ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 27 ביוני 2021

מיכאל מאור ז"ל : הילד מהשואה לשירות החשאי בישראל

 

 


מיכאל מאור נולד בשנת עלייתם של הנאצים לשלטון, 1933, בהלברשטאדט שבגרמניה. בהמשך נמלט עם הוריו לזאגרב ביוגוסלביה ולאחר שנכבשה אף היא הם אולצו לענוד טלאי צהוב. ביוזמת אביו, ברחה המשפחה לאזור שהיה בשליטת האיטלקים, אך הם נכלאו עם יהודים נוספים במחנה ריכוז באי ראב. ב-1943, עם תבוסת האיטלקים, הם ברחו לחיק הפרטיזנים ביוגוסלביה, וסבלו ממתקפות של הגרמנים. "היינו בורחים ליער ליום-יומיים כל פעם", סיפר מאור. 

באחת ההתקפות, הוריו נותרו מאחור ועודדו אותו לרוץ קדימה. כשחזר, גילה כי הם נרצחו. בעדות מצולמת ל"יד ושם", סיפר מאור על אותם ימים: "הגרמנים ירו על כל מה שזז - את אבי ואמי לא ראיתי. היו לילות שבכיתי - 20 שנה אחרי זה, לא היו לי דמעות לבכות על דברים אחרים. פתאום נשארתי לבד - זו הרגשה נוראית. אתה בן 10, מסתכל ימינה שמאלה ואין לך כלום, שום דבר".

אחרי מלחמת העולם השנייה, ביוני 1945, אספו אותו לוחמי הבריגדה היהודית והעלו אותו לארץ באוניית מעפילים. התחנה הבאה שלו היתה קיבוץ מזרע, שם זכה להישגים כספורטאי, ואף היה אלוף הארץ בקרב חמש באתלטיקה קלה. ב-1951 התגייס לצנחנים והיה מדריך צניחה. הוא עבר קורס קצינים, השתתף בכמה פעולות תגמול, ובמבצע סיני מונה לשלישו של רפאל איתן בצנחנים. ב-1959 שב לגרמניה מולדתו כדי ללמוד צילום - לאחר מכן גוייס למוסד. באתר יד ושם כתוב כי "הוא נחל הצלחות רבות בשירות המוסד, ובפעולותיו השתמש במקצוע הצילום למסווה". בהמשך שירותו הביטחוני הקים מאור את המודיעין במשמר הגבול והיה קצין מודיעין ארצי של מג"ב במשך 15 שנה. מאור היה נשוי לשרה, ולהם שלושה ילדים וארבעה נכדים.

 


ב-1960, בהיותו סוכן מוסד, השיג מאור מסמכים שסייעו לזהות את פושע המלחמה הנאצי וללכוד אותו. הוא עשה זאת כשפרץ לבניין התובע הכללי בפרנקפורט, צילם אותם, ושלח את התיעוד למפעיליו במוסד"חדרתי למשרדו של התובע הכללי. משולחנו צילמתי מסמכים על אייכמן, שהיו אותנטיים והוכיחו ללא כל ספק על פעילותו במלחמת העולם השנייה", אמר מאור בראיון ל-ynet, "מישהו אחר שעבר את השואה ואין לו עצבים היה מתמוטט שם. לא היתה לי הכנה מוקדמת, אבל הייתי קצין בצנחנים, מאומן בנשק ובקרב מגע, והייתי ספורטאי. לא פחדתי משום דבר". לימים התברר כי הגישה לבניין המאובטח הושגה באמצעות פריץ באואר, יהודי ילדי גרמניה שכיהן כתובע כללי והיה זה שהזמין את המוסד לפרוץ למשרדו ולגנוב את החומר על אייכמןאחרי שמאור שלח את הצילומים לישראל, ניתן האור הירוק לחוליית המוסד לצאת לדרך. אבנר אברהם, איש המוסד לשעבר שאצר את התערוכה "מבצע פינאלהעל לכידתו של אייכמן, הסביר כי המסמכים כללו תמונה של אייכמן, שסייעה לקבוע בוודאות כי האיש, שהסתתר בארגנטינה תחת הכינוי ריקרדו קלמנט, הוא אכן אייכמן. כמה שבועות לאחר מכן נתפס אייכמן בבואנוס איירס ונחטף לישראל - לפני שנשפט והוצא להורג ב-1962.

 מקור 1 : עופר אדרת

מקור 2 : יד ושם  

מקור 3 : סרט אודותיו ביוטיוב

 

מסיפורי החיים של ילדות בשואה : דרכי המתמשכת לארץ ישראל (תמר יעקבי (פרידמן)

 




מאת
תמר יעקבי (פרידמן)

  ימים בטרם פרוץ המלחמה בפולין אמי ואבי, ציפורה ושאול פרידמן,  היו יפים והצעירים וכך נשארו לעד. מלחמת העולם השנייה. המלחמה הייתה שואה ליהודים, גם אימי ואבי נרצחו שם, הם נספו צעירים ויפים וכך נשארו לנצח.

 אני ניצלתי , חיי ניצלו, על ידי שינוי שמי וזהותי. חייתי שנים במסתור אצל משפחות פולניות, שהצילו אותי מגורל דומה.

 

סוף המלחמה

עם סיום המלחמה, העבירו אותנו לבית הילדים בעיר לודז' שבפולין. אריה שריד-ליבל'ה שילם עבורי 30,000 זהובים. זה הסכום הנדרש להעברתי. הוא הביאני לבית הילדים הראשון בעיר לודז'. אריה שריד,  היה מייסד ומנהל ארגון  "קואורדינציה ציונית להצלת ילדים יהודים" שהופעל ע"י תנועות הנוער החלוציות.  

הדרך המתמשכת לישראל

התחנה הראשונה – בבית הילדים בלודז' שבפולין שנת 1946

בתמונה, אני עם קבוצת הילדים הראשונה בבית הילדים בלודז'. כולנו, הילדים שנאספו ממנזרים ומבתים של משפחות פולניות ונוצריות. חלק מהילדים נאספו גם מהרחובות, ילדים ששרדו ללא בית. המדריכה והמנהלת שמה היה חסייה ביליצקה בורנשטיין, גם היא הייתה חניכת השומר הצעיר, פרטיזנית ולוחמת, ניצולת שואה.

 

התחנה השנייה בדרך לישראל הייתה  בעיר זלצהיים שבגרמניה

מפולין הבריחו אותנו ברכבות משא בלילות לגרמניה.

 

התחנה השלישית בדרך לישראל העיר דרמשטט

 

בתחנה שלישית זו בעיר דרמשטט, ליד אולם שבגרמניה, כאן הייתי קרוב לשנה. במחנה זה היו כאלפיים איש בני נוער וילדים ללא משפחות. משפחות או חלקי משפחות והרבה ילדים של הקואורדינציה. החיים במחנה בדרמשטט התנהלו במסגרות חברתיות וחינוכיות. התחלנו ללמוד עברית, שירים עבריים, חגגנו את  חגי ישראל ולמדנו על  ארץ ישראל.

