הישרדות של הילד אברהם (אברי) ברזילי בשואה, ברכבת לאושוויץ (ב') .

 

אודות הכותב : 

אברהם (אברי) ברזילי, ממפתחי מערכות ההשקייה האוטמאטיות בישראל, ממקימי הכור הגרעיני בדימונה , מטובי אנשי האמל"ח במילואים בצה"ל. 

ברביעי ליולי 1944 העמיסו בברוטליות ובאכזריות את כל היהודים על רכבות משא של בהמות. החיילים ההונגרים היכו אותנו ונהנו לבצע את עבודתם המלוכלכת 4 .ימים נסענו בקרון שמיועד לבהמות בצפיפות, בלי כל אפשרות לזוז, ללא אוויר וללא אוכל. הצרכים נעשו בדליים. אי אפשר לתאר את קולות הבכי של הילדים הקטנים ואת אנחות הסבל של הזקנים. היו כאלה שמתו בתוך הקרון וזה היה נורא. עם עלות השחר 4 בבוקר נעצרה הרכבת והגענו למחנה הריכוז אושוויץ - בירקנאו, אף אחד מנוסעי הרכבת כמובן לא ידע לאן הגענו. הצצתי מחלון הקרון וראיתי תמונה שלעולם לא אשכח: אנשים מסתובבים במגרש לבושים ב" מ'פיג ת פסים". חיכינו על הרכבת מספר שעות עד אשר פתחו את הדלתות לאור היום. היה זה שחר של יום נורא. הורידו אותנו כמו חיות. חיילים עלו לקרונות וצעקו :!shnell! shnell נאלצנו לרדת במהירות בלי סולם ובלי מדרגות. הגרמנים זרקו למטה בגסות את הגופות של הנפטרים בנסיעה. היה שם כסא גלגלים שישב עליו סבא אחד והם השליכו אותו לאדמה כמו היה חפץ. היהודים המגורשים נכנסו למצב של אפאטיה וגם אני ולכן אינני זוכר קולות בכי וצעקות. ממרחק של זמן זו תמונה נוראית ודוממת. התמונה הראשונה באושוויץ הייתה אילמת. על הרציף עמדו חיילים גרמנים והפרידו בין הנשים לגברים בצעקות. בבוקר הזה על הרציף ראיתי בפעם האחרונה את אימי מחזיקה בזרועותיה את אחותי 2 .הסבתות שלי עמדו לצידה ונפנפו לי לשלום. לא ידעתי שלא אראה אותן יותר לעולם . כעת החלה סלקציה מול מנגלה. שמאלה להשמדה. אני נשלחתי ימינה. הורו לנו להתפשט ואסירים החלו לספר אותנו. לא רק את הראש סיפרו, את כל הגוף מכף רגל ועד ראש. הייתה דממה באולם, רק קול המספריים הגוזזות את שערינו. אף אחד מהספרים לא סיפר מה עומד לקרות. נשלחנו למקלחות ואז קיבלנו את תלבושת מחנות המוות . כשהגעתי למחנה   "C " , מחנה הצוענים, נודע לי מה עלה בגורל משפחתי. אני הייתי במחנה לבד. עד היום איני מבין איך החזקתי מעמד לבדי, נער בן , 13 חצי שנה אחרי בר המצווה, בלי אדם קרוב. לבד, לבד רק עם עצמי, סגור בין גדרות חשמליים. היציאה היחידה, כך הבנתי מהר היא דרך הקרמטוריום . הייתי בצריף בצפיפות גדולה עם עוד הרבה ילדים. מיטות לא היו, על רצפת הבטון החשופה הונחו שמיכות ועליהן ישנו. שמיכות לכיסוי הגוף לא היו. בערב, בשעה די מוקדמת, הכניסו אותו לצריף והעמידו בשורות למפקד ומשם ניתנה הוראה לישון. בבוקר הייתה ספירה. קראו לזה בגרמנית "אפל". אם המספרים של כל הצריפים לא התאימו חיכינו לפעמים אפילו  שעתיים ללא "ארוחת בוקר -" כד קפה שחור, נכון יותר, מים שחורים. בצהריים היו מביאים מין דייסה מירקות מיובשים. אלה שחילקו את המרק לא עירבבו אותו כך שמי שקיבל מנה מהחלק העליון של הסיר קיבל בעצם רק מים . ימים חלפו, ירדתי במשקל והפכתי למוזל . מן רבים מהילדים סביבי התמוטטו ומתו. אספו אותם בעגלות ומשם למשרפות . הצלחתי לשרוד את כל הסלקציות מלבד לאחת שממנה נשלחתי לצריף 11 ולמחרת לקרימטוריום. בכניסה ישב פקיד ששאל את שמי ותיעד את מותי בספטמבר 1944 .האווירה הייתה קשה והבנתי שמכאן אי אפשר לברוח. ברקע ילדים רבים החלו להתפלל ואני התחלתי ללכת הלוך וחזור מרוב חוסר שקט.

ניסיון הבריחה שלי בתוך מחנה אושוויץ

נרדמתי  לבסוף בלילה ובאמצע הלילה התעוררתי לקול צעקות - ילד אחד ניסה לברוח מהחלון של הצריף, למעלה מתחת לגג. שומר הדלת התעורר ורץ להוריד את הילד. מכל המהומה בצריף לפתע ילד אחר פתח את הדלת למקלחות וברח החוצה. מיד ברחתי אחריו. רצתי בבהלה ושומר נוסף אחז בחולצתי אך הצלחתי להימלט. אינני יודע מאיפה היו לי הכוחות, ילד בודד, רזה, עור ועצמות, רעב אבל נחוש להציל את נפשו. היינו שישה שברחנו ולא ידעתי אם מחפשים אותי. בבוקר חזרתי לצריף, הילדים ואמר לא לחזור לצריף מכיוון שמי שהיה בצריף קיבל פתק זיהוי ולי אין לכן ידעו שברחתי. הצלחתי למצוא מסתור בצריף של יהודים צ'כים שהגיעו מטרזינישטאט . בשביעי לאוקטובר שמעתי פיצוץ ויריות, צעקות ונביחות כלבים. התברר שפוצצו את משרפה מספר  4 היה מרד אסירים יהודים, אנשי הזונדרקומנדו. במהלך המרד הצליחו האסירים להוציא מכלל פעולה את בניין הקרימטוריום, להרוג 3 אנשי .אס אס ולפצוע אחרים. את כל זה ראיתי במו עיני. חלק מהאסירים ניסו להימלט, אך הגרמנים דלקו אחריהם ולבסוף רצחו אותם. היה זה המרד המתוכנן והמחומש היחיד בכל תולדות אושוויץ , ויהודים בלבד הם אלה שהשתתפו בו .

