ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 31 באוקטובר 2021

במשך שלוש שנים, הפעוט היהודי אל מינצר ראה את העולם החיצון בעיקר דרך חריץ תיבת הדואר בבית בו הוסתר

 

במשך שלוש שנים, הפעוט  היהודי אל מינצר ראה את העולם החיצון בעיקר דרך חריץ תיבת הדואר בבית . משפחה אינדונזית שהיגרה להולנד קלטה את הילד היהודי בן תשעה חודשים תוך סיכון ביטחונה.

מקור

 

 

אלפרד (אל) מינצר נולד ב-23 בנובמבר 1941 בהאג, הולנד. אלפרד שרד את השואה כי הוא ניצל על ידי משפחה אינדונזית המתגוררת בהולנד. אביו, שמחה, היה בעל עסק לחייטות לגברים ואמו, ג'יזל, נשארה בבית כדי לטפל באלפרד ובשתי אחיותיו הגדולות, אווה ולאה.

 

במאי 1942, אביו של אלפרד נצטווה להתייצב במחנה עבודה גרמני אך התחמק מהפקודה בכך שאישפז  את עצמו בבית החולים לצורך ניתוח בקע. בספטמבר התברר שכל המשפחה תצטרך להסתתר. שמחה זייף ניסיון התאבדות על מנת להתפנות לבית חולים פסיכיאטרי ליד האג. בינתיים, ג'יזל מכרה את רכוש המשפחה לפני שהצטרפה לשמחה בבית החולים כסייעת של אחות.

 

האחיות של אלפרד , אווה ולאה שובצו בתחילה עם שתי נשים שהיו השכנות של משפחת מינצר. כשנה לאחר מכן הועברו הבנות לביתה של אישה אחרת. אבל בתחילת 1944 הלשין בעלה של האישה על הסתרת הבנות בפני השלטונות.

 

שלושתם נעצרו ונשלחו לווסטרבורק. ב-8 בפברואר 1944 אווה בת השבע ולאה בת החמש גורשו לאושוויץ שם נרצחו  עם הגעתם, שלושה ימים לאחר מכן. האישה שהסתירה אותם נשלחה ל-Vught, אחר כך לראוונסברוק, ולבסוף שוחררה.

 

הפעוט אלפרד הועבר לטיפולה של חברה בשם אנני מדנה, ששמה אותו עם אחותה. עם זאת, לאחר חודש אחותה של אנני הפכה עצבנית וחרדה מדי מכדי להשאיר אות איתה.

 

 לאחר מכן, אנני העבירה את הפעוט אלפרד לבעלה לשעבר, טולה, יליד אינדונזיה. במשך שלוש השנים הבאות אלפרד נשאר בביתו של טולה, מטופל על ידי עוזרת הבית האינדונזית שלהם, מימה סיינה, שהפכה לאמו המאמצת .  


המשפחה האינדונזית התייחסו אליו כאל אחד מילדיהם, אך הוא לא הורשה לצאת מהבית מחשש שמישהו עלול לראות אותו ולחשוד. למרות השוני במראה החיצוני, לאלפרד בעל השיער הבלונדיני ותכול העיניים לא הייתה תחושה שהוא שונה משאר משפחתו האינדונזית-הולנדית והוא היה צעיר מכדי לשאול מדוע הוא הוחבא בארון כשהגסטפו הגיע  מדי פעם לביקורת אל בית החולים בו עבד טולה.

 

בתחילת 1943 הוריו של אלפרד גורשו תחילה לוסטרבורק ואז לוויט. הם הופרדו כששמחה גורש לאושוויץ במרץ 1944. בינואר 1945 נשלח שמחה למאוטהאוזן ולמספר מחנות נוספים לפני ששוחרר באבנזה. הוא מת חודשיים לאחר מכן במנזר סמוך בו הוא קיבל טיפול רפואי.


 האמא של אלפרד , ג'יזל גורשה לאושוויץ ביוני 1944 ואז נשלחה עד מהרה לעבוד באחד ממפעלי טלפונקן ליד רייכנבך.

 

לאחר שהמפעל הופצץ בסוף קיץ 1944 היא הוצעדה בצעדת המוות לסדרה של מחנות ריכוז, ובסופו של דבר שוחררה בגבול גרמניה עם דנמרק באביב 1945 ופונתה לשוודיה. ביולי היא הוחזרה להולנד.

 

כשג'יזל  האמא הביולוגית חזרה לאסוף את אלפרד, לילד בן השלוש וחצי לא היה כל זיכרון מי היא. על מנת להקל על המעבר הזמינה ג'יזל את אמו המאמצת של אלפרד,  האינדונזית  מימה, להמשיך לטפל בו.

 

עם זאת, כמה חודשים לאחר מכן מימה מתה.

 

 כשאלפרד היה בן שש אמו פתחה חנות קוסמטיקה בהולנד. בשנת 1952 הם עברו לבלגיה שם גרו עד שהיגרו לארצות הברית בשנת 1958. כיום, אלפרד הוא רופא פנימי ורופא  מומחה למחלות ריאות ומתגורר בוושינגטון הבירה. הוא עדיין שומר על מערכת יחסים קרובה עם ילדיu של טולה.

 

מקור


ויקטור אשכנזי , ילד עם מבט נוקב: מה היה גורלו בזמן השואה?