 בתמונה למטה, המשוררת אנדה עמיר, שהייתה שליחה שהיגיעה מישראל במדי אונר"א. אני בתמונה קיצונית משמאל ושתי חברותי הטובות במחנה.



 התחנה הרביעית בדרך לישראל בצרפת

 

התחנה הבאה, הרביעית, במסע לארץ ישראל, הייתה בטירה, מלון בצרפת.שנקרא פוג-לה-ז'ה סמוך למרסיי. כאן חיכינו להפלגה לארץ. בצרפת קבלנו מדריכים חדשים. לאחד מהם קראו שמעון, איש בית הערבה. הוא כתב לי הקדשה זו בטרם עלייתי לארץ.



  "כתמר בארץ תגדלי ובבניין הארץ תשתתפי כי נתראה במכורה ואראה אותך כחלוצה"

לתמר בידידות משמעון.

 

 ההפלגה לארץ ישראל, 1947

בדצמבר 1947 יצאנו והפלגנו ממרסיי שבצרפת לארץ ישראל. הפלגנו באוניה יוונית בשם "טֶטִי". ההפלגה התאפשרה בסידורים מיוחדים חצי לגאליים. ירדנו בנמל חיפה. משם למחנה עולים בחדרה ואח"כ ל"אונים" בכפר סבא. ממוסד "אונים" באתי לכפר-הס, לבית דודתי שרה ובעלה אריה קליין. שם הצטרפתי למשפחה ולבנות שלהם: יונה, כרמלה ונטע

 

סוף סוף "על הסוס", תרתי משמע, כמעט צברית שאיפתי הכמוסה דאז מתגשמת

 


להיות כמעט צברית שאיפתי הכמוסה מתגשמת, אני בחצר ביתנו  בכפר-הס תם המסע לארץ ישראל.

 

ארבע חברות נפגשות אחרי 40 שנה

ארבע חברות נפגשות אחרי 40 שנה. השנה יצא לאור ספרה של המדריכה שלנו חסיה. שם הספר "אחת ממעטים". אחרי ארבעים שנה, בסוכות שנת  1989, אספה וכינסה חסייה ביליצקה בורנשטיין, המדריכה הראשונה שלי בבית הילדים בלודז', את כל "ילדיה" לכנס בקבוצת להבות הבשן



 

מקור

הקשר הרב דורי : מאגר סיפורי מורשת

 

 


הילדים היהודים החירשים שהועברו לקזחסטן במלחמת העולם השנייה

 

 


"בזמן מלחמת העולם השנייה, אבא של סבתא שלי היה ילד חירש וגם אחיו. המשפחה שלי גרה בבלרוס אבל שם לא היו בתי ספר לחירשים, לכן הוא ואחיו למדו באוקראינה בחרקוב בבית ספר מיוחד.

כשהתחילה מלחמה התחילו לפנות את האנשים לארצות פחות מסוכנות וילדי בית הספר שולחו לקזחסטן.

באותו הזמן אבא שלו היה בקרבות המלחמה, הוא היה בחיל שריון ונפצע ברגל. באותו זמן אשתו לא ידעה כלום על הילדים וגם לא על הבעל. היא קיבלה מכתב שמציין שהוא נמצא בבית חולים בקזחסטן ונסעה לבקר אותו. היא הגיעה לכפר שבו נמצא בעלה ושם אנשים סיפרו שבכפר הקרוב הגיעו ילדים חירשים מאוקראינה. היא רצה הרבה קילומטרים לכפר הקרוב, בדרך היא נפלה והיה לה קשה, אבל היא המשיכה לרוץ עם פת לחם ביד – ובאמת הילדים שלה היו בכפר הזה והיא פגשה אותם. הילדים היו בגיל 12-14, הם מאוד שמחו כי הם לא התראו הרבה שנים. אז יחד עם אמם הם הלכו ביחד לבקר את אבא שלהם בבית חולים."

 

מקור וקרדיט " הקשר הרב-דורי

 


יעקב טאפט (Yaakov Taft) – הילד בן השלוש שגר שנתיים באסם תבואה של מנזר קתולי כמו מוגלי ב"ספר הג'ונגל"

 


לייב טאפט היה רופא יהודי בעיר קובנה שבליטא שהתמחה בבעיות רפואיות של כף הרגל והקרסול (לייב הוא שם ביידיש, ובעברית הוא אריה). מרבית המטופלים שלו היו ילדים ליטאים. אשתו חנה הייתה רופאת שיניים, ולזוג נולד בשנת 1940 ילד בשם יעקב. הזוג חי ברווחה, ובנוסף לקליניקה הפרטית שלהם היו בבעלותו סופרמרקט ומאפיה, הם דיברו בבית בשפת היידיש ותמכו פוליטית בתנועה הציונית.

בשמונה ביולי 1941 הוכרחו היהודים תושבי קובנה לעזוב את ביתם ולעבור לגטו ששכן ברובע סלובודקה. שם שהתה משפחת טאפט בדירה קטנה יחד עם שלוש עשרה נפשות. יעקב התינוק זוכר היטב את החיים בדירה, כיוון שמרוב התלהבות שלו מסיר המרק הענק שבושל לדיירים, הוא נכנס לתוכו וקיבל כוויות בשיעור של כחמישים אחוז. החוויות שלו מאירוע זה כוללות כאבים עזים, החלפות תכופות של תחבושות/מגבות והנזיפות של דיירי הדירה שעליו לסבול בשקט אחרת יכנסו הגרמנים ויהרגו את כולם.

לפני האקציה הגדולה שנערכה בעשרים ושמונה ובעשרים ותשעה באוקטובר 1941 נשרפו חיים הסבא והסבתא של יעקב, כשהוריו צופים במחזה ללא יכולת לעזור. באקציה הגדולה נשלחו ההורים לטור המיועד להישלח לבורות ההריגה בפורט התשיעי. האם חנה הבינה את המשמעות ופנתה בצעקות בשפה הגרמנית לקצין SS שעמד בסמוך, זה התרגז דחף אותה וצעק "צאי החוצה ותעופי לי מהעיניים". חנה באומץ רב יצאה מהשורה והצביעה על בעלה וצעקה שוב בגרמנית שהוא רופא, ושחייבים את העזרה שלו. מסיבה לא ברורה הקצין הגרמני החליט לא להתמודד אתה והעביר את בעלה לטור השני (היהודים המיועדים לשרת כעבדים של הרייך השלישי).