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 

ההישרדות של הילד אברהם (אברי) ברזילי בשואה בהונגריה (א')

 

נולדתי בשנת 1930 בכפר קישפאטי בהונגריה לאבא ארפאד, ואמא פרנצ' .סקה בגיל 4 נולדה אחותי אווה. זכרונות ילדותי מדיפים ריחות חיטה ופריחה, קולות הגעיה ברפת וקרקור התרנגולות בלול, את ילדותי ביליתי בחווה של משפחתי, ילד טבע מאושר וסקרן. משפחתי הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפר ולפרנסתה עסקה בחקלאות, גידלה חיטה, שעורה וגפן. לסבא היה יקב גדול בו יצרו אלפי ליטרים של יין, אותם מכרה המשפחה כל שנה לסוחרים מבודפשט. הבית היה גדול, סביבו חצר רחבה ובבית אף הייתה חנות מכולת ובית מרזח שסיפקה את צרכי התושבים בכפר.

אנטישמיות בכפר

משפחתי כאמור , הייתה המשפחה היהודית היחידה בכפר. לעובדה זו לא הייתה כל משמעות בעיניי. שיחקתי עם ילדי הכפר איתם הלכתי לבית הספר העממי. אנחנו, כמו רוב יהדות הונגריה היינו יהודים נאולוגיים ונהגנו ללכת לבית הכנסת בחגים, בראש השנה וביום כיפור. מדי פעם היו גילויי אנטישמיות בכפר. ילדי האיכרים המבוגרים לעגו לי לגבי יהדותי . תקופת הלימודים בתיכון הייתה קשה ושם הרגשתי גילויי אנטישמיות. "יהודי מלוכלך לך לפלסטינה". בשיעורי גדנ "ע כאשר הכיתה התאמנה בחצר בית הספר, אותי שלחו לנקות שירותים. כאשר סיפרתי לאימי היא פרצה בבכי מר. היא ידעה שאין באפשרותה לעשות דבר. כאשר נכנס לתוקף החוק המחייב יהודי לענוד טלאי צהוב, בדיוק החלו להצטלם לתמונת מחזור. ילדי הכיתה רצו להצטלם "רק אם הילד היהודי יענוד את הטלאי הצהוב על החזה". אחרי ויכוחים רבים הצטלמתי ואני לא עונד את הטלאי. האירוע הותיר עליי רושם קשה מאוד. למרות אווירת האנטישמיות, בכפר שלנו התייחסו בכבוד למשפחת בנדק. היחס נבע מהעובדה שהמשפחה עזרה לכל התושבים

הביטוי הבולט והגלוי הראשון של אנטישמיות התרחש ב-1942 שבמהלכה גוייסו בכפייה יהודים בני 42-18 לפלוגות עבודה . בן המגוייסים היה דודי פולי שעבד במכרה נחושת. חיילים הונגריים שמרו עליהם והתייחסו אל היהודים באכזריות וגסות. בסוף 1943 , כאשר פינו את מחנה העבודה, פולי נרצח בן  34 במותו. עם כיבוש הונגריה ע"י  הנאצים ב- 1944 נחקקו חוקים נגד יהודים.

החיים הקשים  והעינויים בגטו

נאסר השימוש ברדיו, נאסר ללמוד באוניברסיטאות, נאסר לעסוק במסחר וחודש אחרי כניסת הגרמנים נחקק חוק בו חוייבו היהודים להיכנס לגטאות. אני ומשפחתי נכנסו לגטו בעיר הסמוכה Tapolca .עזיבת הבית הייתה מאוד קשה. על פי הוראת הממשל, יכולנו לקחת עמנו רק מעט מאוד דברים וכך הותרנו בית של דורי דורות ורכוש רב מאחורנו. אחרי שעזבנו לגטו, הכפריים בזזו את ביתנו ואת רכושנו. היינו כלואים בגטו כחודש וחצי. כל המשפחה, שמונה נפשות, בחדר וחצי. החיים היו קשים מאוד. מעט מאוד אוכל ולא ניתן לקנות דבר. אני זוכר שהיה שובך יונים בחצר הבית ואבא שלי תפס יונים בלילות כדי שיהיה למחרת מרק חם . היינו שני ילדים - אחותי אווה בת 9 וחצי ואני בן 13 וחצי אחרי בר המצווה. ההורים דאגו לנו מאוד. לא ידענו כמה זמן נשאר בגטו. לא הייתה שום דרך לדעת. אבא שלי גויס עם כל צעירי הגטו לפלוגות עבודה וכל שאר בני המשפחה הועלו על רכבת מסע לעיר המחוז Zalaegerszeg שם ריכזו את כל הגטאות ממחוז Zala בבית חרושת ללבנים. התנאים היו מאוד קשים - ישנו על קש באולם גדול והאוכל היה גרוע. שירותים לא היו, חפרו תעלה בשדה ומעליה הניחו עמוד חשמל שעליו התיישבו לעשיית צרכים. בתקופת שהותינו היו חקירות רבות עם עינויים קשים כאשר מטרתם הייתה לסחוט מהמשפחות העשירות מידע על מקומות מסתור של רכוש. החקירות התרחשו בעיקר בערב, כשכולם שומעים את הצעקות. זכור לי יום שישי אחד, שבו הרב של טופלוצה  ד"ר הלפרט סולומון, ארגן תפילה המונית ובאמצע התפילה נשמעו זעקות העינויים.

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

ההישרדות של הילד אברהם כהן בשואת יהודי רומניה

 

שמי עדה איצקוביץ, נולדתי בישראל בשנת 1951. הוריי קלרה ז"ל ואברהם כהן נולדו ברומניה ועלו לארץ בשנת 1947 בעליה בלתי לגאלית. הם הוגלו לקפריסין לשנה והוחזרו לארץ בשנת 1948. עם עלייתם ארצה התיישבו בקיבוץ נגבה, התחתנו ועברו להתיישבות בקקון (קקון היה כפר ערבי שנכבש ועבר למשוחררי צה"ל) נולדתי בקקון ולאחר שנה לערך עברנו עם שאר המתיישבים למושב אמץ הסמוך (אמ"ץ- ארגון משוחררי צה"ל).

אני נשואה, אם לשלושה ילדים ושמונה נכדים. אחד מהם הוא לוטם, תלמיד כיתה ד' בבית ספר "צליל" ואיתו אתעד יחד את הסיפור על אבי, אברהם כהן, סבא רבא של לוטם.

