ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 13 ביוני 2021

מדליקי המשואות תשפ"א (2021): שמואל נער והישרדותו באושוויץ

 



 

שמואל נער נולד ב-1924 בסלוניקי שביוון למשפחה בת 11 נפשות. אביו שלמה היה עיתונאי בעיתונים יהודיים מקומיים.

שמואל למד בבית הספר היהודי בסלוניקי, ולאחר מכן בתיכון "אליאנס". את לימודיו שם לא זכה לסיים. באביב 1941 כבשו הגרמנים את סלוניקי והחלה מסכת התעללויות ביהודים. אביו של שמואל הוכה ולאחר זמן קצר נפטר. ביולי 1942 היה שמואל עד לאירועי "השבת השחורה": "לקחו אלפי גברים יהודים לכיכר ליד הנמל והכריחו אותנו לעמוד בחום הקיץ במשך כל היום". אלפים מהם גויסו לעבודת כפייה ומאות מהמגויסים נרצחו.  בתחילת 1942 רוכזו יהודי העיר בגטו הברון הירש ובמרס 1943 גורשו רובם לאושוויץ.

לאחר שמונה ימי נסיעה בקרונות סגורים ומחניקים וללא מים ושירותים, הגיע שמואל לאושוויץ. בסלקציה ניסה להצטרף לאמו, אך הורחק ממנה במכות. הוא הוכנס למקלחת ושיער גופו גולח. כששאל את ותיקי המחנה היכן בני משפחתו, הצביעו אלה על העשן היוצא מארובות המשרפות. "לא עשיתי רע לאף אחד", חשב, "וכל חטאי הוא שאני יהודי". שמואל שרד שנה באושוויץ כשהוא מבודד כמעט לחלוטין מכל דובר יוונית או לדינו.

הוא לא הבין מה עליו לעשות מכיוון שהפקודות ניתנו בגרמנית, ולכן נחשב למתחמק מעבודה והוכה ללא הרף, עד שלבסוף הצליח להבין מעט.

 

הוא הצליח להתחזות לספר, ולאחר מכן למסגר, והתקבל לעבודה כשוליה למהנדס גרמני. "כאשר מטוסי בעלות הברית היו מפציצים", מספר שמואל, "היה הצוות הגרמני מתחבא. אני מיעטתי להתחבא, כי בין כה וכה כבר הייתי מת בעיני עצמי". 


בינואר 1945 הוצא שמואל בצעדת המוות. הוא צעד בגשם ובשלג, לבוש בכותונת דקה. לבסוף הגיע למחנה ברגן-בלזן. לאסירים לא סופק מזון. מגפת הטיפוס השתוללה. גופות נערמו בכל מקום בלי יכולת לקברן. באפריל 1945 שוחרר שמואל על ידי הצבא הבריטי. "לא יכולתי לשמוח", מעיד שמואל. "הרגשתי כבר כמו מת

 

" שמואל חזר ליוון והחל לחפש קרובים, אך כל משפחתו נרצחה בשואה. בנובמבר 1945 עלה שמואל על אוניית המעפילים "ברל כצנלסון". כשקרבה האונייה לארץ, גילתה אותה משחתת בריטית. מלווה ספינת המעפילים מטעם המוסד לעלייה ב' הזהיר את המעפילים כי מי שיודע לשחות, מוטב שישחה לחוף, כי מי שייתפס יילקח למחנה מעצר.

כששמע שמואל את המילה "מחנה", קפץ מיד למים הקפואים ושחה אל החוף.

שמואל לחם במלחמת העצמאות בשורות חטיבת גבעתי, בחזית הנגב. "בהיותי בודד בעולם, לא נורא אם איהרג", אמר לעצמו.

 לאחר מכן לחם שמואל בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים כחובש קרבי. שמואל הועסק בעבודות ייעור על ידי הקרן הקיימת לישראל. לאחר מכן פתח עסק קטן בו עבד עם אשתו עד גיל 90. לשמואל ולמרים שלושה ילדים, עשרה נכדים ו-11 נינים.

 מקור  וקרדיט : יד ושם, ולסרט הוידאו

 


״ניסים מתרחשים בדממה. אולם בסתיו 1944 בבודפשט זו הייתה דממת מוות״

 



מאת:
Nomi Levitsky, מחברת הספר ילדה רעה 

״ניסים מתרחשים בדממה. אולם בסתיו 1944 בבודפשט זו הייתה דממת מוות״

אמא שלי מרי, נערה צעירה, עוד לא בת 17, מתחבאת לבדה מצוידת בניירות מזוייפים במרתף טחוב בבודפשט. היא עכשיו ילדה נוצריה ושמה מריה אליאנה אסטרהאזי. מדי בוקר היא יוצאת מן המרתף עם ילקוט עמוס על גבה, כאילו לבית הספר ובפועל היא שמה פעמיה לבית סודי בהרי בודה, שם קבוצה של הנוער הציוני מזייפת בסיטונות במחתרת מסמכי-זהות כדי להציל כמה שיותר יהודים.

