ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 17 באוקטובר 2021

ילדים בין רהיטים, צרורות וכלי מזון, בעת גירוש יהודי בנדין לגטו.

 


ילדים ליד רהיטים, צרורות וכלי מזון, בעת גירוש יהודי בנדין (Bedzin) לגטו. לאחד מהם - טלאי צהוב על המעיל. מתוך סרט תעמולה נאצי גרמני.

 

מקור וקרדיט : ארכיון בית לוחמי הגטאות

 


יומנה של רותקה ז"ל : היהודיה בת ה-14 מהשואה שריגשה את ילדי פולין ודימונה

 

רותקה לסקר, בתמונה עם משפחתה. ידעה שהסוף קרוב( "דפי רותקה" בהוצאת יד ושם)


כשהייתה בת 14 נאלצה רותקה לסקר לחיות בתנאים הקשים של הגטו בעיר הפולנית בנדין, וכתבה את קורותיה ביומן. זמן קצר לאחר מכן היא נרצחה באושוויץ. בפרוייקט חינוכי משותף לילדי העיירה הפולנית ולילדי דימונה הם נחשפים לקורותיה של רותקה - ולומדים על חייהם של הילדים בתקופת השואה

 

הטבעת מתהדקת ומתהדקת סביבנו. בחודש הבא כבר צריך להיות גטו, גטו כזה אמיתי עם חומות אבן סביב. בקיץ יהיה בלתי נסבל (יומנה של רותקה, 5.2.1943)

 

גילויי אנטישמיות בפולין הם אמנם עניין שבשגרה, אך חצי שעה נסיעה בלבד ממפעל המוות הידוע לשמצה אושוויץ, פורח אי ירוק שמספק ניצוץ של תקווה כי הדורות הבאים אכן ידאגו שהעולם שלנו יהיה טוב ושפוי יותר. מדובר בבית ספר יסודי פולני בעיר בבנדין, ממנה נשלחה למותה רותקה לסקר, נערה יהודייה בת 14 מפולין, שמקיים פרוייקט הנצחה מדהים לזכרה. בשנה האחרונה, לאחר שנחשפה לפרוייקט ד"ר ליליאן שטיינר מהמכללה האקדמית הדתית לחינוך חמדת הדרום שבשדות נגב, הוא נלמד גם בישראל - ופתח שער ליחסים חדשים בין ילדים יהודים מדימונה לבין ילדי בית הספר בפולין.

 

הייתה קשורה למחתרת

רותקה לסקר תיעדה את סיפור חייה בגטו במשך שלושה חודשים, כתיבה שנקטעה באיבה לאחר שנשלחה באוגוסט 1943 למותה באושוויץ. בין השאר תיארה לסקר ביומנה כיצד הצליחה להימלט מאקציה יחד עם חברתה, סיפרה על אהבותיה ותיעדה כיצד נראתה למען הדורות הבאים - כל זאת כנערה בת 14 בלבד.

 

שטיינר נחשפה לראשונה ליומנה של לסקר בעקבות סמינר שהעבירה במכללה. היא חיפשה באתר יד ושם ספרי זיכרונות של נשים יהודיות ששרדו את השואה - ולפתע הגיעה לכתב היד. "קריאתו של היומן עוררה את סקרנותי", היא אומרת.

 

מבדיקה שערכה נדהמה שטיינר לגלות שהיומן התגלה רק בשנת 2006 וכי לרותקה יש אחות למחצה, ד"ר זהבה שֶרְץ, המתגוררת ברחובות. במשך חודשים ניסתה שטיינר ליצור קשר עם שרץ, אך האחרונה שהתה בחו"ל. כשחזרה ארצה יצרה שרץ קשר עם שטיינר. "ממנה נודע לי על כך שסיפורה של רותה הוא מושא לגאווה אדירה בקרב העם הפולני, שנחשב בעיני רבים כערש האנטישמיות. התמלאתי בושה יהודית גדולה על כך שמסמך היסטורי ואוצר בלום וחשוב זה נעלם ונאלם כמעט לחלוטין מהציבור בישראל, למעט הדים מינוריים, ונשבעתי לעשות הכול כדי להביאו לתודעה הציבורית בישראל....

 

"למרות שידעתי כי לאבי היו שני ילדים שנספו באושוויץ, למעשה הכרתי את רותקה רק באמצעות היומן ותחקירים שערכתי לאחר שהתגלה ב-2006", מספרת שרץ. "רותקה של היומן היא נערה בת 14, בת בכורה ליעקב לסקר ודורקה, אחות להניוש. היא כתבה את היומן על דפי מחברת.

 

 "כשהבינה שהסוף קרוב החביאה את היומן בין שתי מדרגות בדירה בגטו, וכך הוא התגלה רק ב-2006, כשהוא כמעט שלם, מלבד מכמה דפים שייתכן אפילו שרותקה עצמה תלשה אותם. כמה קטעים נמחקו, אולי מחמת הלחות, ולקראת סוף המחברת נמצאו כמה דפים שתוכנם אינו שייך למסגרת הזמן של האירועים המתוארים, שמתרחשת בראשית 1943.

 

"רותקה הייתה נערה יפה, גבוהה, אינטלגנטית במיוחד ובעלת כשרון כתיבה. היא חייתה חיי חברה פעילים, ולפי גירסאות מסויימות הייתה בין בני הנוער שהיו קשורים למחתרת בבנדין. מהיומן שלה גיליתי כי היא התמצאה מאוד במהלכי המלחמה וביחסי הכוחות וידעה פרטים רבים על התקדמות כוחות הברית ועל גורלם של היהודים הנשלחים ברכבות לאושוויץ ולתאי הגזים". 