 



 

שמו של הילד היה ויקטור אשכנזי.  מבטו הנוקב מאתגר אנשים ללמוד מדוע סיפור החיים שלו - יחד עם מיליוני ילדים יהודים אחרים - עדיין חשוב היום.

 

היינו נחושים ללמוד עוד על ויקטור, משפחתו וגורלו. זה לקח ארבעה חודשים וסיוע משותפים בחו"ל, אבל בסופו של דבר למדנו את הסיפור שלו:

 

הוריו, רפאל ומארי אשכנזי, היגרו לצרפת מטורקיה ונישאו בפריז ב-1920. ילדיהם נולדו ב-1923 (אסתר), 1928 (קורין) ו-1931 (ויקטור).

 

כשגרמניה פלשה לצרפת במאי 1940, החיים הדרדרו  במהירות עבור היהודים. הכובשים הנאצים ומשטר וישי משתף פעולה יישמו מדיניות אנטי-יהודית. על ילדים יהודים אף נאסר להיכנס למגרשי משחקים ציבוריים.

 

באוגוסט 1941 הקימו הגרמנים בדרנסי, פרבר פריז, מחנה מעבר ליהודים זרים בצרפת. באותו חודש נלקח אבי המשפחה רפאל בפשיטה שנמשכה במשך ימים והביאה למעצרם של יותר מ-4,000 יהודים. בזמן שהיה אסיר במחנה  דרנסי בצרפת, רפאל הצליח לכתוב למארי:

 

במרץ 1942 הוא כותב: "שלחי לי את התמונה של ויקטור היקר במהירות. . . . בהתחשב בנסיבות, הם עשויים לפנות את כולנו מכאן בקרוב".

 

עם קבלת התמונות ביוני 1942, עונה רפאל: "אני רואה שהוא הופך לילד נאה. אני מקווה שהוא אדיב ומתנהג כמו שהוא בתמונה ושכולכם, הילדים שלי, אני מקווה שתציית לאמא שלך ותיתן לה המון עזרה כי בטח יש לה הרבה מה לעשות. היא שוחקת את עצמה בשביל כולנו."

 

ביוני 1942 הוא כותב "אני די שמח לגלות שקורין וויקטור משתתפים בשיעורי תלמוד תורה. זה טוב מאוד קטנטנים יקרים שלי, המשיכו כך ותלמדו קשה ותראו התקדמות בלימודים”.

 

באוגוסט 1942, הוא מייעץ למשפחתו ללבוש תמיד את הטלאי הצהוב שלהם:  "שימו לב, אף אחד מכם לא צריך להיכנס לבתי קפה בפריז, ללכת לקולנוע או להיראות בשום מקום ציבורי; אסור לילדים, ואסתר היקרה במיוחד, להזניח את ענידת הטלאי הצהוב כי זה יכול להוביל לצרות".

 

בהיעדרו של אב המשפחה רפאל, אמו של ויקטור ושתי אחיותיו הגדולות מצאו עבודה. המשפחה רכשה תעודות זהות מזויפות; אסתר בת ה-18 הלכה לגור עם חברה לא יהודייה; ומארי וקורין עבדו למען משפחה נוצרית , ניקו, בישלו וטיפלו בילדים.

 

אבי המשפחה רפאל כתב ביולי 1942: "מרי היקרה שלי, אני מייעץ לך שאם מישהו יבוא ויציע לך לשלוח את ויקטור הקטן למקום אחר, אני לא רוצה שהוא יילך ואני לא רוצה שיגיע רחוק מהבית. שימו לב לעצה זו. ואני מאמין שאת מסכימה  איתי ושלא תשלחי אותו לעולם מחוץ לבית ".

 

מארי יצאה נגד רצונו של בעלה, על פי כתב יד שלא פורסם שנכתב על ידי אחותו של ויקטור, קאורין לקאז'ן (בעבר נכתב קורין), באוסף הזיכרון הצרפתי על השואה.

 

 מתישהו בשנת 1942, כאשר בן הזקונים ויקטור היה בן 11, הוא נשלח בחשאי להצטרף לפנימייה קתולית בסארטה, אזור בצרפת מדרום-מערב לפריז, ואימץ שם משפחה חדש, דוכין, כדי להסתיר את זהותו. כומר קתולי בפריז, תאומיר דוו, שעבד עם ארגוני הצלה יהודים להצלת מאות ילדים יהודים, עזר להקל על ההסתרה של ויקטור בפנימייה .

 

מארי כתבה לרפאל שהוא נשלח לאזור כפרי בצרפת בגלל שהוא חולה.

 

בכמה ממכתביו של רפאל, הוא שואל את מארי מדוע ויקטור עדיין לא חזר והפגין חרדה גוברת לגבי בנו.

 

בתחילת אוגוסט 1942 כותב רפאל: "אני מתחנן ממך, מארי היקרה, בבקשה תשמרי על הילדים ותני להם כמה שיותר לאכול - מעל הכל, שמנים, כי אני מאוד דואג להם ואני יודע את המעט הזה. ויקטור במיוחד תמיד חיוור".

 

הילד ויקטור לא ראה שוב את אביו. רפאל גורש בספטמבר 1942 לאושוויץ-בירקנאו, שם נרצח  זמן קצר לאחר הגעתו ע"י הנאצים.