באוקטובר, בחסות בגרמנים, עולה לשלטון מפלגת צלב החץ, המפלגה ההונגרית הנאצית, אייכמן חוזר לבודפשט והטרנספורטים לאושוויץ מתגברים. אמא שלי, בת ה-17, כבר ספונה לבדה במרתף, פחד לצאת כי עכשיו צדים יהודים ברחוב. ואף על פי כן היא תופרת כיסים פנימיים למעיל רחב שמצאה, ממלאת את הכיסים במצרכי מזון ככל שיכלה להשיג ומבריחה אותם לתוך הגטו היהודי אכול הרעב, הזוהמה והמחלות. אחת לשבוע היא מגיעה לשערי הגטו, ממנו אין יהודי יוצא ואין בא והיא מגישה ביד רועדת לשומרים את ממסמכי הזהות המזויפים ובליבה נושאת תפילה חרישית:

אלוהים שרק לא יחשדו בי כי אז הלך עלי!

וכל אותה עת, רחוקה מהוריה, לא היה לה מושג מה עלה בגורלם.

ברחובות כבר הסתובבו ״החוליגנים של צלב החץ״ כפי שכינתה אותם, ומסמכי הזהות המזויפים לא הגנו עליה עוד. ציד היהודים התגבר מרגע לרגע. היא סיפרה לי שביום אחד הובילו אנשי צלב החץ מאתיים יהודים לגשרים על הדנובה כשהם כבולים זה לזה באזיקים וירו בכולם. גופותיהם נסחפו בנהר ״ואת לא יכולה לתאר לך את המחזה הנורא הזה, הדנובה כולה נצבעה באדום מהדם שנשפך״

מתוך  הספר ״ילדה רעה״

חג המולד בשנת 1944 והחשמליות בבודפשט חדלו לנוע. כך החל המצור של הצבא האדום על הבירה ההונגרית. בלילות מן האשנב הקטן בחדרה במרתף, היא צפתה ברקיע והוא מבהיק מפצצות התאורה בגוונים סגולים ואדומים, בימים קולות הנפץ של הפגזים, תותחים ומרגמות, לא שהיא ידעה להבדיל ביניהם, הלכו והתקרבו והתערבבו בקולות הברד והשלג הכבד שנקשו על קירות הבניין והתנפצו אל החלון הקטן. אף שאחד הקרבות העזים התנהל לא הרחק ממנה, בתחנת הרכבת, ליבה עולץ. בקולות הנפץ היא מזהה את צליל פעמוני החירות ...

מקור וקרדיט , נעמי לויצקי

אודות הספר "ילדה רעה" 


הילד אשר גורן , עבר שתי צעדות מוות בשלג מקפיא

 




 

אשר גורן (82) והנכד רב"ט איתי פוזנר

 

 

אשר הוא ניצול שואה שעלה מהונגריה. הוא איבד במלחמת העולם השנייה את אביו, ואימו נפטרה זמן קצר לאחר מכן. אחרי שהנאצים כבשו את הונגריה הוא ומשפחתו נלקחו למחנה ההשמדה אושוויץ. בנסיעה לשם, בשטח אוסטריה, הופצצה הרכבת ונעצרה. אשר ומשפחתו נלקחו למחנה ריכוז.

 

"עברתי שתי צעדות מוות בשלג מקפיא", הוא מספר, "הייתי קטן ואחי סחב אותי בתיק. אין לי הרבה זיכרונות מהמלחמה, אבל יש אחד שלא אשכח. אימי נפלה באמצע הצעדה, וקצין גרמני במקום לירות בה, מה שהם היו עושים למי שנופל, ביקש ממנה לקום. היא הצליחה להתרומם ולהמשיך במסע. בסוף מה שזכרתי מהמלחמה זה את הגרמני הרחמן, כמה שזה נשמע לא הגיוני".

 

לאחר השחרור של האמריקאים משפחתו של אשר זכתה לאשרת כניסה לארצות־הברית. אלא שבאחד מניסיונותיו למצוא אוכל למשפחה פגש אחיו הגדול של אשר בחייל בריטי ששירת בבריגדה שנשא סמל של מגן דוד. החייל סיפר שהם מבריחים יהודים דרך איטליה לארץ ישראל. "אחי שיכנע את כל המשפחה שזה המקום הכי בטוח ליהודים", אשר נזכר.