אבי אברהם נולד בשנת 1928 בעיר פוקשן שברומניה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 אבי היה בן 11. לפני המלחמה למד בבית ספר יהודי במשך ארבע שנים, לאחר מכן עבר לבית ספר לא יהודי בו למד במשך חצי שנה ולא יכל להישאר שם יותר. הייתה אנטישמיות גדולה מאוד, הילדים הלא יהודים התנהגו אל אבי מאוד לא יפה רק משום שהיה יהודי. שנאו אותו והתנהגו באלימות פיזית, כמובן שהתנהגות זו הייתה כלפי כל הילדים היהודים בבית הספר.

כשהיה בן 11 הגרמנים הגיעו לרומניה, ארץ הולדתו וכבשו אותה. אבי הבין שיש מלחמה והמדינה נכבשת על ידי מדינה אחרת אך לא הבין את החומרה וההשלכות של המלחמה. הם המשיכו די כרגיל את חייהם, קבלו מספר הוראות שהיה עליהם לבצע כמו: שעות מסוימות שהיה מותר להם לצאת מהבית, השעות היו מהשעה 08:00 בבוקר עד 18:00 בערב, הם היו צריכים להסתובב עם טלאי צהוב (סמל זיהוי של היהודים) המזון היה מועט מאוד, סבי שהיה נכה ממלחמת עולם ראשונה היה בעל הקלות ובזכות זה משפחתו קבלה קצבה של אוכל קצת יותר גדולה משל האחרים.

מכיוון שאבי היה ילד קטן בזמן המלחמה הוא נשלח על ידי הוריו לדאוג לאוכל למשפחתו, הוא היה יוצא בשעות הלא מותרות באמצע הלילה בסביבות השעה 03:00. הוא היה עושה זאת בזהירות ובמהירות רבה כדיי שלא ייתפס, ילד שהיה נתפס היה מקבל מכות רצח מהגרמנים.

בגיל 15 נשלח אבי לעבוד במחנה עבודה, המחנה עבודה היה קרוב לביתו ולכן חזר כל יום הביתה. הוא עבד שבעה ימים בשבוע. במפעל שייצר הסוואות למטוסים שהגרמנים נלחמו בהם. אבי הבין שהוא חייב לעשות את מה שאומרים לו, אפילו שזה היה קשה, הוא הבין שלזה הוא נדרש וכך עשה. בשלב זה עדיין לא הבין את חומרת המצב הנורא שאליו נקלעו במלחמה. אחיו הגדול של אבי נשלח גם הוא למחנה עבודה, אך המחנה העבודה שעבד בו היה רחוק מהבית והגיע לביקור רק פעם בשנה. זה היה קשה מאוד לאבי ולשאר בני המשפחה.

מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת – אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי (קישור)

שואה שקטה 

 מאת:  חיה דקל

2021

העיסוק האינטנסיבי בהנצחת השואה ושפע הפרסומים בנושא, מטעים לעיתים ונותנים פתח למחשבה שאין עוד מה לחדש. השיאים הנוראים והבלתי נתפשים של אכזריות, רוע וחורבן בתקופת השואה, מייצרים רף רגשי והיסטורי כה גבוה, שמקהה לעיתים את היכולת להכיל סיפורים נוספים על עולם שלם של חיים יהודיים, שהיה ואיננו עוד.

"שואה שקטה" מאת חיה דקל בהוצאת "סטימצקי" מציג עובדות היסטוריות שלא נודעו עד כה על שואת יהודי רומניה מזווית שטרם נשמעה בשיח הציבורי. שואת יהודי רומניה הייתה שואה שקטה, עליה דיברו רק בקרב יוצאי רומניה, כשמחוץ למעגל הזה רק מעטים ידעו או התעניינו.

בספר מוצג סיפור השואה לצד הסיפור של אבי הכותבת ובני משפחתו, שעברו בלילה אחד מחיים יהודיים שקטים בעיירה קטנה בחבל מולדובה לפינוי ברוטלי לעיר המחוז  בידי הז'נדרמריה הרומנית, שהייתה בת בריתם של הגרמנים ופעלה לצידם, מבלי שיוכלו לחזור לעיירה. הסבל והקשיים התגברו כשהגברים הצעירים ביניהם אבי הכותבת ואחיו נשלחו למחנות כפייה בטרנסניטריה, מהם חזרו  שברי כלי, אך למרות כל הקשיים עמד לנגד עיניהם הרצון לחיות. כשהגיעו ארצה  נכנסו למרוץ החיים והיה עליהם להפנות מבטם לעתיד ולאתגריו, שלא היו קלים  ולהניח למאורעות העבר הנוראיים ולא לספר את סיפור חייהם.

ספר זה מאגד עדויות ששמעה חיה לאורך השנים בבית מפי בני משפחה ומכרים וגם מפי אביה לפני מותו. מעדויות אלה נובע סיפור הקהילה היהודית בחבל מולדובה, סיפור שלא היה מוכר, אלא לכמה חוקרים ולבני משפחות הניצולים כי כמעט שלא סיפרו אותו. הכותבת מספרת את סיפור הקהילה באמצעות סיפור חייו של אביה - לופו ירחמיאל ששרד את אותה שואה שקטה שקבעה במידה רבה את מהלך חייו עד אחרון ימיו.

חיה דקל, בת 67, נשואה ואם לשלושה ילדים, תושבת תל אביב. היא בעלת תואר שני במנהל חינוכי (האוניברסיטה העברית) ובמשפטים (אוניברסיטת בר-אילן), וכן תואר ראשון באמנות ובחינוך המיוחד. היא ניהלה את המכללה למורים לטכנולוגיה בתל אביב ואת המכללה להנדסאים בירושלים לפני למעלה מעשרים שנה וניהלה גם בית ספר באגף הנוער בכלא השרון (הדרים).

חיה דקל מספרת: "בילדותי שמעתי סיפורים רבים על חייהם של יהודי רומניה, סיפורים על חיים מלאים ופעילים של קהילה עשירה במעשים ובשמחת חיים שנקטעו וזיכרונות שלא מצאו את מקומם בנרטיב ה"רשמי" של הנצחת השואה והגבורה.  סביב שולחן האוכל בביתנו התאספו לעיתים מזומנות קרובים וחברים, ששוחחו ברומנית על עיירת הולדתם פרומושיקה, על העיר הגדולה בוטושאן שאליה גורשו בחטף ועל הסבל והמצוקה בגטאות ובמחנות הכפייה.  כילדה, זכור לי הפער בין מה ששמעתי בבית ובין מה שלמדתי בבית הספר. זכורים לי טקסי יום השואה, שבמהלכם מעולם לא הוזכרה יהדות רומניה. נשאלתי תמיד בבית: 'מה סיפרו? את מי הזכירו?' ותשובותיי הובילו לכעס עצור ולתחושת עלבון. כילדה אני זוכרת שכל הזמן הדגישו את הסבל של יהודי פולין, אבל אני לא זוכרת שאמרו מילה על הסיפורים הקשים ששמעתי בביתי. מתוך מיליון וחצי יהודים שהיו ברומניה לפני המלחמה נותרו אחריה רק מחצית מהם. לא הבנתי למה לא מדברים על זה".