לאחר האקציה הגדולה יעקב טאפט יחד עם גברים ונשים יהודים אחרים שובצו לעבודת כפייה. הם צעדו כל יום מרחק של כשמונה ק"מ לפרוור אלקסוט (Aleksotas), שבו שיפצו הגרמנים שדה תעופה גדול (השדה הופצץ ע"י הגרמנים במסגרת מבצע ברברוסה והיה צורך לתקן בו את נזקי ההפצצות ולבצע התאמה לסטנדרד הגרמני).

ההורים הבינו שהם חייבים למצוא מקום מקלט/מחבוא ליעקב והאב יצר קשר עם כומר קתולי בשם Bronius Paukshtys שאותו נפגש בעבר במסגרת תפקידו כרופא. הוא פנה אליו בבקשה שיציל את בנו והזכיר לו את עבודתו כרופא ואת תרומתו לבריאות ולאיכות החיים של הרבה ילדים בקהילה הליטאית. הכומר שהיה מאד גבוה הסתכל מלמעלה על לייב ושאל "האם אתה ובנך בן השלוש מוכנים שהוא ימיר את דתו ויהפוך לנוצרי?" תגובת לייב טאפט הייתה שהבן יוכל לחיות כנוצרי כל עוד הוא נמצא בחיים.

יעקב טאפט זוכר את הגעתו לבית הכומר שם ראה לתדהמתו שועל קשור למעקה המרפסת ופגש את המשרת של הכומר, Juozas Timoshaitis, שלקח אותו למנזר. הילד התאכסן באסם של המנזר (כשהוא בגיל שלוש שנים עד ארבע שנים) עד לסיום מלחמת העולם השנייה. יעקב גר וישן יחד עם חזירים, תרנגולות ובעלי חיים אחרים. כיוון שלא היה לו מספיק אוכל הוא נהג לקחת ולאכול מזון שהיה מיועד לבעלי החיים. בתקופה זו הוא התחיל לאהוב חיות ובייחוד כלבים, ואת מרבית זמנו בילה בשינה ובאכילה (הוא אינו זוכר אם מישהו רחץ אותו או טיפל בו – כשהופיעו אנשים בוגרים באסם לא הייתה לו תקשורת מילולית אתם, יותר מזאת הוא למד לפחד ממבוגרים ולהתחבא). לאחר סיום המלחמה כשהגיעו אנשים לחפש את ילדי היהודים האסופים הוא לא ידע שהמלחמה הסתיימה, לא היה מודע למוצאו היהודי והסתתר (לא היה ברור לו אם מותר לשוחח עם אנשים זרים). בגיל ששים ושמונה שנים כשנשאל על חייו כילד במנזר הוא אייר את התנהגותו כחיה קטנה או סוג של מוגלי (Mowgli) הילד מ"ספר הג'ונגל".

לייב וחנה טאפט הצליחו לברוח מגטו קובנה ולשהות בבית איכרים ליטאי שם עסקו בעבודות חקלאיות. לאחר המלחמה כשהם הגיעו למנזר הם פגשו את יעקב באסם. יעקב מספר שבניגוד לפעמים קודמות כשפגש אותם הוא לא הרגיש צורך להסתתר. כשראתה אותו אמו חנה היא התחילה לבכות, אך הוא סירב להתקרב אליהם. אביו הציג לפניו צעצוע (סכין מתקפלת) ובעזרתה הצליח לפתות אותו. יעקב מציין שאולי זה היה הקטליזאטור למקצוע שלו – רופא שמשתמש באזמלי ניתוחים רפואיים.

הכומר Paukshtys שהגן ושמר על יעקב היה מעורב בהצלה של כמאה ועשרים ילדים יהודים ועשרים וחמישה מבוגרים יהודים. יעקב הכיר אחדים מהם וביניהם שני בני הדודים המבוגרים שלו: מתתיהו טאפט שנולד בשנת 1938 וריבה טאפט שנולדה בשנת 1934. מתתיהו וריבה טאפט שהו אצל משפחה ליטאית שהסגירה אותם לגרמנים והם הועברו לפורט התשיעי. לא ברור כיצד בני הדודים שרדו את השואה (ההורים שלהם נרצחו), והם הצטרפו בסיום המלחמה למשפחתו של יעקב.

בתום המלחמה נאסר הכומר Paukshtys על ידי שלטונות הכיבוש של ליטא ונשלח לסיביר. מתברר שבנוסף להסתרת יהודים הוא גם החביא פרטיזנים ליטאים שהיו אנטי-סובייטים. יעקב מעיד שהוריו הצליחו לאתר את מקומו בסיביר ועד שנת 1956 שלחו אליו חבילות מצרכים וכסף. חנה טאפט למדה רפואת שיניים עם אחד מראשי המפלגה הקומוניסטית הליטאית והיא הצליחה לשכנע אותו לפעול לשחרורו של Paukshtys ובחודש אפריל 1956 קיבל אישור לחזור לליטא. הזוג טאפט נפגש עם הכומר הקתולי שהיה במצב רפואי ירוד, כיוון שעבד בפרך בסיביר בסלילת דרכים.

לאחר האיחוד המשפחתי התחילו לייב וחנה טאפט לעבוד כרופאים ובשנת 1946 נולד ליעקב אח. בחיפוש אחרי מכרים שלהם נודע לזוג על השמדת יהודי העיר קובנה ועל גורלם המר של קרובי המשפחה. ללייב היה מספר רב של אחים ואחיות שחלקם הוצאו להורג ע"י הגרמנים ומרביתם נרצחו ע"י הליטאים. למרבית המזל קרובי המשפחה של חנה הוגלו לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה לסיביר, כך שניצלו מציפורני הנאצים.

יעקב החל ללמוד בגן ילדים ובבתי ספר ובשנת 1967 סיים את בית הספר לרפואה בווילנה (שם נהג לשמוע את דעת ההנהלה והמרצים שחבל לבזבז כספי השכלה גבוהה על יהודים המתכוננים להגר לפלשתינה). בן דודו מתתיהו סיים את לימודיו כטכנאי אלקטרוניקה ועלה לישראל, ובת דודתו ריבה סיימה תואר ראשון בכימיה מאוניברסיטת וילנה והיגרה לקנדה. למרבית הצער שניהם נפטרו בגיל צעיר יחסית ממחלת הסרטן. יעקב טאפט התחתן בשנת 1961 עם שולמית (גם היא רופאה), ואשתו סעדה את הכומר Paukshtys בשנת 1966 בשבועות האחרונים לחייו, בזמן שהותו בבית החולים (יעקב ראה באירוע זה מסר של הגורל וסגירת מעגל משפחתית).

בשנת 1972 יעקב ושולמית טאפט ושני בניהם עלו למדינת ישראל. הוא שירת כרופא במלחמת יום הכיפור והגיע עם היחידה שלו עד לתעלת סואץ. בישראל נולדה להם הבת הקטנה אורית ששירתה בצה"ל בתקופת מלחמת לבנון הראשונה (היא נפצעה במסגרת צבאית וזכתה בעיטור הגבורה). יעקב טאפט פעל יחד עם אחרים שמוסד "יד ושם" יתנו לכומר Paukshtys את הכבוד המגיע לו, והוא הוכר בשנת 1977 כחסיד אומות העולם (ועץ ניטע על שמו בירושלים).