 

שטיינר החלה לחקור את הנושא וגילתה כי יומנה של רותקה, הנקרא בפי הפולנים "יומנה של אנה פרנק הפולניה", זוכה לתהודה אדירה ונלמד בבתי ספר רבים ברחבי פולין, ביניהם גם בית הספר בעיירה בנדין, ממנה נשלחה רותקה אל מותה. הוא אף תורגם ל-14 שפות, כולל סינית וגרמנית, ומשמש מעין תעודת כבוד הצובעת בצבעים בהירים את חטאי העבר. "הבושה הלאומית מול היחס שלנו כעם יהודי ליומן בהשוואה ליחס שהוא קיבל מהפולנים, שעל אדמתם התרחשו הזוועות, לא נתנה לי מנוח. הזמנתי את זהבה שֶרְץ לבוא ולספר על היומן בפני הכיתה שלי, שיתפתי את הסטודנטיות שלי ברצון להביא את היומן הזה לתודעה הציבורית בארץ ואף ביקשתי מהן לכתוב יחידות לימוד בנושא".

 

היומן נחשף לתלמידים בארץ - וגורם להתרגשות

"בעצמי ראיתי איך חייל תלש תינוק בן כמה חודשים מידי אמו והטיח את הראש שלו בכל הכוח בעמוד של פנס הרחוב. המוח ניתז על העץ. האמא השתגעה. אני כותבת כך כאילו כלום לא קרה, כאילו אני צבא שמנוסה באכזריות, אבל אני צעירה, בת 14, ועוד לא ראיתי הרבה בחיים שלי ואני כבר כל כך אדישה. עכשיו אני מרגישה פחד נוראי כשאני רואה איזה שהם "מדים", אני כמו חיה שמחכה למוות" (יומנה של רותקה, 6.2.1943)

 

 להמשך הכתבה של אריק בלומברג באתר YNET

 

 

 


מכתבה הנוגע ללב של אם יהודיה בשואה לבתה שהוסתרה על ידי פולנים חסידי אומות העולם

 


בשנת 1943 נכלאו דיתה גרליץ (בת 6) והוריה, שרה ויחיאל, בגטו בדזין שבפולין הכבושה על ידי הנאצים. אמה של דיתה ידעה כי סביר להניח שהיעד הבא שלהן יהיה מוות, ולכן זמן קצר לפני חיסול הגטו היא מצאה זוג נוצרי, תיאודור וג'רוסלאווה פלורצ'ק, שנכנסו  בחשאי לגטו ולקחו איתם את הילדה דיתה.

 

כאשר עשו זאת, שרה נתנה לבני הזוג מכתב שיקראו לדיתה כשהיא תהיה מבוגרת. במכתב זה נאמר: "ילדתי ​​האהובה והיקרה ביותר, [...] אני לוקחת איתי את דמותך האהובה, כפי שהיית בביתנו, את שיחתך הילדותית והמתוקה, ריח גופך הטהור, קצב הנשימה שלך, החיוך שלך. [...] אני רוצה שתדעי שאמא שלך הייתה אדם גאה, למרות כל ההשפלה שסבלנו מאויבינו, ואם זה ייעודה למות, היא תמות בלי לבכות, עם חיוך בזוי לתליינים שלה. אני מחבקת אותך אל לבי, מנשקת אותך בלהט, ומברכת אותך בכל הכוח של לב ואהבה של אמא. אמא שלך ".

 

זמן קצר לאחר מכן, שרה ויחיאל גורשו למחנות נאצים נפרדים, ועברו גיהנום, אך הם ניצלו בדרך נס את השואה והתאחדו עם בתם היקרה.

 

המשפחה הקטנה התיישבה מאוחר יותר בישראל, ומעולם לא שכחה את מחלצי  הילדה דיתה.

 

בשנת 2010 הכיר יד ושם בתאודור וג'רוסלאווה פלורצ'ק כחסידי אומות העולם.

 

מקור וקרדיט


ראו גם :

 

מתוך עדותה של שרה גרליץ:  " ב 42 בשניים עשר באוגוסט הייתה האקציה הראשונה שזה היה נקרא כבייכול שרוצים להחליף לנו תעודות זהות. וריכזו את כל האוכלוסיה בשלושה מקומות, זה היה מגרש ספורט ועוד שני מקומות שאני לא זוכרת אותם. זו הייתה כל האוכלוסייה חוץ מעשרות אנשים שהיו חולים, או שחששו- שהסתתרו בבית שלא באו. עשרות בין רבבות יהודים שהגיעו להחליף ולא יהיה עונש. והחזיקו אותנו מהבוקר עד למחרת איזה 36 שעות משהו כזה. וירד גשם בלילה אימים ולמחרת היה חמסין כמו בארץ אצלנו שהשמש הכתה על הראש. הם הוציאו אז אלפי יהודים לאושוויץ. אנחנו עוד לא ידענו שקיימת אושוויץ. זאת אומרת ידענו שקיימת אושוויץ עיירה אבל לא ידענו ששם יש כבשנים. אבל אחר-כך התברר לנו לאן הם לקחו את היהודים האלה

 בארבע עשר באוגוסט שולחו לאושוויץ כ-5,000 מיהודי בנדין. עשרות יהודים ובהם תינוקות נרצחו בעת האקציה. אחדים, בעיקר מקרב מחוסרי העבודה ונתמכי הסעד, שלחו יד בנפשם. היתר- הוחזרו לעיירה

יהודי בנדין נכלאו בגטו רק באפריל 1943. הגטו שכן באזור של העיר שנקרא קמיונקה ונועד לשמש כמחנה עבודה גדול של כ 19 אלף היהודים שנותרו בעיר לאחר האקציה  והשילוחים. בתוכו נכלאו גם שרה, יחיאל ודיתה