"שואת יהודי רומניה הייתה שואה שקטה. רק בקרב יוצאי רומניה היא הייתה נושא לשיחה, אך מחוץ למעגל הזה רק מעטים ידעו או התעניינו. היו לכך כמה סיבות אינהרנטיות שהיו קשורות לאופי הקהילה שהתאפיינה בהתבדלות ובמופנמות. מרוץ החיים האינטנסיבי היה יותר חזק וההתייחסות לעבר דרשה התעסקות והשתלבות בתפקידי מפתח שרק מעטים מבני הקהילה מצאו בהם מקום. העליות הראשונות העדיפו להפנות את המבט לעתיד ולאתגריו שלא היו קלים, אך היו גם סיבות  חיצוניות: מייד לאחר המלחמה הכחיש השלטון הרומני שהייתה שואה על אדמתו וגם שלטון הקומוניסטים ברומניה התכחש אליה. רק בשנת 2003 בעקבות דוח שהתפרסם ב'וועידת וייזל' נאלצו הרומנים להודות  שהייתה שואה על אדמתם. עד אז הייתה הכחשה גורפת לעובדות".

"איסוף הפרטים ומציאת הסיפורים האבודים לא היו עניין של מה בכך. חוסר הרצון לחזור לזיכרונות הקשים והרצון לבנות חיים חדשים, היו הגורמים לכך ששואת יהודי רומניה הייתה שואה שקטה. בחייו הבוגרים של אבי, הוא הסתיר קורותיו עקב התעלמות קולקטיבית משואת יהודי רומניה. באחרית ימיו הסתיר את הסיפור בשל זיכרונו שהועם".

"גורמים אלה והתקווה לגאול את הסיפור של הקהילה החיונית והעשירה הזאת מתהום הנשייה - הניעו אותי לספר את הסיפור של אבי".

מקור

·        בילדותי שמעתי סיפורים רבים על חייהם של יהודי רומניה בין השנים 1930 ל־1950. סביב שולחן האוכל בביתנו התאספו קרובים וחברים, ששוחחו ברומנית על עיירת הולדתם פרומושיקה, על העיר הגדולה בוטושאן שאליה גורשו ועל גטאות ומחנות כפייה. כילדה, זכור לי הפער בין מה ששמעתי בבית ומה שנלמד בבית־ספר. זכורים לי טקסי יום השואה, שבמהלכם מעולם לא הוזכרה יהדות רומניה. תמיד נשאלתי בבית: מה סיפרו? את מי הזכירו? ותשובותי הובילו לכעס אצור ולעלבון. שואת יהודי רומניה הייתה ”שואה שקטה”. בקרב יוצאי רומניה היא הייתה נושא קבוע לשיחה, אך מחוצה לה רק מעטים התעניינו. ספר זה מאגד עדויות ששמעתי לאורך השנים ומתוכן עולים סיפורה של הקהילה היהודית בחבל מולדובה וסיפורו של אבי, לופו ירחמיאל. באחרית ימיו הוסתרו חייו של אבי עקב מחיקת זיכרונו. בחייו הבוגרים הוסתרו קורותיו עקב מחיקה קולקטיבית של שואת יהודי רומניה. אלו ואלו הניעו אותי לספר את סיפורו. חיה דקל נולדה בת”א. בעלת תואר שני במינהל חינוכי (האוניברסיטה העברית) ובמשפטים (אוניברסיטת בר־אילן). בין השנים 2012-2004 ניהלה את המכללה למורים לטכנולוגיה בתל אביב ואת המכללה להנדסאים בירושלים.

·        שם: שואה שקטה שואה

·        מחבר/ת: חיה דקל

 מקור

 

 

 

היום יום הולדתה של הפעוטה סלמה הנרייט ליבנדג שנרצחה באושוויץ

 

 

30  באוקטובר  1939:  ילדה יהודייה הולנדית, סלמה הנרייט ליבנדג, נולדה בהנגלו.

 באוקטובר 1942 גורשה  עם משפחתה לאושוויץ. לאחר הסלקציה היא נרצחה בתאי הגז יחד עם אחיה הבכור יוהאן.

יהי זכרה ברוך !!

 מקור

 אודות הוריה

זיגמונד ליבנדג היה נשוי לאמה מאייר. לזוג נולדו שני ילדים, יוהאן (שנקרא Hansje) וסלמה הנרייטה (שנקראת סלמה). המשפחה התגוררה בהנגלו.

ילד שהתגורר סמוך בזמנו זוכר שזיגמונד (סיימון) ליבנדג נאלץ להתייצב אצל המשטרה ההולנדית והועבר מייד למשלוח בתחנת רכבת  . זמן מה לאחר מכן, 'דודה' אמה, הנס וסלמה נלקחו בן לילה. למחרת כל המנעולים בבית נאטמו ע"י המשטרה ההולנדית. הרהיטים נאספו בחדר השינה האחורי. כמה ימים לאחר מכן הגיעו אנשים שפעלו מטעם הגרמנים.

מקור

 

הנער אברהם מלינק ניצל מהטבח בפורט התשיעי בליטא

 

"נולדתי עם כפית כסף".

אברהם מלניק נולד למשפחה יהודית אמידה בקובנה ליטא, עיר ציורית שידועה אז לכמה כ"פריז הקטנה". אביו של אברהם היה ספר, ואמו הייתה קוסמטיקאית.

אברהם היה בן 14 כשהגרמנים כבשו את קובנה והכריחו את יהודי העיר להיכנס לגטו מגודר.

  הוא זכר בבירור כאשר באוקטובר בשנת 1941, גרמנים ומשתפי הפעולה הליטאים שלהם ביצעו את מה שנודע כ"אקציה הגדולה" בגטו קובנה. הגרמנים ערכו סלקציה בגטו, ובחרו כ-9,200 יהודים שנחשבו בלתי כשירים לעבודה. קבוצה זו של בעיקר ילדים, חולים וקשישים נלקחה לפורט התשיעי, מבצר צארי ישן, בפאתי העיר.