הערות כלליות המתייחסות למסירת ילדים יהודים לשליחי הכנסייה ולמנזרים:

מסירת ילדים לגויים, ובייחוד למנזרים, נתקלה בהתנגדות של חלק מהאוכלוסייה היהודית ממספר סיבות: חשדות שהכמורה הקתולית מבקשת לנצל את מצוקת היהודים כדי לנצר את ילדיהם; בדרך כלל הייתה בקשה לתשלום והיה חשש שזו עסקה כלכלית המשתלמת רק לצד הנוצרי; וחוסר אימון בהתנהגות של הגויים כיוון ששליחי הכנסייה לא עזרו בעבר ליהודים ועלתה השאלה מדוע הם משנים ממנהגם. מצד שני מספר רב של הורים יהודים, שעמדו בפני צומת החלטות קשה בחייהם (לדוגמה אקציה של הרוצחים הנאצים, או עלייה לרכבת המובילה למחנות השמדה) העדיפו להשאיר את ילדיהם/תינוקם בפתח בית נוצרי או על מדרגות מנזר/כנסייה מתוך תקווה שלאחר המלחמה ניתן יהיה להחזירם לחיק משפחתם ועמם (היו גם מקרים שהורים השליכו את ילדיהם מחלון הרכבת שהובילה אותם להשמדה בתקווה שמישהו ימצא ויאסוף אותם אל ביתם).

אחת השיטות לשכנוע עצמי (שזו הדרך הנכונה) הייתה לקנות תעודות לידה מזויפות מגויים, שבהן היה כתוב שם נכרי, ולשים תעודה זו בתוך בגדי התינוקות, כדי שהגויים יחשבו על סמך התעודות הללו שתינוק זה הוא תינוק נוצרי ויגדלו אותו כאחד האסופים. היו משפחות שמסרו את תינוקותיהם מדעת לכמרים למען יגדלו אותם באמונתם כדי להצילם, מתוך תקווה שאם יישארו בחיים הם יצליחו להוציא את ילדיהם מידי הנכרים. והיו כאלה שמסרו את ילדיהם למכריהם הנכרים שיחביאום עד לאחרי המלחמה ויחזירום להוריהם היהודים אם יהיו בחיים.

יש לציין שהגרמנים איימו על האוכלוסייה שכל מי שיסתיר/יחביא ילדים יהודים יועבר לרשות הגסטאפו ויוצא להורג. בהתחשב באילוצים אלו ברור, שהייתה העדפה לאמץ ילדים בעלי מראה ארי שסימניו הם: עיניים כחולות, שיער בהיר או בלונדיני חלק ואף סולד. כמו כן הייתה העדפה לילדים קטנים שלא יזכרו את ילדותם/הוריהם וסביבתם ולא יתמודדו עם בעיות נפשיות של זהות וניתן יהיה ללמדם את עיקרי הדת הנוצרית.

ילדים הגיעו למנזרים גם ממשפחות נוצריות. לדוגמה משפחות שקיבלו תשלום עבור האימוץ (נטלו את הכסף והחליטו להיפטר מהילדים), היו גם ילדים וילדות גדולים יותר, בגיל עשר עד ארבע-עשרה, שבגלל קשיי הקיום, ההטרדות וההתנכלויות פנו לקבל מקלט במנזרים.

מצ"ב תמונות מספר: יעקב טאפט בילדותו עם ילדים שהוסתרו במשפחות נוצריות, הכומר Paukshtys, פרסום אנטישמי של תמונת ילדה ארית לעומת תמונה של ילדה יהודיה ודוגמאות של הצלת ילדים יהודים במנזרים.

מקורות

Danielle Bailly, The Hidden Children of France, 1940–1945: Stories of Survival, State University of New York Press 2010.

Harry Gordon, The shadow of death: The Holocaust in Lithuania, University Press of Kentucky 1992.

Jane Marks, The hidden children, Random House Publishing Group 1995.

Patrick Henry, We only know men: The rescue of Jews in France during the holocaust, The Catholic University of America Press 1984.

Suzanne Vromen, Hidden children of the holocaust: Belgian nuns and their daring rescue of young jews from the nazis, Oxford University Press 2008.

Yakov Zilberg, Solomon Abramovich (eds), Smuggled in potato sacks: fifty stories of the hidden children of the Kaunas ghetto, Vallentine Mitchell Publishing 2011.

ברכפלד סילבן, ילדי החיים, הישרדותם של חמש מאות ילדים יהודים מציפורני הגסטאפו בבלגיה הכבושה בזמן השואה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"א 1991

דקל אפרים, שרידי חרב א- הצלת ילדים בשנות השואה ולאחריה, משרד הבטחוןההוצאה לאור, תל-אביב 1963.

לייב גרפונקל, קובנה היהודית בחורבנה, יד ושם 1959.

 

מקור וקרדיט : עמוס ביק


יום ראשון, 20 ביוני 2021

סיפור ההישרדות של שמואל נער מיוון בשואה

 

 


שמואל נער נולד ב-1924 בסלוניקי שביוון למשפחה בת 11 נפשות. שמואל למד בבית הספר היהודי בסלוניקי, ולאחר מכן בתיכון "אליאנס". את לימודיו שם לא זכה לסיים. באביב 1941 כבשו הגרמנים את סלוניקי והחלה מסכת התעללויות ביהודים.

 שמואל שרד שנה באושוויץ כשהוא מבודד כמעט לחלוטין מכל דובר יוונית או לדינו. הוא לא הבין מה עליו לעשות מכיוון שהפקודות ניתנו בגרמנית, ולכן נחשב למתחמק מעבודה והוכה ללא הרף, עד שלבסוף הצליח להבין מעט. הוא הצליח להתחזות לספר, ולאחר מכן למסגר, והתקבל לעבודה כשוליה למהנדס גרמני. "כאשר מטוסי בעלות הברית היו מפציצים", מספר שמואל, "היה הצוות הגרמני מתחבא. אני מיעטתי להתחבא, כי בין כה וכה כבר הייתי מת בעיני עצמי".

 

בינואר 1945 הוצא שמואל בצעדת המוות. הוא צעד בגשם ובשלג, לבוש בכותונת דקה. לבסוף הגיע למחנה ברגן-בלזן. לאסירים לא סופק מזון. מגפת הטיפוס השתוללה. גופות נערמו בכל מקום בלי יכולת לקברן. באפריל 1945 שוחרר שמואל על ידי הצבא הבריטי. "לא יכולתי לשמוח", מעיד שמואל. "הרגשתי כבר כמו מת".

