ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 22 במאי 2022

הילדה רוז ויינברג (לבית לוין) מסתתרת בבית משפחה נוצרית בוילנה , ליטא

 

רוז ויינברג (לבית לוין) הייתה תינוקת כשהועברה למשפחת מרטול, משפחה לא יהודית בעיר וילנה, ליטא,  באזור הכיבוש הגרמני. במשך יותר מעשר שנים, משפחת מרטול תדאג לרוז כאילו הייתה אחת משלהם.

רוז נולדה זמן קצר לפני שהגרמנים כבשו את וילנה במסגרת המתקפה על ברית המועצות ביוני 1941. הגרמנים נהגו ביהודי וילנה באכזריות קיצונית, הקימו גטו וביצעו מעשי טבח בעשרות אלפי בני אדם בקיץ ובסתיו 1941.

על מנת להציל את חייה, אמה של רוז ויתרה עליה כדי שתוכל להשתלב במשפחה לא יהודית. חברה פנתה לג'וזפין מרטול וביקשה ממנה לקחת את רוז. בהתחלה היא נרתעה בגלל הסיכון בהסתרת ילדה יהודייה, אך לבסוף השתכנעה על ידי בתה, לואיזה, שרצתה אחות צעירה.

הילדה רוז חיה תחת השם החדש ורה מרטול, רוז התחזה לקרובת משפחה של המשפחה. היא טופלה בחיבה ובאהבה על ידי ג'וזפין, ולואיסה התייחסה אליה כאל אחותה.

רוז תישאר עם המשפחה הנוצרית גם לאחר המלחמה.

לאחר מותה של ג'וזפין, המשיכה לואיסה לטפל בה, ואימצה אותה באופן חוקי בשנת 1953. בשנת 1957 עברה רוז לקנדה כדי להיות עם דודתה הביולוגית, אך היא נשארה בקשר הדוק עם לואיסה.

ג'וזפין ולואיסה הוכרו כחסידי אומות העולם ב-1993.

בתמונה כאן רוז עם לואיסה (משמאל), ג'וזפין (מימין), ובעלה של לואיסה לאחר המלחמה.

צילום: USHMM, באדיבות רוז לוין ויינברג

מקור וקרדיט

 


צלקות המלחמה והשואה של מארי קלייר רקובסקי, ילדה בת 4 וסיפור חטיפתה

 

זמן קצר לאחר לידתה של  הפעוטה היהודיה מארי קלייר רקובסקי בבלגיה ב-1943, הוריה העבירו אותה ואת אחותה הגדולה, דורה, למסתור. בעוד מארי הצעירה שובצה עם מרסל ולאה היקט, זוג בלגי, דורה נשלחה לבית ספר במנזר קתולי.

 הורי הבנות, אפרים ובלימה, גורשו לאושוויץ, שם נרצח אפרים. רעייתו בלימה שרדה, ולאחר השחרור, היא ומשפחת היקט נאבקו על המשמורת על הילדה מארי.

 בני הזוג היקט, ללא ילדים משלהם, אהבו את מארי וסירבו לוותר עליה.  האם בלימה אישרה אז לקבוצה לחטוף את מארי ולהביא אותה לשוויץ. זו הייתה חוויה טראומטית: בני הזוג היקט היו המשפחה היחידה שמארי הכירה אי פעם.

 "בזכרוני  ובהכרתי מאדאם ומסייה היקט היו ההורים שלי," נזכרה מארי. "הייתי מאוד מחוברת אליהם, ואהבתי אותם והם אהבו אותי".

 מערכת היחסים של מארי עם אחותה ואמה, שזכרה כ"זרה", נותרה מתוחה. בעוד בלימה נאבקה לשקם את בריאותה הרופפת , הבנות נשלחו לסדרה של בתי אומנה והיגרו לארצות הברית בשנת 1949.

 פעם אחת באמריקה, הבנות הוכנסו לסדרה נוספת של בתי אומנה. האם בלימה  הגיעה בעקבותיהן ב-1953.

 צלקות המלחמה והשואה היו עמוקות מכדי להירפא בקלות. כשמארי הייתה בת 16, היא עזבה את בית האם בלימה כדי לגור בבית קבוצתי לבנות.

 הנה  בצילום שתי האחיות ב-1949 מצביעות על מסעם לאמריקה זמן קצר לאחר ההגירה לארה"ב.

 

מקור וקרדיט

 

 


הכירו את יוסלה

 


בעצם אנחנו לא יודעים מה היה השם שהעניקו לו הוריו.
זה קרה באנטוורפן שבבלגיה.
יום אחד ב-1942 הביאו אנשי הגסטפו לבית היתומים הוותיק שניהלה גב' רוזה רוטשילד, פעוט שעדיין לא ידע לדבר ולא ידע לומר מה שמו.
העניקו לו את השם - יוסלה.
הגרמנים נהגו לצוד יהודים ולשלוח אותם למחנה מכלן ששימש את הנאצים כמחנה מעבר לפני שילוחם למזרח. הם לא כלאו ילדים מתחת לגיל 16 אלא העבירו אותם כ"פקדון זמני" לבתי יתומים יהודים.
כאשר היו צריכים להשלים מכסה שלפו את הילדים וצרפו אותם למשלוח.
כך הייתה בידי הגסטפו רשימה של כל הילדים שהיו בבתי היתומים היהודים והם גם יכלו "להרגיע" את ההורים שילדיהם נמצאים במקום בטוח.
המנהל האדמיניסטרטיבי של בית היתומים היה מרטין בנזון שאשתו פאול היתה נוצריה.
גב' בנזון דאגה במיוחד ליוסלה. היא גם הצילה את כל בית היתומים מהשמדה בזכות תושייתה והוכרה כחסידת אומות העולם.
לאחר המלחמה אומץ יוסלה על ידי הרופא של בית היתומים שהיגר לארה"ב.

בתמונה, יוסלה בזרועותיה של גב' בנזון.

