ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום רביעי, 30 בספטמבר 2020

הנער מהשואה שהפך להיות לוחם פלמ"ח

  


 

יוסף וישניה נולד בעיר לאקוב בפולין להוריו טאובה ומנחם-מנדל ב-16 בנובמבר 1926.

 

 הוא שרד את תלאות האקציות של הגרמנים ומחנה אושוויץ

 

יוסף עלה ארצה מפולין בשנת 1948 והצטרף לגדוד החמישי של חטיבת הראל ושרת בה כחבלן. הוא השתתף בקרבות של המשלט המשותף ובקרבות נוספים של הגדוד החמישי בחטיבה. כאיש מילואים השתתף במבצע "קדש", מלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים.

פעילות אזרחית: עבודה ברכבת ישראל, בעיריית לוד וכמזכיר איגוד מקצועי בבית ברנר בתל-אביב. יוסף היה נשוי לחנה. להם נולדו שני ילדים וחמישה נכדים. יוסף וישניה נפטר באחד בדצמבר שנת 2000.

 

מקור 1

 

 ראו גם : רשימת מעפילים שהיו ילדים בשואה וגוייסו לפלמ"ח

 

 

 


הילדה דבורה צימר והקיר הכפול

 



הילדה דבורה צימר נולדה ב-1933 בעיירה קורניץ במזרח פולין. כשהיתה ילדה קטנה בת 8 פרצו הגרמנים לעירה, גירשו את כל היהודים והעלו את בתיהם באש. דבורה ומשפחתה ניצלו מהגירוש בעזרת קיר כפול ברפת שאביה בנה מבעוד מועד. דבורה ומשפחתה הצליחו להימלט ליער, שם הסתתרו עד לתום המלחמה. לאחר המלחמה עלתה דבורה לארץ.
בבית העדות מוצגות כמה עבודות פיסול בחימר של דבורה, המרכזית שבהן קרויה "העיירה בוערת"- ומתארת את אותו לילה נורא של כניסת הגרמנים לעיירה. ההשראה ליצירה הגיעה משירו של מרדכי גבירטיג "העיירה בוערת": "ואתם חובקים ידיים, בלי הושיט עזרה, בלי כבות את אש הלהב – אש העיירה".
בבית העדות מוצגות עבודות נוספות שלה, המשקפות מראות וחווויות נוספות מתקופת השואה.

מקור וקרדיט : אתר האינטרנט של בית עדות

 

 


'תצאו מהבית הלילה, כי מחר יהיה יום קשה מאוד'

 


 את החינוך המוזיקלי קיבלה עמליה רוזן, שנולדה בשם אמילי מרקוזון, עוד בינקותה, בבית הוריה – מריאטה, רוקמת שניהלה חנות סדקית קטנה, ומוריץ, שהיה סוחר יינות. כבר מגיל שש נדרשה ללמוד לנגן בפסנתר שהוצב בסלון ביתה, וכשפרצה מלחמת העולם השנייה הפסנתר הזה הציל את חייה.

"שני קצינים נאצים באו אלינו בכל ערב כדי לנגן בפסנתר – אני בטוחה שהם ידעו שאנחנו יהודים, אבל הם לא אמרו מילה", היא מספרת. "ערב אחד הם אמרו לנו: 'תצאו מהבית הלילה, כי מחר יהיה יום קשה מאוד'. באותו לילה ברחנו ודרך רחובות בוערים רצנו לדודה שלי, שגרה בקצה העיר, והסתתרנו במרתף שלה".


מאיזה גיל ידעת שאת יהודייה?


"גיליתי את זה בגיל 12, כשגירשו אותי מהגימנסיה. זה היה בשנת 1942, רומניה נכבשה והיהודים נרדפו, הושפלו ונדרשו לענוד את הטלאי הצהוב. היו גם אזעקות והפצצות, אבא שלי נשלח לעבודות כפייה בצפון המדינה, ואני נשארתי עם אמא בחוסר ביטחון מוחלט. עד היום אני חיה בפחד, יש לי פוסט טראומה מהתקופה הזאת".

