החפץ היקר מכל" - שלמה ברזניץ

 

מדוע לא הותירו לי צילום לפני שהלכו? בחודשים הארוכים האלה חשקתי נואשות בצילום. כמה טוב היה להביט בהם בבקרים הקרים, ובדרכי לבית-הספר, ממש לפני הקטעים המסוכנים... הייתי עושה זאת כל אימת שאחוש ברע, יציקו לי הרעב או הבדידות. יכולתי לכסות תמונה זו בנשיקותיי ובדמעותיי. זה יכול היה להיות החפץ היקר מכול – החפץ היקר היחידי שברשותי.
שלמה ברזניץ, שדות הזיכרון, ת"א: עם עובד, ספריית אופקים,
1993, ע' 131.

מאי 1945, סוף המלחמה .  במנזר בעיירה ז'ילינה בסלובקיה ממתין ילד יהודי בן שמונה בשם יוראי ברזניץ להוריו ינקה ויוסף שיבואו לקחתו. יוראי יודע שהוריו נשלחו לאושוויץ,  והוא חושש שלא יכיר אותם, חושש גם שהם לא יזהו  את אותו "ילד נקי ומחונך היטב" שמסרו למנזר בילד השדוף והמוזנח שהוא עתה, ויותר מכל חושש שלא ישובו לעולם.

שלמה (יוראי) ברזניץ נולד בברטיסלבה שבסלובקיה בשנת 1936. בשנת 1942 נשלח שלמה עם אמו ואחותו הגדולה יהודית למחנה בעיר ז'ילינה בצפון-מערב סלובקיה. מחנה זה, שמוקם בסמוך למסעף רכבות מרכזי, שימש כמוקד שילוחים גדול לאושוויץ. תפקידו של אביו כמהנדס הראשי של חברת החשמל בברטיסלבה סיפק לו חסות לתקופה מסויימת, והודות לכך הצליח למנוע את שילוחם אשתו וילדיו לאושוויץ, ולחלצם מהמחנה. בני המשפחה נדדו בין מספר מקומות.

להמשך סיפור החיים בפרוייקט אוספים את השברים של יד ושם

"שתהיי בריאה, שתהיי מאושרת"

 

 

"אני יושבת על כורסונת ובונה קרקס על השולחן. תני נשיקה. אני רוצה שתהיי בריאה, שתהיי מאושרת".

 

 

מילים אלו כתבה דנושה בת ה-5 בשנת 1943, במקום המסתור שלה בצד הארי של וורשה. דנושה ידעה שהיא כותבת לאשה בשם ידוויגה, שחשבה שהיא בת דודתה. למעשה היה זה שם הכיסוי האמיתי של אמה, אנה קורנבליט לבית גולדמן, שהמכתב הקצר שקבלה מבתה סיפק לה את הכוח להמשיך במאבק ההישרדות בזמן המלחמה.

דליה גבריאלה קורנבליט נולדה בשנת 1938 בוורשה. את ילדותה בגטו אינה זוכרת, והזיכרון הראשון והיחיד שיש לה מאביה, צ'סלב (צדוק), הוא מרגע פרידתו ממנה בספטמבר 1942, מכניס אותה לשק תבן ומדריך אותה כיצד להתנהל בדממה בזמן שהותה בשק. יותר לא ראתה דליה את אביה, שנרצח באושוויץ.

דליה הפעוטה הוסתרה, תמורת סכום כסף גבוה, בדירתה של סופיה פרקובסקה, נוצרייה רווקה שחיה בצד הארי של וורשה. המסתירה דרשה שהוריה לא ידעו את זהותה וכתובתה, ושהקשר בינם לבין בתם יתקיים רק באמצעות מתווך. שמה של דליה הוחלף לדנוטה (דנושה) ויטולין.

שנתיים חיה דנושה במסתור, מבלה ימים ארוכים ובודדים בדירה הנעולה כשסופיה יצאה לעבוד, ולומדת ממנה על הנצרות כשהייתה בבית. במהרה שכחה דנושה את חייה הקודמים. היא ידעה שהיא גרה אצל קרובת משפחה, ושיש לה בת דודה בשם ידוויגה, ממנה הייתה מקבלת מדי פעם, באמצעות המתווך, סוכריות ובובות. המתווך העביר לאמה את המכתב, וכן תצלום של דנושה עם סופיה כדי שאמה תראה שהיא בסדר. אמה שמרה אותם על גופה במשך כל המלחמה, ואמרה שזהו הדבר היחיד שהיא מוכנה למות למענו.