 

שמואל חזר ליוון והחל לחפש קרובים, אך כל משפחתו נרצחה בשואה. בנובמבר 1945 עלה שמואל על אניית המעפילים "ברל כצנלסון". כשקרבה האנייה לארץ, גילתה אותה משחתת בריטית. מלווה ספינת המעפילים מטעם המוסד לעלייה ב' הזהיר את המעפילים כי מי שיודע לשחות, מוטב שישחה לחוף, כי מי שייתפס יילקח למחנה מעצר.

 

כששמע שמואל את המילה "מחנה", קפץ מיד למים הקפואים ושחה אל החוף.

 

שמואל לחם במלחמת העצמאות בשורות חטיבת גבעתי, בחזית הנגב. "בהיותי בודד בעולם, לא נורא אם איהרג", חשב לעצמו. לאחר מכן לחם שמואל בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים כחובש קרבי. שמואל הועסק בעבודות ייעור על ידי הקרן הקיימת לישראל. לאחר מכן פתח עסק קטן בו עבד עם אשתו עד גיל 90.

 

לשמואל ולמרים שלושה ילדים, עשרה נכדים ו-11 נינים.

 

מקור וקרדיט


רחל חנן , ניצולת שואה – סיפור חייה המרתק של נערה בשואה

 


        מצעד משלחת “עדים במדים” – 2012 בכניסה לאושוויץ בירקנאו – רחל צועדת עם בנה ירון לימינה


נולדתי ב- 15 במאי 1929 בכפר קטן וישו דה-ג’וס בצפון טרנסילבניה (חבל מרמורש בצפון רומניה שהיה שייך אז להונגריה).

אני זוכרת שהייתה לי ילדות יפה – ידעתי ליהנות מנופים, ממעיינות, נחלי מים, מהאדמה והצמחייה הרבה מסביב – גידלתי ירקות בערוגה הקטנה – וזו הייתה חלקת אלוהים הקטנה שלי.

אני זוכרת את החגים – ישבנו סביב שולחן ערוך יפה: נרות ופרחים, ותמיד היו אורחים – אבא ישב בראש השולחן וכולם חלקו לו כבוד. היינו לבושים בבגדים חדשים שאמא תפרה.

יום אחרי חג הפסח, באפריל 1944, קבלנו מהשלטון ההונגרי באזורנו צו גרוש. היה עלינו לקחת מזוודה אחת לכל אחד. בבוקר מוקדם ריכזו אותנו – את כל הכפר – בבית הכנסת. העבירו אותנו במסע רגלי לגטו בכפר השכן. אמי והילדים הקטנים הועמסו על עגלה רתומה לשוורים וביחד עלינו בשקט לעיירה השכנה וישו דה-סוס, בלי לדעת למה ולאן לוקחים אותנו, הייתי אז בת 15. שם היינו חודש ימים בבתי משפחות יהודיות שגרו שם.

יום בהיר אחד הוציאו אותנו בצעקות ואיומים החוצה והובילו אותנו לתחנת הרכבת והעמיסו אותנו בעזרת דחיפות, מכות ואיומים על קרונות בקר- 100 איש נדחסו בכל בקרון. אחותי אומרת שהיינו בקרון 4 ימים ו 4 לילות “בלבד”, אך לי זה נראה כמו נצח.

הנסיעה הזו היתה סיוט וזכורה לי כטראומה קשה. עד היום קשה לי לשמוע שקשוק רכבות.

הרכבת נעצרה על המסילה. בבוקר מוקדם נפתחו בבת אחת דלתות הקרונות. בצעקות רמות דרשו מאתנו לצאת. האסירים נראו בעיני “משוגעים”. הם היו לבושים בכותנות פסים וסייעו לנו לרדת. אחד האסירים שאל אותי באידיש: “בת כמה את?” עניתי, “בת 15” והוא לחש לי, “אל תגידי שאת בת 15. אם ישאלו תאמרי שאת בת 18”!

מצאנו עצמנו על הרמפה בבירקנאו, הספקתי לשאול את אמי שצעדה עמנו ושני אחי הקטנים צעדו לצידה ואחזו בידיה: “אמא, האיש הזה אמר לי לשקר ולומר שאני בת 18”, בבית ידענו שאף אחד לא משקר, זהו איסור גדול , אך אמא ענתה בשקט והתקרבה כדי שכולנו נשמע: “אם יציעו לכן לעבוד תתנדבו לעבוד”. מעולם לא הבנתי מהיכן היא הצליחה לקלוט את התובנה החכמה הזו, אבל זה היה המשפט האחרון שלה. בשבריר שנייה המקל של ד”ר מנגלה סימן וחרץ גורלות: ארבע האחיות ימינה, ואמא עם אחותי הגדולה חיה עם בתה הפעוטה אתיה ושני אחי הקטנים נלקחו שמאלה. את אבא שלחו כבר בירידה מהרכבת לטור הגברים ואפילו לא הספקתי להבחין בכך – וזהו- הספקתי לראות את טור הגברים חולף מולנו, קלטתי לפתע את מבטו של אבא, הוא נראה לי פתאום שפוף וזקן ב- 30 שנה. היה זה מבט עצוב – הוא נראה כל כך מסכן .. כאוב… המבט הקשה הזה מלווה אותי עד היום.  אמא צעדה עם האחים הקטנים הפנתה מבט לרגע אלינו וכך נפרדנו לעולמים. לאחר שהפכתי בעצמי ברבות הימים לאמא, הכאב על הפרידה הזו אף גדל כי תיארתי לעצמי מה עבר להורי בראש כאשר ילדיהם נקרעו מעליהם ועוד 4 בנות בגיל ההתבגרות היו צריכות לפתע להסתדר לראשונה לבד במקום הנורא הזה, בלי אף מבוגר לצידן.

לקחו אותנו מהרמפה למקום שנראה  כמו בית מרחץ, טור של בנות מגולחות ראש, לבושות במין בגד, כותונת מבד גס ומפוספס חלף מולנו ולא הבנתי שתוך כמה דקות גם אנו ניראה כמותן. עברנו תספורת, תגלחת, קיבלנו את הבגד הזה ונעלי עץ שהיו גדולות למידתי בשני מספרים. משם הוּבלנו לקליטה ומגורים במחנה הצוענים.

אחיותיי אומרות שהיינו שתיים עשרה נשים על דרגש, אני חושבת ש”רק” עשר. הייתה רק שמיכה אחת לכולן. החיים בבירקנאו היו קשים מנשוא. מזל שהיה לנו את היחד הזה, של ארבעת האחיות, בהנהגתה של שרה, הגדולה בינינו שבעצם תפסה מיד את מקום ההורה והיא בסה”כ בת 18 ואנו חייבות לה את חיינו.