ביוני 1943 התרחשה אקציה גדולה בבנדין. היום אנו יודעים שהיא החלה את תהליך חיסולו של הגטו. גם אצל יהודי בנדין, ובהם שרה ויחיאל, מתחילה להתגבש ההבנה שסיכויי ההישרדות, למרות אישור העבודה של יחיאל, הולכים וקטנים מיום ליום. ב 22 ביוני כיתרה המשטרה הגרמנית את שטח הגטו ואנשיה ריכזו את היהודים בכיכר המרכזית. הפעם, יהודים רבים לא התייצבו לסלקציה- בעיקר זקנים, ילדים ושוהים בלתי חוקיים,  מתוך ידיעה ברורה שהם יגורשו. הם ניסו להסתתר במלינות- מקומות מסתור ברחבי הגטו. שרה יחיאל ודיתה התייצבו. הסלקציה התחילה -מתחילה והגרמנים הפרידו מפרידים את היהודים לשתי קבוצות. הפעם- כפי ששרה מעידה, הם לא יודעים האם הם נמצאים בקבוצה המיועדת לעבודה או לגירוש שכן בכל אחת מן הקבוצות יש עירוב של צעירים, ילדים וזקנים. פתאום הם רואים שאחד מעסקני הקהילה היהודית מוציא את אחותו שהיתה בקבוצה שלהם ומעביר אותה לקבוצה השניה. הם מבינים שהם בצד המיועד לגירוש. כעבור זמן קצר, שוטר יהודי תופס את דיתה ומעביר גם אותה לקבוצה השנייה. שרה ויחיאל נתפסים לייאוש.

 מתוך עדותה של שרה גרליץ: "אחד השוטרים היהודיים שהיה לו שם רע, תפס לנו את הילדה, ואני התחלתי לצעוק ולא ראיתי אותה ואני נכנסתי לייאוש כי ידעתי איפה שאני לא נמצאת- בצד הטוב אז הילדה נמצאת בצד הרע, אם בצד הרע אז מה היא תעשה בלעדינו? ילדה קטנה.. אם אנחנו צריכים למות- אז יחד עם הילדה. אני זוכרת שבעלי התיישב באפר ותפס את ראשו תני לי לחשוב.. פתאום הוא קם".

יחיאל מתחיל ללכת בין האנשים כרואה ואינו נראה, ומצליח להגיע לקבוצה אליה דיתה נלקחה. שרה סיפרה בעדותה שזו חידה עד היום איך נתנו לו לעבור לאט לאט.   

 מתוך עדותה של שרה גרליץ: " פתאום בעלי חוזר, עם כובע של שוטר, לוקח אותי ביד, לאט אט עוברים. והתברר שהם הוציאו מתוך שבעה עשר אלף, הם הוציאו כ ארבע מאות יהודים לחיים, והשאר הלך למוות. ובצורה כזו הוא הוציא אותי, הוא השאיר את הילדה אצל חברה מתחת לשמלה. אז הוא אמר אם מצאתי את הילדה בין החיים אנסה להציל גם את אשתי ולא לקחת את הילדה למוות. אחרי האקציה הזו של ה 22 ביוני ידענו שזה הסוף.. שזה חיסול הגטו בעצם." 

 

לאחר האקציה הזו שרה ויחיאל מבינים שיש להוציא את דיתה מהגטו ולמסור אותה לפולנים. זו היתה החלטה קשה ומורכבת מאוד, קודם כל מהבחינה האופרטיבית.. מציאת פולני שיהיה מוכן לקחת את הסיכון שבהסתרת יהודים. בפולין ובשטחי מזרח אירופה, מי שנתפס מסייע ליהודים עונשו היה מוות וברוב המקרים גם של משפחתו. כמובן שהיה כאן  כאן סיכון חיים מיידי גם ליחיאל שרה ודיתה במידה ויתפסו. אבל ההחלטה הזו היא כמובן קשה ומורכבת גם בפן הנפשי. אני חושבת שאולי לא בכדי עברה יותר משנה מתחילת הגירושים ועד להחלטה של יחיאל ושרה למסור את דיתה. יש כאן הפנמה איטית של מציאות שקשה להשלים איתה- מציאות שבה אנשים חפים מפשע ניצודים ונשלחים אל מותם. גם אם מגיעות ידיעות על אופיו של היעד אליו נשלחים האנשים, הנטייה הטבעית של רוב בני האדם היא לחשוב שלי זה לא יקרה. נלקחו אנשים, אבל אותי לא לקחו.. אני עובד בשביל הגרמנים כלומר אני חיוני עבורם- אותי לא ישלחו. רק כשמתחדשות האקציות יש התחלה של הבנה, התחלה של יכולת להבין שיש כאן השמדה כוללת, טוטאלית וזה רק עניין של זמן. ודבר אחרון בעניין הזה הוא שעבור הורים להכיר בכך שהם לא יכולים להגן יותר על ילדם, ההבנה של שרה ויחיאל שהם לא יוכלו יותר להגן על דיתה זו גם הבנה שדורשת זמן.

 סבינה גלוצרוביץ מגטו וורשה שהחליטה גם היא לאחר התחבטות ארוכה וקשה להעביר את ביתה למסתור בצד הארי של העיר אמרה בעדות שלה "כדי להציל יצור יקר ביותר בעולמי הפרדתי אותו ממני בעצמי. המחשבה על בתי לא עזבה אותי לרגע". 

 

המשפט הזה- זו מהות הסיפור. יש בעצם המסירה הזו של ילדים בתקופת השואה מעין הפרה של חוזה לא כתוב בין הורה לילד שההורה תמיד יהיה שם כדי להגן עליו, לדאוג לו, לתווך לו את העולם. ובתקופת השואה במקרים רבים, הדרך היחידה כמעט להגן על הילד או להציל את חייו היא על ידי מסירה שלו – לרוב לאנשים זרים. וצריך להבין זה הפוך מהאינסטינקט שלנו- כשיש סכנה או מציאות קשה ומפחידה והאינסטינקט הוא לחבק קרוב, על כל המשתמע וכאן הורים נאלצו לעשות תנועה הפוכה של למסור

אני רוצה להראות את הקושי ואת התנועה הזאת בין היכולת לאי היכולת של הורים למסור את ילדם עם סיפור נוסף וגם כאן אתחיל במכתב- מכתבה של גניה יודסקי. באוגוסט 1943 חוסל גטו סוסנוביץ. בעלה של גניה- בר נתפס ונרצח, היא מצליחה להימלט עם בנם מיכאל לצד הארי ומשיגה תעודות מזויפות עבור שניהם. מיכאל נמסר לטיפולה של אישה פולניה בשם ברוניה, וגניה מצאה עבודה בניהול משק בית של רופא גרמני. ב 29 בספטמבר 1943 גניה שולחת את המכתב הבא:

