"ילדותי": סיפורו של הילד ששרד את השואה כדי לספר

 

יצחק וולסטר 

את הסיפור לא מתחיל יצחק בגירוש למחנות הריכוז באוסטריה, אלא בתיאור של מה שאבד לו – ילדותו בעיר סגד שבהונגריה. הילדות הזאת, על אף התום והתמימות שבה, תובלה כבר באנטישמיות רבה מצד האוכלוסייה הלא יהודית סביבם.

"תקופת השואה", כך הוא כותב,  "לא התחילה בשעה שהגענו אל שערי מחנות הריכוז. היא התבשלה ונרקמה מאז תולדות העמים, לכן אני מביא את זיכרונותיי עוד מאז שנאלצתי להילחם מול ה"שייגעצים" ההונגרים שארבו לי בסמטאות בגיל שמונה."

וזה כנראה המסר החשוב ביותר שמבקש יצחק להנחיל לקוראיו. מסר שהוא חוזר עליו שוב ושוב ושוזר אותו בסיפור הצלתו המדהים.

הוא נולד בהונגריה בעיר סגד בשנת 1931. הגרמנים נכנסו להונגריה ב-1944 אבל הצרות, כאמור, החלו כבר קודם. ב-1942 אביו נלקח לפלוגות עבודה. הוא לא חזר משם. יצחק נשאר אצל סבתו ומשפחתה. עם הפלישה הגרמנית הועברו כולם לגטו, ומשם – לרכבות לאושוויץ.

הנס הראשון קרה ליצחק כבר בנסיעה הראשונה ההיא. בתחנת הרכב חנו שתי רכבות – אחת ארוכה וגדולה שמחוז חפצה אושוויץ והשנייה קטנה יותר שנסעה לאוסטריה. אחד מעובדי הרכבת רצה להקל על הקטר של הרכבת הגדולה. הוא לא ידע לאן נוסעות הרכבות והעביר כמה קרונות מהרכבת הגדולה אל הקטנה, וכך ניצלו חייו. הוא הגיע למחנה שטרסהוף בקרבת וינה. במקום למחנה השמדה הוא הגיע למחנה עבודה.

לקראת סוף המלחמה הוא עבד בבית חרושת לייצור מוצרים מתפוחי אדמה. כמעט כל עובדי המפעל היו שבויי מלחמה צרפתים. עד-מהרה הם התיידדו איתו. הגרמנית של יצחק הייתה טובה והוא שימש להם כמתורגמן. באחד הימים הפציצו בעלות הברית את העיירה. הייתה זאת הפצצת שטיח שכיסתה את כל השמיים בגשם של פצצות. הגרמנים הוציאו את כל השבויים ליער הקרוב שליד המפעל, ורק את היהודים סגרו בצריף. האסירים בצריף היו בטוחים שזה הסוף, אבל אחד השבויים הצרפתים, מסגר שהכיר את יצחק, רץ ופתח להם את הדלת. הם קפצו ורצו החוצה ליער.

כיוון שבעלות הברית החריבו את המפעלים באזור לא הייתה להם עבודה. היה מובן שמי שלא עובד – דינו מוות. הצרפתים שאהבו אותו – הוא היה רק בן 13 אז – ארגנו מבצע הצלה. הם אירגנו לו מדים של הנוער ההיטלראי וסידרו לו מקום עבודה בבית החולים של העיר במסווה של מתנדב. אבל כעבור שבועיים הוא נתפס. מנהל המחנה תפס אותו ברחוב והביא אותו לתחנת רכבת, כשהוא מורה לשני חיילים לשמור עליו.

יצחק לא פחד מהמוות כפי שפחד מהעינויים שיהיו מנת חלקו. הוא סרק במבטו את התחנה וגילה בצידה המרוחק רכבת שעמדה לצאת. הוא החליט לנסות להימלט אליה. כשהוא רץ, החיילים ירו לכיוונו אבל הרובים הצ'כים שלהם היו מאיכות ירודה והם לא הצליחו לפגוע בו. הוא  נתלה על הרכבת כשהיא כבר התחילה בנסיעה. כשהוא קפץ לתוך אחד הקרונות הוא הופתע למצוא שם יהודים לבושים במדי אסירים. הוא היה לבוש עדיין במדי ההיטלריוגנד, והם רצו לזרוק אותו מהקרון. אבל הוא הצליח לשכנע אותם ביהדותו, וכך המשיך איתם בנסיעה עד לסופה.

יעדה של הרכב הזו היה טרייזנשטט. העיר התפרסמה שנים קודם לכן כמחנה לדוגמה שהקימו הגרמנים כהצגה עבור הצלב האדום והתקשורת העולמית, אבל עכשיו היא הייתה ריקה לגמרי. לקראת סוף המלחמה, כשכבר ברור היה שהגרמנים עומדים להפסיד בה, אייכמן חשב שאם יכניסו את כל היהודים למחנה ריק בלי אוכל – הם ימותו לבד. שבועיים-שלושה שהו שם האסירים היהודים עד שבאו הרוסים ושיחררו אותם.

לאחר שסקר עבורנו את סיפור ההישרדות שלו ממעוף הציפור, שאלנו את יצחק על הערך החינוכי-לאומי שכתב עליו בפוסט שפרסם, ועל כך הוא עונה: "הפכתי להיות סופר בזמן האחרון. כתבתי כבר שמונה ספרים. ספר זיכרונותיי האחרון הוא סוג של חידוש של ספרי הראשון, שנכתב בצורת רומן. כתבתי את הספר מחדש כיוון שאני מעוניין שיתפרסם ויגיע לכל הדורות – לנוער של ימינו ולדורות העתיד. עשיתי זאת במטרה שילמדו את המצב של השואה, שלא מדובר ברגע מסוים במחנה או בתקופה היסטורית – השואה נמצאת בכל העולם. היהודים צריכים לדעת שהמקום היחיד שיש להם זה פה, בארץ."