באחד הלילות שמענו צרחות אימים וזעקות שבר של נשים. באותו לילה נלקחו כל הצועניות והן ידעו לאן…הן לא שבו יותר.

לאחר כמה ימים עשו שוב סלקציה, התפשטנו ושוב עמדנו מול מנגלה. הפעם הוא בחר רק בשתי אחיותי הגדולות ואותי ואת אחותי הקטנה הפנו לצד אחר.

הפרידה הנוספת משתי אחיותי הגדולות גרמה לי מיד ליאוש שאחז בי. התיישבתי עם אחותי המבוהלת על האדמה ורציתי למות, הגדר החשמלית היתה קרובה וחשבתי לעשות מה שאסירים רבים עשו, לרוץ לגדר ולהתאבד. גופותיהם המפוחמות היו כל הזמן לנגד עיננו. בעוד אני שקועה בייאוש עמוק, בחנתי לפתע בזווית העין שמתארגנת שוב סלקציה, במין תושייה של רגע  אמרתי מיד לאסתר בואי נתפשט ונתגנב לטור הבנות, כך היה והפעם מנגלה בחר בנו לחיים. כשהצטרפנו לשתי אחיותינו הגדולות בכינו כולנו והתחבקנו, קשה לתאר עד כמה היינו מאושרות להתאחד שוב בתופת הזו.

בשלב הזה נבחרנו לפלוגת עבודה וקועקע לנו מספר על היד: אצלי חרטו את המספר  A-13561.

יתר האחיות קיבלו ארבעה מספרים עוקבים. עבדנו בסחיבת לבנים כבדות מבירקנאו לאושוויץ וחזרה מרחק של כ- 3 ק”מ. לא זכור לי כל קושי מלבד כאב בכפות הרגליים מהנעליים וכאב שיניים איום שתקף אותי במחנה במשך כמה שבועות. באחת הפעמים, כאשר חזרתי לצריף בלי רשות, ולא ברור לי למה, נתפסתי ע”י הקאפו ואז קיבלתי מכות רצח ממנה. הפרצוף התנפח לי מהמכות ואחיותי לא הכירו אותי אך עשו כל שביכולתן לטפל בי. ובכ”ז איני כועסת על הקאפו הזו. היא היתה יהודיה פולניה שהיתה שם שנתיים -שלש לפנינו וניתן להבין איך זה מביא אדם לקהות חושים. היא בכ”ז נלחמה כל הזמן שלא נודה בשום מחלה (היא ידעה מה קורה לחולות) וכך הצילה רבות מהאסירות.

מחנה הריכוז ברגן בלזן

כעבור כמה חודשים הועברנו ארבעתנו משם למחנה הריכוז הנודע ברגן-בלזן בגרמניה ושם קיבלנו ארוחות יותר משופרות במעט. היה לנו גם ברז מים שיכולנו לרחוץ בו את גופנו לראשונה מזה כמה חודשים, קיבלנו אפילו מיטות מכוסות בקש. מצד שני הייתי עדה  למחזה מזעזע שם כאשר קצין SS רצח בלי להניד עפעף באקדחו את אחת מהחברות הכי טובות שארבעתנו אימצנו עוד בבירקנאו,  כי לדבריו היא ועוד ארבע חברות שלה  “השחיתו את רכוש הרייך” ומדוע? כי היא ועוד 4 בנות גזרו בתמימותן מגבת מרופטת שקיבלו ל 5 חלקים וזה היה כל “פשען” . כולן הוצאו מיד להורג בירייה מול עיננו המבועתות.  מבלזן העבירו אותנו למחנה דודרשטאט בגרמניה שם עבדנו במפעל תחמושת. התפקיד שלי היה לשמש כ”מגרפה אנושית” ולהוציא את תרמילי התחמושת מהתנור הלוהט בידיים חשופות. עד היום איני חשה מאומה כשאני נוגעת בברזל חם מאד.  לאחר זמן כאשר הקרבות  התקרבו לאזור שלנו, החל מסע נורא, בחלקו הגדול ברגל , שמכונה “מצעד המוות” ובחלקו נסענו בצורה מפחידה ברכבות שהופצצו ע”י מטוסי בנות הברית. חלק גדול מהאסירים לא שרדו את המסע. במסע הזה סבלנו מרעב נוראי וכולנו כולל השומרים אכלנו מכל הבא ליד, אפילו עלים מהעצים שראינו בדרך. לבסוף הובאנו למחנה טרזינשטאט בצ’כיה. זו הייתה התחנה האחרונה בגיהינום ההוא. הגענו למחנה עם גוף מכוסה בפרעושים, מכוסה במורסות עם מוגלה קשה בכל גופנו וסבלנו מרעב כבד. רבים מאלה ששרדו עד אז נפטרו שם ממחלות מדבקות שהשתוללו במחנה. היינו באפיסת כוחות וחישבנו את קיצנו. מפקד המחנה הודיע לנו שהוא שלח שליח לצבא הרוסי עם מסר כזה: “אם לא תבואו תוך יומיים לכבוש את המחנה, אנו נהרוג את כל יושביו ונסתלק”. יום לאחר סיומה הרשמי של המלחמה הגיעו כמה חיילים רוסים ופתחו את השער. הם נכנסו וכך “נכבש” המחנה ואנו שוחררנו.

אחד החיילים שהגיעו למחנה היה יהודי צ’כי שאחותי שרה הכירה בעבר. הוא סיפר לה מה עלה בגורל היהודים במחוז שלנו, בהונגריה ובצ’כיה וכאשר שאלנו אותו אם הוא יודע מה קרה להורינו ומשפחתנו שנקרעה מאתנו בבירקנאו, הוא סיפר לנו לראשונה שהנאצים רצחו כל יהודי שהיה שם ולא גוייס לעבודה ושרפו אותם במשרפות. עד אותו רגע היתה לנו כל הזמן תקווה כלשהי בלב שאולי הם ניצלו, מעולם לא שאלנו מה זו הארובה שבערה יומם ולילה במחנה ומה זה הריח הנורא שעלה ממנה, אולי לא רצינו לחשוב על כך. כשקיבלנו את בשורה המרה כך לפרצוף היינו בהלם ולראשונה מאז שעזבנו את הבית הבנו את גודל השבר והתמוטטנו.