 "בגיטו עדיין יכולנו לשמוע את המקלעים", נזכר אברהם. "... כשהם לקחו את האנשים לפורט התשיעי, הם הוציאו אותם - תמיד ב-100 או ב-200, ו... אמרו להם להתפשט., והתעלות, כבר היו חפורות... ...והם ירו בהם במקלעים...וכיסו אותם בעפר. שלושה ימים זזה האדמה."

בתושייה , בתחינה ובמזל הצליח אביו של אברהם להציל אותו ואת אמו מהקבוצה שעומדת להיטבח. אבל, סבתו ודודתו של אברהם היו בין ההרוגים.

 אברהם ואביו נשלחו מאוחר יותר  ע"י הנאצים למספר מחנות ריכוז לפני ששוחררו סופית מגטו טרזינשטט. אמו לא שרדה.

צילום: USHMM, באדיבות אייב ולילי מלניק

 מקור

שלושה ילדים יהודים הסתתרו בכפר צרפתי מאימת הגרמנים וניצלו

 

נדרתי הנדר לשמור על אחיי ועל יהדותי

מאת: דינה גודשלק (פרחי)

ארץ לידה: צרפת  - France

שלושה ילדים יהודים הסתתרו בכפר צרפתי מאימת הגרמנים וניצלו

 

דינה נולדה בפריס, צרפת בשנת 1934, להוריה, אמילי סבח וסלומון פרחי, שעברו לצרפת מטורקיה אחרי הטבח הארמני.

 אמה הגיעה לצרפת עם אחותה ואביה הגיע לבד. הם נפגשו בפריז בחתונה של חברים משותפים והתחתנו. נולדו להם שבעה ילדים. דינה (שנקראה קלייר) הייתה הבת החמישית.

אמה, אמילי, הייתה עקרת בית ואביה עבד במפעל אספקת נפט בצרפת בחברת אסו. אבא של דינה, סלומון, היה קומוניסט והגיע מטורקיה. הם גרו בשכונה שהיו בה רק שלוש משפחות יהודיות והיתר היו צרפתים. היו ביניהם יחסים מאוד טובים. האב המשיך לעבוד. גם ראש העירייה בפרבר בו גרו היה קומוניסט (נרצח על ידי הגרמנים) ולסלומון היו קשרים עם הקומוניסטים בצרפת שעזרו למשפחה.

דינה מספרת: "בבית ההורים היה חום משפחתי רב. כולם היו בריאים. אמה הייתה תמיד לבושה היטב ומאופרת. הייתה לה הופעה אצילית. היה פטיפון וגדלנו עם סוגי מוסיקה מגוונת: קלאסי, יווני, טורקי, צרפתי. אבא בנה לכולנו אופניים. היו לו ידי זהב. הוא דאג מאוד להקל על אימא בעבודות הבית. מילה של אבא הייתה מילה. כולנו כיבדנו אותו מאד. ההורים ידעו שאני ילדה עם יכולת עמידה ועקשות ולכן, כשהרע מכל קרה, אבא ביקש ממני לדאוג לאחי."

בשנת 1939, כשפרצה מלחמת העולם השנייה, דינה הייתה בת חמש וחצי. "כאשר הגרמנים כבשו את פריז, ביוני 1940, אימא הייתה אחרי לידת האח הצעיר דניאל ואז הייתה בהלה. אנשים התחילו לעזוב את פריז אבל אבא נשאר. אימא שלי עם דניאל (בן שלושה ימים, זאן ז'אק בן 3, אלברט בן 14 ואני בת חמש וחצי) – עזבנו את פריז ברכבת לכיוון ליון ומשם תכננו לעבור לצרפת החופשית בדרום. שתי אחיות גדולות יותר ואח היו אף הם בדרך לליון, אך הרכבת שלהם נפגעה בהפצצה ואימא לא ידעה מה עלה בגורלם. לפיכך, החליטה האם לחזור לפריז. למזלם הסתבר שגם האחים הגדולים ניצלו וחזרו לפריז הכבושה. באותה עת גם סבתא, אם-אמי גרה איתנו. היינו עשר נפשות בבית."

באותה תקופה חלו הרבה מאוד הגבלות על היהודים: איסור לימודים, הגבלת קניות, טלאי צהוב, חשש להשתמש בתחבורה ציבורית, איסור שימוש באירועי תרבות ועוד. דינה ויתר האחים המשיכו ללמוד בבית הספר, עם הטלאי הצהוב. כאשר הייתה ביקורת, הזהירו אותם מראש ואיפשרו להם להסתתר בשירותים, כדי לא להתגלות. כל הזמן חיו בחשש ובפחד אך לפחות הייתה פרנסה. הגרמנים בשלב ראשון לא נגעו ביהודים שהגיעו מטורקיה, כי הייתה ביניהם ברית, לכן עד שנת 1943 החיים המשיכו כרגיל. (דינה מספרת: "גם לאחר שהמשפחה נתפסה, ראש העיר החליט שלא ייעשה שימוש בדירה של המשפחה, וכאשר אחי, אלבר, האח הבכור, ניצל וחזר בגיל 20 לפריז, מצא את דירתם כפי שהיא והתגורר בה". אלבר גם סיפר לדינה את כל מה שהיא יודעת על המשפחה).

"במרוצת הזמן הם הרגישו שטבעת החנק סוגרת עליהם. ואז ההורים שמעו שמתארגן משלוח של ילדים פריזאים, על ידי ארגון  Secours National, אל מחוץ לפריז בגלל ההפצצות. בתאריך 27.7.1943 אוטובוס אסף את כל הילדים אל הרכבת. אחרי שאחי עלו לאוטובוס, אבא כרע ברך לפניי, חיבק אותי (בעצם בפעם האחרונה) והשביע אותי: "לא להיפרד מהאחים ולא לשכוח שאנחנו יהודים" הבטחתי בלי לדעת את המשמעות". עלו על הרכבת דינה (בת 8.5) רפאל (בן 10.5) וזאן זאק (בן 6).

"הגענו לעיירה Saint Loup les Gray (מזרחית לדיז'ון), שם העלו אותנו על משאיות כדי לפזר בבתי הכפריים. אחי, אלברט, שהיה בן 10.5 היה מבוקש על ידי החקלאים כי יכל לעבוד ובכל פעם שקראו לו לרדת מהמשאית בכיתי ועשיתי סקנדל, אז הורידו ילד אחר. במשאית נשארו ארבעה ילדים: אני (דינה), אחי ועוד ילד קטן בן 4. בכפר אחד האיש Vauthier חיפש בת. שם התחילה הטרגדיה: ניסו להוריד את דינה בכוח, ואז האח הקטן גם התחיל לצרוח… ואז קרה מקרה ועבר שם אדם בעל חזות מרשימה, גבוה עם עיניים כחולות. הוא שאל מה קורה. Vauthier, שהיה הגנן שלו, סיפר לו. האדם היה הרוזן הנרי דה מנטון, בעל טירה והשפעה רבה באזור.

