ציפי גנדלמן, בת 4 בבית היתומים היהודי בבודפשט

 

מאת: גל גנות

ציפי גנדלמן נולדה בבודפשט וגדלה עם אמה אחרי שאביה נפטר כשהיא בת שנתיים בלבד. בגיל ארבע הופרדה מהאם, שנשלחה למחנה עבודה. "הגרמנים הגיעו באחד הלילות, קראו לכולם לצאת מהבניין והפרידו בין הילדים לאמהות", היא מספרת, "לפני שנפרדנו, אמי אמרה לי ללכת לבית היתומים היהודים בעיר, שם אחותי אורה הייתה. הייתי קטנה, אני זוכרת בעיקר את הרחובות הריקים ואת הגרמנים שעמדו בצידי הדרך עם רובים". באותו היום, נשמעו סירנות ולפתע הגרמנים פרצו לבית היתומים ולקחו את הילדים לגטו.

אחרי שחרור בודפשט עברה ציפי לרומניה ומשם לבית הבראה בפרנקפורט. ב-1947 הגיעה לנמל חיפה ועברה לחיות בקיבוץ עין שמר. "במלחמת העצמאות שירתי בצה"ל כפקידה פלוגתית בחטיבת הצנחנים", ציפי נזכרת, "אחרי השחרור התחתנתי והקמתי את המשפחה הנהדרת שלי, כל מה שיש לי. אני סבתא לשבעה נכדים ונכדות, ויש לי שלושה נינים ואחד נוסף בדרך".

אחד מנכדיה הוא עמרי, חובש קרבי בגדוד 50 של הנח"ל, שגר במרחק שלוש דקות ממנה בנסיעה בקלנועית. "אהבת חיי", ציפי משתפת בהתרגשות, "מאז שנולד אני מאוד מחוברת אליו".

מקור

קלרתיה הקטנה ואחיה בובי הוברחו למשפחות שונות בהולנד שהחביאו אותם, רק קלרתיה שרדה

 

מאת: Chen Lachiany

 בערב אחד של שנת 1940 היו בביתם שבאמסטרדם ההורים יוסף ואנה, בובי בן ה-8, וקלרה (קלרתיה) הקטנה בת ה-3 למשפחת סוואב Swaab.

הצבא דפק בדלת, ודרש שהם יתפנו מהבית, לתיאטרון גדול שם קיבצו את כל היהודים.

בתיאטרון הגדול שבו קיבצו את היהודים הייתה מחתרת הולנדית, ובמחתרת היו שני אחים - יאן ויאפ ואן דה חר. הם רצו להציל ילדים יהודים, וכך הציעו לאנה ויוסף ההורים- לקחת את ילדיהם, ולהבריח אותם בתוך שקי כביסה כשהם מורדמים עם כדורי שינה.

אנה ויוסף, שהיו הורים צעירים בגילאי ה20, לא ידעו לאן ייקחו את הילדים הקטנים שלהם, והיו צריכים לקבל החלטה קשה- האם למסור את הילדים אל הלא נודע, או לקחת אותם איתם- כנראה אל תאי הגזים.

הם החליטו למסור את הילדים.

כך קלרתיה הקטנה ואחיה בובי הוברחו למשפחות שונות שהחביאו אותם.

המשפחות האלה לא היו בהכרח אנשים טובים, או בכלל. הם קיבלו כסף עבור הילדים שנמצאים אצלם.

לקלרתיה הקטנה היו תלתלים שחורים (היהודים ההולנדים לא היו בהירים), אז גזזו אותם, וצבעו את שיערה לג'ינג'י, כדי שיחשבו שהיא נוצריה. לימדו אותה כל השירים, והחגים הנוצריים. היא הייתה הולכת לכנסייה ביום ראשון ושרה אל מול כולם. זה סיפור הכיסוי- היא בת דודה שהגיעה מרחוק. נוצריה.

את שמה שינו לקרלה Carla. שם נוצרי.

היא חיה בחרדה אינסופית שמא יעלו עליה ויתפסו אותה.

וכל זה, בשביל שיאן ויאפ, מהמחתרת ההולנדית, יגיעו לביקור, ויגלו שמצבה לא טוב (לשון המעטה), ויצטרכו להעביר אותה למשפחה אחרת, שם היא תלמד סיפור כיסוי חדש, יהיה לה שם חדש, היא צריכה להכיר את בני המשפחה החדשים והכל מחדש.

וכך שוב

ושוב

ושוב.

כל הזמן הזה, היא הייתה צריכה לזכור בליבה שהיא קלרתיה סוואב. יהודיה. ביתם של אנה ויוסף סוואב.

יום אחד הגיעה למשפחה אחת, וגם אחיה בובי הגיע לאותה משפחה. היא ישבה בחוץ בדשא כשהגיעו הנאצים.

הוא רץ להתחבא בתוך מיכל לאיסוף מים.

היא ראתה מהצד איך הנאצים פותחים את המיכל, מוצאים אותו, ויורים בו.

כשנגמרה המלחמה, קלרתיה הועברה לבית יתומים.

בגיל 16 היא עלתה לארץ. לבדה. לא יודעת מילה בעברית.

אף אחד מבני משפחתה לא שרד.

אף אחד.

היא התגייסה לנח"ל ושינתה את שמה לנורית.

היא למדה סיעוד והייתה אחות אחראית מחלקת ילדים בבית חולים כל השנים, עד הפנסיה.

היא ילדה 3 בנות, הצעירה שבהן היא אמא שלי.

לסבתא נורית יש ראיון מצולם במסגרת פרויקט שעשה שפילברג, הקלטת נמצאת ביד ושם.

היום לסבתא נורית יש 9 נכדים,

ו11 נינים.

מאחלת לך סבתא חיים ארוכים וטובים

 מקור

 

בגיל 103, נזירה דנית שהצילה שני תינוקות יהודים בשואה זכתה להוקרה מישראל

 

מאת: עופר אדרת 

הנזירה אנה-ליסה הייתה בת 22 ב-1943 כשטיפלה במסגרת הכנסייה במקס ובירטה, שני תינוקות רכים שהוריהם לא הורשו לקחת איתם כשנמלטו לשוודיה. כעבור שנתיים הוריהם שבו לקחת אותם, וב-2010 השניים נפגשו מחדש עם הנזירה ששמרה עליהם.