אחרי המלחמה – ההעפלה והשירות בפלמ”ח

המלחמה הסתיימה. שרדנו באופן מופלא ארבע אחיות, זהו סיפור מאד נדיר ואולי יחיד במינו ולכן גם בחרו לעשות על כך סרט דוקומנטרי. חזרנו עם החייל הצ’כי שליווה אותנו ברכבת הביתה לוישו. בפינה – בבית שהיה ריק לגמרי – מצאנו את כמה תמונות משפחתיות זרוקות והתחלנו לבכות, על קירות השכנים הגויים ראינו שהם תלו את עבודות היד הרקומות והנפלאות של אמי, אף אחד מהם לא הציע לנו לקחת את המזכרות הללו. איש מיהודי הכפר שלנו לא שב יותר מקהילה של מעל אלף יהודים בוישו דה ג’וס שרדו בודדים. ישבנו שם ובכינו בפעם הראשונה מאז השחרור, שלושה ימים בלי הפסקה, כי לפני זה לא העזנו בכלל לבכות. אחי הבכור מאיר, שנלקח מהגטו לעבודות כפייה ומשם התגלגל למחנה הריכוז הנורא בוכנוואלד ושרד, הגיע גם הוא לכפר והוא לקח אותנו משם לבודפשט, כעבור שנתיים אני ואסתר עלינו ארצה בעלייה בלתי ליגאלית בעת שא”י היתה עדיין תחת שלטון המנדט הבריטי. לאחר מכן הגעתי לקיבוץ מזרע עם אחותי ושירתתי בפלמ”ח בקרבות הנגב, בתור חובשת.

שרדנו ארבע אחיות את התופת.  במקומות אליהן ארבעתנו התגלגלנו, בין מאי 44 למאי 45, ממש נס בלתי הגיוני!

 

 מקור וקרדיט

 


ההישרדות של הילד יוזק שוורץ ז"ל בן 9 בשואה

 




כך גדלנו (ווערט ליום השואה, לזכרו של אבי יוזק שוורץ ז"ל)

לפני 33 שנים ערב הולדתו של בני הבכור, איתמר, הלכתי לראיין את יתום המלחמה אמן מפוחית הפה שמואל גוגול, שהתגורר אז ברמת גן, בדירה קטנה וחמימה. אהבתי את האיש הזה. סיפרתי לו שבני נולד והוא נתן לי מפוחית פה זעירה שתהייה כמתנת לידה. מאד התרגשתי והחלטתי לספר לו על אבי, יתום מלחמה גם הוא. אדם שאיש בישראל לא הכירו אבל בפולין הוא ידוע כ"נפל שירות החוץ הפולני", "גאון של ממש", תלמיד ידוע וחשוב של הדיפלומט היהודי-פולני יוליוש כץ-סוחי (מי שהיה שגריר פולין באו"ם בעת שהוקמה המדינה) ועוד כמה וכמה תיאורים. אנחנו לא ידענו כלום וכל מה שנודע לנו – נודע לנו בעקבות מחקר שלא הסתיים עדיין.

אם כן, אבי נולד בינואר של שנת 1930 בעיר ירוסלב בגליציה הפולנית, לאב נתן שהיה סנדלר על פי מקצועו, שנישא בשנית לסבתא שלי ואם 4 מתוך חמשת ילדיו : יוזק (אבי), יענקה, צילה ואסתר. הבן הבכור שלו היה הנייק, שהיה גדול מאחיו רק בכמה שנים והוא חשוב לסיפור שלנו.

עד גיל תשע שנים היה אבי ילד פעיל מאד, ששחה בנהר הסן השכן, אכל לחם עם שמאלץ, הסתובב בלי נעליים בקיץ (אף שאביו היה סנדלר) וזה אפילו גרם לו לשבר בבוהן ימין שהתאחה בצורה עקומה "ורדף אותו" כל חייו. בספטמבר 1939 החל המלחמה במלוא עוזה והאבא והאמא "ארזו" את מעט המטלטלין, עזבו את הדירה בירוסלב שרכשה עבורם קרובת משפחה מאמריקה, והחלו לשרך דרכם עם אלפים מיהודי גליציה לעבר הגבול עם בריה"מ כשמטוסי "שטוקה" גרמניים רודפים אחריהם. על המסע הנורא הזה נכתבה עבודת דוקטור שכוחה שאני אולי אחד היחידים שקרא אותה בעברית.

אבי לא סיפר שום דבר.

יום אחד התקשר בחור אחד מקנדה ואמר שהוא הבן של אחת האחיות של אבי והוא מגיע לישראל ורוצה לפגוש את אבא שלי. הלכנו לפגישה ליד מגדל השעון ביפו ואז אבא שלי אמר לי בעברית, כדי שהבחור לא יבין, תרצה לאמר לו שאני הוא האיש שחילץ את סבתו מהמנזר.

לא הבנתי על מה אבי מדבר וכמובן ביקשתי עוד פרטים (אף שזה היה לא מנומס מצידי) והוא ענה לקונית:

כשאבי ואמי נפטרו, בהפרש של כמה ימים, מקור ונמק ( בשל פציעה של האבא נתן) נותרו 4 יתומים. אני, בן התשע, ראיתי שלוקחים את הבנות הקטנות – אסתר וצילה, למנזר אוקראיני. לא הבנתי על מה מדובר. היינו רעבים מאד והיה קר, חורף של שנת 1940, היה אכזרי. למחרת, קיבלתי החלטה לחלץ את הבנות ולצאת עימן ועם אחותי הגדולה יותר, יענקה, לבריה"מ לבד. מצאתי מזלג שהפך לאגרופן, הן ישנו לידי, ומי שהתקרב היה יכול למות ממני.

אבא שלי אמר זאת בשקט לא אופייני.

סיפרתי לבחור את מה שסיפרתי ונסענו הביתה. אבי שתק. הוא אף פעם לא דיבר – על כלום – ולכן, הוא תאם את הדגם של ניצול שואה : שתקן, חסכן ברגשות.

מעולם לא סיפר על מה התחולל בבריה"מ. כשיענק (יעקב) שפרינגר, מאמן המשקולאים ושופט אתלטיקה כבדה, נרצח באולימפיאדת מינכן, הייתי בן 15. הלכנו אל ביתו של יענק, החבר הכי טוב של אבי, המנטור שלו, והוא סיפר לי שיענק (זה היה שמו הפולני והיה עוד אחד יענק וויסע שזה יענק הקרח ) היה האיש שהשפיע עליו מאד. מאז שפגש אותו בבריה"מ, כאשר הצטרף לבית היתומים הנייד (היה דבר כזה) היה מי שאימן אותו להנהיג. יענק היה מנהיג עם לב ענק שידע להאציל סמכויות והוא העריך את אבא שלי עד מאד. הוא השכיל להבין שעומד מולי בחור נמוך קומה (1.63) עם אמביציה חזקה להצליח ושכל חד מאד עם זיכרון צילומי אבסולוטי. הוא הפך למודל לכל הילדים כי יענק זיהה אותו. יענק נרצח על ידי מחבלים פלשתינים אחרי ששרד את השואה והאווקואציה (הגירה), סיים את בית הספר הגבוה למדעי הספורט באוניברסיטת וורשה והפך לשם דבר בעולם אף שהיגר לישראל. הוא שפט באולימפיאדות ונפגש עם חברים מהגוש הקומוניסטי בכל אולימפיאדה והעטיר כבוד על ישראל ועל בית היתומים שממנו יצא. כאן, בבית היתומים, הכיר את אשתו רוז'ה חברה טובה של אבי והקים בארץ בית עם ילדים ונכדים.