אשת הגנן אמרה משהו לרוזן (שמדובר על שלושה ילדים יהודים) והוא הסתכל ועשה סימן עם היד שהוא לוקח אותנו. הסיכום היה שהבנים יגורו אצל הרוזן בטירה ואני אצל הגנן. בלילה שוב התחילה הפאניקה של דינה – בכי וצעקות – כי הבטיחה לאבא. הגנן הלך לרוזן לחשוב מה עושים. אמר הרוזן: "אין בעיה, היא תישן פה עם האחים". במשך היום הייתה דינה בבית הגנן ובלילה בטירת הרוזן. העיירה נקראה Saint-Loup Les gray.

דינה ואחיה למדו בבית ספר בעיירה. הם הלכו כל יום 2.5 ק"מ לבית הספר, חזרו בצהריים לאכול ושוב הלכו לבית הספר – בסך הכל 10 ק"מ כל יום עד סוף המלחמה.

הרוזן הנרי דה-מנטון, היה איש מחתרת אנטי נאצית וכן כל משפחתו. היו לו תשעה ילדים, רובם היו שגרירים בארצות אחרות שסייעו ליהודים לברוח. טירת האם של אותה משפחת אצילים נקראה CHATEAU DE St LOUP NXPHE קרוב לגבול שוויץ, (שם גרה כלתו של הנרי דה מנטון ואשתו של פרנסואה בנו). משם הוברחו משפחות יהודים לשוויץ, בזמן שבעלה היה באנגליה עם דה-גול ואנשי צרפת החופשית.

דינה סיפרה: "תנאי החיים בכפר היו טובים. זה המקום האחרון שחיינו בו חיים של ילדים רגילים. כשהיו פשיטות של הגרמנים על העיירה, לבזוז מזון או כלים ורהיטים, אחי ואני נטמענו בין שאר הילדים והנכדים של המשפחה". (מסתבר שלהיטלר היה כבוד לאצילים ולכן לא בזזו את הטירות שלהם).

"בכפר כולם ידעו שאנחנו יהודים, אבל בזכות הרוזן ואנשי המחתרת לא העיזו להלשין עלינו. בימי ראשון היו הולכים לכנסייה ובימי חמישי היו לימודי קודש עם ילדי הכפר. ילדי הכפר הציקו לשלושת הילדים היהודים. לא עזבתי את אחי הצעיר זאן זאק ובעצם הפכתי לו לאם. לעיתים זכינו לקבל עונשים פיזיים שיתר הילדים לא קיבלו: לעמוד על הברכיים בתוך כפכפי עץ עם ידיים פרושות לצדדים כשעל הידיים מונח ספר (בגלל שהרגנו את ישו!)

בנובמבר 1943, אימא באה בהפתעה לבקר כדי לראות מה עלה בגורלנו. לאורך כל התקופה שלחנו מכתבים הביתה. במשך שבוע היא הייתה איתנו ובמשך כל זמן השהות איתנו היא סרגה לנו כפפות, גרביים וכובעים, בצבעים עליזים.

הפרידה מאימא הייתה קשה. היא בכתה, עמדה על הברכיים וחיבקה אותנו. כחצי שנה אחרי שאימא נסעה, בתאריך 4.5.1944, המשפחה שנשארה בפריז, נלקחה לדראנסי, מחנה מעבר, ובתאריך 20.5.1944, כשאמי בת 40, היא נשלחה עם אחותי ויקטוריה בת 14 ודניאל בגיל 4 לתאי הגזים באושוויץ.

אחותי אנג'ל בגיל 16, אלבר בגיל 18, ואבי בן 47 – נשלחו לעבודה באושוויץ. אנג'ל נפטרה מטיפוס ואבא נפטר כמה שבועות לפני השחרור מתשישות (עבד בכיסוי סיד על גוויות)."

אחי אלבר הוא היחיד ששרד את אושוויץ, לאחר שעבר את צעדת המוות. במהלך צעדת המוות אלבר היה מאוד חולה וקדח מחום ונפל בשלג. רופא בלגי שצעד לידו אמר לגרמני: "חבל על הכדור שלך, הוא כבר מת". הצעדה המשיכה ואלבר נשאר לשכב בשלג. הרוסים מצאו אותו וטיפלו בו. הוא התעורר בבית חולים. לאחר שהחלים, התיידד עם צרפתי אחר והם הגיעו לתחנת הרכבת. הזהירו אותם שהרכבת בדרך לסיביר והם ברחו ונפרדו. אלבר הפסיק לתת אמון באנשים בעקבות התלאות שפקדו אותו. הוא שהה אצל איכרה פולניה במשך כמה חודשים. לאחר שהגיע למשרד הצלב האדום, עזרו לו לחזור הביתה לפריז. כאדם מאוד פגוע, לא היה מסוגל לשמור על קשר עם שלושת אחיו ששרדו, ובעיקר כעס על דינה אחרי שעלתה לארץ. כל הניסיונות של דינה לשמור איתו על קשר לא צלחו. הוא גירש אותה מביתו פעמיים.

דינה מספרת: "לאורך כל תקופת שהותנו בכפר, ההורים היו שולחים לנו מכתבים ותמונות. פתאום הפסיק הדואר להגיע. ילד אחד בכפר זרק לאחי: טוב שההורים שלך בבית סוהר…" בכפר ידעו על מצב היהודים. אני בכיתי וניסיתי לברר עם הגנן מה קרה, ויחד עם הרוזן החליטו לספר לנו מה עלה בגורל יהודי צרפת.

באביב 1945, עם תום המלחמה, באו לאסוף אותנו והגענו למחנה פליטים. במחנה היה נהוג להפריד בין בנים לבנות. לקחו לי את האחים. עשיתי שביתת רעב. הם נבהלו והחזירו לי את האחים, אבל שלחו אותנו למחנה פליטים אחר ושוב זה קרה. בינתיים מצאו את דודתי ובתה, אחות אמי שהסתתרה בכפר עד סוף המלחמה (בעלה היה במחתרת). היא חזרה לפריז ואנחנו נשלחנו אליה.

החיים לידה היו קשים, היא הייתה מכה אותי ומנצלת אותי. את רפאל אחי, בגיל 13, שלחו לבית יתומים יהודי, בעיר מלמזון, מחוץ לפריז. אחר כך היא שלחה את ז'אן ז'אק לבית היתומים. אני נשארתי בבית על תקן של משרתת. הייתה נועלת אותי בבית. מכרים רופאים של הוריי דרשו לראות אותנו פעם בחודש ושמו לב למצבי הרע אצל הדודה. הם כתבו מכתב המלצה לשלוח אותי לבית היתומים בו נמצאו אחי.