 "גברת ברונקה היקרה! לאחרונה כל-כך קשה לי לכתוב אלייך... ברוניה, אני כותבת אלייך ומתחננת לפנייך, אנא ממך, תשמרי על בני הקטן, תהיי לו לאמא. שמיכאל יאכל כמה שיותר, כי לא ידוע מה מחכה לו, לכן שיהיה איתן וחזק. שוב, אני מבקשת שתמיד יהיה לו לבוש חם ושיגרוב גרביים, אינני יכולה לכתוב יותר, נגמרו לי הדמעות, שאלוהים ישמור עליכם. נשיקות

 אפשר לחוש את המצוקה הנפשית הגדולה בה נמצאת גניה. שכבר נמצאת כביכול במקום מבטחים, לא בגטו, בתנאי מחיה סבירים מהבחינה הפיזית לפחות. המצוקה שלה נובעת כמובן מן הריחוק והניתוק מבנה.

לאחר כמה זמן הרופא, שהועבר לוינה במסגרת תפקידו, הציע לגניה להצטרף אליו יחד עם בנה. מיכאל נמצא במקום בטוח, אבל גניה נענית להצעתו של הרופא, ולוקחת אותו איתם לוינה.  כעבור זמן מה נחשפה זהותה של גניה, היא הועברה לבית הסוהר ומיכאל לבית יתומים. כאשר הודיעו אנשי הגסטפו לגניה כי היא עומדת להיות מגורשת למזרח. גניה שוב לא מסוגלת לשאת את המחשבה על הניתוק ממיכאל, על חוסר השליטה על גורלו והחליטה לקחת אותו עמה מחשש שמא יחוסל בית היתומים בהמשך

גניה ומיכאל גורשו בשנת 1944 לאושוויץ שם נרצחו. ילדי בית היתומים שרדו...

 אני חוזרת למשפחת גרליץ, ולהחלטה שמקבלים שרה ויחיאל. דודה של שרה, אח של אביה היה אף הוא בבנדין. הוא נשאר עם ביתו ושניים מנכדיו. הוא הצליח להעביר מסר לתאודור פלורצ'ק. פולני ממוצא גרמני עמו היו לו קשרי עסקים לפני המלחמה. פלורצ'ק הצליח להתגנב לתוך הגטו עם טלאי צהוב על החזה כדי לא לעורר חשד והגיע לביתו של הדוד. הוא לא הסכים להסתכן  ולקחת את הנכדים בשל המראה היהודי שלהם, לדבריו. זמן קצר לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת. מהפחד ביקש דודה של שרה שתיקח את פלורצ'ק אליה

  מתוך עדותה של שרה גרליץ:  " אני לקחתי אותו אלי הביתה, הבת שלי היתה בת 4. והוא ראה את הילדה ואמר "את המלאך הזה הקטן הייתי לוקח". ואני הכנתי את הילדה מה 22 ביוני, עוד לא ידעתי למי אני אמסור אותה, אבל אמרתי לה היית מוכנה ללכת לאיזה פולני? אז היא אומרת "מה אני מפריעה לכם להינצל?" אז אני אומרת את לא מפריעה לנו אבל את יודעת שמבוגרים יכולים לסבול גם קור וחום ורעב וצמא, ואת תצטרכי פיפי, או אולי נצטרך לעבור איזה נהר- אנחנו יכולים לשחות.. אז היא אומרת אז אבא יקח אותי על הגב.. אמרתי אבל כל הדברים האחרים... אנחנו לא רוצים להיפטר ממך אנחנו רוצים שאת תחיי ושלנו יהיה קל יותר להינצל. אז היא אמרה "אבל אני רוצה לחיות וגם למות אתכם" . אמרתי לה ראית ב 22 ביוני שמפרידים בין הורים וילדים אז גם אם נמות לא נמות יחד וככה אולי יינתן לנו לחיות יחד. כשבא האדם הזה ואמר את המלאך הזה הייתי לוקח שאתי אותה – מה דעתך? והיא הסתכלה עליו מכף רגל ועד ראש ואמרה "עם האדון הזה הייתי הולכת אבל בתנאי שאתם עשו הכל כדי להישאר בחיים ולא גם אני לא רוצה לחיות".

 אותו יום אחרי הצהריים בא עם אשתו זה היה יום רביעי או משהו כזה, ולקח אותה אליו, אני נתתי לה רק החלפה אחת של בגדים ואמרתי טוב ננסה.. אין היא תסתגל שם.. למחרת ביום חמישי הוא בא עם אשתו עם שתי בנותיו, עם הילדה כבר עם הצלב לקחת עוד דברים. הוא רצה להראות לה שיש דרך חזרה... שהיא יכולה לנוע הלוך וחזור. אבל היא כבר עם הצלב.. ותסרוקת אחרת.. וכבר נראה "שיקסעל'ה. נתתי לו צרור של בגדים. בשבת עוד הפעם בא עם אישתו ועם הילדה לפני הצהריים. ואני עוד כמעט שהתפתיתי אמרתי לו אולי שתישאר אצלינו לילה אחד כי ביום ראשון אף פעם אין אקציה. אז הוא אומר: "לא הייתי מסכן אותה". בארבע ועשרה הלכה הרכבת האחרונה לקטוביץ. הם עזבו לפני ארבע את הבית. אני עוד הסתכלתי דרך החלון ראיתי את הילדה. הילדה יצאה לפני ארבע, באחד עשרה בלילה הוקף הגטו. הגטו כבר היה מוקף גסטאפו ואס אס עם זרקורים על הגטו – התחיל חיסול הגטו." 

