ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 26 בפברואר 2023

החפץ היקר מכל" - שלמה ברזניץ

 


מדוע לא הותירו לי צילום לפני שהלכובחודשים הארוכים האלה חשקתי נואשות בצילוםכמה טוב היה להביט בהם בבקרים הקרים, ובדרכי לבית-הספר, ממש לפני הקטעים המסוכנים... הייתי עושה זאת כל אימת שאחוש ברע, יציקו לי הרעב או הבדידותיכולתי לכסות תמונה זו בנשיקותיי ובדמעותייזה יכול היה להיות החפץ היקר מכול – החפץ היקר היחידי שברשותי.
שלמה ברזניץשדות הזיכרון, ת"אעם עובד, ספריית אופקים,
1993, ע' 131.

מאי 1945, סוף המלחמה .  במנזר בעיירה ז'ילינה בסלובקיה ממתין ילד יהודי בן שמונה בשם יוראי ברזניץ להוריו ינקה ויוסף שיבואו לקחתו. יוראי יודע שהוריו נשלחו לאושוויץ,  והוא חושש שלא יכיר אותם, חושש גם שהם לא יזהו  את אותו "ילד נקי ומחונך היטב" שמסרו למנזר בילד השדוף והמוזנח שהוא עתה, ויותר מכל חושש שלא ישובו לעולם.

שלמה (יוראי) ברזניץ נולד בברטיסלבה שבסלובקיה בשנת 1936. בשנת 1942 נשלח שלמה עם אמו ואחותו הגדולה יהודית למחנה בעיר ז'ילינה בצפון-מערב סלובקיה. מחנה זה, שמוקם בסמוך למסעף רכבות מרכזי, שימש כמוקד שילוחים גדול לאושוויץ. תפקידו של אביו כמהנדס הראשי של חברת החשמל בברטיסלבה סיפק לו חסות לתקופה מסויימת, והודות לכך הצליח למנוע את שילוחם אשתו וילדיו לאושוויץ, ולחלצם מהמחנה. בני המשפחה נדדו בין מספר מקומות.

להמשך סיפור החיים בפרוייקט אוספים את השברים של יד ושם

"שתהיי בריאה, שתהיי מאושרת"

 

 

"אני יושבת על כורסונת ובונה קרקס על השולחן. תני נשיקה. אני רוצה שתהיי בריאה, שתהיי מאושרת".

 

 

מילים אלו כתבה דנושה בת ה-5 בשנת 1943, במקום המסתור שלה בצד הארי של וורשה. דנושה ידעה שהיא כותבת לאשה בשם ידוויגה, שחשבה שהיא בת דודתה. למעשה היה זה שם הכיסוי האמיתי של אמה, אנה קורנבליט לבית גולדמן, שהמכתב הקצר שקבלה מבתה סיפק לה את הכוח להמשיך במאבק ההישרדות בזמן המלחמה.

דליה גבריאלה קורנבליט נולדה בשנת 1938 בוורשה. את ילדותה בגטו אינה זוכרת, והזיכרון הראשון והיחיד שיש לה מאביה, צ'סלב (צדוק), הוא מרגע פרידתו ממנה בספטמבר 1942, מכניס אותה לשק תבן ומדריך אותה כיצד להתנהל בדממה בזמן שהותה בשק. יותר לא ראתה דליה את אביה, שנרצח באושוויץ.

דליה הפעוטה הוסתרה, תמורת סכום כסף גבוה, בדירתה של סופיה פרקובסקה, נוצרייה רווקה שחיה בצד הארי של וורשה. המסתירה דרשה שהוריה לא ידעו את זהותה וכתובתה, ושהקשר בינם לבין בתם יתקיים רק באמצעות מתווך. שמה של דליה הוחלף לדנוטה (דנושה) ויטולין.

שנתיים חיה דנושה במסתור, מבלה ימים ארוכים ובודדים בדירה הנעולה כשסופיה יצאה לעבוד, ולומדת ממנה על הנצרות כשהייתה בבית. במהרה שכחה דנושה את חייה הקודמים. היא ידעה שהיא גרה אצל קרובת משפחה, ושיש לה בת דודה בשם ידוויגה, ממנה הייתה מקבלת מדי פעם, באמצעות המתווך, סוכריות ובובות. המתווך העביר לאמה את המכתב, וכן תצלום של דנושה עם סופיה כדי שאמה תראה שהיא בסדר. אמה שמרה אותם על גופה במשך כל המלחמה, ואמרה שזהו הדבר היחיד שהיא מוכנה למות למענו.