התמונה מאוסף שרה כהן, ת"א.
לצערי טרם הצלחתי למצוא את שם האב המאמץ.

מקור וקרדיט


אני עוזבת היום - חכה לדואר."

 



אני עוזבת היום - חכה לדואר." - רוזה פייר כתבה את המילים הללו לבנה הבכור, אריך, על פיסת נייר לפני שגורשה יחד עם בנה בן ה-9 פריץ מגטו טרזין לאושוויץ.

 אריך שרד את המלחמה ומאוחר יותר הגיש דף עד לזכר אמו רוזה ואחיו הצעיר פריץ.

 בשנת 2012 תרם נכדה של רוזה, יונתן להב, מכתבים, מסמכים ותמונות משפחתיות ליד ושם למען הדורות הבאים, במסגרת פרויקט "איסוף השברים".

 למדו עוד על המכתב האחרון של רוזה, ועל חייה, בתערוכה המקוונת של " יד ושם"  "אהבת אותה כמו אמא - מכתבים אחרונים מהשואה: 1944

https://bit.ly/379aIRv

 

 

 


יום ראשון, 15 במאי 2022

חייה ומותה של מארי אביש , ילדה יהודיה , בת 9

 



"
ילדים...כמעט שלא יותירו אחריהם עקבות.

הם לא נוהגים לכתוב מכתבים, ואינם משאירים עדויות בכתב או בעל פה...

חבריהם ספורים ואף הם ילדים. הם חיים בצמוד למשפחותיהם, להוריהם, לאחיהם.

ואם נעלמים המבוגרים יחד איתם, איש לא יביא אותם בחשבון, לעולם, אף לא במחשבה חולפת."

 

אדולפו גרסיה אורטגה, האיש שקנה ימי הולדת

 

הילדה שבתצלום:

מארי אביש נולדה בבלגיה ב – 8 במאי 1933

בזמן המלחמה שהתה בצרפת.

 

היא גורשה ממחנה דרנסי לאושוויץ בספטמבר 1942 ונרצחה.

בת 9 במותה.

 

מתוך דף העד לזכרה >> https://bit.ly/3sHrpev

 

 מקור וקרדיט : יד ושם


עוד פעם מבקשת ממך, גב' סומור, תשמרי על הילדה

 



3  במאי 1944

גב' סומור היקרה,


פונה אליך אם מאוד עצובה שלוקחים אותה ואת משפחתה ולא יודעת לאן. ודאי שמעת על מצבנו הנוכחי. כמו בעירך, גם בעירנו אותו דבר. אני שולחת לך מסמך אימוץ של ילדתי הקטנה בו אני מוותרת עליה לטובתה.

אולי כך תינצל ולא יקחו אותה.

אין לי ברירה אחרת.

אני פונה אליך בכל לשון של בקשה, תשתמשי במסמך האימוץ כדי שהיא תינצל. תנסו להסביר לה שהיא עברה לדת הקתולית והיא עכשיו נוצרייה, ועליה להתחנך בדת זו. אני יודעת שיש לכם משימה מאוד קשה, אבל זו הדרך עכשיו. בכל מקרה, אם יהיו לכם קשיים ולא תצליחו במשימה, תמסרו את הילדה לאחותך... כדי שהיא תסתיר אותה שם בכפר שלה.

אני מבקשת ממך: תני לה אהבת אֵם כדי שתרגיש פחות בחסרוני. לא לספר לה איפה אני נמצאת. אני יודעת ובטוחה שבנשמתה הקטנה יש הרבה אומץ ושאלות ללא תשובות.

אני שולחת לך 20 פורינט דרך איש הקשר, אבל לא יודעת מתי ובאילו תנאים זה יגיע אליכם. אני מאוד מבקשת שתתפללו לה' למעננו וגם שהילדה תתפלל כדי שאשוב לראות ולחבק את ילדתי.

אני מבקשת ממך לכתוב לי ולהיות אתי בקשר באופן סדיר. תבקשי מהילדה שתכתוב, לא משנה מה, העיקר שאראה את כתב ידה. אני מבקשת שוב, תכתבי לי: מה עם הילדה? ומה שלומה? תמסרי ד"ש חם לבעלך. מודה לו על לבו הטוב ועל אצילותו ונדיבותו.

מיליון נשיקות לילדתי היקרה מאמא מאוד עצובה שנשמתה ולבה בוכים.

עוד פעם מבקשת ממך, גב' סומור, תשמרי על הילדה.

בלה.

כך כתבה איזבלה פודור במכתבה האחרון לגב' סומור בו היא מבקשת להציל את ביתה גיטה.

איזבלה נרצחה באושוויץ. גיטה שרדה.

לאחר המלחמה חזרה גיטה עם קרובי משפחה לקלוז'. ב-1958 נישאה לדוד נמש, ניצול שואה מרומניה וב-1959 עלו בני הזוג לישראל והקימו את ביתם בפתח תקווה. נולדו להם בת, שפרה, ובן, משה-מיקי

 מקור וקרדיט , אתר יד ושם


מוזיאון יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה מזמין אתכם לקרוא עוד על משפחת פודור בתערוכה המקוונת "מכתבים אחרונים מהשואה: 1944 https://bit.ly/3aFxtei 

 


מתחת לאף של הנאצים: היהודייה שחטפה 35 ילדים - והצילה את חייהם

 


 
מאת:  יניב פוהורילס

היא התחזתה לנוצרייה באמסטרדם, תחת הכיבוש הנאצי, והצילה עשרות יהודים. עברה חקירות גסטפו – אך לא נשברה; נשלחה למחנות, ובהם אושוויץ, וטיפלה ככל יכולתה באסירים היהודים. זהו סיפורה הלא ייאמן של רופאה יהודייה אחת, שנאבקה ברוע – אבל הוא רדף אחריה גם בישראל

 לפחות 35 ילדים יהודים (ועוד כמה עשרות מבוגרים) חבים את חייהם לאישה הולנדית אחת אמיצה. ד"ר חנה דרוקר (או בשמה ההולנדי, אנס ואן דאם), מחזיקה בסיפור חיים שיכול לפרנס תסריטאים בהוליווד. יש בו הכול: התבגרות תחת צל המלחמה, הסתרת זהותה היהודית, הצלת ילדים תוך העברתם למשפחות נוצריות מתחת לעיני הנאצים, טיפול באסירים במחנות – וסגירת המעגל עם שובה הביתה לאחר המלחמה, לחיים שהטרגדיה לא משה מהם.