מקור וקרדיט: בלוג הספרייה הלאומית

 

טובה קלינגר , שהייתה ילדה בשואה מעלה את סיפורה המרגש מהשואה באמצעות תיאטרון בובות

 

 

מאת: קיץ ברבנר

סיפורה האמיתי של טובה קלינגר, עורכת  לשעבר ב"קול ישראל", הופך להצגת תיאטרון בובות. טובה ואימה, זיסל קלינגר שבתוך שתיים עשרה שנים חייה משתנים לגמרי: היא מתאלמנת, עוזבת עם בנה את משפחתה ואת פולין, בורחת לסיביר ומקימה שם משפחה חדשה, שוהה שנתיים במחנה עקורים בגרמניה ולבסוף מגיעה לארץ ישראל.

ספרי לי על ההצגה
"ההצגה היא באמת הגשמת חלום. הרבה סיפורים סופרו, בייחוד על ידי אימא שלי מתקופת המלחמה, היה אבל הסיפור הגדול שבעצם הוא לא בדיוק סופר, הוא נאמר אינספור פעמים עד שהוא נצרב בתודעה של כולנו כבני הבית. הסיפור היה שאמי, כאלמנה צעירה עם ילד בן שש, ברחה מהעיר האהובה עליה, אז קראו לה דנצינג, היום קוראים לה גדנסק. היא הייתה בעיקר מיושבת על ידי גרמנים והמפלגה הנאצית השתלטה מהר מאוד. יום בהיר אחד, אח שלי בן השש חזר מבית ספר כאשר ילדים גרמנים התנפלו עליו, ואת הילד בן השש הזה היכו מכות רצח וצעקו לו את המשפט 'יהודי מלוכלך'".

"הוא בא כולו בוכה הביתה עם בגדים קרועים, כשהוא צועק לאימא שלי 'אני לא רוצה להיות יהודי'. אימא שלי הבינה שזה הזמן לברוח, והיא ברחה בהתחלה לאחותה בלודג'. לתמימותה, היא חשבה שאולי היטלר לא יגיע לשם, אבל הוא הגיע. לאחותה היו שתי בנות, אחת בת 15, השנייה בת 18, והייתה לה חנות ירקות, היא הייתה אלמנה גם", היא מספרת.

עוד היא מוסיפה: "אז היטלר הגיע גם ללודג' ואימא שלי הבינה שצריך להמשיך ולברוח. היא אמרה לאחותה, 'אני לא נשארת כאן, אני בורחת לרוסיה', כי היה חלון קטן שסטלין אפשר ליהודים להיכנס לרוסיה, והיא לקחה את אח שלי, את בנה הבכור, והיא אמרה לאחותה 'קחי את שתי הבנות ובואי איתי'. האחות סירבה, היא אמרה 'אני לא יכולה לעזוב את החנות, ממה נתפרנס? אבל את יודעת מה, את יכולה לקחת את הבנות שלי'".

היא המשיכה לספר על אמה: "אימא שלי הייתה אלמנה עם ילד קטן והיא אמרה 'איך אני יכולה לקחת את הבנות שלך? אני לבד. אני לא יודעת לאן אני בורחת, ואם יקרה להן משהו?' והיא סירבה. כמובן שהיא לא יכלה לתאר לעצמה שהיא תחזור אחרי המלחמה ללודג' ולא תגלה איש מהמשפחה שלה, כולל כמובן גם שתי הבנות ואחותה. זה היה הפצע הגדול של אימא שלי כל ימי חייה".

"הסיפור הזה היה חלק מהחיים שלי, ואני הרגשתי שאני צריכה באיזושהי דרך לספר את הסיפור הזה, ציינה קלינגר והוסיפה: "כשיצאתי לפנסיה, הלכתי להחזיר לי אהבות ישנות. אז הלכתי לאמנות, לתיאטרון, והתגלגלתי לתיאטרון בובות, ואהבה גדולה פרצה ביני לבין הבובות. כשלמדתי בבית הספר של דבורה צפריר, הכרתי את אלית בבר שהיא בובנאית, והיא העבירה קורס בשם 'איך לספר סיפור עם בובה', וכששמעתי את המשפט הזה, הבנתי שמצאתי דרך איך לספר את הסיפור של אימא שלי".

את למעשה לבדך על הבמה כאשר יש בובות
"יש שתי בובות גדולות, אחת של אימא שלי, ואת אחי בן השש-השמונה שליווה אותה, שהוא כמובן ילד קטן".

מקור וקרדיט : קיץ ברבנר ( לכתבה המלאה)

0

"לא רציתי לעזוב את פולין כי אמא אמרה שתבוא לקחת אותי, אבל היא לא באה"

 

זהבה מוסקוביץ' שרדה את השואה בפולין, אך לא זכתה לקבל ולו פיסת מידע על עברה ועל משפחתה 

 

זהבה מוסקוביץ' נולדה בפולין בזמן המלחמה. אימה ברחה יחד עם משפחתה ומאז נותרה זהבה לבדה - בלי אף פיסת מידע על השורשים שלה. היא לא יודעת באיזה תאריך בדיוק היא נולדה, אבל לפני כחודש היא ציינה את יום הולדתה, כשלצידה הדוגמנית שביט ויזל, שהגיעה לשמוע מקרוב את קורות חייה במסגרת פרויקט "מעלים זיכרון" של Meta וארגון "לתת". פרויקט שרץ זו השנה השלישית ונועד להנגיש את סיפורי הגבורה לדור הצעיר בדרך שבה הוא רגיל היום לצרוך תוכן -  דרך הסטורי. 

"הייתי רוצה להגיד לילדה הזאת שאני אוהבת ושלא צריך לכעוס יותר", זהבה מספרת וכשהיא משיבה לשאלה מה לדעתה עזר לה לשרוד את השואה היא אומרת בקול חנוק: "הייתי חזקה". מבית היתומים נאספה זהבה על ידי אישה בשם חסיה, שלקחה ילדים יהודים תחת חסותה, במטרה להביא אותם בסופו של דבר ארצה. 