 

ידעתם מה קורה באירופה?


"היה לנו רדיו ישן, שמענו את תחנת אירופה החופשית וידענו שמשהו לא טוב קורה, אבל הייתי נערה צעירה, לא ממש הבנתי. הנאצים היו בכל מקום, אבל עוד לא שלחו אותנו, ואז הופצה שמועה שהרוסים קרובים והנאצים בורחים. הרוסים הצילו אותנו אבל הכניסו את המשטר הקומוניסטי. בסיום המלחמה התחלתי ללמוד באקדמיה למוזיקה בבוקרשט, ובמקביל למדתי פסיכולוגיה ופדגוגיה באוניברסיטה".

 

לישראל עלתה ב־1951. "עליתי לבדי, כי להורים לא נתנו. הם הגיעו אחרי כמה חודשים. הגעתי למעברת קריית־עמל בטבעון, למדתי עברית בקיבוץ רמת־יוחנן, וב־1952 התגייסתי לצוות הווי גולני"

 

בגלי צה"ל


"ניגנתי באקורדיון בהופעה במחנה ביל"ו, שבה נכח במקרה מי שהיה מפקד גלי צה"ל, בנו צור. בהפסקה, ליד המזנון הצה"לי המאולתר, הוא הציע לי לעבור לגלי צה"ל בתור פקידת תקליטייה ונעניתי בשמחה. היה לי כתב מאוד יפה. צריך אופי מיוחד בשביל לנהל תקליטייה, דקדקנות וקפדנות. ניחנתי בכך, אני מזל בתולה. בעבודה קשה ועם כלים מועטים עשיתי את עבודתי נאמנה".

 

 

להמשך הכתבה

 


יום ראשון, 13 בספטמבר 2020

"ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם

 


 סיפור חייו של ברסטיצקי ישראל נער בשואה

עם תחילת המלחמה, בחודש דצמבר 1939 ברח ישראל מפולין לברית המועצות לעיירה בשם מאלץ'; זה היה תחילתו של מסע ארוך של בריחה, לחימה והישרדות. עם פלישת הגרמנים לברית המועצות, ביוני 1941, נשלח ישראל לגטאות ברטוז-ברזה ופרוצ'ני – שניהם באזור ברסט, ביילרוסיה. בספר זיכרונותיו, 'ילד, הצל את עצמך'! תיאר ישראל את רגעי הפרידה מאמו בהיותו בן 14 בלבד, בתחנת הרכבת בלודז':

"... מי יוכל להעריך אילו כוחות נפש דרושים לילד בן 14 כדי להיפרד מאמו, כאשר אינו יודע מה צופן לו העתיד? 'האומנם מותר לי לנטוש את אמי האהובה והמסורה כל כך ואת אחי הקטן בן התשע, ולצאת לנדוד בעולם הגדול'? – שאלתי את עצמי... עם ערב יצאתי בלוויית אמא וסבתא אל תחנת הרכבת 'קליסקי'. הסרנו מעלינו את תווי הטלאי הצהוב שהיהודים אולצו לענוד לצורך זיהוי, כדי שלא יעצרו אותנו בדרך. צעדנו ברגל אל התחנה, שהייתה רחוקה למדי... אמי עודדה אותי בדברים ואגב כך אמרה בנימה כואבת ומרגשת:"ילדי, האם היית רוצה לחזור הביתה? לנו אל תדאג. אנחנו בסדר. פני סבתא היו כמו מאובנים. היא הבליגה את רגשותיה.

"סע, ילד שלי", אמרה, הצל את עצמך ואחר כך תציל גם אותנו..." נישקתי את אמי הבוכייה. בזרועותיי הקטנות חיבקתי את סבתא ואימצתי אותה אל לבי. כל זה ארך דקות ספורות, אבל בשבילי היה נצח נצחים..."