מאחורי ההכרה המאוחרת שקיבלה הנזירה הקשישה עומד איתמר וכסלר מתל אביב, ששמע לפני כמה שנים על סיפור ההצלה מפי מקס סולוביי, אחד התינוקות — בן דודו מדרגה שניה. מקס נולד בדנמרק באוגוסט 1943, כחודשיים לפני המבצע הדרמטי להצלת יהודי המדינה, במסגרתו פונו לשוודיה השכנה. כיוון שהיה קטן מכדי לקחת אותו למסע עם הוריו הוא הועבר לדיאקוניה, מוסד של הכנסייה שכלל בית חולים וגן ילדים, בעיר פרדריקסברג הסמוכה לקופנהגן. הוא הוסתר שם במשך כשנה וחצי עם תינוקת יהודיה נוספת, בירטה סייבואו, שגם הוריה פונו לשוודיה. מי שטיפלה בהם במשך כל התקופה היתה האחות בילוב יספרסן, שהיתה אז בת 22. כעבור שנתיים שבו ההורים והשיבו אותם לחיקם.

"אין ספק שרבים מן הנשים והגברים ששירתו בדיאקוניה באותן שנים סיכנו עצמם כשהסתירו אנשי מחתרת פצועים וטיפלו בהם, כשם שהצילו את שני התינוקות", אומר וכסלר. "הם טיפלו בתינוקות והגנו עליהם במסירות ותוך סיכון עצמי". בילוב יספרסן היא היחידה שעודה בחיים. "דמותה צנועה ומלאת אמפתיה. אין ספק שפעלה מתוך אהבה ותחושה עמוקה של מחוייבות, ושלא כדי לקבל פרס", הוסיף.

באתר יד ושם מתואר סיפור הצלתם של יהודי דנמרק באוקטובר 1943 כ"אחד הסיפורים המיוחדים ויוצאי הדופן בשואה". גרמניה כבשה את דנמרק באפריל 1940, אך מאחר ולפי תורת הגזע הנאצית השתייכו הדנים לגזע הארי היה הכיבוש הגרמני בעל אופי מתון יחסית ומוסדות השלטון המשיכו לפעול. מצבם של יהודי המדינה לא השתנה כמעט בשנים הראשונות, אך שינוי לרעה חל בסתיו 1943 בעקבות התגברות מבצעי המחתרת הדנית ומעשי חבלה נגד הגרמנים, תכננה גרמניה להגביל את האוטונומיה הדנית. הממשלה הדנית התפטרה במחאה, המושל הצבאי הגרמני הכריז על מצב חירום וכוחות גרמנים החלו בהכנות לגירוש 7,800 יהודי דנמרק. "השמועה על הגירוש המתוכנן עברה מפה לאוזן והיהודים הוזהרו, הועברו למקומות מסתור ולנמלי דייגים ומשם — לשוודיה. דנים רבים תרמו למבצע שאליו הצטרפה המחתרת הדנית", נכתב באתר יד ושם.

 

לכתבה המלאה של עופר אדרת

ציפה רובין , שהייתה ילדה בשואה , חזרה לקיבוץ ניר עוז אחרי שניצלה שוב

 

מאת: ניר חסון

ציפה רובין, ניצולת השואה השנייה בקיבוץ ניר עוז , נולדה בליטא תוך כדי המלחמה ב–1944. היא והוריה ניצלו תודות לחסידת אומות עולם. "ההורים שלי חיו בגטו בוילנה, לאבא היה כרטיס לצאת לעבודה, לפני האקציה האחרונה הוא אמר לאמא שלי 'בואי נברח כי מחר בטח ייקחו אותנו', הוא הציע שהיא תנסה לצאת עם כרטיס העבודה שלו, שאולי הגרמנים לא יבדקו את השם. הוא יצא עם כרטיס העבודה שלו, נתן לה את הכרטיס דרך חור בחומה ובאמת היא ניסתה וזה הצליח. הם ברחו לאישה, גויה בשם ויקטוריה, שהייתה מבריחה לחם לאנשים שהיו בגטו והכירה את אבא שלי. אישה אחרת, פרופסור באוניברסיטה, הכינה להם תעודות מזויפות, של שני ממזרים נוצרים. למחרת תפסו אותה והיא נרצחה".

במשך כל שנות המלחמה הסתתרה אמה של רובין אצל ויקטוריה, בזמן שאביה עבד בכפרים מרוחקים. מפעם לפעם הוא היה מתחבא בין קורות שהושטו על הנהר כדי להגיע לאשתו ולהביא לה אוכל מהחווה. "הבעיה הייתה שניסו לשדך אותו לכל מיני בחורות שם והוא היה צריך לעשות את עצמו שהוא לא מעוניין", מספרת רובין.

ב–1947 עלתה המשפחה לארץ, שוב בעזרת תעודות מזויפות, אחד הזיכרונות הראשונים שלה הוא מהאונייה בדרך לארץ. "השאירו אותי לישון בתא, התעוררתי כי המים היכו בחלון והתחלתי לצרוח ואז הופיע אדם עם סכין ענקית, אבל זה רק הזיכרון שלי, זה היה טבח עם סכין קטנה, הוא דיבר אלי באיטלקית והלך לקרוא לאמא שלי...

רובין הייתה מורה ומרכזת המוסד החינוכי....

המחבלים נכנסו גם לבית משפחת רובין. "שמענו אותם מפילים ארונות, הם יצאו, ישבנו בשקט כמה שעות ואז הם נכנסו שוב. החתן של נכדתי אמר לנו להיכנס מתחת למיטות, היה לו אקדח והוא נעמד ליד הדלת עם האקדח שלוף. אבל הוא ידע שאם הוא יורה הם יקראו לכולם. נכנס נוחבה אחד, ככה עם הראש, אבל היה חושך גמור, הוא לא ראה אותנו ושמענו שהוא צועק 'אין כאן אף אחד' ואז הם הבעירו את הבית". בני המשפחה המשיכו לשבת בתוך הממ"ד בזמן שהבית מסביבם עולה באש.