 

בעלות הברית שחררו את פריז באוגוסט 1944. לאחר שחזר הביתה, ויקטור לא חזר לבית הספר. הוא הפך לחניך בבית מלאכה למוצרי עור. הוא היה המפרנס של המשפחה ולקח את תפקידו ברצינות.

 

בהמשך חייו, הוא עבד בסוכנות הצרפתית שטיפלה בפיצויי אבטלה, ובמיוחד סייע לאמני הופעה וטכנאים שעובדים לסירוגין.


ויקטור ואחיותיו היו רחוקים מהיהדות כמבוגרים, אם כי שתי האחיות נישאו לגברים יהודים. ויקטור התעניין בבודהיזם, אסטרונומיה וג'אז.

 

בשנת 1961 בפריז, ויקטור התחתן עם אדית, מזכירה שהכיר בגלל העניין המשותף שלהם בג'אז. בתם, מתילדה, נולדה בינואר 1973, הוטבלה לנצרות. ממתילדה, כיום בת 47 ומתגוררת בצרפת, למדנו שויקטור מת ביולי 2016 בגיל 84.

 

"אבי היה איש שמח", אמרה מתילדה.

 

מקור

 


ארנוק קירשקובסקי , בן 14 , שורד את צעדת המוות

 

 


אנשים אומרים לי, 'איזו סוג של אסטרטגיה הייתה לך כדי לשרוד?', כי כן שרדתי. אני אומר, 'לא הייתה אסטרטגיה...' זה היה פשוט אינסטינקט חייתי והרבה מזל. פשוטו כמשמעו." —

 

ניצול השואה ארונק קירשקובסקי ארונק (לימים  הרופא ד"ר ארנולד קר) נולד ב-1928 בסובלקי, פולין, להורים יהודים, אשר וריבה קירשקובסקי.

 

לפני פרוץ המלחמה ב-1939, לקחה ריבה את ארונק ושלושת אחיו להיות עם משפחתה ליד ביאליסטוק.  האב אשר נסע לוורשה.

 

ב-1941 נכלאו ריבה ובניה בגטו וילנה. עם חיסול הגטו ב-1943, ערכו הגרמנים סלקציה אכזרית של עובדים כשירים. ארונק ואחיו הגדול דודק נבחרו לעבודות כפייה.

 

ארונק ודודק שובצו לעבודות כפייה באסטוניה הכבושה בידי הגרמנים. הם עבדו בתנאים מפרכים עד שנאלצו לעבור למחנה אחר. בטרם הספיקו להעלות את האחים על ספינה לכיוון מחנה הריכוז שטוטהוף בחרו אנשי הSS  25 גברים חזקים, כולל  האח הגדול דודק, ואמרו להם לחפור קברי אחים.

 

ארונק היה בן משפחתו היחיד ששרד את השואה.


ארונק שוחרר על ידי חיילים סובייטים לאחר ששרד בצעדת מוות. הוא היגר לארצות הברית ב-1954.

 

צילום: USHMM, באדיבות ד"ר ארנולד ד.קר

מקור וקרדיט


מיפ קמפפר, ילדה יהודיה , בת 3 במחבוא בהולנד

 



מיפ קמפפר נולדה במרץ 1939 למשפחה יהודית בהולנד, קצת יותר משנה לפני הפלישה הגרמנית.

 

ככל שרדיפת הנאצים נגד יהודי הולנד גברה, החליט אביה של מיפ, ברנרד, להכניס אותה ואת אחיה למחבוא. באמצעות קשרי רשת מחתרתיים, מיפ הוכנסה לביתם של  זוג הולנדים - דירק וז'וקיה הלינגה, פרוטסטנטים רפורמים הולנדים.

 

בני הזוג הלינגה היו בשנות ה-30 המאוחרות לחייהם ולא היו להם ילדים משלהם, אבל כבר טיפלו בג'ני סלומר, נערה לא יהודיה בת 12 שסבלה מתת תזונה מאמסטרדם. הם אמרו לילדה היהודיה מיפ להעמיד פנים שהיא מעיר גדולה ושאמא שלה חולה מכדי לטפל בה. הם ייצרו מכתבים מזויפים מהבית ותעודת זהות בדויה בשמה אך ללא ה"יהודיה" המזהה.

 

דירק היה דוור ובאמצעות עבודתו הצליח לאסוף מידע רב ערך. הוא ואשתו הפכו לחברים פעילים במחתרת ההולנדית.

לאחר שמצאו מכשיר רדיו לא חוקי בביתם של בני הזוג הלינגה, השלטונות הגרמניים הנאצים עצרו את ז'וקייה והחזיקו אותה במשך חודשיים. לאחר שחרורה, דירק נעצר ונכלא לשבוע אחד. למרות המעצרים , חידשו בני הזוג הלינגה את פעילותם המחתרתית.

 זמן קצר לאחר סיום המלחמה החל האב היהודי ברנרד, ששרד במחבוא, לחפש את ילדיו. המשפחה התאחדה מחדש.

 ב-1990 הכיר יד ושם בדירק ובז'וקייה הלינגה כחסידי אומות העולם.