ישראל לא ידע אז, שלא יזכה שוב להתאחד עם אמו וכי אלה הן מילות הפרידה לתמיד.

בעיירה פרוז'ני, בדרום-מערב ביילורוסיה היו כ- 4,000 יהודים, העיירה נכבשה על ידי הגרמנים ביוני 1941 ובספטמבר הוקם בה הגטו. באביב 1942 ארגנו כמה מצעירי גטו, וביניהם ישראל, מספר קבוצות מחתרת. אחת ה'ארגון האנטיפשיסטי' בראשות יצחק שרשבסקי, קשרה קשר עם קבוצת מחתרת ביילורוסית, ובינואר 1943 נשלחה קבוצה חמושה בת 12 לוחמים ליערות. קבוצה אחרת, בראשות יצחק פרידברג, הצטיידה בנשק שנגנב מהגרמנים ויצאה אף היא אל היער. בינואר 1943 הוטל מצור על הגטו, והיהודים הובלו לתחנת הרכבת – זו הייתה אקציית חיסול הגטו.

ישראל יצא אל יערות הוטה, בתחילת שנת 1943, ונתקבל כלוחם פרטיזן בשורות גדוד 'קירוב' ואחר כך בגדוד 'דמיטרוב' – שני הגדודים השתייכו לבריגדה 'פונומרנקו'. מפקד גדוד 'קירוב' היה רב סרן לשעבר בצבא האדום שנמלט פעמיים מהשבי הגרמני. ישראל סיפר על הפעם הראשונה שהחזיק נשק ביד: "לראשונה בחיי קיבלתי רובה עם 16 כדורים, אם כי חלודים. אמרו לי:"זאת 'אשתך', עליך לישון איתה ולא להיפרד ממנה במשך כל היום..." נישקתי את הרובה והודיתי למפקד שהעניק לי אותו."

באפריל 1943 יצא ישראל למשימת הקרב הראשונה שלו: "זה עלול היה להיגמר בכי רע. יצאתי למשימה במסגרת כיתה מתוגברת של 20 פרטיזנים... הלכנו יותר מ- 25 קילומטרים בלילה, בשלג כבד וברוחות קרות, עד שהגענו לקצה יער... רק כאן הסביר מפקד היחידה... מהי המשימה: כוח חמוש של חיל הרגלים הגרמני אמור לעבור בשעות הבוקר המוקדמות על גשרון עץ קטן ... במטרה להשמיד את התנועה הפרטיזנית... קיבלנו את הסיסמה ואת נקודת המפגש לאחר ביצוע המשימה... תוך כדי המתנה בשכיבה שמענו פתאום את קולות הגרמנים המתקרבים... מיד התפצחו בזה אחר זה מטחי ירי של מקלעים, תת-מקלעים ורובים... אני הייתי מבולבל ולא ידעתי לאיזה כיוון לירות... נצרתי אפוא את נשקי ולא יריתי. זאת הייתה טעות שטותית מצידי; לא ניצלתי את המצב כדי לבדוק אם הרובה יורה... כשחזרנו למחנה התקבלנו כגיבורים גדולים... אחר כך עבר המפקד ובדק את נשקו של כל אחד. כשהגיע אלי לקח את הרובה ביד, הסתכל בתוך הקנה, רחרח את לוע הקנה, בדק באצבעו את בית הבליעה, הביט עלי בתמיהה ואמר שאין כאן שום סימנים של ירי. הוא נעץ בי מבט נוקב וקרא כמעט בצעקה:"מדוע לא ירית על הגרמנים 'שלך'?... לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה... הוסבר לי בניחותא: "היית צריך לירות ברובה גם אם לא ראית את האויב. כשחבריך יורים, ירה גם אתה, אפילו סתם באוויר, וזאת כדי ליצור רושם אצל האויב שמולו עומד כוח גדול...."