דנושה ידעה שהיא מוכרחה לשמור על דממה, אך יום אחד לא עמדה בפיתוי, ונגעה בקלידי הפסנתר שעמד בסלון. כשסופיה גילתה זאת היא כעסה מאד והכתה אותה. בדיעבד אותו אירוע הציל את חייה – בזמן ההפגזות על וורשה באוקטובר 44', כאשר הבניין החל לבעור, חילץ אותה שכן, שידע על קיומה בשל הנגינה בפסנתר, מהדירה הנעולה. יותר לא ראתה את סופיה, שנהרגה כנראה בהפצצה.

להמשך סיפור החיים בפרויקט לאסוף את השברים של יד ושם ( קישור)

 


ארנק ובו ציצת שיער

 


חנה דובקין

חנה דובקין נולדה בישראל להורים ניצולי שואה. אביה, הרמן קופץ', מיעט לדבר על קורותיו בתקופת השואה, ואת המעט שידעה שאבה חנה בעיקר מסיפוריה של אמה.

הרמן קופץ' נולד בשנת 1907 בקרקוב שבפולין. הוא עלה ארצה בשנת 1948 וכאן הכיר את רחל לבית גרשט. השניים התחתנו בשנת 1951 ונולדו להם שני ילדים: יוסף-ברוך וחנה, שנקראו על-שם שני הסבים והסבתא שנספו בשואה.

כל השנים ידעה חנה על קיומה של קופסת נעליים קטנה ובה ארנק ישן, שהוחבאה בחדר השינה של ההורים. בילדותה חשה שיש סוד המרחף בבית, אך מעולם לא דיברו עליו. בהיותה נערה כבת 17 נקלעה לשיחה בין הוריה בה דיברו על קורות המשפחה בתקופת השואה. חנה ביקשה לדעת, ואז שמעה מהם לראשונה כי לאביה היתה משפחה לפני השואה.

לאחר שאביה נפטר, נתנה לה אמה את הארנק וביקשה ממנה לשמור עליו. רק אז גילתה חנה שבארנק היתה שמורה כל השנים קווצת שיער. אז גם שמעה מאמה את פרטי הסיפור:

להמשך סיפור החיים בפרויקט לאסוף את השברים  של יד ושם

 

 


"כל טוב אם לא נתראה יותר" - סיפורה של משפחת קאופמן

 


ממכתבו של סזאר קאופמן לאחותו טקלה, זמן קצר לפני שנשלח לאושוויץ

26  בפברואר 1943
אני חושב הרבה על ההורים האהובים ומתגעגע למחוזות ילדותי.
אני לא יודע מה קרה לאמאהיא לא כותבת ליאני כועס עליה. [...] אני חושב כל הזמן על הוריי ואחיי ומתגעגע להיות איתם. [...] אני מבקש ממך לחגוג את יום הולדתך הכי טוב שאת יכולהואם את יכולה, אני מבקש שתשלחי לי תמונה של אמא או של אבא.
מהאחיין האוהב אותך, זיגמונד

ממכתבו של שמואל (זיגמונד) קאופמן לדודתו בפברואר 1943

 שמואל (זיגמונד) קאופמן נולד בשנת 1929 בעיירה באיירטל (Baiertal) שבחבל באדן, גרמניה, הצעיר מבין שלושת בניהם של רוזה וסזאר קאופמןאת שנות לימודיו הראשונות עשה בבית הספר היסודי שבעיירה ויסלוך הסמוכה לבאיירטלבשנת 1938, עם הרחקת הילדים היהודים מבתי הספר בגרמניה, נאלץ שמואל לעבור לבית ספר יהודי בהיידלברג הרחוקהשני אחיו הצליחו לצאת מגרמניה זמן קצר לפני פרוץ המלחמהברטולד, הבכור, שהיה כבן 17, נשלח לאנגליה במסגרת ה"קינדר טרנספורט" ויוסף (זפל) בן ה-15 הצליח להגר לדנמרק ומשם עלה לארץ ישראל.