 

אשר היה בן שמונה כשעלה ארצה עם אחיו. הוא התחנך במוסדות של עליית הנוער. בגיל 18 התגייס לנח"ל מוצנח ולחם במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. "התגייסתי, עברנו אימונים קשים וחזרתי למשק", הוא מספר, "הקמנו גרעין שייסד את כפר מימון, ואת המילואים עשיתי בצנחנים".

 

הנכד איתי הוא היום נהג טנק בגדוד 82 של חטיבה 7. הוא מתגורר בכפר מימון, סמוך לסבו. "היה ברור לי שאהיה לוחם כמו שאבי היה וכמו שסבי היה", הוא אומר, "הסיפור של סבא שלי מלווה אותי תמיד ונותן לי מוטיבציה להמשיך ולא לוותר לעצמי. עצם זה שאנחנו פה, וסבא לצידי, זה לא מובן מאליו. אני מלא הערכה וגאווה לסבא". השיחות בין הסב ונכדו עוסקות בעבר ובהווה. "סבא מאוד מתעניין בכל מה שאני עושה בצבא, ואני נהנה לשתף אותו ולשמוע גם את החוויות שלו", אומר איתי, וסבא אשר, שמתרגש מהמילים של נכדו, מסכם: "אני גאה לראות את הנכד שלי במדים. הנקמה הכי גדולה שלי בנאצים היא 14 הנכדים שלי". •

 

מקור וקרדיט : אתר ידיעות אחרונות

 


החיוך האחרון של הילדה מריאן נונז ואז

 



"לפעמים אני קורא מידע ואז מחפש ומוצא שבתוך הסיפור ישנו סיפור נוסף.

 

תסתכלו על התמונה של הילדה החייכנית מריאן נונז ואז, היא נולדה באמסטרדם ב 31 למאי 1935, שתי אחיות היו לה אסתר נונז ואז שנולדה ב 20 לפברואר 1934 שרה נונז ואז ב 16 למאי 1940 בתם של האם סכונטיה ואן סיסטר ושל האב אנדריס נונס ואז.

אנדריאס נונז ואז היה ככל הנראה אחד ממאה ושמונה יהודים שנעצרו באמסטרדם בין ה 22-23 לפברואר 1941 בעקבות התנקשות בחיי נאצי הולנדי ונשלחו לטירת הארטהיים ליד מאונטהאוזן באוסטריה ונרצחו בניסויי ההמתה בגז הראשונים (על פי מחקרה של ההיסטוריונית ואלי דה לנג) אנדריס נרצח בגיל 28 ביום 3 לספטמבר 1941.

מריאן נונז ואז נרצחה יחד עם אימה ושתי האחיות שלה באושוויץ ביקרנאו בפולין ביום 5 לפברואר 1943.

משפחה שלמה נרצחה ואיננה.

מקורות:

אתר הגניאולוגיה ההולנדי

My heritage

המחקר של Wally de Lang Dutch Jews died in secret Nazi gas chamber in 1941-BBC-Paul Kirbi

joodsmonument

Joods.nl - DutchJews

 

מקור וקרדיט : ירון יערי רובין


צביקה טפר , הוסתר בתוך שק תפוחי אדמה

 



צביקה נולד באוקראינה. כשהחלו הרוסים לרדוף את היהודים משפחתו ביקשה לברוח מהמדינה, אלא שהרכבת שבה נסעו הופצצה ואביו נהרג.  אימו החביאה אותו בתוך שק תפוחי אדמה, עד שהגיעה למנזר אוקראיני.  צביקה הוחבא במקום בתקופת המלחמה, ואימו עבדה שם. "ניצלתי בזכות זה שלא עברתי ברית מילה", מספר צביקה, "היו באים למנזר לבדוק אם יש יתומים יהודים, וזאת הייתה הדרך לבדוק".

 

בתום המלחמה צביקה ואימו יצאו למסע לארץ ישראל. הם הגיעו לנמל מארסיי בצרפת, הפליגו ארצה, אלא שהבריטים אסרו את כניסתם והם נדדו לקפריסין. אחרי שהייה של חצי שנה באי השכן הם סוף־סוף זכו להיכנס לארץ המובטחת.

 

"התחלתי לספר את הסיפור שלי רק כשיצאתי לפנסיה", משתף צביקה, "הרגשתי רגשי אשמה כל הזמן. הנכדים מאוד מתעניינים במה שקרה וזה עושה לי טוב".

 

צביקה שירת גם במילואים בשייטת אלא שהוא חלה בסרטן. לאחר שסיים את הטיפולים הכימותרפיים החליט לחזור לחבריו ביחידה, אף על פי שקיבל פטור מהמילואים. "סבא תמיד חשב על ההגנה על המדינה", מספר א', "הוא מקור השראה עצום עבורי".