 

"שמענו את התקרה נופלת ועשן התחיל להיכנס לממ"ד ואנחנו התחלנו להיחנק. היתה אפשרות או שניפול לידיים שלהם או שניחנק, החתן החליט שנצא, הם עזרו לנו לצאת מהחלון, באותה שנייה בדיוק לא היה אף אחד מהם על השביל. בהליכה כפופה הגענו לפינה מאחורי המקלחת, יש שם פינה שעשיתי בשביל עציצים ומגרפות ויש שם ארון עם כל מיני מכשירים, ישבנו שם כפופים, שנינו בני 80 והקיר מאחורינו לוהט מהשריפה ומלמעלה יש גג והמסגרת שלו נפלה שני מילימטרים מהרגל שלי, השמש קופחת וישבנו שעתיים, פחדנו לזוז. אחרי שעתיים, שמונה שעות מאז שהתחיל האירוע ראינו חייל. מבחינתי זו היתה הישרדות, בכל פעם שסיפרתי את זה, סיפרתי כאילו זה לא סיפור שלי, כאילו זה קרה למישהו אחר. בדיוק לפני המלחמה קניתי מטבח חדש, היו צריכים לבוא להתקין אותו אחרי החג, אבל המטבח נשאר בנגרייה, הבית שרוף והנגר, עופר קלדרון, חטוף".

 

לכתבה המלאה של ניר חסון

".

 

שרגא נגב , שהיה ילד בשואה , חזר לעבוד בשדות קיבוץ ניר עוז

 

מאת: ניר חסון

לפני שבוע חזר שרגא נגב, חבר קיבוץ ניר עוז, לקיבוץ הנטוש כדי לעבוד בגידולי שדה. הוא המתין שהטרקטור יתפנה כדי שיוכל להתחיל לרסס את שדות תפוחי האדמה ובינתיים רכב על אופניים אל חדר קטן שהוקצה לו בקיבוץ ללינה. הבית שלו אמנם לא נשרף אבל ניזוק קשות ב–7 באוקטובר, "הלכתי לשם, אבל אני מרגיש לא טוב לחזור לגור שם ואני לא היחידי, זה כנראה יקח זמן", הוא אומר. נגב, בן 85, הוא אחד משני ניצולי השואה שגרו בקיבוץ ניר עוז ביום המתקפה.

כמו רבים מוותיקי הקיבוץ הוא לא שש לשתף ברגשות. "למורה הראשונה שלי קראו אחוזה, היא הייתה הילדה הראשונה של שכונת אחוזת בית, היא אמרה לי שני דברים, דבר ראשון 'תחליף את השם שלך', ודבר שני 'בנוגע לזיכרונות, זיכרונות בוחרים'. זה מצא חן בעיני, אז אני בוחר מה לזכור", הוא מסביר.

נגב נולד בשם פייבל למפרט בעיירה בפולין, סמוך לגבול רוסיה. "כשהגרמנים התקרבו הרוסים אמרו 'מי שרוצה לחיות צריך לעבור את הנהר, מי שלא, בעיה שלו', בדיעבד כל מי שנשאר הלך למחנות. אנחנו עברנו את הנהר וכל הזמן היינו בנדודים", הוא מספר. המשפחה נדדה ברוסיה במשך כל שנות המלחמה, אביו הועסק בתחום הרכבות והם נדדו מתחנה לתחנה. במשך שנות המלחמה איבדו הוריו של נגב את שני אחיו. "ההורים לא רצו לספר, ניסינו לסחוט אבל לא הלך, במלחמה גם נולדו להם שתי תאומות באחת העיירות, אבל הן נפטרו, "אותן אני זוכר, אני לא יודע ממה הן מתו, מצבנו היה טוב יותר ממי שהלך למחנות, אבל עדיין היה קשה מאוד. אני לא זוכר שמישהו התעלל בנו או משהו כזה, להורים היה מאוד קשה אבל הם לא שיתפו אותנו". בסוף המלחמה חזרה המשפחה למחנות פליטים בפולין, שם פגש נגב מדריך ממחנות העולים ששכנע אותו לשכנע את ההורים לעלות ארצה. מהמחנה הם הועברו לנמל מרסיי בצרפת ומשם עלו לישראל. "ככה הגענו לארץ הלא מובטחת, אני לא בטוח שעשיתי עסקה טובה", הוא אומר בהומור מריר. השם שרגא הוא עברות מקובל לשם פייבל ואת השם נגב הוא בחר עם אשתו אחרי החתונה בניר עוז......

 

לכתבה המלאה של ניר חסון

 

"כשעברתי את השואה הייתי בגיל של הנכד שלי, שננעל איתי בממ"ד בבארי"

 

חיים רענן העביר את השואה יחד עם אימו, כשאביו מחכה להם בארץ ישראל. בגיל 17 הוא הגיע לקיבוץ בארי, שם נשאר עד ל-7 באוקטובר. "למזלנו הגדול, כל המשפחה שלי ניצלה מבלי להיפגע פיזית, אך הטראומה חקוקה לנצח אצל כולנו"

 

איריס ליפשיץ-קליגר

הוספת תגובה

חיים רענן, בן 89, יליד הונגריה, שרד את השואה, מתגורר בקיבוץ בארי מאז גיל 17, נשוי, אב לחמישה ילדים ו-19 נכדים ונינים. הסתתר ב-7 באוקטובר בממ"ד עם נכדו "שבגיל שלו עברתי את השואה".

מלחמת העולם השנייה: "נולדתי בהונגריה ב-1935. בן יחיד להוריי. אבא שלי הספיק לעלות לארץ לפני המלחמה, אבל אמי ואני נותרנו בבודפשט והסתתרנו במקומות שונים במרתפים ובמקלטים כדי להישמר מפני ההפצצות על העיר. אחר כך הועברנו לגטו ושם חיינו בצפיפות ובתנאים קשים עד סיום המלחמה".

העלייה לישראל: "עלינו על ספינת מעפילים והגענו איתה לאיטליה. שם חיינו קרוב לשנה עד שהגיע תורנו לעלות ארצה, ב-1947. הייתי אז כבר נער בן 12. בדרך לישראל עצרנו בקפריסין לכמה חודשים ומשם הגענו למחנה המעפילים בעתלית, שם קיבלו את כל מי שהגיע מקפריסין. בארץ חברנו לאבא שלי והתגוררנו תחילה בדירת חדר בירושלים, ומשם עברנו לחולון וליפו. לקיבוץ בארי הגעתי כבר בגיל 17. אחרי השחרור מצה"ל חזרתי לקיבוץ שבו התגוררתי עד 7 באוקטובר. אחרי התופת פינו אותנו למלון בים המלח. היום אני מתגורר בדיור מוגן עם אשתי בתל-אביב".