באוקטובר 1940 גורשו יהודי באיירטל למחנה הריכוז גירס (Gurs) בדרום צרפתבין המגורשים היו בני משפחת קאופמןשמואל והוריו, דודתו של שמואל טקלה (אחותו של האב סזאר) וכן דודו יוזף (אחיו של האב), אשתו הנשן (חנה) ובנם ברנדבגירס הוחזקו הגברים בנפרד מהנשים והילדיםבני המשפחה הצליחו לשמור על קשר באמצעות פתקים ומכתביםההורים אף קיבלו מכתב מבנם יוסף (זפל), בו בישר להם כי הצליח להגיע לארץ ישראל ואף צרף מספר תמונות שלו.

ב-24 באפריל 1941 כתב סזאר לגברת אקרמן, שהיתה עם בנו יוסף בדנמרק והכירה את המשפחה שאירחה את יוסף בדנמרק:

ביום שישי, שביעי של פסח, קיבלנו את המכתב עם התוכן הנהדר וארבע התמונותבעיניים דומעות קראנו בו והתבוננו בתמונות כל היום.
את לא יכולה לדמיין איזו שמחה זה גרם לנומכיוון שאנחנו בתקופה קשה ואנו סובלים מאוד, שמחנו ואנו מודים לה' שבננו יוסף הצליח להגיע מדנמרק למטרה שלו.
אנו מודים לך מאוד על תשומת הלבאלוהים ישלם לך... יוסף נראה טוב בתמונה.

ביוני 1941, לאחר כשמונה חודשי מאסר בגירס, נשלחו שמואל והוריו, דודיו יוזף והנשן ובן דודו ברנד למחנה ריווסאלט (Rivesaltes) ליד העיר פרפיניאן בצרפתטקלה, אחות האב, הושארה במחנה גירסגם בריווסאלט היו צריפי מגורים נפרדים לגברים ולנשיםשמואל וברנד נשלחו לצריפי הגברים עם סזאר ויוזף.

בפברואר 1942 (שבט תש"ב) מלאו לשמואל 13 שניםלמרות היותם כלואים במחנה ולמרות תנאי החיים הקשים הצליחו הוריו ודודיו של שמואל לציין את בר המצווה שלו באופן סמלי, והוא אף עלה לתורהבדיעבד הסתבר שהיו אלה הרגעים האחרונים של שמואל עם הוריוזמן קצר לאחר מכן הועברו שמואל ובן דודו ברנד על ידי ארגון אוז"ה (OSE) למקום מסתור בטירת מונטינטין, טירה עתיקה ליד לימוז' שהיתה מוסתרת בהיותה מוקפת יער.

להמשך סיפור החיים בפרוייקט לאסוף את השברים ביד ושם

 

 


יום שבת, 25 בפברואר 2023

כיצד שרדנו את השואה, קטלין פליישמן , בת 5

 


מאתנירה, קטלין פליישמן

ארץ לידה הונגריה - Hungary

 נולדתי בשנת 1939 בדברצן בהונגרייההייתי הבת השישית לאחר חמש בנות, והוריי, זולטן וארז'יבט שוורצקופף, העניקו לי את השם קטלין (קוטי)אחרי נולדו שני בניםאבי היה זגג מקצועי – מקצוע מאוד נחשבהוא היה בין בעלי המלאכה שהרכיבו את הוויטראז' בכיפה של אוניברסיטת דברצןאימי הייתה עקרת בית זכור לי, שאימא דאגה לחגוג את חגי ישראל ולשמור על המנהגיםבבית דיברו הונגריתההורים ביניהם דיברו יידישהמשפחה לא הייתה עשירה אך אני זוכרת את האווירה הטובה ששררה בביתהייתי ילדה שובבה ויום אחד טיפסתי על עץ ונפלתי ונפצעתיפחדתי שיכעסו עליי אבל זה עבר ללא צעקותהבית שלנו היה בשכונה שבה הרוב היה יהודי ובגלל זה לא יצא לנו להרגיש את שנאת ההונגרים כלפי היהודיםככלל, זכורה לי ילדות מאוד כיפית.