 

"היינו שם הרבה ילדים", היא נזכרת. "שם קיבלנו בפעם הראשונה לאכול לחם. בהתחלה חטפנו את הלחם שנתנו לנו. היינו מחביאים מתחת לכריות, עד שהרגיעו אותנו: 'תמיד יהיה לכם לאכול'". כששביט שואלת את זהבה מה היה החלום שלה באותה תקופה, היא עונה כמעט בלי לחשוב: "למצוא אמא". משם המשיכה את המסע לגרמניה, בעודה מחכה יחד עם שאר היתומים לסטריפקטים לעלות לארץ. "שם פגשתי את ראומה ויצמן. יש לי זיכרונות מאוד טובים משם. בריכת שחייה, זו הייתה הפעם הראשונה ששחיתי, שחגגתי חנוכה". 

 

לפני פרוץ מלחמת השחרור הגיעה זהבה לארץ. "עמדנו על הרמפה, במקום שממנו שלחו את הירקות, עמדנו שם בשורה ואנשים באו ובחרו". היא מתכוונת שבחרו בה לבת. משפחה מאמצת ממושב בית יצחק אספה אותה אליה והעניקה לה הזדמנות לחיים חדשים בישראל. חלומה סוף סוף התגשם והיא מצאה אמא. "כשהייתי בפולניה לא רציתי לנסוע, כי אמא אמרה שתבוא לקחת אותי. אבל היא לא באה. פה קיבלתי אמא שטיפלה בי. לא יכולתי לבקש אמא טובה יותר. היא נתנה לי מכל טוב". 

 

בבית יצחק הקימה זהבה משפחה, והביאה לעולם שני ילדים וארבעה נכדים. "זה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות. אלה האוצרות שלי, אני עשירה, הנכדים שלי". בפנייה לדור הצעיר היא אומרת: "פה בארץ שלנו אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים ולהגיע עד השמים". את יום הולדתה מציינת זהבה בתאריך שבו נולדה האמא שגידלה אותה, מתוך כבוד והערכה והמון אהבה. 

לכתבה המלאה

סיפור החיים של הילדה שושנה וייס בגטו מוגִילב בטְרַנְסנִיסְטרִיָה

אני שושנה וייס, הילדה המפונקת של משפחתי, נקלעתי בעל כורחי למסלול חיים בגטו מוגִילב בטְרַנְסנִיסְטרִיָה - בגיל שבו ילדים לומדים בבית הספר היסודי.

לא זכיתי ללמוד, שכן, כבר ביומי הראשון בכיתה א' גורשתי מבית הספר.

נלקחנו לטְרַנְסנִיסְטרִיָה ושם, לצד משפחות יהודיות נוספות, נכלאנו בגטו מוגילב.

אבי צבי הרמן נשלח לעבודות כפייה ואנו נותרנו - אמי חנה, אנוכי ואחותי הקטנה, בת הארבע, שלומית. סביבנו רעב וחולי.

עד מהרה, אמי ואחותי חלו בטיפוס ואנוכי עמסתי על כתפי את המאבק להישרדות המשפחה.

יום יום, במשך השנים בגטו, הייתי מתחמקת מחוץ לגטו, מתדפקת על דלתות זרים ומחליפה את מעט החפצים שעוד היו, תמורת פת לחם.

וכשנגמרו החפצים?

 הייתי הולכת, ילדה קטנה, בת שמונה, ומציעה עצמי כעזרה במשק הבית, לאנשים זרים.
שעות של עבודה קשה ולו רק על מנת להביא לחם לאמי ואחותי.

מצבה של אחותי החמיר והיא נלקחה לבית החולים.

יום יום הייתי מתגנבת בחשאי לבית החולים, כדי לשמור על אחותי ולעודד אותה בבדידותה.

יום אחד, בהגיעי לבית החולים, סירבה האחות האוקראינית להכניס אותי.
בכיתי, נזרקתי על הרצפה ולבסוף הוכנסנו, דודתי ואני, רק בכדי לגלות את אחותי בחדר המתים על ערימת הגופות.

דודתי, החביאה את גופה הקטן מתחת למעיל וברחנו אל מחוץ לבית החולים.

גילינו כי עוד נותרה בה נשימה והצלחנו, בתנאים לא תנאים, להשיבה לחיים.

אנו היהודים, היינו אוכלוסייה אזרחית, בעיקר זקנים, נשים וטף.

יהודים של חול ושל שבת, ולא יכולנו לאחוז בנשק ולהילחם ברומנים, בגרמנים ובעוזריהם.

היום יום שלנו הפך למאבק הישרדות מתמשך לאור מעשי הרדיפות והרצח  ובתוכו גילויי התנגדות וגבורה.

כך, דודי, שהניח תפילין בחשאי ומשנתפס, נזרק למימי הדנייסטר.

כך אמי, עם התקרבות החזית וההפגזות מעלינו, בריצת אמוק אל מחוץ לגטו, בניסיון להימלט מגורלנו, נשכבה עלי ועל אחותי בכדי להצילנו מאש הפגזים.

כך הרופא היהודי, שרץ בעת ההפגזות, לסייע ליהודים שנפגעו ונהרג בעצמו.

פיסות חיים. סיפורים רבים, קטנים אך גדולים, המעידים על רוח האדם וגבורתו.

המעידים על היכולת להתרומם מאשפתות בכדי לסייע, בכדי לעזור, בכדי להציל ובכדי לשמור על צלם אדם, בתנאים לא אנושיים.

ניסו להשמידנו אך ניצחנו, כי רוחנו לא נשברה.

ויכולנו להם, לגרמנים ועוזריהם.

כנגד כל הסיכויים שרדנו.