דנושה ידעה שהיא מוכרחה לשמור על דממה, אך יום אחד לא עמדה בפיתוי, ונגעה בקלידי הפסנתר שעמד בסלון. כשסופיה גילתה זאת היא כעסה מאד והכתה אותה. בדיעבד אותו אירוע הציל את חייה – בזמן ההפגזות על וורשה באוקטובר 44', כאשר הבניין החל לבעור, חילץ אותה שכן, שידע על קיומה בשל הנגינה בפסנתר, מהדירה הנעולה. יותר לא ראתה את סופיה, שנהרגה כנראה בהפצצה.

להמשך סיפור החיים בפרויקט לאסוף את השברים של יד ושם ( קישור)

 

ארנק ובו ציצת שיער

 

חנה דובקין

חנה דובקין נולדה בישראל להורים ניצולי שואה. אביה, הרמן קופץ', מיעט לדבר על קורותיו בתקופת השואה, ואת המעט שידעה שאבה חנה בעיקר מסיפוריה של אמה.

הרמן קופץ' נולד בשנת 1907 בקרקוב שבפולין. הוא עלה ארצה בשנת 1948 וכאן הכיר את רחל לבית גרשט. השניים התחתנו בשנת 1951 ונולדו להם שני ילדים: יוסף-ברוך וחנה, שנקראו על-שם שני הסבים והסבתא שנספו בשואה.

כל השנים ידעה חנה על קיומה של קופסת נעליים קטנה ובה ארנק ישן, שהוחבאה בחדר השינה של ההורים. בילדותה חשה שיש סוד המרחף בבית, אך מעולם לא דיברו עליו. בהיותה נערה כבת 17 נקלעה לשיחה בין הוריה בה דיברו על קורות המשפחה בתקופת השואה. חנה ביקשה לדעת, ואז שמעה מהם לראשונה כי לאביה היתה משפחה לפני השואה.

לאחר שאביה נפטר, נתנה לה אמה את הארנק וביקשה ממנה לשמור עליו. רק אז גילתה חנה שבארנק היתה שמורה כל השנים קווצת שיער. אז גם שמעה מאמה את פרטי הסיפור:

להמשך סיפור החיים בפרויקט לאסוף את השברים  של יד ושם

 

 

"כל טוב אם לא נתראה יותר" - סיפורה של משפחת קאופמן

 

ממכתבו של סזאר קאופמן לאחותו טקלה, זמן קצר לפני שנשלח לאושוויץ

26  בפברואר 1943
אני חושב הרבה על ההורים האהובים ומתגעגע למחוזות ילדותי.
אני לא יודע מה קרה לאמא. היא לא כותבת לי. אני כועס עליה. [...] אני חושב כל הזמן על הוריי ואחיי ומתגעגע להיות איתם. [...] אני מבקש ממך לחגוג את יום הולדתך הכי טוב שאת יכולה. ואם את יכולה, אני מבקש שתשלחי לי תמונה של אמא או של אבא.
מהאחיין האוהב אותך, זיגמונד

ממכתבו של שמואל (זיגמונד) קאופמן לדודתו בפברואר 1943

 שמואל (זיגמונד) קאופמן נולד בשנת 1929 בעיירה באיירטל (Baiertal) שבחבל באדן, גרמניה, הצעיר מבין שלושת בניהם של רוזה וסזאר קאופמן. את שנות לימודיו הראשונות עשה בבית הספר היסודי שבעיירה ויסלוך הסמוכה לבאיירטל. בשנת 1938, עם הרחקת הילדים היהודים מבתי הספר בגרמניה, נאלץ שמואל לעבור לבית ספר יהודי בהיידלברג הרחוקה. שני אחיו הצליחו לצאת מגרמניה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה: ברטולד, הבכור, שהיה כבן 17, נשלח לאנגליה במסגרת ה"קינדר טרנספורט" ויוסף (זפל) בן ה-15 הצליח להגר לדנמרק ומשם עלה לארץ ישראל.