בתקופת מלחמת העולם השנייהבדרך מקרה לא הגענו לאושוויץ

אבא גויס לעבוד במחנה עבודהאני הייתי בערך בת חמשלראשונה הרגשתי את המלחמה כשהורו לנו באפריל 1944 לעזוב את הבית ולעבור לגטו בתוך השכונה שרוב יושביה היו יהודיםאנחנו עברנו לגור יחד עם קרובי משפחה שגרו באותה שכונהכעבור כחודש ימים הועברנו לגטו שהוקם מחוץ לעיר במגרש ששימש מפעל ללבניםאת הדרך עשינו ברגלאז כבר זכור לי שהיה לנו טלאי צהוב על הבגדהיינו תחת כיפת השמיים בעונת החורףלא היה כלל אוכלאימא הצליחה לקחת איתה מעט דברי מזון ומזה הצלחנו להתקייםלאחר כשבועיים ניתנה הוראה להתחיל ללכתלא היה לנו מושג לאן אנחנו הולכיםבסופו של דבר הגענו בחזרה לדברצן לתחנת הרכבת, שם העמיסו אותנו על קרונות שהיו מיועדים להובלת בהמותעמדנו בקרון מאוד צפופים, 70 איש בקרון, לא היה מקום לזוזלא היה לנו מים לשתייהאימא לקחה איתה מעט אוכל וכלי לבישול שבעזרתו היא הצליחה לאסוף מי גשמים, וכך היה לנו מים לשתייהלמזלנו הצלחנו להיות כל המשפחה באותו קרון – אימא, האחיות ואחי הצעירהנסיעה ברכבת נמשכה כשבוע ימים עד שהגענו לגבול אוסטריה, שם הורו לנו להחליף רכבתהמשכנו לנסוע לאוסטריה עד שהגענו לתחנה הקרובה לווינה – שטראסהוף, ומשם נלקחנו במשאית לאזור פלוריסדורףהכניסו אותנו לתוך מבנה של בית ספרלכל משפחה הייתה פינה משלהישנו על הרצפהלמחרת כל מי שיכול היה לעבוד נלקח לעבודה, לפינוי הריסות ברחובות וינה המופצצת, לבתי חרושת ומפעלים שונים ולעבודות חקלאותנשארו רק נשים שהיו צריכות לשמור על הילדים הקטניםאימא לא יצאה לעבוד כי נחשבה למבוגרתאני הייתי עם אימאזכור לי, שכמה פעמים בית הספר הופצץ על ידי כוחות הבריתכל פעם שהפציצו רצנו למרתףהיה הרבה מזל, מאחר שאף אחד לא נפגע מההפצצותיותר מאוחר נודע שהרכבת שלנו הייתה אמורה להגיע לאושוויץ, אך בגלל שהיא הגיעה לגבול אוסטריה מהר יותר מהמתוכנן, הוחלט לשלוח אותה לאזור וינה, ורכבת אחרת שיועדה לווינה נשלחה במקומה לאושוויץכך בעצם קרה שבדרך מקרה לא הגענו לאושוויץ.

לאחר המלחמה

באפריל 1945 אספו את כולם ממקומות העבודה והחזירו אותם למחנהכעבור כמה ימים השומרים ששמרו עלינו כבר לא היו, וראינו חיילים רוסיםבקרונות הרכבת שהגרמנים השאירו מצאנו מזוןלאחר מספר ימים אספנו את מעט הציוד שלנו, לקחנו מזון והתחלנו ללכת במטרה לחזור הביתהלא היה לנו מושג אם אנחנו הולכים בכיוון הנכוןמשאית של הצבא הרוסי אספה אותנו וזכינו לקבל מהם גם מזוןאימא מאוד דאגה לאחיותיי היותר גדולות, שהיו כבר עלמות צעירות, והיא הלבישה אותן כך שייראו כמה שיותר זקנות מחשש לתגובת החיילים למראה בחורות צעירותכך הצלחנו להגיע עד ברטיסלבה-סלובקיה, שם פעל ארגון הג'וינט שנתן לנו מעט כסף.