 

מקור וקרדיט : אתר ידיעות אחרונות

 


יום ראשון, 6 ביוני 2021

השבועה : סיפור החיים הלא יאומן של חסידת אומות העולם גרטרודה בבילינסקה והילד היהודי שהצילה

 



גרטרודה בבילינסקה
והילד היהודי שהצילה

גרטרודה בבילינסקה עם הילד היהודי מיכאל סטולוביצקי, היא הסתירה אותו ובכך סכנה את חייה. וילנה, 1943.

על פועלה הנהלת יד ושם הכירה בה כחסידי אומות העולם .

טרודה בבילינסקה (Gertruda Babilinska) ‏1902, הייתה חסידת אומות העולם מפולין.

בבילינסקה הייתה בתו של דוור, הבכורה מבין שמונה ילדים. בשנת 1921 עברה לוורשה והחלה להיות מטפלת בביתה של משפחה יהודית.

מעשה ההצלה

עם פלישת הגרמנים לפולין ב-1939 היה אבי המשפחה בה הייתה בבילינסקה מטפלת, בפריז. בבילנסקה נותרה עם בעלת הבית ובנה של בעלת הבית, וליוותה אותם לווילנה. שם נפטרה מעסיקתה של בבילינסקה בשנת 1941, ובבילינסקה נותרה עם הילד  היהודי מיכאל, שהיה בן חמש.

עם הקמת גטו וילנה בספטמבר 1941 השאירה בבילינסקה את מיכאל עמה בדירתה. היא השיגה מסמכי זהות מזויפים עבורו והוא נרשם בתור אחיינה. בנוסף לכך הייתה בבילינסקה נכנסת מעת לעת לגטו כדי לסייע למכרים יהודים. מדי פעם נעשו סריקות של הגסטפו בביתה אך היא לא הסגירה את מיכאל למרות הסכנה לחייה.

 הגעה לישראל

בבילינסקה ביקשה לקיים את הבטחתה לאמו של מיכאל ולהביאו לארץ ישראל. היא נדדה עמו למחנות העקורים בגרמניה ועלתה עמו על אוניית המעפילים אקסודוס עם אנשי שארית הפליטה. בבילינסקה חלקה עם המעפילים את גורלם, כולל שהותם במחנה עקורים בהמבורג, וב-1948 הגיעה עם מיכאל לישראל.

גרטרודה בבילינסקה התגוררה בתל אביב וקיימה את מיכאל מעבודות ניקיון. היא נותרה קתולית אדוקה אך את מיכאל גידלה כיהודי.


השבועה שנתנה גרטרודה ללידיה, אמו של הילד מיכאל, על ערש מותה בווילנה, לשם ברחו לאחר שהופרדו מאבי המשפחה שנעלם מהם בתוהו ובוהו המלחמתי. בשבועה זו משביעה האם את האומנת כי תשמור על בנה היחיד, תלמדו להסתיר את יהדותו ותביא אותו אחרי המלחמה לפלשתינה-א"י.

כששואל הילד היתום והנבון את גרטרודה אם לכנותה מעתה "אמא", היא מעדיפה שיזכור את לידיה אמו והוא עצמו בוחר לה את הכינוי "ממושקה", שבו היא מכונה מאז. מכאן ואילך הם מתייחסים זה לזה כאם ובנה לכל דבר ועניין. השבועה שנתנה לאמו מחייבת את גרטרודה לכל אורך מסלול התלאות שעברה, כולל הרגע שבו ביקשו מפקדי אוניית המעפילים להוציאה מרשימת הנוסעים משום שהיא נוצרייה, ומוטב לתת את מקומה לפליט יהודי נוסף. למרות הכל עמדה בשבועתה, חיה בישראל ומתה בנהריה.


מתוך הראיון עם רם אורן בשנת 2007 

 

השבועה" מבוסס על סיפורם האמיתי של מייק סטולוביצקי וגרטרודה בבילינסקה. איך הגיע לידיך סיפור החיים המדהים הזה?

 

""הכוונה המקורית שלי הייתה לכתוב ספר על מסע הגבורה של אוניית המעפילים 'אקסודוס'. תוך כדי המחקר שעשיתי התברר לי שעל הסיפון היו אישה קתולית וילד יהודי שהצילה במלחמת העולם. איש לא זכר אותם, איש ממעפילי 'אקסודוס', לרבות רב החובל שלה, לא ידע את שמותיהם. כמעט שנה חיפשתי אחרי השניים. לבסוף התברר שהאישה (שקיבלה את אות "חסידת אומות העולם") מתה לפני שנים אחדות והילד, היום בן 70, נמצא בניו-יורק. הזמנתי אותו לארץ והוא סיפר לי סיפור כל-כך דרמטי ויוצא דופן, שבו במקום החלטתי לשנות את כיוון המחקר שלי ולהפוך את הסיפור הזה לעיקר בספר החדש שלי. הסיפור הזה מוכיח שהמציאות עולה בהחלט על כל דמיון"".