זכיתי לעלות ארצה, נישאתי לברוך אריה ז"ל, ניצול שואה מהונגריה, יחד הקמנו בית בישראל, ומשפחה לתפארת.

הפכתי למורה ואשת חינוך. אני, שגורשתי מכיתה א, העמדתי דורות של תלמידים, אותם חינכתי לאהבת האדם ואהבת הארץ.

אני עומדת כאן לפניכם בערב המיוחד הזה וקוראת לכולנו להתלכד ולהתאחד, לשמור על עמנו ומולדתנו – כי אין לנו ארץ אחרת.

שושנה וייס

שושנה וייס נולדה ב-1934 בווטרה דורנה שברומניה. בשנת 1941 גורשו שושנה ומשפחתה לטרנסניסטריה. עם שילוחו של אביה לעבודות כפיה, שושנה, בת השבע, לקחה על עצמה את עול פרנסת אמה החולה ואחותה הצעירה. כשחלתה אחותה ואושפזה, הייתה שושנה מתייצבת יום יום בבית החולים, על מנת להשגיח עליה ולעודד את רוחה.

באחד הימים הודיעה לה אחות בית החולים כי אינה יכולה להיכנס, משום שאחותה נפטרה. בסיוע דודתה, הגיעו השתיים לחלץ את גופתה של שולמית מחדר המתים, בכדי לגלות כי היא עדיין בין החיים. בכך הצילה שושנה את אחותה ממוות וודאי.

בתום המלחמה שבו בני המשפחה לביתם. שושנה, שלא יכלה לשאת את האנטישמיות, עלתה ארצה לבדה בשנת 1948. אמה ואחותה נשארו מאחור, על מנת לנהל מאבק בן 11 שנה, לשחרורו האב ממאסר, אליו נשלח בהיותו ציוני.

שושנה סיימה את חוק לימודיה והפכה לאשת חינוך, היום מתנדבת בארגון עמך ובתיכון אורט ליבוביץ בנתניה בו מטפחת תלמידים קשיי יום והתנהגות.

 

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 

"דומע בחלון הרכבת": סיפורו של בן ה-13 שנספה בשואה הפך לציור ...

 

גאבור ארדש מבודפשט הסתתר מפני הנאצים בחדר קטן וצפוף, במשך שישה חודשים יחד עם בני משפחתו. כשיצא לרגע בשביל להתאוורר הוא נתפס, נרצח וגופתו הושלכה לנהר. שנים אחרי מילים שכתב הולחנו לשיר, וכעת סיפורו מוצג באיורי חול....

גאבור ארדש בן 13, כתב את שיריו במקום מחבוא בבודפשט. הוא היה סגור בחדר קטן, ללא חלון, במשך שישה חודשים, יחד עם אמו, סבו וסבתו. לאחר שהות ממושכת יצא מהמחבוא כדי לנשום אוויר ואמו רצה אחריו. הם נתפסו על ידי אנשי צלב החץ שירו בהם והשליכו את גופותיהם לנהר הדנובה. במקום המסתור נשארו הסבא והסבתא האומללים של גאבור. הם אספו את הפתקים עליהם כתב את שיריו ואיגדו אותם לכדי ספר שירים.

טל סונדק החליט להנציח את אחותו שנפטרה ביום השואה לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. לאחר מותה, יום השואה קיבל משמעות חדשה עבור סונדק שהחליט להנציח אותה באמצעות טקסטים של משורר צעיר שנספה בשואה. הוא קרא את ספרו של גאבור אֵרדֵש לאחר שהלחין את שיריו של גאבור, סונדק חיפש נציג ממשפחתו של הנער בארץ. להפתעתו גילה את מריאן מילר (בת דודתו הראשונה של גאבור) ששרדה את השואה כשהייתה ילדה ולימים היא זו שהוציאה את שירי בן דודה לאור. השיר מלווה בציורי חול של אילנה יהב שאיירה את סיפורו של גאבור.

לכתבה

"דומע בחלון הרכבת": סיפורו של בן ה-13 שנספה בשואה הפך לציור ...

דליה גבריאלה קורנבליט , בת 4 , הוברחה בשק תבן מגטו ורשה

 

אימו של עברי לידר, דליה, נולדה בוורשה בשנת 1938. כילדה בת ארבע היא הוברחה מהגטו על ידי אביה שנרצח מאוחר יותר באושוויץ. דליה התאחדה עם אמה רק לאחר המלחמה.

"אמא שלי, דליה גבריאלה קורנבליט, נולדה בשנת 1938 בוורשה. בגיל שלוש וחצי אבא שלה, סבא שלי, הכניס אותה לשק תבן שהונח על גג עגלת הלחם והבריח אותה מגטו ורשה."

שה ואמו של המוזיקאי עברי לידר , הייתה בת 4 בספטמבר 1942, כשראתה את אביה צ’סלב (צדוק) בפעם האחרונה. הוא הכניס אותה אז לשק תבן, הדריך אותה כיצד לשמור על דממה והצליח להבריח אותה על עגלה רתומה לסוסים מחוץ לגטו ורשה, שבו בילתה את שנות ילדותה המוקדמות. לאחר שהוברחה מהגטו, הסתתרה דליה בדירתה של נוצרייה רווקה בוורשה, שם אימצה את השם הבדוי דנוטה ויטולין. אביה נרצח במחנה ההשמדה אושוויץ.

באוקטובר 44’, בזמן ההפגזות על ורשה, הופצץ הבניין שבו שהתה דליה, אך ברגע האחרון היא חולצה על ידי שכן. הנוצרייה שהחביאה אותה נהרגה בהפגזה. לאחר שהות בת כמה חודשים במחנה פליטים התאחדה דליה עם אמה.