נסענו לבודפשט ומשם לדברצןהבית שלנו נתפס על ידי פולשים הונגרים, לכן התגוררנו בבית שהיה שייך לאח של אבא, שלא חזר מאושוויץאבא הצליח להשתחרר ממחנה העבודה תודות לתעודות הצטיינות שהיו לו מהשירות בצבא ההונגרי במלחמת העולם הראשונהכך התאחדה המשפחה מחדש והחיים חזרו למסלולםכעבור כשנה נולד אחי הצעירשתי אחיותיי הגדולות נישאו ועלו לארץ ישראלאני ואחי הלכנו לבית הספר לכיתה א'. אני הייתי בוגרת ממנו אך בגלל השואה הפסדתי שנת לימודיםאבא ניהל חנות לזגגות והחיים התנהלו על מי מנוחות עד פטירתה של אימא בשנת 1956מותה יצר מצב חדש שדרש ממני לעזוב את הלימודים ולנהל את משק הביתאני, אז בת שבע עשרה וחצי, בכיתה האחרונה של התיכון, מעולם לא עשיתי דבר כלשהו שקשור לניהול משק הביתכחצי שנה אחר כך, באוקטובר פרץ המרד בהונגריההסטודנטים התקוממו נגד השלטון הקומוניסטי ודרשו חופש ביטויבעקבות המרד השערים נפתחו ואנשים יכלו לעזוב את הונגריהאירועים אלה הדליקו נורה אדומה בראשו של אבי והוא החל לחפש דרך כדי שאני ואחי נעזוב לישראל ונצטרף לשתי אחיותינובשנת 1956 עליתי ארצה.

המסר שלי לדורות הבאים: צריכים לדעת שהאנטישמיות תמיד תהיה קיימתאנחנו צריכים להתנהג בצניעות ובכבוד אחד כלפי השני ולא להתנשא בפני עמים אחרים – לא להתנשא כאן בארץ ולא בחו"לעלינו להיות עם חוסן אנושי, פיזי וכלכליחייבים לחנך את הילדים להיות עצמאיים שיידעו לעשות הכול בעצמם.

 מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי

 


רוכב על רכבת דוהרת

 



אהרון ברק היה ילד בן ארבע וחצי כשהנאצים פלשו לקובנה ביוני 41. תוך יומיים הצבא הנאצי כובש את העיר, בשבועיים הראשונים נרצחים שם כ6000 יהודים.

ארבע שנים הוא הסתתר, ברח, נלחם על חייו יחד עם אמא ואבא. מסביב כמעט כל הילדים של הגטו נשלחו להשמדה. סיפור ההישרדות שלו הוא סיפור שלא ייאמן, סיפור שכולל אמא גדולה מהחיים, מבצע בריחה מצמרר כשהוא חבוי בתוך שק ומעליו יושב קצין גרמני, חודשים ארוכים שבהם התחבא עם אמו בקיר כפול בבית של איכר ליטאי. "בגטו אתה לא היית אדם", הוא מספר לי למול התמונות שבקיר, "בגטו אתה היית יותר גרוע מאשר חתול או כלב. שלטון החוק בגטו היה כזה שאיפשר לחייל הגרמני שמסתובב, הסתכל עליך או לא מצאת חן, היה יכול לירות ולהרוג אותך". "אתה זוכר את עצמך ילד רעב?", שאלתי, "אני לא זוכר את עצמי ילד שבע".

אבל גם כשהמלחמה נגמרה והמשפחה הקטנה חזרה לקובנה, הם שוב נאלצו לברוח, הפעם מהסובייטים. אמא אבא וילד קטן , פליטים במסע בריחה שמתפרש על פני חצי אירופה : וילנה- ביאליסטוק- ורשה - בוקרשט - בודפשט - אוסטריה אפילו על הרי הקרפטים הם עלו. "בעיקר נסענו על רכבות מסע, עם פחם, בגלל שהיה אסור לנו הרבה פעמים לעלות על הרכבת או שפחדנו משוטרים או שודדים, היינו מתגנבים לגג שלה. הייתי יושב למעלה, רוכב על רכבת דוהרת. היו לנו תעודות מזוייפות, אמרנו שאנחנו יוונים שחוזרים ליוון. רק שליוונים היה את יוון לחזור אליה. לנו היה מאיפה לברוח, אבל לא היה מקום שהיה מוכן לקבל אותנו. אנחנו ידענו שאנחנו רוצים, שאנחנו חולמים לבוא לארץ ישראל. לכן זה היה החלום שלי משהגעתי לארץ. שתהיה לי גינה קטנה, שתהיה לי אדמת ארץ ישראל משלי, רק שלי, אני תמיד אומר לילדים שלי - אני  אמות פה, אתם תחיו פה".