ביולי 1944 עם שחרור האזור מצא עצמו ישראל לבד וגלמוד בגיל 19. אחרי 18 חודשים ביער כלוחם פרטיזן, החליט ישראל להצטרף לצבא האדום על מנת להמשיך ולהילחם נגד האויב הנאצי: "אמשיך ללכת בראש זקוף לקחת נקם, לשסע לגזרים אותם ואת עוזריהם, כפי ששיסעו את חיי! כאן כבר אתמודד עם האויב פנים אל פנים. בין כה וכה כבר אין לי בית אבא".

ישראל נטל חלק בקרבות בפולין, ביילורוסיה, מזרח פרוסיה, ופראג.

בשנת 1945 נעצר ישראל עלי די ה'סמר"ש' (יחידת הריגול הנגדי של הצבא האדום), הואשם בפעילות ציונית אסורה ונשלח כ'פושע חתרן נגד המשטר הסובייטי' לרצות מאסר פרך באחד ממחנות העבודה בסיביר. ישראל שוחרר לאחר שבע שנות מאסר, בשנת 1952; ובשנת 1957 זכה להגשים את חלומו ולעלות לישראל - כאן הוכר כ'אסיר ציון'.

מקורות :

 "פרטיזנים מספרים", עורכים: אלכסנדר בוגן, אברהם ביבר, קופל קולפניצקי, הוצאת משרד הביטחון, 2006

ברסטיצקי ישראל, "ילדי הצל את עצמך: מנער לפרטיזן לוחם", הוצאת משרד הביטחון ויד ושם, 2004

קישור

סיפור אישי


סופם האכזרי של ילדי העיירה פיריאטין

 


בצילום הפתיחה :  טבח באבי יאר, בתצלום שנמצא על גופתו של חייל נאצי שנהרג ברוסיה ב-1942 צילום: /אי־פי

פיריאטין. החג השני של פסח. את היהודים מובילים החוצה מן העיר. אלף שש־מאות בני אדם. נשים הולכות עם תינוקות בני יומם. זקנים. נכים. עיוורים. ילדה בשמלה של יום־טוב ובובה בידיה. זקנה טרופת דעת עם שיר על שפתיה. התעלות כבר מוכנות.הגרמנים פוקדים: להתפשט! הרצח מתחיל. דבר לא פשוט — להמית אלף שש־מאות אנשים חיים. את המבוגרים רוצחים בירייה. על הילדים חבל לבזבז כדורים. מכה עם הראש הקטן בעמוד — וזהו. לכסות את הקברים היו צריכים תושבי פיריאטין — כך פקדו הגרמנים.

פטר לבאבריינטיביץ' צ'פורצ'נקו התכופף עם את החפירה. הוא רואה — האדמה נעה. מתוך האדמה זוחל מת. זה היה השכן של צ'פורצ'נקו, רודרמן, העגלון של מפעל הצמר. עיניו של רודרמן מכוסות בדם. הוא צועק: תהרוג אותי! זה לא רוח רפאים, זה רודרמן, הוא פצוע.

בפיריאטין נעה האדמה האדמה זעקה.

ארבעה בנובמבר 1942

מקור : איליה ארנבורג

איליה ארנבורג (1891–1967) היה סופר, משורר ועיתונאי יהודי סובייטי. בזמן מלחמת העולם השנייה פירסם אלפי מאמרים, שהיו מרכיב חשוב בהסברה הסובייטית. כמה ממאמריו יידעו את העולם לראשונה על השואה. תירגם: אלכס בנדרסקי

רקע היסטורי

 על העיירה פיראטין באנציקלופדיה של הגטאות ביד ושם (קישור) .