מקור 

 


  : רם אורן השבועה: סיפור אמיתי, קשת הוצאה לאור, 2007.

מקור 2


ניצול השואה , הנער מאיר שפר, מראשוני חיל האוויר, 1922-2012

 




כשהיה סא"ל מאיר שפר בביקור בארה"ב ב-1960 שאל אותו מארחו באיזו זכות חדרה ישראל לארגנטינה הריבונית וחטפה את אדולף אייכמן. שפר השיב: "כדי להבין, צריך אדם לאבד במשרפות אושוויץ את אמו, שתי אחיותיו, אחיינית בת שנתיים וחצי וסבתא בת 83". 


מאיר שפר נולד כמיקולש פישר למשפחה חרדית בעיירה הוקליווה שבהרי הקרפטים, אז חלק מצ'כיה, בהמשך חלק מהונגריה, וכיום באוקראינה. עד גיל 11 ראה בקושי את אביו השען, שעבד בעיירה אחרת, אך למזלו הספיק ללמוד ממנו את רזי המקצוע. במלחמת העולם השנייה הוא נשלח לעבודות כפייה במכרה פחם, עד שתיקן למפקח את שעונו וכך זכה בתפקיד נוח יותר. בהמשך נגרר לחזית על ידי יחידה הונגרית שלחמה בצבא האדום, ואולץ לצעוד לפני חייליה כדי לפלס להם דרך בשדה מוקשים.

בסתיו 1944 נשלח לעבוד במחצבה שליד שופרון, בגבול הונגריה-אוסטריה, ומשם הועבר למחנה הריכוז מטהאוזן, הנודע לשמצה. במסע מוות למחנה גינזקירכן ירה איש אס-אס בראשו של יהודי שנאחז בכל כוחו במאיר, ורק בנס לא נהרג גם הוא. עם השחרור בידי האמריקאים, נודע לו כי אחיו שמואל הציל ממוות את אביו באושוויץ, כשציין באוזני מנגלה כי האב הוא שען. כשהגיעה תורה של האחות שרה, התפעל מנגלה מיופיה והציע לה שתפקיד את בתה התינוקת בידי אמה, וכך לא תישלח לתא הגזים, אך היא סירבה.

ב-1948, כשנודע לו כי באולומוץ' שבצ'כיה מתארגן קורס להכשרת טייסים שייצאו להילחם בארץ ישראל, הוא התנדב. "הוא חשב שלהיות שען זה לא פחות מסובך מלהיות טייס", אומר חברו לקורס, אברהם הרשלום. כנראה שלא טעה, ואחרי שסיים את הקורס בהצלחה הוא הגיע לארץ בפברואר 1949. כאן עבר קורס טיס ישראלי (מס' 2) ושירת כמדריך טיסה. היכרות עם מדריכת "מאמן טיסה" ("לינק") בשם חנה הובילה לנישואיהם ולהולדת ילדיהם דני, מיכל וליאת. שנים רבות עסק מאיר בהדרכה, ואף היה למדריך הראשי של בית הספר לטיסה. פעם אחת הציל חניך מהדחה כשנתן לו הזדמנות נוספת; היה זה עמוס לפידות, לימים מפקד חיל האוויר.

ב-1962 היה למפקד שדה דב, אך כשרצה להקים מבנה חדש, אמר לו מפקד חיל האוויר עזר ויצמן, כי "אין טעם, השדה עוד מעט ייסגר. הכל כאן זמני". במלחמת ששת הימים ירד לשדה התעופה באל עריש כדי להכינו לנחיתת מטוסי תובלה, ואחר כך פיקד עליו.

כשהשתחרר ב-1968 הוא יצא לסינגפור, כדי להקים שם בית ספר לטיסה, ושם גם נחשף למנהגים המקומיים, כמו גירוש שדים מבניין חדש על ידי הפחדתם בחזיזים. עם חזרתו לארץ הצטרף כטייס ל"ארקיע", אך מאז שקורקע מסיבות רפואיות ב-1973, שימש בתפקידי הדרכה ומבצעים בחברה, והכין את מערכת נוהליה.