בבית היתומים טיפלו בנו אנשים ניצולי שואה, שגם ניהלו את המקום. המטרה הייתה להחזיר לנו את הילדות ולתת לנו חיים טובים. התקבלו הרבה תרומות מארה"ב, ציוד ובגדים חדשים. אני לא רציתי להיות תלויה באף תורם. הלכנו ברגל לבית הספר ובחזרה פעמיים ביום, סה"כ 10 ק"מ.

בבית היתומים נודע לנו שקמה מדינת ישראל: אמרו לנו להחליף לבגדי חג כי קמה מדינת ישראל. שם קמה בי הציונות. אחיי ויתרו על יהדותם: "זה עולה לנו יותר מדי", אמרו, ונשארו לחיות בצרפת. שמרנו על קשר והם ביקרו אותי פה בגדות ואני ביקרתי אותם. הקשר לא היה הדוק, אבל הבטחתי לאבא, למרות שהם הפנו עורף. מילאתי את צוואתו של אבא!

הייתי בבית היתומים עד גיל 17. דודתי, שקיבלה עבורנו כסף כל השנים ולא שילמה לבית היתומים, החזירה אותנו אליה כדי להמשיך לקבל את הכסף מממשלת צרפת. הפסקתי ללמוד והלכתי לעבוד וכן אחי רפאל – וכך מיממנו את המשך הלימודים של ג'אן ג'אק.

רפאל התחתן ועזב. ז'אן זאק סיים לימודיו ועזב את הבית ואני נשארתי כי לא הייתי נשואה. היה רע מאוד. הייתי מתוסכלת. לא היה לי עם מי לדבר ועל מי לסמוך או ממי לקבל חיבוק. זה בנה לי אופי. בעבודה אהבו אותי מאוד ועשיתי שעות נוספות.

יום אחד, בגיל 22, כשספגתי מכות מהדודה כי חזרתי מאוחר, לא הסכמתי לתת לה את המשכורת ויצאתי מהבית עם תרמיל קטן. אשה צרפתייה, שהכירה את אבי – סלומון, גילתה שעזבתי את בית דודתי בזכות אבי מצאה לי מקום לגור."

בגיל 24, בשנת 1959 דינה עלתה לארץ עם האונייה תיאודור הרצל. לימים נישאה דינה לרודי גודשלק (ז"ל), בגדות, נולדו להם שלושה ילדים: הילה (58), מיכה (56) ועמי (51). לדינה יש שבעה נכדים והיא גרה בגדות עד היום.

הרוזן דה מנטון – חסיד אומות העולם 

לימים, בשנת 2012,  קיבל הרוזן הנרי דה מנטון את אות חסיד אומות העולם מיד ושם. לטקס ביד ושם הגיעו מצרפת בני משפחתו של דה מנטון וניצולת השואה שהסתתרה בביתו דינה גודשלק.

 

מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת – אוצר אנושי  מתכנית הקשר הרב דורי  (קישור)

משואה לגבורה – סיפורו של הרצל גואטה

 

מאת: הרצל גואטה

ארץ לידה: תוניסיה   Tunisia

החיים בתוניס ובלוב

הרצל גואטה מספר:

נולדתי בתוניס (עיר הבירה) בשנת 1941. במהלך מלחמת העולם השנייה העבירו אותנו למחנה ריכוז בשם "מרסה פלאז" בעיר מרסה ליד חוף הים. במחנה הייתה צפיפות גדולה ואנשים רבים חלו. אני חליתי במחלת בטן שגרמה להתנפחות משמעותית של הבטן. הייתי במצב של סכנת חיים. למזלי, היתה אחות צרפתיה בשם קלארה, שלקחה אותי לבית חולים והצילה את חיי.

לאחר שטיפלו בי בבית חולים קלרה החזירה אותי אל הורי למחנה. במהלך המלחמה אבא שלי התגייס ללגיון הצרפתי להלחם נגד הנאצים. כשאבי התגייס העבירו אותנו לדירה במרסה פלאז', ליד המחנה. זו היתה דירה של יהודי שברח מהמקום. בדירה נשארנו אמי והילדים. משם עברנו לבנגאזי. אני לא זוכר את השנה. בבנגאזי גרנו בבית ערבי בשכירות. כשגרנו בלוב, קמה מדינת ישראל והחלו פרעות ביהודים בלוב.

העלייה לישראל

עם הקמת מדינת ישראל החלו פרעות כלפי יהודים. שרפו בתי עסק של יהודים, היו מרביצים ליהודים שורפים בתי כנסת ואף הורגים יהודים. בתקופה הזו יהודים לא יכלו לצאת מהבית. יום אחד אחי הגדול לא חזר מבית הספר. אמי ביקשה משוטר שילווה אותה לבית הספר בחיפוש אחר אחי. לאחר שמצאו אותו, בדרכם הביתה עם השוטר, התנפל עליהם פורע ופגע באחי פגיעה משמעותית. בשלב זה אבא שלי החליט לחזור לצרפת. עלינו על משאית לכיוון שדה התעופה ובדרך אנשים עצרו אותנו ואמרו לנו שמשה שרת בא לנאום ולשכנע את היהודים לעלות לישראל. אבא שלי היה ציוני וחלם לעלות לישראל ובמיוחד לירושלים, כל חייו. עלינו על האונייה לישראל שקראו לה "עצמאות". האונייה היתה דחוסה מאוד. אנשים שכבו בצפיפות על הסיפון.

חיים בישראל

כאשר הגענו לנמל העלו אותנו על משאיות והסיעו אותנו לבנימינה לכמה חודשים. בבנימינה שיכנו אותנו בצריף אנגלי עם גג עגול מפח. היה קר מאוד. ישנו על מיטות מתקפלות או על שמיכות על הרצפה. היינו מקבלים תלושים למזון – ביצים, קוקוס ועוד. היה מעט מזון. אחרינו הגיעו עולים ששיכנו אותם באוהלים. כשהיה גשם ושלג האוהלים קרסו על יושביהם. לעתים בלילה היו זעקות של ילדים ואנשים שבכו וצעקו. היו באוהלים תינוקות שנפגעו מהקור. אבי יצא בלילות לסייע לאנשים שאוהליהם קרסו. מידי פעם הציעו לנו לעבור לישובים אחרים, למשל: נהריה ובאר שבע.