באוקטובר 1940 גורשו יהודי באיירטל למחנה הריכוז גירס (Gurs) בדרום צרפת. בין המגורשים היו בני משפחת קאופמן: שמואל והוריו, דודתו של שמואל טקלה (אחותו של האב סזאר) וכן דודו יוזף (אחיו של האב), אשתו הנשן (חנה) ובנם ברנד. בגירס הוחזקו הגברים בנפרד מהנשים והילדים. בני המשפחה הצליחו לשמור על קשר באמצעות פתקים ומכתבים. ההורים אף קיבלו מכתב מבנם יוסף (זפל), בו בישר להם כי הצליח להגיע לארץ ישראל ואף צרף מספר תמונות שלו.

ב-24 באפריל 1941 כתב סזאר לגברת אקרמן, שהיתה עם בנו יוסף בדנמרק והכירה את המשפחה שאירחה את יוסף בדנמרק:

ביום שישי, שביעי של פסח, קיבלנו את המכתב עם התוכן הנהדר וארבע התמונות. בעיניים דומעות קראנו בו והתבוננו בתמונות כל היום.
את לא יכולה לדמיין איזו שמחה זה גרם לנו. מכיוון שאנחנו בתקופה קשה ואנו סובלים מאוד, שמחנו ואנו מודים לה' שבננו יוסף הצליח להגיע מדנמרק למטרה שלו.
אנו מודים לך מאוד על תשומת הלב. אלוהים ישלם לך... יוסף נראה טוב בתמונה.

ביוני 1941, לאחר כשמונה חודשי מאסר בגירס, נשלחו שמואל והוריו, דודיו יוזף והנשן ובן דודו ברנד למחנה ריווסאלט (Rivesaltes) ליד העיר פרפיניאן בצרפת. טקלה, אחות האב, הושארה במחנה גירס. גם בריווסאלט היו צריפי מגורים נפרדים לגברים ולנשים. שמואל וברנד נשלחו לצריפי הגברים עם סזאר ויוזף.

בפברואר 1942 (שבט תש"ב) מלאו לשמואל 13 שנים. למרות היותם כלואים במחנה ולמרות תנאי החיים הקשים הצליחו הוריו ודודיו של שמואל לציין את בר המצווה שלו באופן סמלי, והוא אף עלה לתורה. בדיעבד הסתבר שהיו אלה הרגעים האחרונים של שמואל עם הוריו. זמן קצר לאחר מכן הועברו שמואל ובן דודו ברנד על ידי ארגון אוז"ה (OSE) למקום מסתור בטירת מונטינטין, טירה עתיקה ליד לימוז' שהיתה מוסתרת בהיותה מוקפת יער.

להמשך סיפור החיים בפרוייקט לאסוף את השברים ביד ושם

 

 

כיצד שרדנו את השואה, קטלין פליישמן , בת 5

 

מאת: נירה, קטלין פליישמן

ארץ לידה : הונגריה - Hungary

 נולדתי בשנת 1939 בדברצן בהונגרייה. הייתי הבת השישית לאחר חמש בנות, והוריי, זולטן וארז'יבט שוורצקופף, העניקו לי את השם קטלין (קוטי). אחרי נולדו שני בנים. אבי היה זגג מקצועי – מקצוע מאוד נחשב. הוא היה בין בעלי המלאכה שהרכיבו את הוויטראז' בכיפה של אוניברסיטת דברצן. אימי הייתה עקרת בית.  זכור לי, שאימא דאגה לחגוג את חגי ישראל ולשמור על המנהגים. בבית דיברו הונגרית. ההורים ביניהם דיברו יידיש. המשפחה לא הייתה עשירה אך אני זוכרת את האווירה הטובה ששררה בבית. הייתי ילדה שובבה ויום אחד טיפסתי על עץ ונפלתי ונפצעתי. פחדתי שיכעסו עליי אבל זה עבר ללא צעקות. הבית שלנו היה בשכונה שבה הרוב היה יהודי ובגלל זה לא יצא לנו להרגיש את שנאת ההונגרים כלפי היהודים. ככלל, זכורה לי ילדות מאוד כיפית.