נפטר לזלו פישר, הילד מבודפשט שהנאצים לא הצליחו לחסל

 


לזלו פישר , אמריקאי יהודי , בן 81 מפלורידה,  נפטר לאחרונה בגלל נגיף הקורונה  ובכך ,לצערנו , הסתיימה הסאגה של ילד יהודי בשואת יהודי הונגריה שניצל בדרך לא דרך מפני השמדה . לזלו היה ילד בן 6 כאשר הוא אחיו , אמו ודודותו , שהיו כבר על רציף הרכבת לאושוויץ , שמעו לפתע צעקה של חייל הונגרי הקורא "משפחת פישר" והוא מגיע ומוציא אותם מבין מאות היהודים ברציף המוות . הוא העביר אותם לגטו היהודי בבודפשט שם הוסתרו . עד היום לא ידוע בדיוק מי היה החייל הונגרי שהצילם ביוזמתו , וככל הנראה הכיר אותם לטובה בזכות המאפיה שהיה להם בבודפשט ולכן החליט ביוזמתו להצילם .

 

תשעת חודשים שהם שהו בגטו בודפשט היו קשים מאוד , סיפר לזלו  פישר בעדותו לפני כמה שנים , האוכל היה במשורה והם סבלו מרעב וגם מים היה קשה להשיג  .

 

הם ניצלו רק כאשר הגיע הצבא האדום לבודפשט .

 

בזיכרונותיו סיפר כי גם אחרי המלחמה בהונגריה הם סבלו מאנטישמיות בהונגריה  .

 

ב1956 הצליחו לזלו ובני משפחתו להימלט מהונגריה ולהגיע דרך דנמרק לארה"ב . לזלו פישר התחתן בדנמרק  וכאשר הגיע לארה"ב עבד בניו יורק כחשמלאי .


מקור וקרדיט : 

 

 לזלו פישר ז"ל ורעייתו , תיבדל לחיים ארוכים , בחתונת בנם 




יום ראשון, 6 בספטמבר 2020

סופה של מצילת הילדים היהודיים בצרפת

 



לפני מעצרה הספיקה להיפטר מרשימת ילדים שאותם הסתירה.

 

סוזן ספאק (בצרפתית: Suzanne Spaak;‏ 1905, בריסל - 12 באוגוסט 1944, פריז) הייתה פעילה במחתרת הצרפתית וחסידת אומות העולם, נרצחה על ידי הגרמנים.

 

ספאק נולדה בבלגיה אך את רוב חייה חייתה בצרפת. היא הייתה בתו של בנקאי בלגי וגיסתו של פול-אנרי ספאק (אנ'), לימים שר החוץ הבלגי וראש ממשלת בלגיה. בעלה קלוד, שהיה דרמטורג, היה ידידו של רנה מגריט, שאף צייר את דיוקנה של ספאק. ספאק נפגשה עם העיתונאית יוליה פירוט ונתנה לה השראה ללמוד צילום. לימים הפכה פירוט לצלמת ידועה.

 

בתקופת מלחמת העולם השנייה, לאחר כיבוש צרפת בידי גרמניה, התגוררה ספאק בפריז עם בעלה ושני ילדיהם. בשנת 1942 הציעה עזרה לארגון בשם "המחתרת הלאומית נגד גזענות" - ארגון שקדם לתנועה נגד גזענות (אנ') שהוקם ב-1949.

 

ספאק תרה ברחבי פריז וניסתה למצוא בתי חולים שיסכימו לקלוט ילדים יהודים תחת שמות בדויים. היא השתמשה במעמדה החברתי הגבוה וביקשה עזרה מכמרים, שופטים וסופרים, בעודה מזכירה להם את חובתם המוסרית לפעול נגד רודפי יהודים ומתנגדי המשטר. היא הדפיסה עלונים לקידום מטרה זו. היא הייתה חברה ברשת הריגול "התזמורת האדומה" ופעלה בעיקר להצלת ילדים יהודים שעמדו בפני גירוש. בתחילת 1943 פעלה בשיתוף עם הכמרים ורגארה (Paul Vergara) וגימו (Marcelle Guillemot) להסתרת כ-60 ילדים יהודים שעמדו להיות מגורשים. היא סיפקה לילדים אלה כרטיסי מזון ובגדים.