 היא ילידת 1916, בת לאב יהודי ולאם פרוטסטנטית שהתגיירה בהמשך. את פעילותה המדהימה להצלת ילדים יהודים הצליחה לעשות לאחר שנרשמה כלא-יהודייה במרשם התושבים שערכו הגרמנים בהולנד. הסטטוס הזה היה יקר ערך, ואיפשר לה לנוע בחופשיות יחסית, ולהעביר את הילדים ממשפחות יהודיות למשפחות נוצריות שהסכימו להחביא אותם לתקופת המלחמה.

 להמשך סיפור החיים המרתק באתר YNET

אוסקר וייס , ילד בן 12 , הישרדות בתקופת השואה בטרנסילבניה ובגטו בודפשט

 

אני בן יחיד להורים מרדכי ופירושקה גדלתי בבודפשט אבי היה עובד בבית חרושת מאוד רחוק מהבית מצבנו הכלכלי היה מאוד קשה גם אימי עבדה בבית חרושת במרחק קצר מהבית היא הייתה סוכנת שם . היינו בדירה בת שלושה חדרים שמתוכם שניים השכרנו לאנשים על מנת להתפרנס וחיינו בחדר אחד . למדתי בבית ספר יהודי אלמנטרי. 


 באותה תקופה הורגשה האנטישמיות עברתי לבית ספר אזרחי גם מצב המורים וגם מצב תנועת הנוער הפשיסטי שהיה קיים בקרב התלמידים לא פעם קרה שמשכו לי אוזן מפני שאני יהודי עד כדי כך שחשבתי שהאוזן יצאה לי מהמקום סטרו לי וגם קיללו אותי תמיד -ב  1941 תחת השפעה של הפשיסטים בעקבות החוקים האנטישמיים אימי נזרקה ממקום עבודתה והתחילו לפטר את העובדים היהודים

גורשנו מדירתנו והיינו אמורים להי שלח למחנה אבי הועבר לעבודות כפייה אני ואימי נשלחנו למחנה בגרמניה בגלל שלא היה אפשר כבר לעבור נשלחנו לבית חרושת של לבנים ואז אותי לקחו הליגיונירים  ( אנשי צלב החץ האנטשימיים) עם הרבה ילדים יהודים למקום הנ"ל .

הצלב האדום לקח אותי לאחר מכן לגטו ואימי נלקחה לאושוויץ ובדרך לגטו בגשר מרגרטה אימי פנתה לחייל ליגיונר ( אנשי צלב החץ האנטימשיים ההונגרים)  ואמרה לו שהיא איננה מוכנה להשאיר את בנה אפילו שזה יעלה לה בחייה והוא השיב לה אם תנסי לברוח אני אירה בך ואימי ניצלה את הרגע שזרם גדול של אנשים עבר סביבה וחמקה במפתיע וכל זה על מנת להגיע אליי שלא אשאר לבד . אימי חיפשה אותי ולבסוף מצאה אותי בגטו  בבודפשט היינו שם כמה חודשים עד חודש נובמבר לערך . דוד של אימי ארגן בשבילנו שני אישורי שוצפס זהו אישור שאנו עומדים תחת השגחת השגרירות כזאת או אחרת והצלחנו בעזרת זה לצאת מהגטו . עברתי לבית מוגן בבודפשט ב1945-1-19 אמי רצתה לחזור לרומניה בגלל משפחתה שהיו בשואה , אמי בנוסף לא ידעה אם אבי חי או מת .. בחג המולד הרוסים הפגיזו את בודפשט כל הבתים שסביבנו נהרסו ואותם יהודים שנהרסו ביתם וחיו סביבנו נלקחו על ידי הליגיונרים ( אנשי צלב החץ ההונגרים האנטישמים)  והרגו אותם אחד אחד ביריות . הליגיונרים  ( אנשי צלב החץ ) הגיעו לביתנו הוציאו אותנו אל מחוץ לבית בשעה חמש לפנות בוקר ואמרו לנו תמתינו כאן אנו כבר חוזרים,  נשארנו בקור העז חכינו וחכינו אך הם לא חזרו ובמקומם הגיעו הרוסים ואז הבנו שהם נלחמו אחד בשני והרוסים גברו עליהם והרגו אותם וכשהרוסים הגיעו אלינו הם שחררו אותנו וכך ניצלנו .

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות


ההישרדות של הילד אוטו שמילוביץ , בן 12 בתקופת השואה ברומניה ,

 



ההישרדות של הילד אוטו שמילוביץ , בן 12 בתקופת השואה ברומניה ,

עיר לידה : פלוישט, רומניה , 1930

 

גדלתי בבית של חמישה ילדים. אני הילד השני, הייתה לי אחות גדולה יותר בשנה וחצי. היינו משפחה הדוקה. ככל האפשר ניסנו לשמר את המנהגים היהודיים, היינו מוקפים בגויים וזה היה קשה.אבא עבד בבית חרושת לזיקוק נפט ועם המשכורת שלו היה צריך לפרנס את כל המשפחה. אימא הייתה עקרת בית ודאגה לטיפול בילדים . בשלב הזה שלפניי המלחמה החיים לא היו משהו אבל היינו מסודרים - חיי משפחה טובים. היינו משפחה ענייה, לא בין העשירים, אבל היה לא היה חסר לנו כלום לפני שעצרו וזרקו את אבא להסגר.