מקור וקרדיט : אורי דרומי

מקור 2 : בטאון חיל האוויר


מאבקו של הילד משה מרגלית (מרגוליס) מקהילת יהודי לודמיר

 


הילד היהודי בשואה: מאבקו של משה מרגלית (מרגוליס) מקהילת יהודי לודמיר (עיר נפה במחוז וולין באוקראינה) וכיצד הוא שרד בסביבה הנאצית/הרצחנית של האַיְינְזַצְגְרוּפֶּן

 מקור ,וקרדיט : עמוס ביק


הספר על ההשמדה של קהילת לודמיר

אירוע ההשמדה של קהילת לודמיר מתואר בסיפור אישי של משה מרגלית (מרגוליס). משה נולד בשנת 1930 ובשואה הוא הפך ליתום. הוא עלה בשנת 1946 למדינת ישראל במסגרת "עליית הנוער`", למד בבית הספר "מקווה-ישראל", הצטרף ל"הגנה" ולחם במלחמת השחרור. בשנות החמישים למד בבית-הספר למדעי החברה בתל-אביב. בשנת 1958 הוא הקים משפחה ומאז 1995 הינו גמלאי ומתגורר בסמוך ל"תיאטרון גבעתיים". הספר ``ילדות בלהבות`` שכתב, הוא העדות המיטלטלת שלו (בגילים 9 עד 13) לסיפור ההשמדה של יהודי העיר לודמיר.

 

סיפור ההשמדה של קהילת יהודי העיר לודמיר (חבל ווהלין)

השם לודמיר Ludmir ניתן לעיר על ידי דוברי יידיש: בפולנית נקרא המקום ולודימייז' Wlodzimierz, ובאוקראינית ולאדימיר וולינסקי Volynskiy Vladimir. מדובר בעיר בפלך ווהלין, אוקראינה (יש לציין שעד לחלוקת פולין בסוף המאה ה- 18, ובין שתי מלחמות העולם – העיר הייתה שייכת לפולין).

 

מצ"ב אבני דרך בהשמדת יהודי לודמיר:

ב-17 בספטמבר 1939 כבשו הסובייטים את העיר וב-23 ביוני 1941 נכנסו הנאצים. מחודש יולי 1941 ועד פברואר 1942 נחטפו מלודמיר יותר מ-2,000 יהודים – קצתם באמתלה של גיוס לעבודת כפייה – ונרצחו בידי הגרמנים ובידי המשטרה האוקראינית (רובם נורו בחצר בית הסוהר ונקברו בקברי אחים במקום).

 

ב-13 באפריל 1942 נדרשו כל היהודים הנותרים, יחד עם יהודי הסביבה, להתרכז בגטו. בחודש מאי 1942 חולק הגטו לשני חלקים: החלק הראשון כלל את בעלי המקצוע הנדרשים (כ-14,000 איש) ונקרא ה"הגטו החי". החלק השני כלל את האחרים (כ-4,000 איש) וכונה "הגטו המת". בגטו פעלו מטבח ציבורי ובית חולים. היהודים הועסקו בעבודות חקלאיות ובבתי מלאכה לחייטות ולסנדלרות.

 

באוגוסט 1942 נשלחו כ-1,000 יהודים לחפור בורות ליד הכפר פיאטידיין (Piatyden) וב-1 בספטמבר 1942 כיתרו את הגטו גרמנים ואוקראינים והחלו בחיסולו. ראשונים נרצחו בבורות שליד פיאטידיין כ-4,000 תושבי הגטו מחוסרי המקצוע (ועד 15 בספטמבר נרצחו גם רוב בעלי המקצוע).

 

כ 4,000 איש מבעלי המקצוע שנשארו בחיים הועברו לגטו שהוקם בלודמיר בשכונה אחרת והם הועסקו במיון רכושם של הנרצחים - מרביתם נרצחו חודשיים מאוחר יותר ב 13 בנובמבר 1942.

 

כ 500 בעלי מקצוע שנותרו בחיים חוסלו חודש מאוחר יותר ב-13 בדצמבר 1943 (תאריך זה מוגדר כחיסול הסופי של יהדות לודמיר והסביבה).

 

לודמיר שוחררה ב 20 ביולי 1944, נאספו בה כ 140 ניצולים או כ 0.5 אחוז (מתוך 25,000 יהודי לודמיר והסביבה 99.5 אחוז נרצחו), רוב הניצולים היגרו לפולין לפי הסכם חילופי אוכלוסין בינה לבין ברית המועצות.