7 באוקטובר: "היינו כל המשפחה בקיבוץ כשהתחיל מטח הטילים ב-6:30 בבוקר. נכנסנו מיד לממ"ד. אני, שעברתי את השואה כילד קטן, הייתי אז בגיל של הנכד שלי שננעל איתי בממ"ד בבארי באותה שבת ארורה. אשתי חנה הייתה אצל בתנו בתל-אביב. גם שתי נכדותיי הנוספות עם המשפחות שלהן נעלו את עצמן בממ"דים. בהודעות הווטסאפ התעדכנו כל הזמן על המתרחש וניסינו להבין האם אנחנו הבאים בתור.

"בממ"ד אמרנו לילדים להיות בשקט, שאפשר לבכות אבל בשקט, העיקר לא לעשות רעש. הסברנו להם גם שאסור לצאת לשירותים. מסביב כבר התחלנו להבין ששרפו בתים ורצחו משפחות. למזלנו הגדול, בעצם הענק, כל המשפחה שלי ניצלה מבלי להיפגע פיזית, אך הטראומה נותרה חקוקה לנצח אצל כולנו. הייתי סך הכל כ-20 שעות בממ"ד מיום שבת בשש בבוקר ועד יום ראשון בשתיים וחצי לפנות בוקר, כשהגיעו המחלצים של צה"ל".

אז והיום: "באשר להקבלה שעושים בין התופת של 7 באוקטובר לזוועות השואה, בעיניי בכל זאת מדובר בשני אירועים נפרדים. אין קשר בין השניים משום שלא אותן סיבות הובילו לאירועים — הגרמנים חשבו שהם הגזע הנעלה ולכן הם השמידו יהודים, אבל גם צוענים ונכים, כל מי שלא היה כמוהם, בעוד שמאז קום המדינה אנחנו למעשה נלחמים על הזכות שלנו לחיות בארץ הזאת.

"הקיבוץ שלנו, בארי, איבד כ-100 חברים, ביניהם גם חטופים, שאני מתפלל ומייחל בכל יום מאז 7 באוקטובר לשלומם ולחזרתם בשלום הביתה. כל יום שעובר המצב מדאיג יותר ויותר. לשיטתי צריך להחזיר את החטופים הביתה בכל תנאי, צריך לתת הכל כדי שהם יוכלו להשתחרר. אין לנו ברירה אחרת — חייבים להציל אותם".

"הקיבוץ שלנו, בארי, איבד כ-100 חברים, ביניהם גם חטופים, שאני מתפלל ומייחל בכל יום מאז 7 באוקטובר לשלומם ולחזרתם בשלום הביתה. כל יום שעובר המצב מדאיג יותר ויותר. לשיטתי צריך להחזיר את החטופים הביתה בכל תנאי, צריך לתת הכל כדי שהם יוכלו להשתחרר. אין לנו ברירה אחרת — חייבים להציל אותם".

למאמר באדיבות אתר  YNET

פסח וולודינגר, הנער מהשואה , לוחם הפלמ"ח שנהרג במלחמת העצמאות

 

סיפור חייו

פסח, בנם של רחל-רוזה וצבי-הירש, נולד בשנת תרפ"ט (1929) ברומניה, בעיר רבוביץ שבחבל בוקובינה, הקרפטים הצפוניים. הוא למד ב"חדר", ועד שנת 1940 המשיך את לימודיו בבית ספר עממי ממשלתי.

בבוקובינה, שבין שתי מלחמות העולם השתייכה לרומניה, חיו בני לאומים שונים. עשרות אלפי היהודים שחיו שם ניהלו רשת חינוך עצמאית, היצירה היהודית פרחה והתנועה הציונית תפסה מקום ניכר בחיי הנוער. ואולם, כלכלתה הנחשלת של רומניה והיעדר היציבות הפנימית היוו קרקע פורייה לצמיחת תנועות ימניות לאומניות ולהתעצמות האנטישמיות, ובשנים 1940-1938 הוצאו היהודים בהדרגה מכל תחומי הפעילות והעיסוק.

ביוני 1940 סופחה בוקובינה לברית המועצות. תקוותם של היהודים כי המשטר הסובייטי ייטיב עמם, וכי הרדיפות האנטישמיות תפחתנה, נתבדה. לאחר כינונה של הממשלה הלאומית, בספטמבר 1940, החמיר מצב היהודים, רכושם הופקע והשלטונות פעלו להרחקתם מחיי הכלכלה והחברה. במאי 1941 חוקק "חוק העבודה לטובת הציבור", שחייב את היהודים בעבודת כפייה.

עם פלישתם של הגרמנים לברית המועצות, יוני 1941, פינו הסובייטים את בוקובינה, אשר נכבשה מחדש על ידי הרומנים - בעלי בריתם של הנאצים. היהודים הואשמו באחריות לאסונות שפקדו את העם הרומני, רבו ההגבלות שהוטלו עליהם והם אף ידעו מעשי התעללות, רצח ואונס.

ביוני 1941 הוחל ברציחתם של יהודי בסרביה ובוקובינה. בשלב הראשון נרצחו כ-160,000 יהודים בסיועה של האוכלוסייה המקומית - רומנים ואוקראינים. במחצית ספטמבר 1941 גורשו כ-150,000 יהודים לאזור טרנסניסטריה שבמערב אוקראינה.

טרנסניסטריה הייתה לקבר אחים יהודי. עשרות אלפים נהרגו בדרכי הגירוש, וכ-90,000 נספו במקום מחמת הרעב, הקור, המחלות ואכזריות המשמרות הגרמניים.

כל משפחתו של פסח נספתה בטרסניסטריה. רק הוא שרד, ובמשך כל שנות המלחמה התגלגל בין בתי יתומים ברחבי אוקראינה ורומניה. תחילה שהה בבית יתומים בברשאד שבאוקראינה, משם הועבר לבלטה שבמולדביה, שם למד בחריצות עברית וחשבון. בשנת 1944 נמצא בבית יתומים ביאסי בירת מולדביה, שם רוכזו כל היתומים ומשם הועברו לבוקרשט לקראת העלאתם לארץ ישראל.

בתום המלחמה, עם בואם של הרוסים לבוקרשט, הפרידו בין הילדים שרצו לנסוע לרוסיה ובין אלו שביקשו לעלות ארצה. דודתו של פסח שחייתה באמריקה ביקשה כי יבוא אליה אך הוא סירב, ולאחר נדודים וטלטולים דרך בולגריה הגיע עם קבוצת יתומים לארץ בשנת 1945, במסגרת "שיירת ילדי טרנסניסטריה" של "עליית הנוער".