בשנת 1948, לאחר שטופלה בבית הבראה לילדים ניצולים, נסעו דליה ואמה לשוודיה ובהמשך עברו לארגנטינה. בשנת 1953, כשהייתה בת 15, עלתה ארצה והגיעה לקיבוץ ניר עם. לימים נישאה לאשר והתיישבה בקיבוץ גבעת חיים איחוד, שם עבדה במתפרה. בשנת 1978 עזבה את הקיבוץ ושימשה מנהלת המתפרה ומעצבת התלבושות של להקת בת שבע במשך כ־15 שנים. לדליה ואשר נולדו שלושה ילדים: עמיאל, רעיה ועברי.

מקור1

מקור 2

 

איך עוצרים עיטוש במסתור מאחורי הארון ?

 

 אביה של חווה ניסימוב, סוחר בדים, מת בגטו ממחלת הטיפוס. "הרבה שנים הייתי בטוחה שאני הרגתי אותו. גם אני הייתי חולה ואבא טיפל בי, ואולי אני זו שהדבקתי אותו בטיפוס. אחרי שנפטר אני זוכרת את אימא שלי אומרת: 'את תוכלי לדבר אליו, אבל הוא לא יענה לך'. כעסתי, כעס תמים של ילדה בת שלוש, למה הוא לא עונה לי? שנים הסתובבתי עם אשמה. בכלל, האשמה הייתה שם תמיד ברקע. למה מיליון וחצי ילדים מתו ואני לא? איך יכול להיות שאני יותר טובה מהם? תמיד חשבתי שאני רעה, וגם בפורים התחפשתי לדמויות רעות, מכשפות ומפלצות".

זיכרון נוסף שלה הוא מימיה האחרונים בגטו. "הייתה אקציה, והגרמנים פקדו על כולם לרדת לרחוב. אימא שלי, אישה חכמה ומעשית, החליטה שלא לרדת. היא הפכה את הבית ואת הרהיטים וזרקה בגדים על הרצפה, כך שהדירה נראתה כמו תוהו ובוהו. היא החביאה אותי בכוך כלשהו, וגם היא עצמה הסתתרה מתחת לערימת סמרטוטים. כשהגרמנים באו, למזלנו בלי כלבים, הם ראו את הבלגן ודילגו על הדירה שלנו. אני עוד זוכרת את רגלי הגרמנים מתוך המחבוא. ניצלנו בזכות התושייה של אימי".

אחרי האקציה, כשניסימוב בת שלוש וחצי, אימה ברחה איתה מהגטו, יחד עם קבוצת יהודים. "בהמשך אימא חזרה אל הגטו כדי להוציא משם את אבא שלה, חסיד גור מבוגר. היא הבריחה אותו אל הצד הארי, אבל כשהגיע פסח סבא אמר שהוא לא מוכן להיות בין גויים בחג. הוא רצה לאכול מצות ולהיות בין יהודים, והחליט לחזור אל הגטו. זמן קצר לאחר מכן הגרמנים שרפו את הגטו והוא נספה".

לאחר הבריחה מהגטו הסתתרו האם והבת במשך תקופה קצרה אצל משפחה פולנייה, עד שהם הודיעו להם שהסכנה גדולה מדי והם לא יוכלו להמשיך לתת להם מחסה. "אימא שלי החליטה לזייף מסמכים. היא הייתה בלונדינית וגבוהה, בעלת מראה ארי, אבל לי היה שיער שחור. אימא הושיבה אותי על השולחן, חמצנה לי את השיער לבלונד, ענדה על צווארי צלב ולימדה אותי להצטלב. היא אמרה לי 'עכשיו את ילדה פולנייה. מהיום את לא חוה אולטשילר אלא אווה אולנסקה. תזכרי את זה'. לא הבנתי למה מחליפים לי את השם ואת השיער. שוב חשבתי שזה בגלל שאני רעה".

איך עוצרים עיטוש

אחרי שחוה הפכה לאווה, היא הוכנסה אל תוך שק וקיבלה הוראות: לא לדבר, לא לבכות, לא להשתעל. היא הובאה אל ביתם של ווז'יניאץ וברוניסלבה ולצ'אק, פולנים שהיו ידידים של הדודים שלה. באותו זמן אימה ברחה דווקא לגרמניה במסווה של אישה פולנייה, ועבדה שם כמנקה. "מהזמנים הללו אני בעיקר זוכרת רצף פעולות – להסתתר, לשתוק, ללכת. רגשות אני לא זוכרת. כמעט בכל לילה חלמתי על מריבה עם אימא שלי. אני זוכרת שהרטבתי במיטה והפולנייה כעסה על זה, כי היה חורף והיא אמרה שהיא לא יכולה לייבש את הכביסה".

היא הורשתה להסתובב בבית, אך ברגע שנכנסו שכנים מיהרה להסתתר מאחורי ארון גדול, לעיתים שעות ארוכות. יחד איתה הסתתרה גם אישה יהודייה מבוגרת יותר. "כשהייתי צריכה להתעטש היא לימדה אותי פטנט איך לעצור את העיטוש בעזרת שפשוף האף כך שהאפצ'י 'חוזר אחורה'. עד היום יש לי הרגל לשפשף את האף בתיאטרון. ליהודייה הזו היה כסף ולכן גם היו לה קוביות סוכר, אבל היא סירבה לתת לי. הייתי צובטת אותה כי ידעתי שאסור לה להשמיע קול, ואז היא הייתה נכנעת ונותנת לי מהסוכר שלה. זאת הייתה פעולה הישרדותית"

מקור וקרדיט

חוה ניסימוב , בת 4 , שלוש שנים מסתתרת מאחורי הארון

 

ילדה משם", מאת חוה ניסימוב.

"כשחוה ניסימוב  הייתה בת שלושה חודשים פרצה מלחמת העולם השנייה. היא הייתה בגטו ורשה, אביה נפטר מטיפוס והיא נשארה רק עם אמה, כל המשפחה עזבה אט אט את הגטו ברכבות ואמא שלה לא הסכימה ללכת לרכבות, והתחבאה איתה בכל מיני מקומות עד שזה כבר נהיה בלתי אפשרי. כשחוה הייתה בת שלוש אמה מסרה אותה לכפרייה נוצרייה, עד שתיגמר המלחמה.