בתקופת מלחמת העולם השנייה: בדרך מקרה לא הגענו לאושוויץ

אבא גויס לעבוד במחנה עבודה. אני הייתי בערך בת חמש. לראשונה הרגשתי את המלחמה כשהורו לנו באפריל 1944 לעזוב את הבית ולעבור לגטו בתוך השכונה שרוב יושביה היו יהודים. אנחנו עברנו לגור יחד עם קרובי משפחה שגרו באותה שכונה. כעבור כחודש ימים הועברנו לגטו שהוקם מחוץ לעיר במגרש ששימש מפעל ללבנים. את הדרך עשינו ברגל. אז כבר זכור לי שהיה לנו טלאי צהוב על הבגד. היינו תחת כיפת השמיים בעונת החורף. לא היה כלל אוכל. אימא הצליחה לקחת איתה מעט דברי מזון ומזה הצלחנו להתקיים. לאחר כשבועיים ניתנה הוראה להתחיל ללכת. לא היה לנו מושג לאן אנחנו הולכים. בסופו של דבר הגענו בחזרה לדברצן לתחנת הרכבת, שם העמיסו אותנו על קרונות שהיו מיועדים להובלת בהמות. עמדנו בקרון מאוד צפופים, 70 איש בקרון, לא היה מקום לזוז. לא היה לנו מים לשתייה. אימא לקחה איתה מעט אוכל וכלי לבישול שבעזרתו היא הצליחה לאסוף מי גשמים, וכך היה לנו מים לשתייה. למזלנו הצלחנו להיות כל המשפחה באותו קרון – אימא, האחיות ואחי הצעיר. הנסיעה ברכבת נמשכה כשבוע ימים עד שהגענו לגבול אוסטריה, שם הורו לנו להחליף רכבת. המשכנו לנסוע לאוסטריה עד שהגענו לתחנה הקרובה לווינה – שטראסהוף, ומשם נלקחנו במשאית לאזור פלוריסדורף. הכניסו אותנו לתוך מבנה של בית ספר. לכל משפחה הייתה פינה משלה. ישנו על הרצפה. למחרת כל מי שיכול היה לעבוד נלקח לעבודה, לפינוי הריסות ברחובות וינה המופצצת, לבתי חרושת ומפעלים שונים ולעבודות חקלאות. נשארו רק נשים שהיו צריכות לשמור על הילדים הקטנים. אימא לא יצאה לעבוד כי נחשבה למבוגרת. אני הייתי עם אימא. זכור לי, שכמה פעמים בית הספר הופצץ על ידי כוחות הברית. כל פעם שהפציצו רצנו למרתף. היה הרבה מזל, מאחר שאף אחד לא נפגע מההפצצות. יותר מאוחר נודע שהרכבת שלנו הייתה אמורה להגיע לאושוויץ, אך בגלל שהיא הגיעה לגבול אוסטריה מהר יותר מהמתוכנן, הוחלט לשלוח אותה לאזור וינה, ורכבת אחרת שיועדה לווינה נשלחה במקומה לאושוויץ. כך בעצם קרה שבדרך מקרה לא הגענו לאושוויץ.

לאחר המלחמה

באפריל 1945 אספו את כולם ממקומות העבודה והחזירו אותם למחנה. כעבור כמה ימים השומרים ששמרו עלינו כבר לא היו, וראינו חיילים רוסים. בקרונות הרכבת שהגרמנים השאירו מצאנו מזון. לאחר מספר ימים אספנו את מעט הציוד שלנו, לקחנו מזון והתחלנו ללכת במטרה לחזור הביתה. לא היה לנו מושג אם אנחנו הולכים בכיוון הנכון. משאית של הצבא הרוסי אספה אותנו וזכינו לקבל מהם גם מזון. אימא מאוד דאגה לאחיותיי היותר גדולות, שהיו כבר עלמות צעירות, והיא הלבישה אותן כך שייראו כמה שיותר זקנות מחשש לתגובת החיילים למראה בחורות צעירות. כך הצלחנו להגיע עד ברטיסלבה-סלובקיה, שם פעל ארגון הג'וינט שנתן לנו מעט כסף.