 

בראשון באוגוסט 1943 שבו הגרמנים ונכנסו לגטו עם כוחות תגבור ופתחו באקציית חיסול נרחבת שנמשכה עד השבעה באוגוסט. באקציה זו, שבוצעה בעת ובעונה אחת עם אקציה דומה בגטו סוסנוביץ, גורשו לאושוויץ כ-30,000 יהודים משני הגטאות גם יחד. שרה ויחיאל הצליחו  בדרך נס להימנות עם  אותם יהודים שהמשיכו  לעבוד בבית המלאכה שהפך למעין מחנה עבודה עבור הגרמנים. לאחר כמה שבועות שלחו הגרמנים  יהודים לחורבות הגטו כדי לאסוף דברי ערך שנותרו בו ולשלוח אותם לגרמניה. יחיאל התנדב והצליח להיכנס לדירתם בגטו, להוציא ממנה דברי ערך ולהחביאם. כמה ימים לפני שהם נשלחו מבנדין, גרמני בשם רודר שסייע  ליהודים בשופ – בית מלאכה, הצליח להכניס את תאודור פלורצ'ק (המסתיר של דיתה) ולהפגיש את שרה ויחיאל עמו. הם מסרו  לו את דברי הערך- כדי שיהיה למשפחה ממה להתקיים וכן את המכתב האחרון ששרה כותבת לדיטה

 מתוך עדותה של שרה גרליץ: "ילדונת שלי אהובה ויקרה מכל, כשילדתי אותך אהובתי שלי, לא העליתי על דעתי שאחרי שש וחצי שנים איאלץ לכתוב לך מכתב בתוכן זה. ראיתיך בפעם האחרונה ביום הולדתך השישי, ב־13 בדצמבר 1943 .הייתי באשליה שאראה אותך שוב טרם עוזבנו, אך עתה אני יודעת שזה לא יקרה. איני רוצה לסכן אותך. אנו נוסעים ביום שני והיום יום שישי בערב ]...[ לוקחת אני עמדי את דמותך האהובה, כפי שהיית בביתנו, את קול קשקושך הילדותי, החמוד, את ריח גופך הטהור, את קצב נשימתך, את חיוכך ואת בכיך; נוטלת אני עמי את הפחד האיום, התהומי, אשר לב אמך לא היה מסוגל לשכך אפילו לרגע אחד... זכרי לטובה את הסבים והסבתות המכובדים ביותר, הדודים והדודות וכל המשפחה. שמרי את זיכרוננו כולנו ואנא, אל תאשימינו. ואשר לי, אמך, מחלי לי, מחלי לי ילדתי היקרה על שילדתיך, ברצוני היה להביאך לעולם בקהילתך ולחיות את חייך שלך, ואם הדברים התגלגלו אחרת, אין זו באשמתנו; לכן אני מתחננת, גוזלי שלי היקר שלי, היחיד שלי, אנא אל תאשימנו. השתדלי להיות טובה כמו אביך ואבות אבותיך, ואהבי את ממלאי מקום הוריך ומשפחתם, אשר בוודאי יספרו לך עלינו. הייתי רוצה שתעריכי עד כמה הם מקריבים את עצמם למענך ותהיי להם לגאווה, כדי שלא תהייה להם סיבה להתחרט על העול אשר הם לקחו על עצמם מרצונם. עוד דבר הייתי רוצה שתדעי, שאמך הייתה אדם זקוף קומה, למרות כל ההשפלות שירדו עלינו מידם של אויבינו, ואם ייגזר עליה למות, היא תמות בלי לגנות, בלי בכי, אלא תעלה על שפתיה חיוך של בוז כלפי תליניה. מאמצת אני אותך אל לבי, נושקת בלהט ומברכת אותך בכל העצמה של לב ואהבה של אם. "

 שרה כותבת לדיטה את המכתב מתוך הבנה שייתכן שהם לא יצליחו לשרוד ולהתאחד עם סיום המלחמה. זו מחשבה שהיא כמובן בלתי נסבלת. דיברתי קודם על הקושי של הורים למסור את ילדיהם ויש כאן עוד קושי מהותי. והוא חוסר היכולת של ההורים הנפרדים מילדיהם- להבטיח להם שהם יחזרו. ההבטחה הזו- אני משאיר אותך כאן אבל אני אחזור- מסייעת לשני הצדדים להיפרד בביטחון מסוים, עם וודאות מסוימת. זה מצמצם את תחושת הנטישה אצל שני הצדדים. בתקופת השואה וזה אני חושבת קושי נוסף שקשה לתאר- זה כשהורים מוסרים את הילדים שלהם והם לא באמת יכולים להבטיח להם שהם יחזרו.. והרוב המכריע אכן לא חזר. במכתב ששרה כתבה לדיטה ניתן לחוש בפחד שלה שהיא לא תחזור ובהבנה שלה את חוסר היכולת שתהיה לדיטה לקבל את העובדה שהוריה  מסרו אותה ולא חזרו. במכתב הזה מסרה שרה לדיתה את דבריה האחרונים. מה היא בוחרת לכתוב? אפשר לנתח את המכתב הזה רבות, כמעט כל משפט שני בו יכול לפתוח צוהר לעולם שלם, אבל אני רוצה להתייחס לשלושה דברים שבעיני עולים ממנו בצורה מובהקת: ראשית, אהבתה לדיטה שעולה באין ספור מילים וצורות. שדיתה תזכור תמיד שהיא נמסרה למסתור מתוך אהבה ודאגה - "ילדתי שלי האהובה והיקרה מכל", "לוקחת אני עמדי את דמותך האהובה", את טעם נשיקותייך המתוקות ועוד ועוד- מסרנו אותך אבל את אהובה ואת תמיד איתנו - בליבינו. ובתוך כך- תזכרי תמיד שאת חלק משושלת.. שיש לך שורשים... שרה מזכירה את הקהילה ומזכירה פעמים רבות ומבקשת מדיתה שתזכור את אבות אבותיה, את המורשת שלה, שהיא מקווה שתהיה טובת לב כמוהם. ושלישית,  תחושת האשם הגדולה, הפחד, שדיתה לא תסלח להם כל חייה על שהם עזבו אותה. אנחנו כמובן מבינים את ההכרח שבדבר אבל דיתה הייתה ילדה בת שש וחצי כשהיא נמסרה לזרים. "כשילדתי אותך אהובתי שלי, לא העלתי על דעתי שאחרי 6 וחצי שנים אאלץ לכתוב לך מכתב בתוכן זה"- כלומר לא העלתי על דעתי שאאלץ למסור אותך.. "אם ההשגחה תזכנו ונשרוד אסביר לך הרבה דברים... שאינך מבינה ויש להניח שלעולם לא תביני אם תתחנכי בסביבה אחרת ובאווירה של חירות.