לאחר תקופה קצרה במחנה עתלית הגיע פסח בן ה-16 להכשרה בחברת הנוער בכפר יחזקאל, מראשוני מושבי העובדים. לאחר שפגה חשדנותו נקשר אל המושב ואל האנשים באהבה רבה, ובהשפעת המקום והסביבה שבה אליו אמונתו באדם ובערכיו.

פסח, שגילה מעורבות בכל הנעשה סביבו, אף העלה על הכתב מחשבות והרהורים שעלו בו אודות צורת ההתיישבות בכלל, ואת דעתו על היישוב בפרט: "מאושר הייתי כי הוחזר לי חלק ממה שהנאצים שדדו ממני, חיי משפחה. יתרון גדול למושב בזה, ובפרט כשהוא מקבץ ילדים מהמחנות אשר הם צמאים לחיי משפחה, כי בעודם ילדים נעשו יתומים ולא הספיקו לחיות את חייהם עם משפחתם. יתרון שני הוא בשטח העבודה, במושב, ובמושב כפר יחזקאל יכולים לקבל הכשרה יסודית בכל ענפי המשק, וטוב יעשה חבר המושב אשר יטיל על הילד אחריות אפילו אם היא מתבטאת בעבודה הכי קטנה. על ידי זה מרגיש הנער יותר טוב הן בבית והן ביחסו לעבודה..."

פסח היטיב לבטא את אשר על לבו, ולא אחת שימש פה לאחרים: "... וכאן, חברים, עלינו לזכור כי רוב חברינו יתומים הם ולא הספיקו לקבל חינוך מלא. רבים מבין חברינו לא יכלו להתמצא בחברה..." הוא האמין כי יש בכוחו של המושב לחנך ולהדריך להגשמה סוציאליסטית, ומששב אליו ביטחונו לא היסס גם להפנות את שבט הביקורת: "...החיסרון היחידי הגדול הוא בזה שהחברה מתגבשת יותר קשה, אבל עוד יותר קשה תתגבש החברה אם לנוער לא יהיה מועדון מסודר לערוך בו שיחות ומסיבות. בשטח זה על הכפר לתקן הרבה. ייתכן שגם שיטת הספקת הלבשה מרכזית תוכל לסלק תקלות מיותרות ביחסי הנערים והמשפחות."

השתלבותם של פסח וחבריו בכפר יחזקאל הייתה מוחלטת: העברית שגורה בפיהם, ובתלבושתם הפועלית-ישראלית דמו לילידי הארץ. אך על כולם עלה פסח בפיקחותו ובכשרונותיו. הוא חש צורך לסכם את הישגי התקופה ולא נרתע מלציין גם את הקשיים: "אומר בלב בטוח כי בשטח העבודה יוצאים אנו מהמושב בידיעות אשר ראוי להתכבד בהן. בשטח הלימודים מרגיש אני חובה להגיד כי התקדמנו הרבה מאוד... כמובן שלזה עזרו לנו בהרבה המדריך והוועדה אשר השקיעו הרבה מרץ וסבלנות, כשאנו נזכרים שבאנו רובנו אחרי ארבע שנות נדודים אשר בהם לא למדנו וידיעותינו היו מעטות מאוד... נציין בתודה כי הרבה נתנו לנו חיי המשפחה אשר כמעט שכחנו אותם... חברינו למדו סדרים חדשים... וזה בוודאי שיעזור לנו כשאנו נעמוד בדרגה של מחנכים".

את דבריו סיים במעין צוואה רוחנית: "הבה נעשה מעשה אשר נהיה ראויים שאנשי המושב שאכסנו אותנו שנתיים וחינכו אותנו לדרך הגשמה ציונית סוציאליסטית יתגאו בנו, בנוער החוזר למולדתו ומפרה את השממה."

בשנת 1947 עבר פסח עם חברת הנוער למשק הפועלות שבפתח תקווה, כדי להמשיך בלימוד ובהכשרה, אך בכל יום חופש היה שב לכפר יחזקאל, כדי להתראות עם משפחתו המאמצת ולשאוב ידידות.

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העצמאות התגייס לפלמ"ח, ועם עוד חברים עבר לקבוצת גזר (בקרבת כביש רמלה-לטרון) לצורך הכשרה ואימונים.

פסח לחם בקרבות על הדרך לירושלים. בהתקפה על גזר נפצע קשה בידו, מאז לא היה כשיר עוד לעבודה גופנית והוצב במטה הפלמ"ח בתל אביב, שם מילא תפקיד משרדי.

ביוני 1948, בזמן פרשת "אלטלנה" בתל אביב, נהרג פסח.

פרשת "אלטלנה" נחשבת לאחד מציוני הדרך החשובים והשנויים במחלוקת בתולדות מדינת ישראל. העימות שעוררו הגעתה וטיבועה העמידו את היישוב היהודי בארץ ישראל על סף מלחמת אזרחים, ועשרות שנים לאחר סיומה עדיין נמשך העיסוק באירועיה.

תחילת הפרשה ברכישת האונייה בארצות הברית על ידי האצ"ל, שנתן לה את השם "אלטלנה", והפלגתה לחופי הארץ מנמל פורט דה בוק שבצרפת ב-11 ביוני 1948, בעת ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות. "אלטלנה" הייתה מלאה בנשק ותחמושת שרכש האצ"ל בצרפת, בשווי חמישה מיליון דולר, וכן שהו על סיפונה כ-900 מעפילים, שאמורים היו להצטרף לכוחות האצ"ל במלחמת העצמאות.

עם הגעתה של "אלטלנה" לכפר ויתקין (לשם הופנתה עקב תחילת ההפוגה), ב-20 ביוני 1948 בשעות הערב, נפרק חלק מהנשק בחוף. כוחות צה"ל הקיפו את האזור, ומפקדת האצ"ל קיבלה אולטימטום מטעם משרד הביטחון למסור מיד את האונייה, על הנשק שנותר בה, לידי מפקד הכוח הצבאי במקום. במקום פרצו התנגשויות אלימות בין אנשי האצ"ל לחיילי צה"ל.