הרגשנו אנטישמיות ורדיפה עוד לפני פרוץ המלחמה. היו תנועות אנטישמיות "- נאציונל טרינישט" ליגיונרים עם חולצות ירוקות, היו את ברטיאנו הליברלים והיו קוזישט שאלה היו הכי חריפים. כל אלה הלכו נגד היהודים, התחלנו להרגיש רדיפות והשפלות מצידם עוד לפני פרוץ המלחמה. כולנו סבלנו מהסיפור הזה. חלק מכך התבטא בזה שהיו בנדיטים שפרצו ושרפו את הבית כנסת . אני זוכר כילד היו אומרים לי "יהודי מסריח מה אתה עושה במדינה שלנו , " היו אומרים לי לך לפלסטינה, שבאותה תקופה בכלל לא ידעתי מה זה פלסטינה. הבנדיטים היו רודפים אחריי, מרביצים לי. היו צועקים עלי "יהודה אתם הרגתם את ישו, שמתם את ישו על הצלב ".

המלחמה פרצה 24/21 ביוני משהו כזה ב1940 הייתי כמעט בן  10 כשפרצה המלחמה והגרמנים נכנסו לרומניה, כל היחידות הצבאיות של הגרמנים באו וחפרו בשדות בנו מגורים . בתור ילד הייתה לי אפשרות ללכת ולראות את זה. מי שהיה יהודי היה חייב ללבוש טלאי צהוב, אם היו תופסים אחד שלא לבש טלאי צהוב והוא יהודי היה מקבל מכות רצח. מתוך פחד היינו חייבים לשים את הטלאי. כל מי שראה אותנו היה מזהה אותנו מיד ואומר "אתה יהודי אתה הרגת את ישו, הייתה לך מדינה טובה והיא הייתה טעימה אכלתם את המדינה ובגלל זה אין לכם כזאת עכשיו". היו מכות ורדיפות .

גרנו לא רחוק מהעבודה של אבי בבתי זיקוק של מפעלי נפט בפלוישט. זכור לי שזרקו את אבא שלי מהבית, עצרו אותו - הכניסו אותו ללאגר ( מחנה הסגר) בגיישט , " היו הרבה לאגרים אבל אני לא זוכר את השמות שלהם. הוא השאיר חמישה ילדים בלי פרנסה בלי לבוש ובדיוק בא החורף ויחד איתו התחיל הרעב, נשארנו בלי פרנסה בלי שום דבר . בגלל שהעיר שהייתי גר בה הייתה עיר של נפט גירשו אותנו (את היהודים –) לא לקחו אותנו למקום מסוים, פשוט גירשו אותנו מהעיר כי חששו שאנחנו מסוכנים, שנעשה חבלות ושנראה למטוסים שבאים להפציץ את העיר איפה בדיוק לעשות את זה

. ברחנו לדרזנה דה ז'וס ומצאתי לי עבודה ב"ולני דה מונטה –" ארבעה קילומטר ממקום המגורים דרז .  אז היה נחוץ שאני אלך לחפש עבודה בשביל להביא פרנסה הביתה לעוד שישה נפשות כולל אותי, חמישה ילדים ואני כל בוקר הייתי יוצא מהבית והייתי חוזר בחשכה אחרי יום עבודה של  13 שעות,  בן עשר עד סוף המלחמה . אני זוכר שהתחלתי לעבוד בסבלות באיזשהו מחסן שהיו מוכרים קרשים לחימום הבתים. היו משתמשים בי בתור מעמיס בעגלות, חתכתי בולי עץ לחתיכות לשם מכירה. הייתי מרוויח כמה גרושים ומזה היינו שורדים. בסוף גם זה לא הספיק והתחילו לגרש אותנו . אמא  ידעה גם קצת לתפור ובשביל האיכרים שם היא לא הייתה תופרת מקצועית, אבל ידעה לעשות עבודות תפירה והייתה מרוויחה כמה גרושים כדי שלא למות מרעב. ככה גדלנו בלי השכלה, לא היה לנו בית ספר, לא היה לנו שום דבר

 4 שנים אף אחד לא למד, מה שלמדנו והצלחנו ללמוד היה בבית על ידי אמ.   הייתה אנטישמיות לאורך כל הזמן - אמרו לנו יהודים מלוכלכים הרגתם את ישו, אתם פגאנים, אין לכם זכות לחיות אתם צריכים למות. הייתה הרגשה שכל רגע אנחנו נגמור את חיינו. במאורעות המלחמה הלגיונרים  הרומנים היו הורגים את היהודים, את הרבנים, את המנהיגים של הקהילות היהודיות . זכור לי שהכינו קרונות רכבת בשביל לקחת את כל היהודים שנשארו ברומניה על מנת להעביר אותם לגרמניה. אם עד 23 באוגוסט הייתה נמשכת המלחמה בעוד שבוע או עשרה ימים לא היינו בעולם הזה והכ ל היה מוכן לשם לקיחתנו לגרמניה .בפוקוס ובמזל יצאנו מזה . בתקופה זו האחים שלי הקטנים היו משחקים ביער בחצרות, למדו מה שהיה אפשר ללמוד כי לא היה ספרים וזה היה קשה אפילו שהיה רצון. למידה של כתיבה וקריאה כולנו התחלנו, כולם יצאו עם איזושהי השכלה. אחרי המלחמה התחלנו ללמוד ולרכוש מקצוע, אישית לא יכולתי להתקדם בגלל שהגיל שלי היה 14. היינו חייבים להמשיך לעבוד וללמוד מקצועות.