 מקור וקרדיט : אתר " יד ושם"

 

 


המלאך מעל הדלת

 




המלאך מעל הדלת הוא סיפור חיים ומותחן גם יחד, סיפורה האמיתי של ילדה יהודיה  אמיצה ששרדה את אימת השואה בזכות אמה וסבתה, ששמרו עליה כשתי מלאכיות. זהו סיפור על התגלמות הרוע האנושי במחנות, אבל גם תיעוד כתוב היטב של החיים בעיר צ'רנוביץ, עירו של המשורר פאול צלאן לפני המלחמה, ותיאור של תל אביב שאחרי הקמת המדינה. ז'ני רוזנשטיין, שהינה גם ציירת וגם אמנית, מספרת את הדברים בישירות כנה, בתמימות של ילדה ובפיכחון של אישה בוגרת, אבל גם בכישרון תיאור נוגע ללב כל אדם. –

 

רוזנשטיין נולדה בעיר צ'רנוביץ שברומניה. שלוש שנים מילדותה עברו עליה במחנה מוגילב פודולסקי שבחבל טרנסניסטריה הנודע לשמצה.

 

"הגענו לשם כשהייתי בת שש", היא מספרת. "אמא, סבתא ואחותי בת הארבע. אבא הצליח לקפוץ מהמשאית בדרך והצטרף לפרטיזנים. שלוש שנים לא ידענו אם הוא חי או מת.

 

במחנה, השומרים האוקראינים התעללו בי הכי הרבה. בגלל שהייתי בלונדינית האשימו את אמי שגנבה אותי מאישה נוצרייה. יום אחד הם אמרו לאמא שאם לא תודה שגנבה אותי יענישו אותה, וכשהיא לא הודתה הם חטפו את אחותי הקטנה מהידיים של סבתא וערפו לה את הראש בגרזן", מתארת רוזנשטיין את הזוועות שעברה

 

כשהמחנה שוחרר על ידי הצבא האדום אושפזה למשך מספר חודשים בבית חולים רוסי, שם טיפלו בפגיעות הפיזיות הרבות מהן סבלה בשנות העינויים, אך הפגיעות הנפשיות היו חמורות מהן. "הייתי כמו זומבי" היא נזכרת, "לא דיברתי. רק בכיתי. לא הבנתי מה קורה לי. הייתי שבר כלי”. בגיל 15 הגיעה לישראל ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. "עברתי טיפולים ויצאתי משם קצת יותר נורמלית ממה שהייתי", היא אומרת במרירות.

 

לימים נישאה והביאה ילדים לעולם, אך על עברה הנורא לא דיברה עם איש. רק לאחר שבעלה נפטר בגיל 57 נפתח הסכר. "עברתי טיפול פסיכולוגי, הבנתי שאני צריכה להוציא הכל והתחלתי לשפוך, לספר ולבכות", היא מסבירה. "הילדים שלי שמעו את הסיפור שלי רק כשהיו כבר אנשים בוגרים”.

 

לפני תשע שנים החלה להעלות את הזיכרונות על הכתב. "הרגשתי שאני מזדקנת ובקרוב לא יהיה מי שינציח את משפחתי", היא אומרת. "רציתי שהדור הבא יבין מאיפה באנו ומה המחיר ששילמנו כילדים וכתינוקות. את הספר אני מקדישה לילדים שהיו איתי במחנה ובמיוחד לאחותי רייזל'ה זיכרונה לברכה”. 

 

תהליך כתיבת הספר גם סייע לרוזנשטיין לשחזר רגעים שהדחיקה. "את חלק גדול מהדברים לא זכרתי", היא מסבירה. "אחרי שראיתי את אחותי נרצחת נכנסתי להלם ולא זכרתי שום דבר. חלקים גדולים השלמתי ממה שאמי סיפרה לי”. 

 

ומיהו המלאך מעל הדלת?

 

"כשהייתי ילדה, מעל דלת הבית שלנו היה מלאך ברונזה. ראיתי בו את המלאך שמגן עלינו”.

 מקור




יום שבת, 16 באוקטובר 2021

הנער ראובן צור בורח מהגטו בהונגריה , חתן פרס ישראל לחקר הספרות בשנת 2008

 


הנער ראובן צור נולד באורדאה שבטרנסילבניה. כשנולד הייתה העיר בשליטת רומניה וב-1940, בעקבות תכתיב וינה, עברה לשלטון הונגריה. במרץ 1944 השתלטו הגרמנים על הונגריה ושואת יהודי הונגריה הואצה. הוא נלקח עם משפחתו לגטו שהוקם, וממנו ברחו לתחומי רומניה. במהלך הבריחה נותקו צור ואחותו מהוריהם. בהגיעם לרומניה נשלח לכלא צבאי שממנו שוחרר בהיותו קטין.

 בגיל 13 התוודע לשירת העולם, כאשר קיבל במתנה את ספרו של אנטל סרב "מאה שירים": שירים ממיטב הספרות העולמית שהציג את השיר המקורי מול התרגום ההונגרי. ספר זה חשף בפניו את אמנות השירה והתרגום הספרותי. צור החל לתרגם את יצירותיהם של ויליאם שייקספיר ובודלר להונגרית ובגיל 17 פרסם לראשונה את עבודתו.