תמונות: USHMM, באדיבות Miep Kaempfer

מקור





זוכרים את איזאק האס, ילד יהודי מקסים מברדה

 



זוכרים את איזאק האס, ילד יהודי מקסים מברדה, הולנד. במהלך מלחמת העולם השנייה נעצרו איזאק, אחותו אליזבת ואמו מרגרטה ונשלחו למחנה ההשמדה סוביבור בפולין הכבושה בידי הנאצים. עם הגעתם ב-23 באפריל 1943, הם נרצחו מיד בתא גזים. איזאק היה רק בן 9. אביו יעקב נרצח באושוויץ ב-28 בפברואר 1943.

מקור


יום ראשון, 24 באוקטובר 2021

מקס וולפרט : רץ המרתון מדכאו

 


השבוע נפטר מקס וולפרט, שהיה ילד ניצול שואה, בעל מפעל שנאים בחולון. יהי זכרו ברוך !!

 הנה קטע מעדותו משנת 2017 :


"
נולדתי בקובנו שבליטא. הייתי בן 11 כשהמלחמה פרצה ועד לרצח של אלפים בסלקציות ובאקציות.

 

ניצלתי גם מאקציית הילדים. בפינוי הגטו אמא שלי ואחותי בת הארבע נשלחו ברכבת ליעד לא ידוע.

 

תיארנו לעצמנו שהם נרצחו באושוויץ. הבת שלי שביקרה שם הביאה רישומים של השמות, וכך נודע לנו שזה מה שקרה.


אותי ואת אבא שלי, צבי גרישה שלחו למחנה משנה של דכאו ליד העיר קאופרינג. עבדנו בעבודות פרך: בנינו בונקר שהיה מיועד לייצור מטוס הסילון הגרמני הראשון, סחבנו שקי מלט במשקל 50 קילו ועגלות עם מתים במקום סוסים.

 אבא שלי לא שרד, הוא חלה ונפטר. אחר כך התברר שזה היה שבועיים לפני השחרור.


כשהמלחמה הסתיימה נשארתי קצת בגרמניה ולמדתי באורט מקצוע חשמל. בשנת 49 כשהייתי בן 17 הגעתי לבת ים, כי היו לי כאן קרובי משפחה שגרו בגבול יפו. בגלל שידעתי טוב עברית הכרתי הרבה חברים.


כשהגעתי, הלכתי לטייל בחוף הים בבת ים ופגשתי את חנה אשתי ממשפחת בן עזיז ממייסדי בת ים. התחתנו ובהתחלה גרנו אצל ההורים שלה ברחוב בלפור 64 ממש בכניסה לשדרות העצמאות. חנה היא מזכירת עמותת הותיקים בית וגן וביום העצמאות היא תקבל את אות יקיר העיר.


יש לי מפעל שנאים בחולון ואני עובד יחד איתה ועם הבת פזית. יש לנו שלושה ילדים, שבעה נכדים, שישה נינים ואחד בדרך.


תמיד אהבתי לרוץ והשתתפתי ב-25 מרתונים , עד גיל 80 בערך. פעם עשו עלי סרטון קצר שנקרא "רץ המרתון מדכאו".


11
 שנים אני מוזמן על ידי הגרמנים להשתתף ולנאום בעצרת הזיכרון במחנה בקאופרינג. אני מדבר גרמנית שוטפת ומרצה בפני תלמידי תיכון. גם בארץ אני מספר את הסיפור שלי בכל מיני מסגרות ובעיקר בבתי ספר.


כשהגעתי לבת ים היה בה חוף נקי, הרבה חולות וקצת בתים. בת ים של היום היא הרבה יותר צפופה, אבל אני ממשיך לאהוב אותה. היו לנו הרבה הזדמנויות לעזוב לבית פרטי בעיר אחרת אבל לא חשבנו לעשות את זה לרגע. "

 

מקור וקרדיט

 

 


אלז'וניה רוזנוביץ , בת 8 , במסתור אצל פולניה נוצרית

 


 


 

אירנה סנדלר הצליחה להבריח מהגטו ילדה יהודיה בשם אלז'וניה רוזנוביץ , ואחר כך גם את אימה .

 

אירנה סנדלר דאגה להעביר כל חודש כספים לאותה פולניה שהסתירה  אותם .  אלז'וניה עברה את כל שנות ההסתתרות לצד אימה . בעלות הבית הפולניות שלהן לא ידעו ששתיהן יהודיות כי הן נראו כמו פולניות נוצריות .

 

הזיכרון הברור הראשון של אלז'וניה הוא מאביב שנת 1943 . בעלת הבית שלהן  אישה באה בימים , לוקחת אותה על הידיים , מקרבת אותה לחלון ומראה לה את האש העולה מן הגטו: " את ילדה מאושרת , אלז'וניה: את תחיי בפולין שבה לא תראי אפילו יהודי אחד, כולם עולים עכשיו באש" .

בעלת הבית  הפולנית לא הבינה  מעולם מי הן באמת כי אירנה סנדלר דאגה להן לתעודות מזוייפות .

 

הן עזבו את ביתה די מהר , מייד כאשר מסרה בעלת הבית לידי הגסטפו דייר אחר שלה כאשר גילתה שהוא יהודי.

 

 אירנה סנדלר מצאה להן מסתור אחרר אצל פולנים בוורשה .  הן נקלעו למרד וורשה הפולני וגורשו מוורשה לעיר פרושקוב, עיירה שבה כולם הכירו את משפחתן . 