אחרי ארבע שנים בגמר המלחמה ב 23 באוגוסט 1944 הייתה שביתת הנשק בין רוסיה לרומניה והרומנים הפכו את עורם והחלו ללכת נגד הגרמנים. בזמן הזה נפלו שבויים רומניים ברוסיה בחזית, עשו אותם שותפים וחונכו ללכת נגד הגרמנים. בסביבות ספטמבר אוקטובר 1944 חזרנו לפלוישט ואבא יצא מההסגר והתחיל לעבוד. שלטו שם כבר הקומוניסטים והיחס ליהודים היה אחרת עד איזשהו שלב . הייתי בקן בפלוישט (חוג איפה שהלכנו ללמוד עברית , רקדנו, שמחה, איפה שכל הצעירים היו) בעיר שגרתי בה. שם כל מיני הרצאות של מנהיגים, של שליחים, שבאו מישראל .

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

 


יום שבת, 14 במאי 2022

 הילד אלעד ( איכנר) אהרון  במסע הימלטות מהגרמנים לסיביר

 



סיפור חייו של סא"ל (מיל') אלעד אהרון במסע הבריחה כילד מפולין לסיביר

אהרון איכנר (אלעד) היה בן 9 כאשר פרצה המלחמה ב1939 . מייד עם פרוץ המלחמה הוא ומשפחתו עזבו את העיר קטוביץ כי לא רצו לחיות  תחת כיבוש הגרמנים. הם פנו מזרחה וכעבור חודשיים הגיעו לעיר לבוב שהייתה באזור הרוסי לאחר חלוקת פולין .

בחודש יוני 1940 לאחר שהוריו לא רצו לקבל אזרחות סובייטית הם נאספו ע"י הסובייטים והוסעו במשך חודש ימים לסיביר. בסיביר הוחזקו במחנה עבודות פרץ  ליד יקוצק באזור הטייגה. לאחר מכן שוחררו מהמחנה הסגור והורשו לגור באחד הישובים בסיביר. ההורים המשיכו לעבוד בעבודות המפרכות בכריתת עצים ביערות בסיביר והילדים עברו להתגורר בבית ילדים סובייטי בסיביר. לאחר הקמת ממשלה פולנית בשנת 1944 אפשרו להם הסובייטים לחזור מערבה ברוסיה והביאו אותם לאזור סרטוב שם חיו בקולחוז סובייטי.

בשנת 1947 הצליח אהרון איכנר לעלות ארצה וגוייס להגנה  ואחר כך לצה"ל . שירת בצה"ל בשירות קבע עד שנת 1972. השתחרר בדרגת סא"ל והמשיך לשרת במילואים עד שנת 1984 . תפקידו האחרון היה סגן מנהל בית החולים ווולפסון  בו עבד 26 שנה וזכה להערכה רבה .

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות


יום ראשון, 8 במאי 2022

ההישרדות של הילדה אגנס עזריאל , בת 12 במחנה אושוויץ

 



"נולדתי בהונגריה בשנת 1930 ,בעיר דברצן. הייתה לי אחות בשם אווה שהייתה קטנה ממני בשנה וחצי. אבי היה שותף במפעל לניקוי נוצות. הוא נולד בכפר לא רחוק שנקרא דלצקה' היו לו 10 אחים . בחגים היינו עם הדודים וכל המשפחה בבית של סבא וסבתא בכפר. היה בבית שלהם מטבח חיצוני ומטבח פנימי כי הם שמרו על כשרות

 סבא שלי היה קונה מאיכרים נוצות למפעל של אבא. את הסחורה במפעל היו מייצאים גם למדינות אחרות . אני למדתי בבית ספר לנזירות. התקבלו אליו רק 3 יהודים . בעיר הייתה חשמלית והייתי נוסעת בה למרכז העיר. היינו הולכות לבריכה כצעירות היו שם למעשה 3 בריכות:חמה, פושרת וקרה. היה גם קולנוע בעיר . אבא נפטר בשנת 1939 מניתוח אפנדיציט. אמרו שהרופא הצבאי הרג אותו בכוונה . לאחר שאבא מת הייתי באה לקבר שלו מידי יום - זה היה קצת רחוק והייתי צריכה לעבור מסילת רכבת. הבאתי לקבר שלו אפרסקים ואגסים שהיו עדיין קשים כדי שעד שירצה לאכול הם יהיו טובים .

כשהמלחמה פרצה ברחנו אני, אמא ואחותי למרושוושרה – עיר  שנמצאת "ק 7 מ מהגבול הרומני . לקחנו המון רכוש איתנו . הסתתרנו בכפר ליד העיר ששמו מרושרפטק. לפני המלחמה, אמא הייתה מיודדת עם אריסטוקרטית ולכן בן דודה בכפר הזה החביא אותנו . אחותי הייתה חולה בשפעת . אמא אהבה להתבלט ותמיד התלבשה יפה. היה לה מעיל אדום עם פרווה איתו היא יצאה לרכב עם הפילגש של האריסטוקרט שקראו לה קולט. מישהו הלשין עלינו ולקחו אותנו לגטו בעיר מרושוושרה שם אספו את היהודים . היינו 3 ימים בגטו ואז לקחו אותנו ברכבות משא להובלת חיות היו שם חלונות קטנים ולעשיית צרכים היה דלי. הרבה זקנים מתו ואנחנו הלכנו מעליהם. כך נסענו במשך 4 ימים. אחרי 4 ימים ראינו אורות מסודרים מהחלון וחשבנו שהגענו למקום טוב. שמחנו שנצא סוף- סוף מהרכבת. זה היה אושוויץ . כשהגענו אסירים יהודים הוציאו אותנו מהרכבת ולקחו לנו את הרכוש. את הילדים הקטנים אמרו לתת לסבתות. ושלחו אותם ביחד לגז.