מפקד האצ"ל, מנחם בגין, סירב להיענות לאולטימטום, והחליט להסיע את האונייה לחוף תל אביב. עם הגעתה לשם ביום 22.6.1948 נמשך העימות. דרישתו של בן-גוריון מאנשי האצ"ל לכניעה מוחלטת נתקלה בסירוב. כוחות פלמ"ח הוזעקו למקום והחלו חילופי אש. אנשי האצ"ל, שכמאה מהם נותרו על הספינה, ספגו אבדות. פגז תותח שנורה לפי פקודת צה"ל בשעות אחר הצהריים פגע באונייה, "אלטלנה" החלה לעלות באש ורב החובל הורה לכל האנשים לנטוש. האונייה, על כל הנשק שנותר בה, טבעה.

בסופו של האירוע נמנו 16 אנשי אצ"ל הרוגים: שישה מהם נפלו באזור כפר ויתקין, ועשרה בחוף תל אביב. מכוחות צה"ל נהרגו שלושה: שניים בכפר ויתקין, ואחד בתל אביב - הוא פסח. הוא נפגע מחילופי הירי בהיותו במטה הפלמ"ח הסמוך לחוף הים בתל אביב, ושבוע לאחר מכן, כ"ב בסיוון תש"ח (29.6.1948), מת מפצעיו.

לאחר הפצצת "אלטלנה" נעצרו בהוראת בן-גוריון למעלה מ-200 לוחמי האצ"ל. הם שוחררו כעבור מספר שבועות. לאחר מכן פורקו יחידות האצ"ל, ולוחמיו פוזרו בין יחידות צה"ל השונות.

פסח היה בן תשע-עשרה בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה.

החלל הינו "נצר אחרון".

מקור וקרדיט : אתר יזכור , משרד הבטחון

 

 

יהודה שטרנפלד , הנער מהשואה שהיה לוחם פלמ"ח ויוזם מפעל "הנצר האחרון "

 

יהודה שטרנפלד נולד בלודז' שבפולין בשנת 1930. בשנת 1940 נכלא יהודה בגטו לודז'. אביו נספה בגטו, אמו ואחותו נשלחו למחנה ההשמדה חלמנו ושם נרצחו, ושניים מאחיו נמלטו מהגטו, אך נרצחו. באוגוסט 1944 גורש יהודה לאושוויץ ומשם נשלח למחנות קאופרינג בגרמניה. באפריל 1945 שוחרר על ידי הצבא האמריקאי.

יהודה שטרנפלד, שנולד ב-1930 בלודז' שבפולין ונפטר בישראל בשנת 2021. שטרנפלד הגיע לארץ שריד יחיד מכל בני משפחתו, שמנתה שבע נפשות. כולם פרט לו הושמדו בשואה. הוא התגייס לפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות, השתחרר, התחתן, הביא ארבע בנות לעולם ועבד כטכנאי מים. על השואה ועל המלחמה הוא לא דיבר.

  "בבית לא דיברו על השואה בכלל, ואנחנו לא דיברנו ולא ידענו כלום. הוא לא סיפר, ואימא שלנו לא הרשתה לשאול, כדי שלא יתרגש ויקרה לו משהו", מספרת בתו, עפרה צוק. "ככה את מתרגלת שאסור לשאול, וזהו – נגמר הסיפור. זה גם נוח לא לשאול ולא לדעת".

 כך התנהלו החיים בבית משפחת שטרנפלד במשך רוב השנים. אלא שבשנת היובל למדינה, בערך עם יציאתו של שטרנפלד לפנסיה, הכול השתנה. "הוא נסע אז לטקס בקרית ענבים, ורפול נאם שם. הוא דיבר על כך שבמקום הזה נהרגו אנשים שהם שריד אחרון למשפחתם, וזה נכנס באבא שלי כמו דיבוק. זה היה כמו גפרור שהצית הכול", מספרת צוק. "הוא החליט שחייב להיות מישהו שיזכור את הבחורים האלה; לא יכול להיות שאף אחד לא יזכור אותם. זה פשוט לא הניח לו. הוא הרגיש שגם להם יכולה הייתה להיות משפחה, שהם לא זכו למה שהוא זכה".

צוק ואחותה, אורנה ענבר, מספרות שכאשר אביהן לקח על עצמו את המשימה להזכיר ולזכור את החללים במלחמה הראשונה שאין מי שיזכור אותם, לא היה לו קל לשכנע אנשים רבים שמדובר בנושא חשוב, והן עצמן חששו שהוא לא יצליח. מה כבר יכול אדם אחד לעשות אל מול זיכרון לאומי של מלחמה שהסתיימה לפני 50 שנה? "היה בהתחלה קשה מאוד לקבל משהו מהמערכת", מספרת ענבר. "אפילו את שמות הנופלים הוא קיבל בפעם הראשונה מרפול, שעזר לו להשיג את השמות. יום אחד הגעתי הביתה וראיתי רשימות עם שמות בבית, ואז הוא סיפר לי שהוא התחיל להתעסק בזה".

 אבל שטרנפלד לא ויתר. הוא יצר שיתופי פעולה עם בתי ספר וישיבות כדי ליצור מצב שבו יקראו קדיש על כל אחד מהנופלים שהיו נצר אחרון למשפחתם. הפרי הגדול של עבודתו קרם עור וגידים בדמותה של אנדרטת "משבר לתקווה", שהוקמה בשנת 2001 ביער המגינים לזכרם של החללים הללו. "אני זוכרת שלא האמנו שזה יקרה. אני אספתי בטרנזיט אנשים מהקיבוץ שלי כדי שיבואו, שיהיה קהל. הנחתי שיבואו 30 איש, ורציתי שאבא לא יתאכזב", מספרת צוק. "כשהגעתי לשם, היו מלא אנשים, מלא דגלים. עמדו שם בני נוער. פתאום הבנתי את גודל המעמד ואת גודל המעשה שהוא עשה. זו הייתה התרגשות עצומה".

מאז, מסבירות בנותיו של שטרנפלד, מיוזמה פרטית של אדם אחד עם "שיגעון" לעניין, עברה הנצחתם של חללי נצר אחרון למשימה ממסדית. משרד הביטחון לקח אותה על עצמו והוא משמר אותה. "הוא ניער את האבק מהנושא הזה, ואז אחרים המשיכו", אומרת צוק.