ברור היה שמקודם או במאוחר מישהו מהפולנים יסגיר אותן .

 

למזלן , עובד רכבת גרמני הרשה להן לעלות על רכבת אחרת  שלקחה את המגורשים לעיירה אחרת ליד ורשה , מילנובק.

 

אחרי המלחמה הן חזרו לפרושקוב שם התגוררו עם הבן דוד הילד מיחאו .

 

מקור וקרדיט :

אנה ביקונט . גברת סנדלר , הוצאת כרמל, 2020

 


פיוטר זיסמן , בן שש, נודד בין מנזרים

 


 


אירנה סנדלר הצליחה להבריח את הילד פיוטר זיסמן מהגטו . הוא עבר בין דירות שונות אצל פולנים.  לבסוף מצאה לו אירנה סנדלר מקום במשק חקלאי בניהולן של נזירות .

 

"הייתי הילד היחיד והן אהבו אותי. הן גידלו תרנגולות ואווזים, אז היו לי ידידים. התהלכתי ביניהם עם ענף גמיש בידי ימים שלמים .

 

עוני נורא . בלי חשמל, בלי מים, אבל היה ספר אחד עם תמונות של קדושים , ומן הספר הזה למדתי לקרוא. מדי פעם היה מגיע שוטר פולני מן הכפר ואז הייתי חייב להסתתר, כי הנזירות אמרו "שהוא לא אוהב ילדים" . חיכיתי בעליית הגג או בארון עד שמישהו ייקח אותי. פעם הן לא באו לקחת אותי וחיכיתי כל הלילה. הסתבר שאיזו אישה נשארה ללון אצל הנזירות.

 

יום אחד הן אמרו שעליי לעזוב. בחצר המתינה עגלה רתומה לסוס. עם הסוס לא התיידדתי, אבל הייתי חייב לעלות . נשכבתי על תחתית העגלה , כיסו אותי בשמיכה ובקש. אני זוכר את תחושת  הנטישה הנוראה, הבדידות המוחלטת .  העגלון הפולני לא הפסיק לדבר, אבל הוא דיבר אל הסוס, לא אליי , אני הייתי רק חפץ" .

 

 השלב הבא היה בית יתומים שליד מנזר הנזירות הפרנציסקניות  במיינדזילסה.

 

" נשמע פשוט בלתי סביר שילד קטן יכול להפנים משמעת כזאת , לעולם לא לבכות, לא להתבלט, כי כל אחד הוא אויב . מעולם גם לא צחקתי, הייתי אפור, בלתי נראה. אני חושב ששכחתי מה שמי האמיתי. פחדתי מן הילדים האחרים, אבל בהדרגה פחדתי פחות מקודם" .

 

המלחמה  הגיעה לגדה הימנית של הוויסלה , ימי  בית היתומים של פיוטר הקטן , הסתיימו ביולי 1944.

 

הוא לא הכיר כלל את האישה שבאה לקחת אותו שהייתה אמו שניצלה  במסתור בשואה. היא נראתה לו זקנה מאוד עם  פנים מקומטים  ושיער שזור בפסים לבנים. "כשהיא ראתה אותי היאה קמה ממקומה , אך מייד שבה והתיישבה והתחילה לבכות" .

 

 הרגיזו אותו  הדמעות האלה , הוא לא האמין שזאת אימו, אבל גם לא התנגד כשלקחה אותו איתה. הוא היה רגיל שזרים לוקחים אותו . הם עברו ברגל את נהר הוויסלה הקפוא ואחרי המלחמה נשארו בפולין . הם המשיכו להסתיר שהם יהודים.

 

 הוא למד באוניברסיטה בפולין .


 פיוטר ואימו היגרו מפולין לשבדיה  אחרי המסע האנטישמי בפולין של שנת 1968. הם המשיכו לשמור על קשרים עם אירנה סנדלר.

 

מקור וקרדיט :

אנה ביקונט . גברת סנדלר , הוצאת כרמל, 2020

 

 


יום שבת, 23 באוקטובר 2021

רעידת אדם", סיפורו של שלמה ברזניץ – מתוך 'עושים זיכרון' : הפודקאסט של יד ושם.

 



ניצול השואה פרופסור שלמה ברזניץ הוא חבר כנסת לשעבר, ממקימי המכון לחקר הלחץ הפסיכולוגי באוניברסיטת חיפה וחוקר פורץ דרך בעולם בתחום זה.

בספטמבר 1944, עם חיסול המרד הסלובקי על ידי הגרמנים נמסר שלמה ברזניץ בן השמונה למנזר יחד עם אחותו יהודית. שעות ספורות לאחר הפרידה, נשלחו הוריו, יאנקה ויוסף, למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ- בירקנאו, אביו נרצח ואימו שרדה. בספרו "בשדות הזיכרון" הוא כותב: "סיפורי הוא סיפורה של רעידת אדמה שבני-אדם גרמוה. היתה זו העזה שברעידות, ומיליוני מוקדים היו לה. 'רעידת אדם' זו, לא ארכה שניות אלא שנים, ותוצאותיה מטרידות את כוכב-הלכת שלנו עד היום". הפעם ב"עושים זיכרון" הפודקאסט של יד ושם, נשוחח עם פרופ' שלמה ברזניץ- פסיכולוג קוגניטיבי, ממקימי המכון לחקר הלחץ הפסיכולוגי באוניברסיטת חיפה, שורד שואה, על סיפורו האישי ועל זיכרון השואה ואתגריו.