 

באוקטובר 1943 נעצרה ספאק על ידי הגסטפו ונלקחה למעצר בכלא פרן (אנ'). לפני מעצרה הספיקה להיפטר מרשימת ילדים שאותם הסתירה. ב-12 באוגוסט 1944, ימים מעטים לפני שחרור פריז, רצחו הגרמנים את ספאק.

 

מקור 1

 

מקור 2  

 


סופו של מציל הילדים היהודים בצרפת

 


ג'ולס גורדון היה יהודי צרפתי חבר המחתרת הצרפתית בעת מלחמת העולם השנייה . משפחתו היהודיה היגרה מרוסיה לצרפת בשנת 1917 . בצרפת הוא למד בבית ספר צרפתי ואחרי כן היה סטודנט לאמנות באוניברסיטה .

 

בתחילת מלחמת העולם השנייה גוייס לצבא הצרפתי ,  הוא נלחם נגד הצבא הגרמני , נלכד עם יחידתו  הצבאית והועבר למחנה מעצר גרמני אבל הצליח להימלט .

 

הוא הצטרף למחתרת הצרפתית ולארגון OSE שסייע לילדים יהודים . הוא נסע בכל מחוזות צרפת על מנת לאתר ילדים יהודים ולהעבירם בשלום לשווייץ .


בינואר 1944 הצבא הגרמני הצליח לכתר את קבוצת המחתרת הצרפתית קרוב לגבול  השוויצרי . אחרי לחימה עזה של כמה שעות הוא נלכד והועבר לגסטפו בגרנובל ומשם הועבר למחנה מעצר גרמני במאלק אוסטריה ושם נרצח.

 

ג'ולס גורדון הצליח לחלץ מאות ילדים יהודים מצרפת ולהעבירם בדרך לא דרך לשוויץ.


 

מקור 1

 

מקור 2

 


הסוף המר של האחיות אווה וליאנה מינצר

 שתי האחיות היהודיות ליאנה ואווה מינצר הוסתרו ב1942 אצל משפחה הולנדית קתולית שדאגה להן היטב במסתור .

 

ב1944 בעקבות קטטה בין בני הזוג ההולנדים דווח עליהם למשטרה . מתברר כי בן הזוג ההולנדי האשים את רעייתו בהסתרת יהודים והילדות התמימות נשלחו מייד למחנה המעצר ווסטברוק יחד עם בת הזוג ההולנדית הקתולית .

 

ב8 לפברואר 1944 הילדה אווה בת ה8 ואחותה ליאנה בת ה8 שולחו למחנה אושוויץ שם נרצחו בתאי הגזים .

 

הצילום של הילדות הוא בעיר האג משנת 1940


אחיהם הפעוט הוסתר גם אצל משפחה אינודנזית שהתגוררה בהולנד שדאגה לו במסירות עד סוף המלחמה .

 

גיטל האם של הילדות עבדה בזהות בדויה כאחות בבית חולים באזור וגם אבי המשפחה .

 

עקב הלשנה פשטה המשטרה הגרמנית על בית החולים ההולנדי ועצרה את שניהם. הם נשלחו למחנות עבודה בכפייה בגרמניה . 

 

האב נספה באחד ממחנות העבודה הגרמנים והאם גיטל שרדה את השואה ונפטרה בשנת 2001 .

 

האם גיטל מצאה את האח אלפרד אחרי המלחמה ובשנת 1958 הם היגרו לארה"ב .