 מקור וקרדיט : רוני קובן


יום ראשון, 19 בפברואר 2023

בובה מארץ רחוקה - סיפורה של ורה ברנד

 

ילדה כבת שנתיים וחצי, סרט גדול קשור לשערה, מחבקת בובה - עד כאן הכל רגיל. אלא שברקע נראים אוהלים המספרים סיפור של נדודים וארעיות, וגדר תיל המעידה על חיים בהסגר. כך, בהבזק מצלמה אחד, הנציח הצלם את ילדותה המוקדמת של ורה ברנד, שנולדה לתוך מציאות של מלחמה. התמונה צולמה בקראצ'י שבהודו, אולם ורה נולדה הרחק משם, בלבוב שבפולין. הוריה - רגינה לבית קיזלר וחיים ליפשיץ, תושבי העיר ביילסקו (Bielsko) שבדרום פולין - הגיעו ללבוב במהלך מנוסתם מזרחה בעקבות הכיבוש הגרמני ב-1939. ורה נולדה ב-6 במאי 1940. שלושה שבועות לאחר הלידה הוגלו בני המשפחה לסיביר. לאחר כחודש של נסיעה ברכבת, הגיעו לעיר אלדן (Aldan) במזרח סיביר, שם חיו בצריפים בסמוך ליער. לפני שעזבו את פולין מכרו ההורים את כל רכושם, ואת הזהב שקיבלו תמורתו, תפרו לבגדיהם. חיים, שעסק לפני המלחמה במסחר, הצליח להבריח ברכבת לסיביר עגלה ומכונת תפירה, וניהל בעיירה חנות. הודות לכך הצליחו לשרוד במשך שנתיים בתנאי הקיום הקשים בעיירה הסיבירית.

בעקבות הסכם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין פולין וברית המועצות שנחתם ב-30 ביולי 1941, ניתנה חנינה לכל האזרחים הפולנים שנכלאו במחנות בברית המועצות, והוקם 'צבא אנדרס' - כוח צבאי פולני שהיה כפוף לממשלה הפולנית הגולה בלונדון. בהמשך הוסכם על פינוי הצבא הפולני מברית המועצות לאיזורי המזרח הקרוב שהיו בשליטת הבריטים. ביחד עם החיילים הורשו לצאת גם בני משפחותיהם ואזרחים נוספים. בין החודשים מרס-ספטמבר 1942 עזבו את ברית המועצות כ-114 אלף פולנים, חיילים ואזרחים. דרך הים הכספי הם הועברו לטהרן, שהייתה אז בשליטה בריטית.

חיים הצטרף לצבא אנדרס והגיע איתו לפרס. רגינה, עם בתה התינוקת וגיסתה (אשת אחיה אברהם, שעלה לארץ בשנת 1939 בניירות מזויפים), החלו כעבור מספר חודשים את מסען מערבה, והגיעו לטהרן בראשית 1943 (ככל הנראה קיבלו מהצבא אינפורמציה - לאן להגיע). רגינה, ורה ולובה נמנו על הקבוצה של 'ילדי טהרן' שמנתה כ-860 ילדים ו-369 מלווים מבוגרים, אשר קיבלו רישיונות עלייה משלטונות המנדט בארץ. בינואר 1943 הפליגה הקבוצה לקראצ'י שבהודו (היום בפקיסטן). בעת שהותם במחנה אוהלים בקראצ'י, קיבלה ורה בובה מחייל הודי. ורה קראה לבובתה 'ללה' (בובה בפולנית). מקראצ'י הפליגו לסואץ, וב- 18בפברואר 1943 הגיעו ברכבת לארץ.

חיים שירת באותה עת בבצרה שבעיראק. כאשר הגיע הכוח לארץ ישראל, ערק חיים מהצבא עם רבים מהחיילים היהודים, והצטרף למשפחתו.

כשנכנסה ורה לגן ילדים בארץ, הציעה הגננת לעברת את שמה ל'אמונה'. אמה לא הסכימה לכך, אך שמה של הבובה ללה עוברת לאילנה...

במסגרת הפרוייקט 'לאסוף את השברים' מסרה ורה ליד ושם את הבובה אילנה, ואת התצלום שלה עם בובתה במחנה הפליטים בקראצ'י.

מקור וקרדיט : יד ושם , פרוייקט , לאסוף את השברים (קישור)

 


האמא של אתגר קרת הייתה ילדה בשואה

  נולדתי בחודש השישי בניתוח קיסרי ושקלתי פחות מקילו, בגלל זה גם קראו לי אתגר. אמא שלי אומרת שהאתגר שלי היה לשרוד. גם הייתי ילד מאוד חולני. ב...