רעידת אדם - תמלול הפרק:

לקראת יום הזיכון לשואה ולגבורה בשנת 2011 יצא יד ושם בקול קורא ופרסם את תחילתו של מבצע לאסוף את השברים. הפרויקט שנמשך גם היום הוגדר כמבצע הצלה וקרא לכל ניצולי השואה ובני הדור השני למסור פריטים אישיים מתקופת השואה למשמרת ביד ושם.  מטרה חשובה לא פחות הייתה הרצון לתעד מפיהם את הסיפור האישי הקשור לחפץ. 

ביולי  2011 התקיים יום איסוף בחיפה אליו הגיע שלמה יוראי ברז'ניץ ומסר מסרק ממחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ שהיה שייך לאמו.

שלמה נולד בברטיסלבה שבסלובקיה בשנת 1936 לאביו יוסף ולאמו ינקה, ולו אחות גדולה, יהודית. בסמפטמבר 1944 עם חיסול המרד הסלובקי וכיבוש סלובקיה על ידי הגרמנים הכניסו הוריו אותו ואת אחותו למנזר על מנת להציל את חייהם. שעות ספורות לאחר מכן, הם נשלחו לאושוויץ. אביו נספה באחד המחנות אליהם הועבר. בספרו "בשדות הזיכרון" בהוצאת עם עובד וספריית אופקים, הוא כותב:

"כאשר נפטרה אמא פרט למספר צילומים לא לקחתי אליי דבר מחפציה. אך דבר אחד קטן יקר ליהודית ולי מעל הכל - המסרק המלוכלך והשבור שהביאה מאושוויץ, כדי שתוכל לסרק את שיערה הקצר. היא רכשה אותו תמורת מנת לחם של יום שלם".

הפעם ב"עושים זיכרון" הפודקאסט של יד ושם נשוחח עם פרופסור שלמה ברז'ניץ. פסיכולוג קוגניטיבי ממקימי המכון לחקר הלחץ הפסיכולוגי באוניברסיטת חיפה, שורד שואה, על סיפורו האישי ועל זיכרון השואה ואתגיו, היום ובעתיד.

אני עירית דגן, מבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם. מתחילים

עירית: שלום פרופסור ברזניץ'

שלמה: שלום עירית

עירית: קודם כל תודה על השיחה הזו

שלמה: ברצון

עירית: אני יודעת שזו שאלה לא פשוטה. תיארתי אמנם רק בקווים מאוד כללים וגסים את המסגרת של הסיפור שלך, אבל אני אשמח שבכל זאת תנסה לסמן לי או לבחור סיפור אחד שנחרט בך באופן העמוק ביותר, שהותיר איזה חותם

שלמה: קשה לבחור אחד, אבל אולי הדבר הכי משפיע בסך הכל זו הייתה הפרידה עצמה. הפרידה מההורים שנפלה עלינו ללא שום אזהרה מוקדמת. כבר כמה שנים, תקופה לא קצרה שהמדינה הייתה בעצם כבושה והמשפחה המורחבת כבר לא הייתה, לקחו את כולם עוד ב-42. ובאמצע, יותר מאמצע של שנת 44 פתאום הכל התהפך. וכשכבר חשבתי בליבי אולי בכל זאת נצא מזה בשלום, יום אחד אבי קיבל ידיעה מידיד שבלילה עומדים לאסוף את כולנו ולשים אותנו על הרכבת לאושוויץ, וההורים סיפרו את זה לאחותי ולי, ואני מוכרח לומר שלמרות שהיינו ילדים ידענו בדיוק מה זה אושוויץ. ואז הייתה שאלה מה עושים והדבר היחידי שההורים יכלו לעשות זה לנסות להציל אותנו. על עצמם הם לא חשבו שזה ניתן באיזושהי צורה, אבי גם היה חולה והסיכוי שישרוד באיזה מקום ביער שאין בו לא תרופות ולא אוכל היה מאוד קטן, אז חשבו עלינו. ורצו לשים אותנו בהתחלה במנזר אחר, היו שני מנזרים בעיר ז'לינה. המנזר השני היה של נזירות בנדיקטינות ששם אחותי למדה בבית ספר והכירו אותה וזה יותר טבעי לנסות שם. ולקחו אותנו אחרי הצהריים לפגוש את הנזירה הראשית והיא שמעה ואמרה שהיא מצטערת אבל אין להם מקום כי לקחו כבר ילדים יהודים אחרים לא מזמן, אפילו ביקשה שיביאו אותם שנראה אותם וכך היה, הביאו את אותם הילדים והיה ברור שלא מוכנים לקבל גם אותנו. ואז נשאר עוד מנזר נוסף של נזירות של סנט וינסנט זה אותן הנזירות שיש להם כובעים כמו כנפיים לבנות גדולות כאלה ושם הסכימו לקבל אותנו. אני את החלק הראשון של הסיפור עוד אחזור אליו, האלה שלא קיבלו אותנו כי זה דבר שהיה מאוד מאוד משמעותי אחר כך התברר.  ההורים ביקשו שאני אצא מהחדר, כנראה שהם לא רצו שאני אהיה נוכח בזמן שהם שוחחו וניהלו את המעין משא ומתן עלינו, והדבר שאבא שלי חשב שהכי טוב להסיח את דעתי הוא שאל אם יש מישהו שהוא משחק שם שחמט כי אני הייתי אז שחקן שחמט מאוד מאוד ידוע לגילי נגיד ככה ומאוד אהבתי את המשחק והייתי שקוע בו, ובאמת הביאו ילד שהביא כלי שחמט ושם אותם והתחלנו לשחק לא רחוק מהחדר שבו הם ניהלו את השיחה. ואני שמעתי את הקולות, לא את המילים אבל את הקולות שמעתי, ולא הייתי במשחק הייתי בחדר ההוא כי ידעתי שמשהו מאוד משמעותי עומד לקרות. הפסדתי באותו משחק אני זוכר אותו עד היום, הפרדיגמה הזו של להפסיד פתאום למישהו שאחר כך יתברר שהוא שחקן מאוד מאוד חלש בגלל שהראש שלי נמצא במקום אחר הלכה איתי במשך שנים רבות לאורך כל החיים.