 

האח אלפרד,  עדיין עובד כרופא מומחה לרפואה פנימית בוושינגטון בארה"ב




 

מקור

 

מקור 2

 

מקור 3

 


יום שבת, 5 בספטמבר 2020

יוסף עופר , הנער מאושוויץ שהפך למפקד טייסת בחיל האוויר הישראלי

 

         בשואה

 

עופר נולד ב-1929 ברומניה (אורדיאה שבטרנסילבניה). בהיותו עדיין נער בן 14 נכבשה עירו על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה והוא נשלח ב-1944 עם כל יהודי העיר למחנה הריכוז אושוויץ. הוא היה ניצול השואה היחיד ששרד מכל משפחתו.

 

הוא הצליח לשרוד כי הנאצים ניצלו אותו כפועל כפיה במפעל המטוסים שפעל ליד מחנה ההשמדה. וכפועל כפיה צעיר הוא רכש את האהבה לטייס. בסיפורו "שחרור" מתאר עופר את מהלך עבודתו בהרכבת כנפיים למטוסי ה"פוקה-וולף Fw 190" של ה"לופטוואפה" הנאצי. הסיפור מגיע לשיא (קליימקס) עם תיאור שבועתו להפוך בעצמו לטייס בזמן שחרורו ממחנה הריכוז הנאצי, באפריל 1945.

 

בארץ ישראל

 

עופר עלה לארץ כמעפיל ביולי 1946, בספינת המעפילים "הגנה". הוא נשלח על ידי שלטונות המנדט הבריטי למחנה המעצר למעפילים - מחנה עתלית. לאחר שחרורו מהמעצר הצטרף לקיבוץ אפיקים, שהפך לביתו. בקיבוץ אף פגש את מי שהפכה לאשתו לימים, חווה. באותה תקופה הוא עברת את שמו ליוסף עופר.

 

ב-1947, כאשר התחילו קרבות מלחמת העצמאות ועוד לפני הקמת המדינה הצטרף לגולני. במהלך הקרבות לשחרור טבריה החל המשוריין שלו לעלות בלהבות והוא ניצל ממוות רק בזכות מנחם גולן (לימים מפיק הסרטים ובמאי) אשר הצליח להוציאו מהמשוריין ולהצילו ברגע האחרון.

 

טייס

 

בצילום : סא"ל עופר במדי נספח אווירי בלונדון 1967




 

עם הקמתו של חיל האוויר הישראלי היה עופר מראשוניו. הוא היה בוגר קורס הטיס הראשון שהחל והסתיים כולו בארץ (קורס טיס מס' 3 - 12/4/51) ובכך הצליח לדבריו "לממש את השבועה שנשבע שש שנים בדיוק קודם לכן" בעת שיצא ממחנה הריכוז הנאצי. בהמשך הפך עופר למדריך טיסה ושימש כטייס וכמפקד טייסת התובלה הראשונה של חיל האוויר, טייסת 103, שכונתה "טייסת הפילים". הוא אף היה זה שהלחין את המנגינה להמנון הטייסת.

 

במבצע קדש, ב-1956, היה עופר הטייס המוביל של הרביעייה השנייה של מטוסי DC-3 דקוטה, מהם צנחו לוחמי חטיבת הצנחנים על יד מעבר המיתלה. ב-1963 התמנה למפקד הטייסת. ב-1966 נשלח לבריטניה שם כיהן כנספח אווירי של צה"ל בשגרירות ישראל וב-1969 השתחרר מצה"ל בדרגת סגן-אלוף.

 

לאחר שחרורו מונה עופר לקברניט באל על ובכך עסק עד פרישתו לגמלאות. הוא היה בין מדליקי המשואה לזכר ששת המליונים, בשנת היובל למדינה. בשנת 2003 הוא נפטר ממחלת הסרטן.

 

מקור וקרדיט : ויקיפדיה בעברית


השבת השחורה של יהודי רומא , 16 באוקטובר 1943

  סיימתי לקרוא את הספר   16 באוקטובר 1943 / ג'אקומו דבנדטי (מאגנס), ודליתי מתוכו כמה קטעים על אימהות איטלקיות יהודיות שניצודו עם ילדיה...