 בשנת 1949 עלה לישראל עם משפחתו. הוא נקלט במוסד עליית הנוער "אלוני יצחק" והחל ללמוד עברית באמצעות השוואת תרגומים של יצירות שאותן הכיר. בשירותו הצבאי שירת בחיל הרגלים ובמהלכו, בשנת 1951, פורסם לראשונה תרגומו לעברית של השיר "בלדה על האיש ששר בעינויים". בתום שירותו למד באוניברסיטה העברית לימודי ספרות עברית וספרות אנגלית. במקביל החל צור לעבוד כמורה במוסד עליית הנוער "חוות הנוער הציוני". בזמן זה התפרסמו ספריו הראשונים.

 בשנים 1969–1971 למד צור לימודי דוקטורט באוניברסיטת סאסקס באנגליה. בשובו החל ללמד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. צור ייחס חשיבות רבה להוראה, ושיעוריו התאפיינו בעידוד החשיבה העצמית אצל תלמידיו.

 פרופ' צור, שברוב הקריירה שלו שימש כמרצה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, הוא אבי גישת "הפואטיקה הקוגניטיבית" וכתב כמה וכמה מחקרים פורצי דרך הן על שירת ימי הביניים והן על השירה המודרנית. בשנת תשס"ט זכה בפרס ישראל לחקר הספרות העברית. בנוסף היה גם מתרגם מחונן.

 צור היה נשוי לאילנה, מורה לשיטת אלכסנדר, ממנה התאלמן בשנת 2014. בתם היחידה, ענבל, נפטרה בשנת 2004, לאחר שנות סבל רבות, ממחלת הטרשת הנפוצה.

 נפטר בירושלים ב-6 בספטמבר 2021.

 

מקור 1 :

 ראובן צור - ויקיפדיה

  מקור :

פואטיקה קוגניטיבית - עיון - הארץ

 




יום ראשון, 10 באוקטובר 2021

שרה זיסקנד , בת 12 בגטו לודג' ובאושוויץ , אחר כך הייתה מלוחמות מלחמת העצמאות ב1948

 



שרה זיסקינד ( 26 במרץ 1927 – 25 בינואר 1994) הייתה סופרת יהודייה-פולנייה ישראלית שכתבה רבות על השואה. ניצולת גטו לודז' ומחנות הריכוז וההשמדה אושוויץ, מיטלשטיין וגרפנורט. סגנון כתיבתה הייחודי אפשר לקורא להזדהות עם מציאות התקופה. כתביה מהווים מקור להיסטוריוגרפיה של השואה.

 

ביוגרפיה


שרה זיסקינד נולדה בלודז' שבפולין, בתם של אנשל (אנז'ל) קלמן פלגר (1943-1897) יליד דרוהוביץ', ומינדלה ביידרמן (1940-1900), בת למשפחתם תעשיינים נודעת מלודז'. בחלק מכתביה, שרה קוראת לעצמה בשם האמצעי "סלה פלגייר". היא נהנתה מילדות טובה, מוקפת בחברי משפחתה האוהבים.

 

 

בגיל 12 עולמה קרס עליה, עם פלישת הנאצים לעיר הולדתה ב-8 בספטמבר 1939 בתחילת מלחמת העולם השנייה.

 

שלושה חודשים לאחר כיבוש העיר, הועברו תושבי העיר היהודים לגטו שנחסם לתנועה נכנסת ב-8 בפברואר 1940 ושנאטם כלפי העולם ב-1 במאי 1940.

 

אמהּ, שהצליחה להחזיק מעמד עם קשיי התקופה ושמרה על אופטימיות, נפטרה באותה השנה. אביה והיא תמכו זה בזה בשנים החולפות וניצלו ממעצר וגירוש אל מחוץ לגטו, עד למות האב בפסח 1943.

 

עם "חיסול" הגטו נשלחה זיסקינד למחנה ההשמדה אושוויץ באוגוסט 1944 כשהייתה בת 16 (מספר האסיר שנחרט על ידה היה 55091). בהמשך נשלחה למחנה הריכוז מילשטיין, 17 קילומטרים צפון-מערבית לעיר קלודצקו, שהיה תת-מחנה של מחנה גרוס-רוזן, ולאחר מכן למחנה גרפנורט ("גרוזנוב") הממוקם 12 קילומטרים דרומית לקלודצקו.  במחנה האחרון, עבדה בעבודת כפייה ואולצה לחפור תעלות שנועדו להאט ולבלום את הצבא האדום שהתקרב.

 

זיסקינד חשה שהיא לא תוכל לשאת את סבל המלחמה וכתבה:

 

העבודה הייתה בהרבה מעבר ליכולתנו. לא היינו אלא שלדים חיים שאינם מסוגלים להרים מעדר או אדמה כבדה מעל לראשינו, וקל וחומר לעבוד במהירות שהורו לנו.

 

לאחר השחרור היא חזרה ללודז' באביב 1945, בגיל 17, גילתה שכל קרובי משפחתה וחבריה נספו בשואה והחליטה לעלות לארץ ישראל. היא נמלטה מפולין הודות למסמכים מזויפים יחד עם פליטים נוספים מלודז' ולא חזרה לפולין עד לשנת 1988, אז ביקרה יחד עם בעלה ושלושת ילדיה את העיר לודז' ואת מחנה אושוויץ בגיל 61.

 

במשך שנתיים (משנת 1945) נדדה ברחבי אירופה ועברה באופן לא חוקי גבולות בין מדינות. היא הגיעה לארץ ישראל רק ב-15 במאי 1947, עקב התנגדות שלטונות המנדט הבריטי לעלייה הבלתי ליגאלית.

 

דייוויד פטרסון כתב על זכרונותיה של זיסקינד מימי השואה:

 

מהות הנאציזם הייתה רצח, ומטרת הרצח של הנאצים הייתה הדמות והמהות של בן האדם. שרה זיסקינד זוכרת: "החברויות שלנו ודאגתנו איש לרעהו אפשרו לנו לשמר משהו מהאנושיות שלנו.

