשתו והילד נמסר אליו.

האישה שהצילה את חייו הפכה לסיוט שלו

הילד בן השמונה שב לסרייבו, עיר הולדתו. ילד יתום שלא היה יכול לקבל כל תמיכה מקהילה יהודית חרבה שהרכיבו שרידים ששבו לחפש את קרוביהם. שוב הוא מצא את עצמו במוסד לילדים עזובים, יתומי מלחמה, שנוהל בידי נזירות. משם הוא זוכר נערים שבזמן המלחמה היו בשורות הפרטיזנים. מוכי טראומה ומחזות קשים, היו מדי פעם מתפרצים בהתקפי חרדה מלווים בזעקות מקפיאות דם.

מצבו הגופני היה ירוד, אך הוא הסתובב הרבה בחוצות העיר העתיקה והחל להכיר את השוק והסמטאות. התברר לו כי בעיר גר זוג, קרובי משפחה, והם ביקשו לקחת אותו לביתם. לפתע הילד העזוב זכה לבית חם. ביתם של נדיה וד"ר מילן זון היה מרכז חברתי תוסס ומלא שמחת חיים. הזוג היה ממקימי חיל הרפואה של הפרטיזנים ונמנה על המעגל הקרוב של טיטו, מפקד צבא הפרטיזנים, שהפך אחרי המלחמה לראש ממשלת יוגוסלביה ונשיאה.

אבל הגורל המשיך לתעתע בילד; אחרי שזכה סוף סוף לחום של בית, החליטה הדודה אנגלה לדרוש אפוטרופסות עליו. הוא הגיע לבית מנוכר. האישה שכמה שנים קודם הצילה את חייו הפכה לסיוט שלו: היא הפכה אותו למעין משרת קטן ומדי פעם הענישה אותו בכליאה במרתף. בנה, תשוש הנפש, היה מרביץ ומתעלל בו.

"יש לך בן-דוד, הוא מפקד בצבא של ישראל"

הגיהינום הסתיים כשהועבר לבית יתומים של הקהילה היהודית בבלגרד. מקום חם וצוות עובדים סבלני ורגיש. "חשתי שהחיים מחייכים אליי", כתב. אבל לגלגל הענק אליו הוטל, היו עוד תכניות לילד היתום; הוא נמסר לאימוץ משפחה, שאביה היהודי היה עדיין בהסגר בבולגריה, בעוד אשתו ובתו הגויות היו זקוקות לכרטיס כניסה לישראל, בדמותו של ילד יהודי שאימצו. זמן קצר אחרי שמילא את תפקידו ואחרי שאב המשפחה הגיע גם כן לישראל, שוב נזרק הילד כחפץ חסר תועלת.


הפעם היה זה לפנימיית נוער דתית בכפר הרא"ה. שוב הוא חווה ניכור, הצקות, עונשים ובדידות. ילד ללא משפחה, לבד בעולם. הוא זכר שעם בואו לישראל ניגשה אליו אישה ואמרה לו שיש לו בן-דוד, דדו שמו. "הוא מפקד בצבא של ישראל והוא גר בקיבוץ עין שמר", אמרה לו. עד היום אבי לא יודע מי הייתה אותה אישה.

מחכה שהוא יבוא לחלץ אותו מהמוסד. לעתים ישב על המרפסת וצפה לדרך שעולה אל המוסד, מקווה שבכך יזרז את בואו של האדם שכלל לא הכיר ולא ידע איך הוא נראה.

בחודש מאי 1951 זה קרה: הילד אבי שב מהשוק של חדרה, אליו הביא עם סוס ועגלה את התוצרת החקלאית של כפר הנוער. בצד הדרך עמד גבר נאה ליד טנדר צבאי. אחרי שהתיר את הסוס מרתמתו, שמע ילדים קוראים לו ולידם הקצין. "זה דדו", הבין.

אחרי מסע שכנועים, פניות והפצרות שארך כנראה כמה שבועות, הבין דדו כי לא יוכל להבקיע את חומות האטימות. הוא הגיע למוסד, הורה לאלבחרי לארוז את חפציו ולקח אותו לביתו. שנתיים וחצי של סבל ובדידות בארץ החדשה הסתיימו, ובאו לקיצן עשר שנים בהן לא ידע חום של בית וחיי ילדות.

דדו פנה ל"קיבוץ הארצי" שצרף את הנער לחברת נוער בקיבוץ רוחמה. הילד המוכה והכפוף הזדקף, ספג חום ואהבה והחזיר לעולם. התחבר למוזיקה ישראלית והמשיך לאהוב את השירים של יוגוסלביה. התחתן עם מירה ולהם נולדו ארבעה ילדים.

כל חייו עבד בחינוך, בהדרכה. חלק ניכר משנותיו עם אנשים שהחברה לא חייכה אליהם. בחדר המלאכה שלו, בביתו שבחדרה, הוא מפסל; אימא מוסרת את בנה יחידה לידיה של אישה אחרת. בפסל אחר נזירות שמגוננות על ילדים. פסלים של בעלי מקצוע בשוק של סרייבו, חלק מעולם שנגדע באחת.

"
יש לי מטלה", הוא אומר, "שיזכרו שהיו אנשים, שהיו חיים בסרייבו, ורק בגלל שהיו יהודים, הם הושמדו". בן 82, הוא לא עייף וממשיך ליצור, לספר, להנחיל את מורשת יהדות סרייבו. יהדות שלדבריו אף פעם לא מוזכרת, גם כאן בישראל. הוא מלא חיוניות ואופטימיות, חיוכו כובש. עשר השנים שנגזלו מחייו לא ניכרות בו. "בסמינר עדות ב'יד ושם' המנחה שאל אותי מי לימד אותי לאהוב. אין לי תשובה לכך, זה פשוט מי שאני".

מקור וקרדיט , אלי אשכנזי


נפטר אל"מ ( מיל' ) טוביה רביב ז"ל :הילד מהשואה שהפך להיות אחד ממפקדי חטיבות השריון הנועזים במלחמת יום הכיפורים

    אל"מ (מיל') טוביה רביב 21- באוגוסט 1934 – 24 בינואר 2023, יהי זכרו ברוך !! רביב נולד בעיר סובוטיצה שבצפון סרביה (אז ביוגוסל...