נסענו לבודפשט ומשם לדברצן. הבית שלנו נתפס על ידי פולשים הונגרים, לכן התגוררנו בבית שהיה שייך לאח של אבא, שלא חזר מאושוויץ. אבא הצליח להשתחרר ממחנה העבודה תודות לתעודות הצטיינות שהיו לו מהשירות בצבא ההונגרי במלחמת העולם הראשונה. כך התאחדה המשפחה מחדש והחיים חזרו למסלולם. כעבור כשנה נולד אחי הצעיר. שתי אחיותיי הגדולות נישאו ועלו לארץ ישראל. אני ואחי הלכנו לבית הספר לכיתה א'. אני הייתי בוגרת ממנו אך בגלל השואה הפסדתי שנת לימודים. אבא ניהל חנות לזגגות והחיים התנהלו על מי מנוחות עד פטירתה של אימא בשנת 1956. מותה יצר מצב חדש שדרש ממני לעזוב את הלימודים ולנהל את משק הבית. אני, אז בת שבע עשרה וחצי, בכיתה האחרונה של התיכון, מעולם לא עשיתי דבר כלשהו שקשור לניהול משק הבית. כחצי שנה אחר כך, באוקטובר פרץ המרד בהונגריה. הסטודנטים התקוממו נגד השלטון הקומוניסטי ודרשו חופש ביטוי. בעקבות המרד השערים נפתחו ואנשים יכלו לעזוב את הונגריה. אירועים אלה הדליקו נורה אדומה בראשו של אבי והוא החל לחפש דרך כדי שאני ואחי נעזוב לישראל ונצטרף לשתי אחיותינו. בשנת 1956 עליתי ארצה.

המסר שלי לדורות הבאים: צריכים לדעת שהאנטישמיות תמיד תהיה קיימת. אנחנו צריכים להתנהג בצניעות ובכבוד אחד כלפי השני ולא להתנשא בפני עמים אחרים – לא להתנשא כאן בארץ ולא בחו"ל. עלינו להיות עם חוסן אנושי, פיזי וכלכלי. חייבים לחנך את הילדים להיות עצמאיים שיידעו לעשות הכול בעצמם.

 מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי

 

רוכב על רכבת דוהרת

 

אהרון ברק היה ילד בן ארבע וחצי כשהנאצים פלשו לקובנה ביוני 41. תוך יומיים הצבא הנאצי כובש את העיר, בשבועיים הראשונים נרצחים שם כ6000 יהודים.

ארבע שנים הוא הסתתר, ברח, נלחם על חייו יחד עם אמא ואבא. מסביב כמעט כל הילדים של הגטו נשלחו להשמדה. סיפור ההישרדות שלו הוא סיפור שלא ייאמן, סיפור שכולל אמא גדולה מהחיים, מבצע בריחה מצמרר כשהוא חבוי בתוך שק ומעליו יושב קצין גרמני, חודשים ארוכים שבהם התחבא עם אמו בקיר כפול בבית של איכר ליטאי. "בגטו אתה לא היית אדם", הוא מספר לי למול התמונות שבקיר, "בגטו אתה היית יותר גרוע מאשר חתול או כלב. שלטון החוק בגטו היה כזה שאיפשר לחייל הגרמני שמסתובב, הסתכל עליך או לא מצאת חן, היה יכול לירות ולהרוג אותך". "אתה זוכר את עצמך ילד רעב?", שאלתי, "אני לא זוכר את עצמי ילד שבע".

אבל גם כשהמלחמה נגמרה והמשפחה הקטנה חזרה לקובנה, הם שוב נאלצו לברוח, הפעם מהסובייטים. אמא אבא וילד קטן , פליטים במסע בריחה שמתפרש על פני חצי אירופה : וילנה- ביאליסטוק- ורשה - בוקרשט - בודפשט - אוסטריה אפילו על הרי הקרפטים הם עלו. "בעיקר נסענו על רכבות מסע, עם פחם, בגלל שהיה אסור לנו הרבה פעמים לעלות על הרכבת או שפחדנו משוטרים או שודדים, היינו מתגנבים לגג שלה. הייתי יושב למעלה, רוכב על רכבת דוהרת. היו לנו תעודות מזוייפות, אמרנו שאנחנו יוונים שחוזרים ליוון. רק שליוונים היה את יוון לחזור אליה. לנו היה מאיפה לברוח, אבל לא היה מקום שהיה מוכן לקבל אותנו. אנחנו ידענו שאנחנו רוצים, שאנחנו חולמים לבוא לארץ ישראל. לכן זה היה החלום שלי משהגעתי לארץ. שתהיה לי גינה קטנה, שתהיה לי אדמת ארץ ישראל משלי, רק שלי, אני תמיד אומר לילדים שלי - אני  אמות פה, אתם תחיו פה".