בתחילת שנת 1948 חוקק חוק בישראל, ולפיו אין לשלוח בנים יחידים לחזית הקרב. עם זאת, בחוק זה לא נכללו שורדי שואה, אלא רק בנים יחידים שהוריהם חיים בארץ. ההיסטוריונית חנה יבלונקה, פרופסור אמריטה במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, מציעה למקם את הדברים בהקשר היסטורי. "בפועל, גם בנים יחידים של בני הארץ לא שוחררו, אף שהייתה להם אפשרות להשתחרר", היא אומרת. "הייתה אז תחושה שאם כל בן יחיד ישוחרר, אז לא יישאר צבא, כך שמפקדים בשדה, בפועל, התעלמו מהחוק הזה".

נוסף על כך, מסבירה יבלונקה, החוק לא הוחל על ניצולי שואה כי המודעות לשואה ולמשמעותה לא הייתה כמו היום. "לא היה זמן להתעסק בפסיכולוגיה של ניצולי השואה - לא לניצולים ולא לאנשי היישוב. למי היה זמן להתעסק בהיבטים פסיכולוגיים בזמן מלחמה שהייתה באמת קיומית", היא אומרת. "גם השורדים עצמם רצו להילחם על הארץ, מתוך תחושה שזה יוריד להם את תחושת ההשפלה שהם עברו במשך שש שנים. הייתה תחושה שיש ארץ חדשה שבה אפשר להתחיל חיים חדשים, ואנחנו מתחילים בה חיים בתור מי שנלחמים על המקום הזה. התרומה שלהם בלחימה באמת הייתה פנומנלית".

מקור וקרדיט : אורין רוזנר , בית  אבי חי ( 2021)

טוראי שמואל נודלמן ז"ל , נער בשואה , נפל בקרבות מנרה , מלחמת העצמאות

 

סיפור חייו

שמואל, בן לאה (לבית וינטרופוב) ואליהו, נולד ביום ט' בניסן תרפ"ט (19.4.1929) בפולין, בעיר בנדין שבמחוז קיילצה. למד בבית ספר יסודי בעירו.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בבנדין כ-27,000 יהודים. ב-4 בספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים לעיר לאחר שכבשו את פולין במבצע בזק, ומיד החלו בסדרת מעשי התעללות ורצח בתושבים היהודים. חלק גדול מן הצעירים נשלחו למחנות כפייה ברחבי הרייך הגרמני. אחרים עבדו עבור הגרמנים במפעלים שהוקמו בעיר.

במאי 1942 החלו הגירושים מבנדין למחנה ההשמדה אושוויץ, במסווה של "יישוב מחדש". ניסיונות המחתרת היהודית להתנגד לגירושים ולהתגונן כנגד הנאצים כשלו. באביב 1943 הוקם בבנדין גטו, אשר חוסל סופית באוגוסט 1943 והיהודים שנותרו בו נשלחו לאושוויץ.

עד תום המלחמה הושמדו כמעט כל יהודי בנדין. במלחמה נספו שלושה מיליון מיהודי פולין, כתשעים אחוז מהיהודים שחיו במדינה ערב המלחמה.

כל משפחתו של שמואל נספתה לאחר ששולחה מגטו בנדין. רק הוא, יחד עם צעירי העיר הכשירים לעבודה, נשלח למחנה ריכוז בגרמניה. בהמשך הגיע למחנה בוכנוואלד.

מחנה בוכנוואלד, שבקרבת העיר ויימר, הוקם ביולי 1937 והיה ממחנות הריכוז הגדולים בגרמניה: כ-130 מחנות לוויין היו מסונפים אליו. היהודים שנכלאו בו נוצלו בעבודת פרך במחצבה, עבודה שהפילה חללים רבים. שמואל עבד כסניטר במחנה, וכחבר במחתרת היהודית במקום עסק בהברחת נשק להתגוננות.

מיד משנסתיימה המלחמה, בשנת 1945, עלה שמואל לארץ בספינת מעפילים. כאן היה חניך "עליית הנוער" בירושלים ובכפר הנוער בן שמן, שם השתלם במסגרות. אחרי שסיים את בית הספר עבר לתל אביב, ועבד בעיר כמסגר.

בפרוץ מלחמת העצמאות, בעקבות החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר על חלוקת הארץ, גויס שמואל לחטיבת הפלמ"ח "יפתח" - חטיבה מספר 11 ב"הגנה". הוא התמסר בכל מרצו לאימונים, כדי שיוכל לשאת תוך זמן קצר בכל תפקיד שיוטל עליו. לאחר שעבר קורס רגמים, נשלח לרמות נפתלי שבגליל העליון. יחידתו ביצעה פעולות התקפיות כבר בשלבים הראשונים של המלחמה, עסקה באבטחת הדרכים ויישובי הספר ושמירה על הגבולות הצפוניים.

בהמשך נשלח שמואל לתגבר את קיבוץ מנרה.

קיבוץ מנרה, ששכן בדד במרומי הרי נפתלי, היה נתון במצור ובקרב כבר מראשית המלחמה. כל חבריו הבוגרים גויסו להגנתו, ואליהם צורפו לוחמי הפלמ"ח. אבטחת שיירות האספקה לקיבוץ הייתה מהמשימות העיקריות של הלוחמים.

ביום כ"ו בשבט תש"ח (6.2.1948) תקפו הערבים שיירה שהובילה ציוד מרמות נפתלי למנרה. בקרב שהתפתח נהרגו שניים ממלווי השיירה, ביניהם שמואל.

בן תשע-עשרה בנפלו. שמואל הובא למנוחת עולמים בבית העלמין במנרה. קברו, לצד קבר חבר מנרה שנהרג איתו, היו הקברים הראשונים של חללי מלחמת העצמאות בקיבוץ.

החלל הינו "נצר אחרון".
חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

מקור וקרדיט : אתר יזכור , משרד הבטחון

                                    קיבוץ מנרה 1948 

 

אמנון זילברשפיץ , נער בשואה , נהרג בקרבות מלחמת העצמאות

 

רב"ט אמנון זילברשפיץ, נולד בצפון טרנסילבניה. במלחמת העולם השנייה נשלח זילברשפיץ לאושוויץ עם הוריו, אחיו ואחותו, שם כולם נרצחו – חוץ ממנו. בסיום המלחמה הוא עלה ארצה, התאהב בשרה, נערה ירושלמית. הוא גויס בשנת 1948 לחטיבת גבעתי של ארגון ההגנה. ב-25 באוקטובר של אותה השנה הוא נהרג בקרב בבית גוברין.