"שם, אצל הכפרייה הזו, היא לא יצאה מהבית שלוש שנים, עד גיל שש. חלק ניכר מהזמן היא הסתתרה שם מאחורי הארון, שעות, ימים, תחשבי מה זה, ילדה בת ארבע, חמש. מדהים. אמא שלה, שהתחזתה לפולנייה ועבדה בגרמניה, שמרה איתה על קשר רציף, אבל בסוף המלחמה דווקא הדודה באה לקחת אותה, לא האמא, וזה מין אנטי קליימקס, כי זה לא שהיה שם איזה ריוניון הוליוודי. הן היו ממש מרוחקות וזרות זו לזו. חוה בעצם עלתה לארץ לבד בספינת מעפילים, ואמא שלה, חיה בנפרד ממנה בארץ".

מקור

ניסימוב נזכרת באותם רגעים שנאלצה להתחבא ברווח שבין הארון הגדול לקיר. "כשהיו באים שכנים, חברים או בני משפחה אחרים, הייתי צריכה להסתתר שם עם עוד אשה יהודייה שהיתה אתנו בבית", מספרת ניסימוב, "לפעמים זה נמשך שעות, לפעמים ימים, וכל מה שאני זוכרת הוא שלאשה היו קוביות סוכר שהיא היתה אוכלת ולא נותנת לי. הייתי צובטת אותה חזק כדי שהיא תיתן לי קובייה אחת"

מקור

 

"ברחנו מהגטו בוורשה ובתוך שק העבירו אותי לכפר", מספרת ניסימוב ל"ידיעות אחרונות". "הייתי בת שלוש וחלק גדול מהזמן הסתתרתי מאחורי הארון.

את התמונה הזו אמא שלי שלחה מגרמניה לאישה הפולנייה שהייתי מוסתרת אצלה שלוש שנים. חשבתי אז שהיא שכחה אותי. אמא שלי ניצלה, אבל מגיל שלוש והלאה לא גדלתי איתה יותר. לתמונה הזו יש משמעות מאוד גדולה בשבילי, כי אני יודעת שאמא התגעגעה וזכרה אותי".

ניסימוב מספרת כי בימים האחרונים קיבלה הודעה מהנכד של אותה פולנייה שהסתירה אותה ובה תמונה של אמה מהגטו. האם עברה מפולין לגרמניה כדי לעבוד והותירה את חוה הקטנה מאחור. במשך שנים חשבה ניסימוב שאמה שכחה ממנה. "הרבה פעמים חשבתי שאמא שלי לא אהבה אותי", היא מספרת. "לקבל כזה פתק זה משהו ממש גדול. בצד אחד הייתה תמונה ובצד השני כתוב 'לילדה החמודה שלי, מזכרת נצח. אמא'. זה מרגש מאוד".

אמה של ניסימוב הגיעה בסופו של דבר ארצה, אולם השתיים לא היו בקשר אחרי המלחמה והיא גדלה בקיבוצים ובכפרי נוער. "זה מרגש בטירוף", היא אומרת. "לא הצילום כמו מה שכתוב מאחוריו. לא ייאמן שהכל קורה ממש עכשיו".

 

  מקור וקרדיט :

עיתון ידיעות אחרונות,  2017

הילד שאול לובוביץ , בן 7 , מסתתר בדיר חזירים

 

שאול לובוביץ' לבית בלכר נולד ב-1934 בברסלב (היום בבלרוס). אביו יצחק בלכר היה סוחר בקר ואמו בתיה הייתה פקידה בבנק. לשאול הייתה אחות צעירה ממנו ושמה בלומה.

בקיץ 1941, שבועות אחדים לאחר הכיבוש הגרמני, נרצח האב יצחק בעת שהועסק בעבודות כפייה. עם ריכוז היהודים בגטו באפריל 1942 נאלצה המשפחה לעבור עם משפחות נוספות לבית הסב. ביום חיסול הגטו נכנסו בני המשפחה עם עוד מכרים ושכנים למסתור שנחפר מתחת לאסם.

לאחר ימים אחדים גילו הגרמנים את המסתור וריכזו את המסתתרים בבית ספר. בעלה של דודתו של שאול, זוסמן, שיחד את אחד השומרים כדי שיאפשר להם לברוח. אמו של שאול החליטה להישאר עם בתה בת השלוש. "היא לא רצתה להמשיך לחיות לאחר מותו של אבא", אומר שאול. דודתו של שאול, חנה, ובעלה זוסמן ברחו עם שאול בן השמונה, עם אחד מבניהם, אריה בן החמש, ועם עוד משפחה. את משה, בנם בן השלוש, נאלצו להשאיר מאחור. בעת הבריחה שמע שאול יריות. הוא הבין שאמו, אחותו בלומה ובן דודו משה נרצחו. "הבנתי שנשארתי לבדי בעולם", הוא אומר.

הבורחים פנו לאיכר סטניסלב סאקל, וזה הסתיר אותם בדיר חזירים. כשהחלה שהותם לסכן אותו, נאלצו לעזוב. במשך חצי שנה הם נדדו בין הכפרים וישנו בשדות, בתעלות פתוחות ובין שיחים. בתקופה הזאת היה שאול פצוע ומלוכלך, וראשו היה מלא כינים. הדוד זוסמן עבר מכפר לכפר וחיפש לחם למשפחה. לאחר נדודים רבים מצאו הארבעה אסם תבואה והסתתרו בתוך הקש. אחרי כמה חודשים גילה אותם בעל האסם. זוסמן שיחד אותו כדי שלא יסגיר אותם והלך לחפש פרטיזנים. חנה ושני הילדים נשארו במסתור עד שהאיכר סטניסלב סאקל מצא אותם והביאם לחווה שלו. לימים הוענק לסאקל אות חסיד אומות העולם. זוסמן חזר ולקח את המשפחה לקבוצת פרטיזנים ביער. "גרנו במבנה ארעי שנקרא זימלנקה", מספר שאול. "היו שם עוד משפחות עם ילדים. הייתה תחושת ביטחון. לא חסר שם אוכל".