אבא שלי לא הסכים להתפנות לשום מקום מלבד ירושלים. הוא החליט ליסוע לירושלים באוטובוס. שם פגש חבר ילדות – חיים לביא, שעבד בסוכנות היהודית. אבי סיפר לו שמנסה למצוא בית בירושלים והוא סידר לנו צריף פח מאלומיניום בתלפיות, ליד הגבול עם רמת רחל. הוא גם נתן לו משאית להוביל את המשפחה והציוד. עברנו לירושלים התחלנו ללכת לבית הספר אבל היה חורף מאוד קשה. ירד שלג עד לגובה מטר בגלל זה לא יכולנו ללכת לבית הספר עד שמזג האוויר יתייצב. אני וחברי .הטוב היינו לוקחים גרביים ויוצרים מהם כדור. כך שיחקנו כדור רגל היו זמנים שלא היה מים בברז אז הלכנו לעמוד בתור ומילאנו מים שהספיקו ליום .יומיים הבאים בגיל 13 היה לי בר מצווה ואחרי הבר מצווה מיד שלחו אותי ללמוד בישיבה. שם למדתי .שלוש שנים, אז עבדתי שנתיים והתגייסתי לצבא.

מלחמות ישראל והשירות בצבא

בצבא הייתי בגולני שנתיים וחצי. היו לנו אימוני חורף ואימוני קיץ. ביניהם היו לנו. מארבים בצפון ובדרום לפעמים גם בירושלים על הגבול עם ירדן: המלחמות שהשתתפתי בהן אני השתתפתי במלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, מלחמת ההתשה ומלחמת שלום הגליל. במלחמת ששת הימים גייסו אותי למילואים. הירדנים כבשו את ארמון הנציב ואנחנו כבשנו אותו בחזרה מידיהם בקרב עקוב מדם. איבדתי הרבה חברים לנשק. פרסנו את הכוחות והירדנים הפגיזו אותנו. הקשר של המ”פ נהרג והמ”פ ביקש ממני להחליף אותו. היה קשה כי חיילים רבים נפצעו ונהרגו. מפקד הפלוגה חיזק אותי וביקש שאצמד אליו עם הקשר. נצמדתי למ”פ והתקדמנו לכיוון הארמון. הגענו לעמדה עד שירדה החשיכה והביאו קשר נוסף. אז קיבלתי הוראה לחפור שוחה. בזמן החפירה עבר ליד האוזן שלי פגז. ניצלתי בנס ונשכבתי במהירות בשוחה עד הבוקר. למחרת אספו אותנו לכיוון חברון.

במלחמת יום כיפור שוב גוייסתי למילואים. עלינו על משאיות והסיעו אותנו לדרום. אנחנו היינו ביחידה רגלית ועברנו דרך תעלת סואץ' מדרום. נלחמנו נגד הארמיה השנייה. התמקמנו במבנים והיינו בכוננות ושמירה. מידי לילה המצרים היו יורים לכיווננו ואנו השבנו אש. שהינו שם במשך חצי שנה.

במלחמת ההתשה הייתי במילואים ושני הצדדים ירו אחד בשני מהשטח שלהם. לכן קוראים למלחמה "מלחמת ההתשה" מכיוון שכל צד מתיש את הצד השני.

במלחמת שלום הגליל נכנסנו לשטח עויין, כבשנו אותו והתמקמנו בו. היינו עושים מארבים ובחלק מהזמן גם פיזרתי אוכל וציוד לחיילים שהיו פזורים בשטח. גם לאסירים ערבים סיפקנו מזון בעיקר. יצאנו משם עם החתימה על הפסקת אש.

חיים מקצועיים

לאחר שהשתחררתי משירות סדיר עבדתי כמכונאי על האונייה “הרצל” של חברת “צים” במשך שלוש שנים. תמיד חלמתי להיות ימאי ולטייל בעולם וזו הייתה בשבילי הזדמנות ללמוד מכונאות, ללמוד על העולם וגם להנות. היינו יוצאים מחיפה לארצות הברית, משם יוצאים באוניית נוסעים לאיים הקריביים. כל שבוע היינו מפליגים עם קבוצת נוסעים אחרת. לעתים היינו חוזרים לארץ ויוצאים חזרה לארה”ב ויוצאים לכיוון מקסיקו (אקפולקו).

לאחר שלוש שנים התחתנתי ואשתי לא רצתה שאמשיך להפליג. התמסדתי ועברתי לעבוד במפעל לחוטים כמכונאי. לאחר שסגרו את המפעל עברתי לעבוד בתעשייה הצבאית כמכונאי. עבדתי שם במשך שלושים ושבע שנים. בתחילה בירושלים ולאחר מכן בתל אביב. היינו מייצרים נשק לצבא.

אחרי שלושים ושבע שנים יצאתי לפנסיה. כיום אני בבית, מבשל, יש לי גינה ואני הולך למועדון של ניצולי שואה. כך אני מעביר את הזמן.

מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת – אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי ( קישור)

סיפור חייו של האבא של קובי מידן , כנער בשואה

 

מידן נולד  בנתניה בשם יעקב יחיאל מנדלבוים להרצל מנדבלוים  וזהבה.

 האב הרצל היה נער בשואה , אבל לא דיבר על כך בבית .

יום אחד בערוב ימיו הפצירה האם זהבה בקובי מידן  שינסה לשכנע את אביו הרצל לעשות שוב בדיקות רפואיות  כי הבדיקות הקודמות לא היו טובות.

קובי מידן מנסה לדבר עם האב שיגיש לקופת חולים לעשות עוד כמה בדיקות רפואיות . הוא אומר לו , הלא אתה אתה  אחראי , האם אתה לא רוצה לחיות ?

ואז מגולל בפניו האב את הדילמה  האכזרית וההחלטה הקודמת שלו כנער בשואה .

 הוא היה אז בן 16 במחנה ריכוז נאצי  . הרוסים מתקרבים וכולם נדרשים לצאת לצעדת המוות . מאחר וכבר היה קודם לכן בצעדת מוות הוא מבין שאם ייצא עם כולם לא יחזיק מעמד ולא יישאר בחיים ואם יסרב לצאת יוכה מכות מוות ע"י הקאפו .

הוא נשאר במחנה והוכה מכות מוות ע"י הקאפו אבל ניצל בסוף ע"י הרוסים. הקאפו עצמו הצטרף לצעדת המוות וכמו רבים לא החזיק מעמד ומת בדרך.

קובי מידן ששמע על ההחלטה של אביו  בשואה לא הפציר בו יותר לגבי הבדיקות הרפואיות ואמר לו אני מבין .

מקור וקרדיט : רוני קובן מראיין את קובי מידן (קישור)