עירית: אתה באמת מתייחס לרגע הזה, ההפסד במשחק השח, בספר אתה כותב "נפלתי למלכודת, איבדתי את הצריח, איבדתי את הורי, איבדתי  את הכל" זאת אומרת גם משחק השח שהיה עבורך איזה מקום מפלט, מקום ברור, מקום שבו אתה שולט, אמרת הייתי שחקן ידוע, היית בן 8 ועדיין ניצחתי את אביך וניצחת עוד הרבה מבוגרים אחרים, וזה היה לך באמת איזה רגע שבו...

שלמה: הכל התמוטט. הפרידה עצמה הייתה מאוד קצרה. ההורים דאגו לזה שלא נמשוך את זה יותר מדי. גם היה עליהם לנסות להתכונן לארוז מזוודה קטנה או משהו כי ידעו שיבואו עוד מעט לאסוף אותם. אז נפרדנו ואני זוכר שמחשבה כמובן חלפה במוחי שזהו אני כבר לא אראה אותם בחיים. כנראה אף פעם

עירית: נאמרו איזה מילות פרידה? איזה בקשה? איזה ציווי?

שלמה: אבא שלי אמר רק תזכור תמיד מי אתה. הוא לא פירט, אבל הוא התכוון לזה שאני יהודי. אני זוכר את זה לא רק בגלל הסיטואציה, אלא שנתיים קודם כשהלכתי פעם ראשונה לבית ספר, לכיתה א' בעיירה אחרת בכפר נידח, הוא הביא אותי לכיתה ואמר תזכור תמיד מי אתה ואתה חייב ללמוד ולהיות הכי טוב מכולם. דבר שלפי דעתי הייתה טעות הורית לא קטנה

עירית: כעסת עליו על זה? אולי עד היום...

שלמה:  אני אז לא כעסתי אלא אז לא הבנתי עד כמה שזה לא הוגן להטיל על ילד משימה. כזאת בעיקר אם אחר כך נפרדנו והוא לא יכול היה יותר לעזור פה ולתקן את זה אז נשאר אצלי עמוק תקוע בתוך הנשמה.

עירית: אבא שלך היה המהנדס הראשי של חברת החשמל בברטיסלבה. כתוצאה מכך בעצם אתם הייתם מוגנים למשך זמן יחסית ארוך, הזכרת את זה שבני משפחה הלכו ונעלמו אבל אתם הייתם מוגנים, היה לו מכתב מיוזף טיסו ,המושל של סלובקיה, שהוא מוגן. בעצם יוזף טיסו עמד בראש המפלגה הלאומנית קתולית הסלובקית וב-1939 הוא מכריז על סלובקיה כמדינה עצמאית בחסות גרמנית מה שבעצם גרם לזה שהסלובקים עד לשלב מאוד מאוחר הם אלה שבעצם ניהלו את העניינים בסלובקיה בהתאם למדיניות הגזענית הנאצית, אבל אתם הייתם מוגנים.

השילוחים מסלובקיה מתחילים באביב 1942, במרץ 42 נשים יהודיות סלובקיות היו הנשים הראשונות להישלח למחנה אושוויץ, מאוחר יותר גם גברים ומשפחות שלמות לאושוויץ ולמחנות אחרים באזור לובלין, אבל אתם בעצם הודות למכתב הזה של אבא הייתם מוגנים פחות או יותר למרות שהוא היה מאוד אקטיבי - עברתם לכפר, ואחר כך לכפר אחר, התנצרתם, דבר שאולי עבור אבא יותר מלכולם היה קשה- ההתנצרות הזו, אבל הוא עשה את זה כמעין הכנה לקראת העתיד לבוא

שלמה: עוד ביטוח קטן

 להמשך הראיון עם פרופסור שלמה ברזניץ באתר יד ושם

 

 


מרים זוהר, בת 14 , במחנה העבודה בתקופת מלחמת העולם השנייה

 




בצילום למעלה : השחקנית מרים זוהר בהצגה קיסר וקליאופטרה , תיאטרון הבימה , 1953 

כשמרים זוהר מעידה שהיא יודעת מה זה להיות רעבה ללחם, היא נזכרת בילדות שלה. היא נולדה בשם מרצלה כ"ץ בעיר צ'רנוביץ ברומניה בשנת 1931. במלחמת העולם השנייה היא נשלחה יחד עם משפחתה למחנה העבודה טרנסניסטריה, שם איבדה את אביה. "אני הייתי במחנות ואני יודעת מה זה לרעוב. את הדברים האלה לא שוכחים. אני מאוד רחוקה, ברחתי מזה ולכן הצלחתי לחיות חיים אחרים. אבל כשהייתי ילדה כמעט מתתי מטיפוס ורק שמעתי את אמא שלי צורחת. זה נשאר אצלך באיזשהו מקום".