כששבו מבריה"מ לפולין אבי היה בעל ידע מועט כי לא למדו בשואה והוא נאלץ- בשלוש שנים – לגשת לבחינות הבגרות הפולניות שדרשו שלוש שפות, מתמתיקה ופיסיקה, ועוד ועוד. הוא עבר את הכל בהצלחה מסחררת התקבל לחוג למדעי המדינה ובית הספר לדיפלומטים של שירות החוץ הפולני ונחשב לעילוי ממש. הוא לא דיבר מעולם על כך. שנים אחרי מותו פניתי למשרד החוץ הפולני וביקשתי לקבל עליו פרטים. אישרו שסיים את בית הספר בהצלחה. מעבר לכך לא אמרו מאום וניתקו מגע.

אבי עלה לישראל בשל אהבתו לאמי ולא בשל ציונות כי הוא לא היה ציוני מעולם. כשעלה התגורר בבית ערבי ביאזור, רכוש נטוש. אני הייתי תינוק והוא יצא לעבודה באופניו לבית החרושת "חמת", שם קיבל עבודה כיאה לאקדמאי שלא היה מקורב למפא"י. באחד הימים אברום מגיאל - אחד מחבריו מבית היתומים -זיהה אותו בבית דגון וקרא לעברו . אבי עצר ואמר לו : שמח שנפגשנו בוא תראה את המתנה שקיבלנו, הבן שלי. מאז היו בקשר קבוע (בזמנים מסויימים) ואני אפילו צלמתי אותם ביחד, תמונה נדירה.

לפני מותו , כשהיה מדמדם , וניתקו את החמצן (ללא ידיעתנו), הזמנתי 2 מחניכיו – חבריו הקרובים מבית היתומים, אברם (מגיאל, שאבי כינה אותו אברומשי ) ומיאטק (שאבי הציל את חייו בבית היתומים כשנעלם בשלגי הקרפטים). הם עמדו ליד חדרו, ואחד מהם – אברום – מחה דמעה. מיאטק שתק. אברום היה יינן במקצועו. מיאטק היה שרטט באחד מאתרי משרד הבטחון וכשנפטר מסרטן סיפרו על "הילד" הזה נפלאות על תרומתו לביטחון ישראל. הם שתקו.

אחרי ימים רבים הלכתי לאברום מגיאל, שהיה דוד שלי (בהעדר דודים), והוא סיפר לי על אבי.

הוא סיפר שהגיע לבית היתומים וראה מרחוק נער שהולך מכות.

שאל : מי זה ?

וענו לו : זה יוזק, המנהיג שלנו, שהלך להכות כמה גויים מהסביבה שקיללו את הילדים של בית היתומים במילים לא יאות. השנה הייתה 1946-7. שנה לא פשוטה בפולין : פוגרומים כלפי יהודים היו בכמה אתרים והיו נרצחים לא מעטים ופחות ידועים מידוובנה.

הוא שער שהיוזק שמדברים עליו הוא איש גבוה וחזק והגיע בחור נמוך עם בלורית ועיניים דולקות.

הוא שאל אותו : היכן אוכל לישון ? ואבי אמר לו : איתי.

הוא היה המום מהתגובה המהירה. ומאז הם הפכו לחברי נפש. אבי זיהה את טוב ליבו ויושרו של אברום מגיאל. היום – אברומשי חי בראשון לציון ואני מאד מאד אוהב אותו כי הוא הקשר היחיד לאבא שלי.

בפגישה אצלו בבית לפני זמן מה הוא סיפר לי על המפגש עם אחיו הגדול של אבי , מאשתו הראשונה של סבי נתן.

באחד העיתונים הפולניים התפרסמה כתבה על מפקד בית הספר לטיסה של צבא פולין שהינו יהודי, בנו של סנדלר מירוסלב. שמו : הנייק שוורץ. בית היתומים (ליד ורוצלב הפולנית, ברסלאו הגרמנית ) פנה לעיתון וביקש פרטי קשר לאיש. יצרו עימו קשר והוא הגיע לבית היתומים לפגוש את אחיו – 3 אחיותיו ואחיו.

אברם מגיאל , איש מתוק מדבש (שגם ניגן בחצוצרה בחתונות במקביל לעבודתו ביקב ), סיפר שהאח הגיע בבגדי צבא פולני עם מכונית שרד. ואז הוא הוריד את החולצה וכל גבו ובטנו היו מצולקים בצורה מפחידה. הוא עבר תקופה קשה במלחמה ולא סיפר. הוא נפטר לפני שנים והותיר שני בני דודים מצולקים מאד. על כך עוד מעט אספר.

ואז הוא שאל את אבי : היכן אני ישן ?

אבי ענה לו : יהיה לך חדר . אברום ישן כאן ולא יצא מכאן.

אברם מגיאל סיפר לי שהוא חש בעננים לנוכח הנאמנות של אבי אליו.

אבל זה היה האיש.

לימים, בשנת 1989 אבי טס לפולין לפגוש את אחיו. אמי תבדל"א הייתה שם וחשה במתח בין אבי לאחיו. בלילה הם ישבו , עד אור הבוקר, ושתו וודקה. אבי חקר אותו על הסיבות שהובילו אותו לשכוח את אחיו ולהתגייס לצבא. הוא היה בן 16 והם היו ילדים. השיחה הייתה קשה והקולות עלו אבל אמי נרדמה והעדיפה לא להתערב.

שנים לאחר מכן קרו שני מקרים שנחרטו בזכרון המשפחתי.

הבן הגדול של דודי קנה מערכת חימום על גז וחיבר אותה לבד. עקב דליפת גז הנכד הבכור של סבי מת מהרעלה ונקבר בבית הקברות בגדיניה, פולין. דודי נשבר לרסיסים. הוא ביקש להקבר לידו ואכן זה מה שהיה.

הוא לא נפטר לפני שהתקשר לאמי בשתיים בלילה, אבי נפטר שנים לפני כן מסרטן, ואמר לה :

אידצצ'קו ( אידהל'ה ) התקשרתי – למרות השעה המאוחרת – להפרד ממך. מחר כבר לא אהיה כאן. אני כנראה אמות.

בצהריים התקשר בן דודי הצעיר לאמי ובישר על מות דודי הנייק.

מקור וקרדיט : נתן רועי


הבריחה של הילדה צינה וינקלר מהחייל הגרמני ברומניה

    העיר פיאטרה ניאמץ . רומניה הוריה של הילדה צינה נאלצו להחזיר את הבית ובית מרזח שהיה להם לגויים, בעקבות החוק שחוקקו הגרמנים ברומניה ....