 

יחד עם אליעזר זיסקינד, לקחה חלק בקרבות מלחמת העצמאות בשנת 1948. בדצמבר אותה שנה נישאה לאליעזר (יליד 1925, בז'זיני). אחיה היה ממקיימי מפעל הטקסטיל הראשון בתל אביב.

 

 מקור

 


 



הילד מיחאו גלובינסקי , בן 8 , "אני חושב ששכחתי איך קוראים לי באמת"

 

 הוריו של מיחאו גלובינסקי, ילד יהודי בן 8,  הצליחו לסדר לעצמם עבודה בשופ של טובנס בגטו וורשה. יחד איתם עברה לגור פרנקה שיינווקסלר היהודיה , שעבדה גם היא באותו מקום. את בנה הקטן הייתה מוסרת כל בוקר לגן ילדים לא חוקי בגטו . יום אחד , כשבאה לאסוף אותו, התבר שכל הילדים נשלחו  לאומשלאגפלאץ ( כיכר המשלוחים למחנות ההשמדה).

 

הוריו  של הילד מיחאו לא הרשו לו לצאת לשום מקום. כאשר היו יוצאים לעבודה, הוא ישב במסתור מאחורי הארון בחדר הרחצה. היה לו אטלס של העולם ומשחק שח . הוא היחידי ששרד אחרי אקציית הילדים הגדולה בגטו ורשה.

 

אירנה סנדלר מצאה לו ולאימו מסתור בעליית גג לא מחוממת בצד הארי. מיחאו התגורר שם עם אימו  ושקד על לימוד תפילות נוצריות בפולנית. מקום מחבואם התגלה ע"י פולני מלשין והם נאלצו לברוח לכפרים מסביב לורשה שם שוכנו שוב במחבוא ,   שישה ימים בדצמבר 1942 הם בילו בערימת תפוחי אדמה בכפרים כי גם שם מישהו הלשין לגרמנים שבסביבה מסתתרים יהודים רבים, והגרמנים סרקו את הכפרים ואת כל הסביבה.  נספו אז שתי דודניות של אימו עם בעליהן וילדיהן. יחד עם אימו עזב הילד מיחאו את סביבת כפרי רדזילוב בדצמבר 1943 והם שבו לוורשה. זה הציל כנראה את חייהם,  כי בכפר הפולני היה מסוכן יותר מאשר בעיר.

 

אירנה סנדלר  מצאה לו מקום בבית יתומים של נזירות, בו ניצלו יותר מ30 ילדים יהודים.

 

רק בודדים מבין הנזירות והעובדים במנזרים ידעו על הילדים היהודים.

 

כאשר הגרמנים הגיעו למנזר לביקורת  הסתירו הנזירות  אותו ואת שאר הילדים היהודים  במקומות חבויים במנזר כגון מאחורי פסלים של קדושים נוצרים . הנזירות , שידעו מראש על הביקורת של הגרמנים  , היו מזמינות ילדים פולנים קטנים מן הכפר  שיתחזו ליתומים, כי מספר הילדים היה צריך להתאים תמיד לרישומים.

 

השהות במנזר הייתה סיוט למיחאו הקטן . " נכנסתי לגיהנום של חברת ילדים יתומים פולנים , לא ידעתי להתנהל ופחדתי מאוד. פחדתי קודם כל מן החברים הפולנים , שהם יסגירו אותי " ,

 

 אבל הוא מדבר בהערצה ובהכרת תודה על הנזירות.  הילדים היהודים במנזר לא הוטבלו מעולם. " בשביל הנזירה האחראית , הצלת יצורי אנוש מפני השמדה הייתה ערך גבוה יותר מאשר הקפדה על חוקי הכנסייה" .

 

"שלושה נערים פולנים החליטו בסוף להלשין עליי לגרמנים" כתב  מיחאו גלובינסקי בזיכרונותיו , " והם לא עשו זאת כי פשוט לא הספיקו , יחידות הצבא האדום נכנסו לאזור " .

 

מיחאו גלובינסקי נשאר בפולין , למד שם באוניברסיטה ומעולם לא סיפר כי הוא יהודי.

 

עם אירנה סנדלר הוא נפגש כל השנים , היה הייתה היחידה שידעה כי היה ילד יהודי בשואה .

 

 

מקור וקרדיט :

אנה ביקונט . גברת סנדלר , הוצאת כרמל, 2020

 


ציד הילדים הגדול בגטו ורשה

 



 

כאשר החלה האקציה הגדולה ב22 ביולי 1942 " החל המצוד אחרי ילדי הרחוב היהודיים" , כתב אדולף ברמן בספרו  (מימי המחתרת, תל אביב: המנורה, תשל"א.). 

 

 "למרות שהילדים התנגדו, ניסו להיחלץ, עמסו הגרמנים מאות ילדים יהודים מגטו ורשה על עגלות והסיעו אותם לאומשלאגפלאץ " .

 

"זה היה זמן ציד הילדים . ברחובות גטו ורשה  התרוצצו כל הזמן הורים צועקים בייאוש אחרי שחטפו את ילדיהם"

 

ברמן כתב שבזמן האקציה הגדולה נספו אלפי  ילדים יהודים.

 

 

מקור וקרדיט :

אנה ביקונט . גברת סנדלר , הוצאת כרמל, 2020

 

במהלך מלחמת העולם השנייה היה אדולף ברמן מנכ"ל הארגון "צנטוס" (Centos,‏ Centrala Towarzystwa nad Sierotami) לעזרת ילדים בוורשה ומזכ"ל המועצה הפולנית לעזרת יהודים "זֶ'גוֹטָה". בגטו ורשה נמנה עם ראשי המחתרת היהודית האנטי-נאצית, וכן היה חבר נשיאות הוועד הלאומי המחתרתי.

ילדים בין רהיטים, צרורות וכלי מזון, בעת גירוש יהודי בנדין לגטו.

  ילדים ליד רהיטים, צרורות וכלי מזון, בעת גירוש יהודי בנדין (Bedzin) לגטו. לאחד מהם - טלאי צהוב על המעיל. מתוך סרט תעמולה נאצי גרמני .   ...