לישראל היא הגיעה עם אמה ואחיה בשנת 1949. הם חיו זמן קצר במחנה עולים עד שהצליחו לקנות לעצמם בית קטן ורעוע בשכונת ג'בּאלייה שביפו ("חייתי שם שבע שנים, בחור. ישנו עם מטריות במיטה כי הגשם נכנס פנימה"). באותה תקופה החלה להתוודע לראשונה לעולם התיאטרון. בתחילת שנות החמישים, ללא כל השכלה וניסיון, ניסתה את מזלה באודישן לתיאטרון הבימה — והתקבלה. "היה לי קשה מאוד בהתחלה", היא מספרת. "כשקיבלו אותי להבימה הייתי בת 18, ילדה תמימה, לא היה לי ידע על תיאטרון, כלום לא ידעתי. כשעברתי את הבחינה בהבימה ושאלו אותי 'מי ישב בבחינה שלך', עניתי שלדעתי בן גוריון, כי ישב שם צבי פרידלנד עם שערות עומדות וחשבתי שזה בן גוריון. זה נותן מושג על הידע שהיה לי. אבל הצלחתי וקיבלתי תפקיד אחרי תפקיד. כנראה היה לי איזה אינסטינקט ונפלתי על במאים שידעו שאני לא יודעת, אבל ידעו להעריך שאני יכולה לדעת".

מקור וקרדיט

מרים זוהר: "אם אני עוד צריכה לחיות קצת, אני רוצה לחיות על הבמה"

 

ראו גם :

 

היא נולדה בצ'רנוביץ', להורים שהגיעו מפולין. אחיה הבכור, אדולף, מבוגר ממנה בעשר שנים, ואחיה האמצעי, יצחק, בחמש. אביה, חנוך, עסק ברומניה בייצור חלקי נעליים ("רק את החלק העליון, לא את כל הנעל"), ואמה, רחל, היתה עקרת בית.

"היום אני מצטערת שלא שאלתי יותר שאלות. אני לא יודעת הרבה דברים. למשל, לגבי אחי אדולף. לא ידענו שבזמן המלחמה הוא לחם בסטלינגרד, ושבסיומה הוא נשלח ל־20 שנים לסיביר. מצאנו אותו לבסוף ב־1979, כשהוא עלה לישראל.

"למחנה העבודה הגעתי עם אבא, אמא ואחי יצחק. ידעתי שאדולף לא איתנו, אבל לא איפה הוא נמצא. שהינו במחנה כמעט חמש שנים, כל המלחמה, עד שהרוסים שחררו אותנו. התחלתי כילדה בת 9 ויצאתי בת 14. שרדנו רק אמא, יצחק ואני. את אבא לקחו מתישהו לעבודות פרך – והוא לא חזר משם".

מה את זוכרת מהתקופה ההיא?

"כמעט כלום. אני לא זוכרת את הבית שלי אפילו. כנראה הדחקתי את כל העבר שלי, לא במודע. הכל הלך. אולי הרצון להתגבר על הכל מבפנים הוביל אותי בכלל לתיאטרון, כי לפני כן לא ידעתי מה זה.

"אני זוכרת שתי תמונות מהמחנה. האחת, כשהייתי מאוד חולה בטיפוס ולא היה שם טיפול רפואי. אני זוכרת ששמעתי צעקות של אמא שלי, שהיא לא רוצה שאמות. ואני זוכרת תמונה נוספת, שבה לקחו את אבא ואותי למקום רחוק, לעבודות, והיינו צריכים להוציא פחם מתוך האדמה.

"כשנגמרה המלחמה לא נתנו לנו לעלות מייד לארץ ישראל, אז חזרנו לצ'רנוביץ', שם נרשמנו לעלייה ושהינו שנתיים במעין מחנה מעבר בטימישוארה, מקום עם הרבה יהודים. ישנו על הרצפה בבתי ספר. ב־1948 עלינו לארץ בספינת המעפילים 'פאן יורק', אבל הבריטים לא אפשרו לנו להיכנס והחזירו אותנו למחנה מעצר בקפריסין. שם היינו כמעט שנה,

נערת זוהר: הבמה של מרים זוהר | ישראל היום

מרים זוהר - – ויקיפדיה

 


המבט האחרון של ילדה יהודיה מקהילת הילדסהיים , גרמניה

  הילדסהיים, גרמניה , אישה וילדה, בזמן גירוש היהודים מהעיר, 1941-1942 . כנראה היא תולה כרטיס זיהוי על הילדה .   מקור , כי אנו העדים ה...