עם שחרור ברסלב ביולי 1944 שבו שאול ומשפחת דודתו לעיר, שהייתה בשליטה סובייטית. הוא החל ללמוד בבית הספר, אך עד מהרה גרמה האנטישמיות לבריחת בני המשפחה. תחילה הם ברחו לפולין, ומשם המשיכו לגרמניה. הם שהו במחנות עקורים, בהם אשווגה וברגן-בלזן, וכעבור זמן עברו לצרפת. ב-1949 הגיעה המשפחה לישראל ושאול אימץ את שם המשפחה של דודיו – לובוביץ'.

שאול התחתן עם נחמה, שנהרגה ב-1995 בפיגוע התאבדות בקו 20 ברמת גן.
לשאול ולנחמה ז"ל שני ילדים ושלושה נכדים.

מקור וקרדיט : אתר האינטרנט של " יד ושם"

 

סא"ל הראל משה, פעוט במסתור בשואה, טייס קרב ומפקד טייסת

 

 בשואה

 נולדתי בוורשה ב- 30/5/1940 לאבי, צבי (הירש), ולאימי הינדה סקוברונסקי, בעיצומה של המלחמה, כשפולין הייתה כבר תחת הכיבוש הנאצי. אימי ואבי היו בעלי חזות ארית מובהקת, כחולי עיניים ושיער בלונדיני, שהצליחו להינצל ממעצר בגטו, וגרו בחדר שכור קטן אצל מכרה פולניה. במהלך 1942 חששה אימי מהסגרה ע"י פולנים, שיכלו לדרוש ממני - ילד קטן להוריד מכנסיו כדי לחשוף יהדותנו, לכן העבירה אותי למשפחה פולנית בכפר מחוץ לוורשה. אימי שבאה לראות אותי בכפר, ידעה שלא תוכל להישאר איתי, והתאפקה בגבורה מלחבק ולנשק אותי – תינוק בן שנתיים, כדי לחסוך ממני את טראומת הפרידות. 

אבי החליט לנסות ולברוח מזרחה לרוסיה, אך נתפס ונרצח ע"י הנאצים. 

ב-1943 הכריזו הגרמנים על כוונתם לשחרר יהודים בעלי דרכונים זרים (בייחוד דרום אמריקאים) וקראו להם להתאסף במלון "פולסקי". מתוך כ- 3500 יהודים בחרו כ- 243 להצהיר על קשר לפלסטינה ויועדו להחלפה עם הטמפלרים הנאצים שהיו שבויים בארץ ("הרשימה הפלסטינית"). אימי שהייתה בארץ לפני המלחמה במסגרת הכשרה של תנועת "גורדוניה", התנדבה יחד איתי לקבוצה זו. 243 היהודים האלה היו היחידים שניצלו. שאר היהודים הובלו ישירות למחנות השמדה. אנחנו הועברנו ברכבת וברגל למחנה ברגן בלזן שבגרמניה, בו היינו במעצר במשך כשנתיים (15.7.1943 – 7.4.1945 ). ב- 1945 שוחרר המחנה ע"י הצבא הבריטי והותר לנו לעלות מייד ארצה בזכות אותה עסקת חילופי שבויים שבסופו לא התקיימה.

 לסיפור החיים המלא באתר של עמותת יוצאי חיל האוויר "מתקומה לשחקים" (קישור)

 

יהודה בקון , הנער מאושוויץ שהפך לאחד מגדולי ציירי ישראל

 

יהודה בקון, שנולד ב-1929 בצ'כיה, הוא אחד האמנים היחידים שעדיין חיים בינינו שראה מקרוב - ותיעד - את הזוועות של אושוויץ. בקון, שעלה לישראל אחרי מלחמת העולם השנייה, לחם במלחמת העצמאות ולמד בבצלאל, מילא לא פחות מ-200 מחברות שבהן תיאר - במילים ובציורים - את מה שעבר בשואה ואת המאבק היומיומי להתמודד עם כובד הזכרונות. על אף שיצר במשך שנים רבות היומנים שלו לא תורגמו מצ'כית לעברית ובעשורים האחרונים האמנות שלו לא הוצגה כלל. בשנים האחרונות מלוות אותו ד"ר שרון קנגיסר כהן, שעורכת את יומניו, והאוצרת אליעד מורה־רוזנברג. שתיהן ממוזיאון "יד ושם". "בקון הוא מהאחרונים שחיו בתקופה ההיא והוא אמן של ממש", אומרת מורה-רוזנברג. "אנחנו מרגישים את השעון המתקתק והניצולים שהולכים ונעלמים. אנחנו במירוץ נגד הזמן כדי למצוא את המידע ולהוסיף עוד חתיכה לפאזל".

ב–30 ביולי 1945 יהודה בקון, ניצול אושוויץ, כתב ביומנו: "מ–5 במאי 1945 ואילך התחלתי לחיות. אני כבר לא מאמין בעבר, וההווה נראה לא פחות קשה". זו אחת השורות הראשונות שכתב בקון, לימים צייר מוערך ומורה בבצלאל, שפותחות את היומן — אוסף של 200 מחברות שבהן תיעד את זכרונותיו מימי המלחמה והשואה שמצטברות למסמך אותנטי חריג בעוצמתו.