 מקור וקרדיט : רוני קובן

בובה מארץ רחוקה - סיפורה של ורה ברנד

 

ילדה כבת שנתיים וחצי, סרט גדול קשור לשערה, מחבקת בובה - עד כאן הכל רגיל. אלא שברקע נראים אוהלים המספרים סיפור של נדודים וארעיות, וגדר תיל המעידה על חיים בהסגר. כך, בהבזק מצלמה אחד, הנציח הצלם את ילדותה המוקדמת של ורה ברנד, שנולדה לתוך מציאות של מלחמה. התמונה צולמה בקראצ'י שבהודו, אולם ורה נולדה הרחק משם, בלבוב שבפולין. הוריה - רגינה לבית קיזלר וחיים ליפשיץ, תושבי העיר ביילסקו (Bielsko) שבדרום פולין - הגיעו ללבוב במהלך מנוסתם מזרחה בעקבות הכיבוש הגרמני ב-1939. ורה נולדה ב-6 במאי 1940. שלושה שבועות לאחר הלידה הוגלו בני המשפחה לסיביר. לאחר כחודש של נסיעה ברכבת, הגיעו לעיר אלדן (Aldan) במזרח סיביר, שם חיו בצריפים בסמוך ליער. לפני שעזבו את פולין מכרו ההורים את כל רכושם, ואת הזהב שקיבלו תמורתו, תפרו לבגדיהם. חיים, שעסק לפני המלחמה במסחר, הצליח להבריח ברכבת לסיביר עגלה ומכונת תפירה, וניהל בעיירה חנות. הודות לכך הצליחו לשרוד במשך שנתיים בתנאי הקיום הקשים בעיירה הסיבירית.

בעקבות הסכם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין פולין וברית המועצות שנחתם ב-30 ביולי 1941, ניתנה חנינה לכל האזרחים הפולנים שנכלאו במחנות בברית המועצות, והוקם 'צבא אנדרס' - כוח צבאי פולני שהיה כפוף לממשלה הפולנית הגולה בלונדון. בהמשך הוסכם על פינוי הצבא הפולני מברית המועצות לאיזורי המזרח הקרוב שהיו בשליטת הבריטים. ביחד עם החיילים הורשו לצאת גם בני משפחותיהם ואזרחים נוספים. בין החודשים מרס-ספטמבר 1942 עזבו את ברית המועצות כ-114 אלף פולנים, חיילים ואזרחים. דרך הים הכספי הם הועברו לטהרן, שהייתה אז בשליטה בריטית.

חיים הצטרף לצבא אנדרס והגיע איתו לפרס. רגינה, עם בתה התינוקת וגיסתה (אשת אחיה אברהם, שעלה לארץ בשנת 1939 בניירות מזויפים), החלו כעבור מספר חודשים את מסען מערבה, והגיעו לטהרן בראשית 1943 (ככל הנראה קיבלו מהצבא אינפורמציה - לאן להגיע). רגינה, ורה ולובה נמנו על הקבוצה של 'ילדי טהרן' שמנתה כ-860 ילדים ו-369 מלווים מבוגרים, אשר קיבלו רישיונות עלייה משלטונות המנדט בארץ. בינואר 1943 הפליגה הקבוצה לקראצ'י שבהודו (היום בפקיסטן). בעת שהותם במחנה אוהלים בקראצ'י, קיבלה ורה בובה מחייל הודי. ורה קראה לבובתה 'ללה' (בובה בפולנית). מקראצ'י הפליגו לסואץ, וב- 18בפברואר 1943 הגיעו ברכבת לארץ.

חיים שירת באותה עת בבצרה שבעיראק. כאשר הגיע הכוח לארץ ישראל, ערק חיים מהצבא עם רבים מהחיילים היהודים, והצטרף למשפחתו.

כשנכנסה ורה לגן ילדים בארץ, הציעה הגננת לעברת את שמה ל'אמונה'. אמה לא הסכימה לכך, אך שמה של הבובה ללה עוברת לאילנה...

במסגרת הפרוייקט 'לאסוף את השברים' מסרה ורה ליד ושם את הבובה אילנה, ואת התצלום שלה עם בובתה במחנה הפליטים בקראצ'י.

מקור וקרדיט : יד ושם , פרוייקט , לאסוף את השברים (קישור)