 הייתי בת 13 ואחותי בת 11 .מנגלה הפריד בננו. את אחותי שלח לגז ואותי השאיר עם אמא למרות שהייתי ילדה רזה. אמא אמרה לו "אבל זו הבת שלי" והוא אמר לה: "את רוצה ללכת איתה " ? אמא נשארה איתי. גילחו לנו את השיער בכל הגוף והשפריצו עלינו ליזול שלושה ימים לא קיבלנו אוכל. הבנו שרוצחים אנשים כי היה ריח חזק של שריפה וכי פעם זרקו לנו סבון ואמרו "זה מהילד שלך ". היינו בצריף של נשים. לא היו דרגשים לכן ישנו כולם על הרצפה. אם מישהי רצתה להסתובב בלילה כולן היו צריכות להסתובב. שמנו ראש אחת על ירכי השנייה . במרק שנתנו לנו היה ברום וזה גרם להפסקת המחזור החודשי . כל פעם כשהביאו קבוצה חדשה הייתה תזמורת שהורכבה מאסירים יהודים . הם ניגנו באך וכל מיני מלחינים

 כל בוקר קמנו בארבע והיינו צריכים לעמוד שעות על הברכיים למסדר.

 היו באושוויץ כמה מחנות ואני הייתי בלאגר  C .

את הצוענים שמו לחוד וביום שלקחו אותם לגז סגרו אותנו בצריף ושמעתי את הצעקות שלהם . מולנו היה לאגר של משפחות צ'כיות. בדקו עליהם כמה זמן אפשר לחיות בלי אוכל. הם התחננו שניתן להם את המרק שלנו. כל יום הוציאו משם מתים ושמו על עגלות

 רבים קפצו על הגדר החשמלית. למשל אם ראו שבא טרנספורט חדש . תמיד ביקשו מהיהודים שקיבלו את הטרנספורטים החדשים שיתנו מזלג או משהו קטן אבל הם שמרו הכל לעצמם ולא חשבו שגם להם ייקחו את זה ויהרגו אותם

 באושוויץ הייתי 3 חודשים. לא קיבלתי מספר כי עברנו למחנה אחר שטוטהוף ואחר כך בידגוש - ברומברג ואחר כך טורן - בפולנית טורוניה . בטורן גרנו באוהלים ועבדנו בחפירות בקרח בשביל החיילים הגרמנים . חליתי בטיפוס בטן והגיעה רופאה מהצלב האדום , כלומר שידעו שקיימים המחנות האלה - היא אמרה שאין מה לעשות איתי. נתנה לי תרופות והתאוששתי לאט לאט ...

אמא אספה את שאריות האוכל שזרקו החיילים הגרמנים ואכלנו את זה - זה היה אוכל שהם זרקו לכלבים . הרוסים הגיע ואז עזבו ואז חזרו הגרמנים. אחר כך היינו בצעדת המוות ללא נעליים בשלג .

הלכנו בצעדה לכפר. מי שעצר ירו בו. אני לא יכולתי יותר להמשיך ועצרתי אך חייל גרמני שהיה שם אמר לי "תלכו, תלכו" ולא ירה בי. הובילה את הצעדה אינגה - אישה שהייתה חצי יהודיה והלכה עם אמא שלה . כשהגענו אמרנו לה שתישאר איתנו אבל היא נשארה עם אמא שלה בגרמניה . הגענו לחווה שם אישה חילקה חלב. בכפר הסתתרנו אצל אישה ובעלה לא ידע. הוא היה משתף פעולה של הגרמנים. גרנו למטה בין השוורים. כל בוקר באה העוזרת " לואישה " והביאה אוכל . עבדנו שם קשה בחווה באיסוף ביצים ועוד עבודות שונות. כשיצאנו משם האישה רצתה שנחתום לה שבעלה הציל אותנו כדי שלא ייקחו אותו הרוסים על שעזר לגרמנים . פולניה השתחררה  אז מהנאצים אך הונגריה עדיין לא. לכן הלכנו לקרקוב. אני ואמא חיפשנו את אחותי בכל המנזרים כי שמענו שיש ילדים יהודים שהסתתרו במנזרים. אך לא מצאנו אותה .

כשהונגריה השתחררה על ידי הרוסים חזרנו לעיר שלנו. אמא נישקה את האבנים בהתרגשות וכל כך שמחה לחזור הבייתה. אני לא הבנתי אותה כי הם זרקו אותנו היהודים .  ואז התחילו לרדוף את אמא על זה שעבדה עם הגרמנים כביכול. עשו לה משפט והיא קיבלה חמש שנים אך ברחה לאוסטריה . אני נשארתי בעיר וכולם הצביעו עלי ודיברו שאני הבת שלה.. הייתי בת 14 בערך. השלמתי את הלימודים שהפסדתי ואחר כך המשכתי בגימנסיה הקתולית. נשארתי יהודייה יחידה בבית הספר. כל בוקר הם היו מצטלבים ואני לא. בזמן שיעורי הדת למדתי יהדות עם מורה בנפרד שקראו לו גרינהוט באצ י.  הייתה מורה טובה בגימנסיה שאהבה אותי ועזרה לי לסיים את הגימנסיה למרות שהיו לי קשיים. כדי שיתנו לי לסיים אמא גם שלחה מתנות לגימנסיה - כל מיני פסלים של ישו ומריה . הייתה לי חברה גוייה בבית הספר והיינו חברות מאוד טובות. תמיד חלקנו את האוכל שלנו . מהר מאוד היא הכירה בחור והם עברו לכפר והתחתנו. לחתונה לא הזמינו אותי כי הייתי יהודייה. אמא שלה לא אהבה שיש לה חברה יהודייה. ההונגרים היו מאוד אנטישמיים.

עליתי לארץ עם אמא בשנת 1949 בתקופת הצנע. הגענו מהונגריה ברכבת לוינה . נשארנו באוסטריה כמה חודשים במחנה ליד זלצבורג. משם לקחו אותנו לאוניה בטרייאסט . שאלו אותנו לאן אנחנו רוצות להגיע - אמריקה או פלשתינה. אני אמרתי שאני לא רוצה יותר לחיות בין גויים ולכן בחרנו בפלשתינה . הגענו לחיפה ואמא עבדה כספרית וקוסמטיקאית ברח' נורדאו.. היא גרה במכון וישנה על מיטת הטיפולים. הרוויחה לירה ביום ומזה הייתה קונה לי גרביים חמות .