 אמנון זילברשפיץ הוא חלל " נצר אחרון"

חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.

לאחר כיבוש הונגריה בידי הגרמנים, 19 במרס 1944, היו יהודי טרנסילבניה הצפונית מן הראשונים שתוכנית "הפתרון הסופי" הופעלה עליהם. יהודי העיירות והכפרים רוכזו בבתי הכנסת, דברי הערך נלקחו מהם, הם אולצו לענוד את הטלאי הצהוב וכעבור ימים אחדים הועברו לגטאות שבערים הגדולות.

בראשית מאי 1944 נצטוו יהודי ססרגן לעבור לגטו, בו רוכזו גם בני העיירות שבסביבה. חודש לאחר מכן גורשו כולם לאושוויץ, יחד עם שאר 131,000 יהודי טרנסילבניה הצפונית, ומרביתם הושמדו.

אמנון, הוריו, אחיו ואחותו נשלחו גם הם למחנה השמדה. מיד בכניסתם הוא הופרד מהם, ויותר לא שב לראותם. כל בני המשפחה נרצחו, רק אמנון נשלח לעבודה וכך ניצל.

לאחר השחרור שהה אמנון במחנות העקורים. לכאורה היה מעתה בן חורין, אך לא מצא לעצמו מקום. כל פסיעה הייתה כרוכה בכאב ובזיכרונות העבר. לפיכך נטש הכול מאחוריו, במטרה להגיע לארץ ישראל.

אמנון עבר לאיטליה וקיבל רישיון לעלייה באונייה "דב הוז" ("פדה"), אך לאחר שכבר עלה לאונייה ויתר עליו למען חולים וילדים, וירד לחוף. רק לאחר חודשים מספר העפיל לארץ - והפעם באופן בלתי ליגלי -באונייה "יאשיהו וודג'ווד". האונייה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", נשאה על סיפונה 1,257 מעפילים מ-14 ארצות ובהם ניצולים, חברי תנועות נוער ופרטיזנים לשעבר. הבריטים גילו את האונייה בלב ים, וב-27 ביוני 1946 הגיעה הספינה לנמל חיפה, המעפילים הורדו ממנה והובלו למחנה המעצר בעתלית.

עם שחרורו מהמעצר, לאחר שבועיים ימים, הצטרף אמנון לקיבוץ דורות בנגב.

יחד עם חבריו עבר אמנון את אימוני ה"הגנה". בגמר האימונים אמר: "טוב שזכינו לאחוז בנשק ולהגן בזמן הצורך על עצמנו ולא להיזקק לאחרים".

בראשית יולי 1947 עזב אמנון את המשק כי חש צורך ללמוד מקצוע - הרגיש וידע כי בלי מקצוע אין אדם מקיים את חייו ולעולם יהא נתון לחסדי אחרים. לשם כך השתקע בראשון לציון, ונכנס לעבודה באחד המוסכים בסרפנד (צריפין) כנהג. אולם תקופה זו לא ארכה, כי בינתיים פרצה המלחמה וכמו רבים התייצב אף הוא.

אמנון התגייס בראשית ינואר 1948 לחיל השריון ולחטיבת "גבעתי" - חטיבה מספר 5 ב"הגנה". נמנה עם לוחמי גדוד 52 - גדוד שהתארגן בראשית המלחמה מקרב פלוגות החי"ש (חיל שדה) של ה"הגנה" במושבות הדרום, ראשון לציון ורחובות. כבר בחודשי המלחמה הראשונים עסק הגדוד בלחימה, בפעולות תגמול ובהגנת דרום הארץ. בהמשך השתתפו לוחמיו בכל שדות המערכה של "גבעתי".

אמנון השתתף בפעולות רבות, ובכללן ההתקפה על תחבורת האויב בכביש רמלה. את שעות הפנאי הקדיש לקריאה וללימוד העברית. גילה שקדנות ורצון להתקדם. באחד ממכתביו הוא מציין "התועלת העיקרית שאפיק מהקורס היא לימוד השפה וזהו מה שחשוב לי יותר מכול."

בהמשך הוא הועבר לדרום, והשתתף בקרב על חוליקאת בעת מבצע "יואב". במסגרת המבצע כבשו לוחמי גדוד 52 את משלטי חממה, מערבית לג'וליס, ובכך חסמו את דרך הנסיגה של המצרים שבא?סדוד (אשדוד). לאחר מכן כבשו את מוצבי חוליקאת, והדרך לנגב נפרצה.

ב-23 באוקטובר כתב: "... כשמסתכלים מהגבעות הכבושות ורואים את הדרך לנגב פתוחה, מרחוק דורות, רוחמה, באמת הרי זו הרגשה כל כך טובה!" יום לאחר מכן כתב: "עתה הפוגה ולא שומעים דבר, אך אנו נמצאים עדיין במצב הכן ועורכים סיורים במשוריינים היות ודביזיה מצרית מנותקת מתכוונת לפרוץ את הקווים על מנת להתחבר עם העורף שלה. עלינו מוטל להשגיח ולגרום להם צרות, אך אין זה בגדר סכנה ומקווים לסיים זאת במהרה. אנו מקווים שההפוגה הזאת תהיה, אם גם לא סופית, הפוגה שתביא למדינה תוצאות טובות היות והמפתח לנגב בידינו! העיקר סבלנות..."

אמנון ויחידתו נשלחו לבית גוברין.

במהלך מלחמת העצמאות נתפסו בית גוברין ותחנת המשטרה המקומית על ידי צבא הפלישה המצרי. בשל החשש כי האזור ישמש למצרים חיבור בין כוחותיהם בהר חברון לבין אלפי החיילים המצרים שנלכדו ב"כיס פלוג'ה" הוחלט, לקראת סיום "מבצע יואב", לכבוש את תחנת המשטרה, בה ישבו חיילים ירדנים.

המשימה הוטלה על לוחמי גדוד 52 של "גבעתי", אשר בליל כ"ב בתשרי תש"ט (25.10.1948) הסתערו על התחנה בעזרת זחל"מים, ובסדרת פיצוצים הצליחו לשתק את החיילים הירדנים ולכבוש את המקום.

אמנון נפל בשעת הפעולה. כשהוא מחפה במכונת ירייה על חבריו המתפרצים אל בניין המשטרה נפגע מכדור בצווארו, ומת. .