 

הסיפור האישי של הילד משה מרגלית מקהילת לודמיר

אבי, (צבי ביק ז"ל), נולד בשנת 1917 והיה בעל כישרון גרפי ויכולת ציור ברמה גבוהה, והוא שימש כצייר שלטים וסמלים עבור הגרמנים. העבודה בהכנת שלטים עבור הגרמנים שימשה כמגן לאבי בפני הסכנה של חטיפה ורציחה בנוסף לכך הייתה לו תקשורת טובה עם משה מרגלית. המשותף לשניהם היה רב: משפחותיהם נרצחו בעיר לודמיר והם חיו בסביבה של השפלות, מכות ועינויים והתמודדות נחושה עם הסביבה הנאצית הרצחנית והסביבה האוקראינית האנטישמית.

משה שרד בזכות התושייה היוצאת מן הכלל שגילה כשהציג את עצמו כבן של מנהל היודנרט (לכן לא פגעו בו) ויכולתו ללמוד ולהבין את השפה האוקראינית ואת השפה הגרמנית.

 

משה נהג לבקר ולהביא כל בוקר תה חם לשומרים האוקראינים, משתפי הפעולה, ולשומרים הגרמנים (למרות שהם התעללו בו). הוא סיפר שלמרות שהיה בן 12 נראה קטן וכחוש כבן שבע והשומרים לא חשבו שהוא מבין את שפתם.

 

לאחר ביקור אצל השומרים הוא נהג לספר לסביבה הקרובה שלו ולהנהלת הגטו את מה ששמע. משה סיפר לאבי שהשומרים האוקראינים שוחחו בחודש דצמבר 1943 על התכנון של הגרמנים לחסל את הגטו ועל החשש שלהם שהם עלולים להיפגע בגלל שהיו עדים למעשי רצח של שבויים, יהודים, פולנים, וקומוניסטים רוסים. מצד שני הגרמנים חששו מהשומרים האוקראינים (כיוון שהאוקראינים היו רוב הצוות). בזכות המידע הזה ברחו אבי ומשה מגטו לודמיר ונשארו בחיים.

 

מצ"ב מספר תמונות - משה מרגלית, העיר לודמיר, רצח בירייה ע"י האַיְינְזַצְגְרוּפֶּן (Einsatzgruppen) עוצבות המבצע של הנאצים (שיטת ההשמדה של יהודי אירופה בתחילת מלחמת העולם השנייה) ואנדרטאות שהוקמו בלודמיר לזכר הנרצחים.





 





מקורות:

Carlo Mattogno, The Einsatzgruppen in the occupied eastern territories -Genesis, missions and actions, Castle Hill Publishers 2018.

Gerry Van Tonder, SS Einsatzgruppen: Nazi death squads 1939-1945, Pen and Sword Military 2018.

Irgun Yotzei Ludmir, Pinkas Ludmir 1962.

 

אסתר וינשל בוים, פנקס לודמיר, ספר זיכרות לקהילת לודמיר 2012

משה מרגלית, ילדות בלהבות, הוצאת משרד הביטחון 2000.

 

מקור ,וקרדיט : עמוס ביק


מכתבה האחרון של יוהנה רוזנבאום

 


כך כתבה יוהנה רוזנבאום במכתבה האחרון ממקום מאסרה בנדה (Nedde) שבהולנד אל בתה הפעוטה בטי ששהתה במסתור באיברחן (Eibergen) בטי שרדה. הוריה יוהנה ואפרים ואחיה התינוק מקסצ'ה נרצחו בשואה.

אפרים יצחק לוי (איל) רוזנבאום ויוהנה פרדריקה סוזנה ציון נישאו ב-1940 וחיו באמסטרדם. אפרים היה רוקח ויוהנה - עקרת בית. באוגוסט 1941 נולדה בתם בטי ובינואר 1943 נולד בנם איזק מיכאל מקס (מקסצ'ה). ליוהנה היו חמישה אחים ואחיות: יוליוס, סלומון, צדוק, וילהלמינה ופרידה.

לאחר לידתו של מקסצ'ה הצליחה יוהנה לעזוב עם ילדיה את אמסטרדם ולהגיע לעיר הולדתה איברחן. בעזרת אנשי המחתרת ההולנדית נמצא מקום מסתור לבטי אצל אלברטה ויאן וילם החמן, הורים לשני ילדים. החמן היה פקיד במועצה ופעיל מחתרת שהשיג מסמכים מזויפים ותלושי מזון ליהודים, לאנשי מחתרת ולאחרים שהיו צריכים להסתתר. בטי הוצגה כקרובת משפחה רחוקה בשם אליזבט קורנליה אנדריסן שאביה נשלח למחנה בגרמניה ואמה אינה יכולה לטפל בה. אפרים התבקש על ידי היודסה-ראד (יודנראט) להישאר בבית המרקחת שלו כעובד חיוני.