אני הייתי בצבא בתל השומר למדתי טכנאות רנטגן . היו בחינות קבלה מאוד קשות. הייתי בצבא קבע. יום אחד נסעתי עם חברים לנהריה לפינגווין . הייתי מאוד מרשימה . יוחנן ראה אותי ועד שהגיע אלי לשולחן מישהו אחר כבר הזמין אותי לרקוד. פעם אחת הוא סימן לי מרחוק - את ואני לרקוד. חשבתי שהוא חוצפן. אחרי 3 חודשים התחתנו. עבדתי אז בתל אביב . גרנו בחיפה בדירה קטנה בארלוזרוב. הוא עבד קשה מאוד - נסע עם טנקר . נעמי נולדה אחרי הריון קשה ואני זוכרת שהייתי מרתיחה את החיתולים על פתילייה ומגהצת אותם - ב . 1960 נולדה רותי - וב 1970 נולד עידן.  היה לי חשוב שיהיו לנו שלושה ילדים כדי שתהיה משפחה גדולה . היום יש לנו 6 נכדים.

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות

2 צילומים


הילדה פייגה בת 12 ואימא מסתתרות חודשים ביערות

 



יום אחד מצליחה האמא של פייגה, שברחה מבורות ההריגה של הגרמנים והאוקראינים , להגיע לאיכר לקומסקי בכפר ולחלץ את הילדה פייגה מהמסתור בבור .

 הן בורחות יחד ליער . שם הן מתקיימות מאכילת שורשים ופטריות וגם קליפות של עצים. הן מתחברות אחרי שבועיים לקבוצה של צוענים ביער, משפחה שברחה מהגרמנים. שם הן זכו למרק חם ואוכל שבישלו הצוענים ביער.

הן נאלצות להיפרד מהצוענים ומתחילות לנוע בין היערות ובין בתי האיכרים משם הן גונבות ומלקטות מזון בלילה . הגרמנים מתחילים לערוך חיפושים בכפרים והן נאלצות לנוס למעבה היער.

שבועות נדדו ביערות , ורק שהרעב נעשה ללא נשוא , התגנבו לכפרים שוב .

 ניסיון אחרון שעשו עלה להן כמעט בחייהן, כשבעל הבית פתח את הדלת בזעף ואיים להזעיק את השוטרים הגרמנים והאוקראינים. בקושי רב עלה בידה של האמא להניאו מכך, ורק לאחר שנפלה ונשקה לנעליו וברכה אותו בברכות , שלימדן פרח-הכמורה, לעת שכזאת , התרצה.

בדידותן ביערות הייתה קשה. יום אחד, כניצן העולה מתוך השלג הנמס , צץ פתאום מולן פרטיזן מכוסה כולו שלג. ניסו להימלט, אך קולו השיגן " נשמות טהורות , אל תפחדנה , גם אני יהודי" . שמחתן לא ידעה גבול.  הוא מכוון אותן לכיוון בו נמצאים הפרטיזנים ביער ושם הן פוגשות להפתעתן את האב שהצליח לברוח מהגטו לאחר שהאוקראינים הרגו את ילדיו הקטנים .

איחוד המשפחה אצל הפרטיזנים היה כרוך בצער רב , כי אז נודע לאם על רצח  ארבעת ילדיה הקטנים בגטו לפני בריחתו של האב ליערות .

אחרי השהות יערות עם הפרטיזנים הם מצליחים לשרוד ואחרי המלחמה עולים ארצה .

מלכה נתנזון נולדה במחנה העקורים בגרמניה והמשפחה עולה ארצה ומתגוררת במעברה בבת ים.

מקור וקרדיט :

מלכה נתנזון , ילדה שחורת שפתיים, הוצאת עקד , 2015

מידע כללי:

מלכה נתנזון נולדה בשנת 1946 בגרמניה להורים ניצולי שואה. שני אחיה ואחותה נרצחו על ידי הנאצים, שני אחים נוספים נפטרו. בשנת 1948 עלתה לארץ. בן דודה היתום מהוריו, שהיה לה כאח, נהרג במלחמת ששת הימים ובעלה נפצע קשה במלחמת ההתשה ולקה בהלם קרב. שירים רבים הוקדשו להם. למדה ספרות ועיתונאות.

הפרסום הראשון שלה היה בשנת 1988 בעיתון "על המשמר". עבדה ככתבת בעיתונים, בשבועונים ובכתבי עת ופרסמה ביקורות ספרים בעיתונים יומיים ובכתבי עת ספרותיים.

רבים משיריה תורגמו לשפות שונות, בהן פולנית, יידיש, רומנית, אנגלית, אוקראינית, פלמית וערבית, ופורסמו בארץ ובעולם בכתבי עת ספרותיים, בעיתונים ובאסופות.

עסקה רבות בשימור זיכרון השואה בכתיבה ובהרצאות בבתי ספר ובמתנ"סים. 

נפטרה בשנת 2015 לאחר מאבק במחלה קשה.



 


פייגה , בת 11 , רועה צאן ביום ומסתתרת בבור בשדה בלילה

 




מקור וקרדיט :

מלכה נתנזון , ילדה שחורת שפתיים, הוצאת עקד , 2015

בספר מתעדת מלכה נתנזון ז"ל את קורותיה של אחותה פייגה , בת 11 ומשפחתה בתקופת השואה

אחותה התגוררה עם משפחתה בעיירה לודביפול ( סוסנובה, אוקראינה)

" מבעד לפרצה בגדר יכולנו  להיכנס ולצאת מהגטו , " סיפרה פייגה , ואני , בניגוד לילדים אחרים , לא הייתי מן הגיבורות הגדולות. כל הזמן רעדתי או קפאתי מפחד . ובכל זאת, פעמיים נכנסתי שוב -פעם אחת שהגוי , שאצלו שימשתי בכפר רועת צאן , החליט לקחת ילד אחר במקומי ושלח אותי הביתה , ופעם שנייה , כשהודיע לי , שעומדים לחסל את הגטו" ..