יוהנה ומקסצ'ה נשלחו למסתור בנדה, לא רחוק מאיברחן. יחד איתם שהו אחיה של יוהנה, יוליוס, וארוסה של וילהלמינה, אישטוון בלינט. לאחר שמשפחתו נעלמה נאסר אפרים ונכלא במחנה ווכט, ומשם נשלח למעצר בצריף העונשין בווסטרבורק.

בעקבות הלשנה נאסרו יוהנה, מקסצ'ה ואישטוון ונשלחו לווסטרבורק. ב-30 במרס 1943 גורשו יוהנה ותינוקה בן עשרת השבועות לסוביבור ונרצחו. שבועות מעטים אחר כך, ב-23 באפריל, נשלח אפרים אל מותו בסוביבור. יחד אתו היתה בקרון הגירוש חמותו, בטשה ציון. אישטוון נרצח בסוביבור. אחיה ואחיותיה של יוהנה שרדו.

מצילה של בטי, יאן החמן, נאסר באפריל 1944 בעקבות הלשנה, נחקר והוצא להורג על ידי הגרמנים. רעייתו אלברטה החמן נשארה לבד עם שני ילדיה ודאגה לבטי עד השחרור.

לאחר המלחמה הגיע דודה של בטי, יוליוס ציון, אל אלברטה החמן ואסף את בטי אליו. בשנת 1964 עלתה בטי לישראל.

ב-1999 מסרה בטי קאזין-רוזנבאום ליד ושם דפי עד לזכר הוריה, יוהנה ואפרים, אחיה התינוק מקסצ'ה, וסבה, איזק וברטה רוזנבאום. ב-2014 מסרה בטי ליד ושם במסגרת הפרויקט המתמשך "לאסוף את השברים", מכתבים ותעודות וביניהם מכתב הפרידה של אמה יוהנה.

 

בטי והורים מאמצים יקרים [יאן ואלברטה החמן],

"זה המכתב הקשה ביותר שאי פעם כתבתי. אנחנו (*אישטוון ואני) יושבים עכשיו עם מקסצ'ה בבסיס הצבאי בנדה. האנשים כאן טובים ומאפשרים לנו לעשות מה שאנו רוצים. צירפנו למכתב זה כרטיסי קיצוב מזון, כסף ושעון (שאותו בכל מקרה כנראה לא יתנו לי להחזיק – הוא חדש, אבל מעט פגום), סיכה שקיבלתי במתנה מאיל [בעלה – אפרים יצחק לוי] ליום הולדתו של מקסצ'ה, ומברשת שיניים.

אני שמחה, בתי היקרה, שאת לא אתנו ברגע זה, ואני רק מקווה שתוכלי להישאר עם הוריך המאמצים, שמתנהגים אליך כל כך טוב, עד שנחזור, בעזרת השם. עבורנו זו מחשבה מנחמת, לדעת שאת בטוחה (מכיוון שכעת אני מנסה להגיע ל[מחנה הריכוז] ווכט, שם אסור אביך).

באמסטרדם יש עדיין דברים רבים ששמורים עבורך (נעליים, מעיל, שמלות וכו') עם הבארון. אולי הוריך המאמצים יוכלו ללכת לשם, כשהדברים יירגעו, ולדון בכך אתם? אם המקום שבו את נמצאת עכשיו בטוח, הייתי מעדיפה שתישארי. תוכלי כמובן להישאר בבית הבארון אחרי שהם יעברו. מסרי דרישת שלום ממני.

ילדתי היקרה, אני מקווה שנמצא זו את זו שוב בבריאות טובה ובאופטימיות לקראת העתיד. הלוואי שבינתיים יהנו הוריך וסביך המאמצים מנוכחותך. ילדתי היקרה, אלף נשיקות."

מאמא שלך.

* אישטוון בלינט היה ארוסה של וילהלמינה ציון, אחותה של יוהנה שכתבה את המכתב. וילהלמינה שרדה. אישטוון נרצח בסוביבור.

 מקור וקרדיט

בתמונות :

הילדה שאוחזת בבובה היא בטי רוזנבאום. מול חנוכיה מוארת בחגיגת החנוכה המשפחתית הראשונה בבית ציון באייברגן 1946 



יוהנה רוזנבאום עם בתה התינוקת בטי, מאי 1942, אמסטרדם(תמונת הפתיחה) 

וצילום של המכתב המקורי: 



 

 


מדליקי המשואות תשפ"א (2021): שמואל נער והישרדותו באושוויץ

    שמואל נער נולד ב-1924 בסלוניקי שביוון למשפחה בת 11 נפשות. אביו שלמה היה עיתונאי בעיתונים יהודיים מקומיים. שמואל למד בבית הספר היהו...