"שנים התייסרתי בשאלה למה אבא , שהיה בעבר חייל  וניסה להניף את נס המרד בגטו , לא חילץ את המשפחה שלנו דרך הפרצה בגדר, הוא הרי יצא אתי מן הגטו כדי להחזיר אותי לגוי. למה הוא לא הוציא את כולנו, וברח ליער ? איך אדם בעל רקע כמו שלו נעשה עיוור למה שקורה סביבו ? האם סיכול ההתקוממות  בגטו בידי אנשי היודנראט עצמם כה ריפה את ידיו?

אבל אם הכריח אותי ללכת לגוי " כדי שיישאר לפחות זכר מהמשפחה, "  הרי שהביא את הדבר בחשבון.. מה קרה לו , אם כן, באותם חודשים? מה השפיע עליו ? האם גם הוא נתפס בסופו של דבר לאמונה בקשר לאצבע אלוהים, או גזירת גורל שאי אפשר להימלט ממנה? "

"חודשיים לפני חיסול הגטו אבא לקח אותי שוב ללקומסקי האיכר, סיפרה פייגה. מפחד הגרמנים או הלשנה  האיכר לקומסקי לא הכניס אותי הביתה , אלא כרה לי בור בשדה. ביום הייתי רועת את הפרות , ובלילה מסתתרת בתוך הבור ומכסה את הפתח בענפים. הפחד ליווה אותי כמלבוש שחור.  לא הפסקתי לשמוע את צעדי הקלגסים מעל ראשי .

כששכבתי והסתתרתי בבור בשדה , פחדתי אפילו לנשום ..

מלבד הפחד , שלט הרעב,  הוסיפה פייגה , אז בת 12 . " בלית ברירה התחלתי לגנוב לחם מהחזירים. הבטן התהפכה לי ואכלתי. לא פעם הקאתי ושוב אכלתי, אבל לא תמיד היה לי אפילו את זה- כי החזירים היו מתנפלים על האוכל מיד כשהובא. ואם לקומסקי האיכר היה מתעכב קצת לידם , לא היה לי שום סיכוי, גם בגטו סבלנו רעב אבל ההתמודדות היתה משותפת לכל המשפחה , כאן בבור אצל האיכר הייתי לבד..

"על הערך שלי כאדם באותם הימים , אני יכולה לספר אנקדוטה קטנה . יום אחד  ניגש אלי האיכר לקומסקי, ואמר לי , שעלי לחזור הביתה, כי מצא ילד אחר במקומי. לא היה מאושר ממני. חזרתי לגטו מפזמת, אפילו לא נזהרתי כשעברתי מבעד לפרצה, דבר שכמעט עלה לי בחיי. אבא שמע והתמלא כעס. הוא הרי שילם לאיכר תמורת הישארותי בחיים! " את חוזרת אתי מייד!"  אמר . לא עזרו כל הטענות והתחינות, כשהגענו הסתבר, שתמורת מגהץ עלוב שיקבל מיוסף גראדה, לקח לקומסקי את שלמהל'ה שלו , בן העשר, וגירש אותי . אבא בא חדור רוח קרב, אבל שלמהל'ה המסכן כבר עשה את העבודה בשבילו. " הוא מימלא לא מספיק טוב" – אמר האיכר לקומסקי. " לא יודע לעבוד. אני לא צריך אותו" .

וכך קרה, שאני תפסתי את בור-החיים , ושלמהל'ה את בור-המוות" .

 הבן של האיכר לקומסקי , שהסתיר אותי , היה פרח כמורה אמר לי לא פעם : " הרבה ילדים יהודים ברחו ומסתובבים ביערות, למה שלא תנסי גם את? שם יותר בטוח בשבילך, יש שם פריטזנים יהודים, הם יצילו אותך" , אבל אני פחדתי והמשכתי להסתתר אצל האיכר ולרעות את הצאן שלו .

מקור וקרדיט :

מלכה נתנזון , ילדה שחורת שפתיים, הוצאת עקד , 2015

 

מידע כללי:

מלכה נתנזון  ז"ל , משוררת, עיתונאית, מבקרת ספרים



מלכה נתנזון נולדה בשנת 1946 בגרמניה להורים ניצולי שואה. שני אחיה ואחותה נרצחו על ידי הנאצים, שני אחים נוספים נפטרו. בשנת 1948 עלתה לארץ. בן דודה היתום מהוריו, שהיה לה כאח, נהרג במלחמת ששת הימים ובעלה נפצע קשה במלחמת ההתשה ולקה בהלם קרב. שירים רבים הוקדשו להם. למדה ספרות ועיתונאות.

הפרסום הראשון שלה היה בשנת 1988 בעיתון "על המשמר". עבדה ככתבת בעיתונים, בשבועונים ובכתבי עת ופרסמה ביקורות ספרים בעיתונים יומיים ובכתבי עת ספרותיים.

רבים משיריה תורגמו לשפות שונות, בהן פולנית, יידיש, רומנית, אנגלית, אוקראינית, פלמית וערבית, ופורסמו בארץ ובעולם בכתבי עת ספרותיים, בעיתונים ובאסופות.

עסקה רבות בשימור זיכרון השואה בכתיבה ובהרצאות בבתי ספר ובמתנ"סים. 

נפטרה בשנת 2015 לאחר מאבק במחלה קשה.

 


הילדה רוז ויינברג (לבית לוין) מסתתרת בבית משפחה נוצרית בוילנה , ליטא

  רוז ויינברג (לבית לוין) הייתה תינוקת כשהועברה למשפחת מרטול, משפחה לא יהודית בעיר וילנה, ליטא,   באזור הכיבוש הגרמני. במשך יותר מעשר שנים, ...