בקון, שנולד ב–1929 באוסטרבה, צ'כוסלובקיה, הוא אחד מניצולי השואה האחרונים שעסקו באמנות שעדיין מהלכים בינינו. "כתבו עליי הרבה בגרמנית, הגיע הזמן שיכתבו עליי בעברית", הוא אומר בראיון שמתקיים בביתו בשכונת קטמון הישנה בירושלים. הבית עמוס בציורים, סקיצות, מחברות ומידע רב. בשנים האחרונות מלוות אותו ד"ר שרון קנגיסר כהן, שעורכת ומתרגמת את יומניו, והאוצרת אליעד מורה־רוזנברג. שתיהן ממוזיאון "יד ושם". יחד הן מלקטות את כתביו, ציוריו ורישומיו לכדי נרטיב מהודק אחד. בקון כתב במקור בצ'כית ונכון לעכשיו הטקסטים שלו מתורגמים לאנגלית בלבד. בימים אלו מתורגם ונערך הלקט החמישי של מחברותיו מתקופת בצלאל בסוף שנות ה–40. הזיכרון שלו כבר לא מה שהיה, אבל יש לא מעט סרטי וידיאו מהשנים האחרונות שבהם הוא מדבר על עבודותיו וקושר ביניהן לזוועות שהיה עד להן.

בספטמבר 1942, כשהיה בן 13, בקון גורש לגטו טרזנישטט עם הוריו ואחותו (אחות נוספת הצליחה לעזוב את צ'כוסלובקיה לפני המלחמה ועברה לקיבוץ בישראל). כשרונו האמנותי זוהה כבר בטרזנישטט, והוא למד אצל אמנים יהודים שהיו כלואים בגטו, בהם ליאו האס, קארל פליישמן ואוטו אונגר. בדצמבר 1943 גורש עם משפחתו לאושוויץ. אביו נרצח במחנה ב–1944, אמו ואחותו הועברו למחנה הריכוז שטוטהוף בגרמניה ונרצחו שם.

באושוויץ נשלח בקון ל"קומנדו עגלות", קבוצת עבודה שתפקידה היה להעביר חומרי בניין וחפצים בין שטחי המחנה. 

באושוויץ נשלח בקון ל"קומנדו עגלות", קבוצת עבודה שתפקידה היה להעביר חומרי בניין וחפצים בין שטחי המחנה. באחת הפעמים הוא ביקש מאסירים בזונדרקומנדו   שהיו אחראים על העברת הגופות לשריפה — לראות מקרוב את תאי הגזים והמשרפות. הוא הסביר להם שאם ישרוד את המלחמה, יוכל לתת עדות כתובה או מאוירת. בדיעבד ניתן לפרש את נקודת מבטו של בקון כחוקר, שכופה על עצמו להביט בתעשיית המוות במחנה, לזכור את אשר הוא רואה ולהעביר את זה לדף ולמחברת. אחרי אושוויץ הוא שרד את צעדת המוות.

בקון עלה לארץ ישראל בספטמבר 1946 וכמעט מיד החל ללמוד ציור בבצלאל, בין השאר אצל יעקב שטיינהרדט ומרדכי ארדון. אחד מחבריו בבצלאל הוא הצייר פנחס בורשטיין המוכר בכינוי מריאן. תערוכה רטרוספקטיבית שלו מוצגת בימים אלו במוזיאון תל אביב והיא כוללת גם דיוקן של בקון. לימודי האמנות של בקון נעצרו במלחמת העצמאות שאליה גויס, והוא סיים אותם רק ב–1953.

בקון היה אחד העדים במשפט אייכמן, ונתן עדות נוספת במשפט של חייל אס־אס בשם סטפן ברצקי שהיה מעורב ברצח אסירים באושוויץ, שנערך בפרנקפורט בין השנים 1963–1965 בשלב מוקדם לאחר המלחמה בקון הבין את כוחה של הכתיבה והציור כאמצעי להישרדות הנפש. כבר ב–5 באוגוסט 1945, חודשים ספורים לאחר השחרור, הוא כותב: "אני חייב להיות מסופק ומרוצה אם פעם בשבוע אני יכול לכתוב משהו או לשרבט משהו. זו ההגנה העצמית הצנועה והחצופה שלי". ב–13 בנובמבר 1945, הוא כותב: "אני לומד די קשה, ונראה שבציור אני מתקדם, אני צריך להקדיש את עצמי רק לזה, בעיקר, אם היו לי הזדמנויות".

מפלצת חיה

בקון החל לתעד בציור את מה שראה באושוויץ. יצירתו שונה משל אמנים אחרים שהיו בשואה, בעיקר בשל העובדה שהוא החל לצייר כבר בגיל 16, מבלי שהיה לו רקע אקדמי, ולציורים והרישומים שלו יש אופי מעט ילדי. כך למשל, הוא מצייר בעיפרון חלש את החלל הפנימי של תאי הגזים. הציורים לא מדויקים מבחינת חוקי הקומפוזיציה והפרספקטיבה ומלאים בסמלים ואסוציאציות. באחד מהם מופיעות משרפות 3 ו–4 בבירקנאו שהריסותיהן עומדות עד היום במחנה. מתוך המשרפות הוא מצייר שתי דמויות — אחת מהן היא עד לאירועים במחנה. מורה־רוזנברג מאבחנת אותה כ"מפלצת חיה כשהעיניים עדיין מלאות במראות של זוועות. אוזני הדמות מפלצתיות, מלאות במה ששמע, ופניו מסומנות בסצנות שממשיכות לרדוף אותו". הדמות השנייה היא יהודי שראשו מסומן במגן דוד. הוא חלק מקבוצה של אסירים שלא היה מקום עבורם בתא הגזים והם "סומנו" להשמדה במכסה הבאה.

בקון הוא אחד האמנים האחרונים מדור ניצולי השואה שראה את תאי הגזים ואת המשרפות בעיניו ותיעד אותם. על אף שיצר במשך עשרות שנים ותועד והוקלט על ידי חוקרים וחוקרות, מעולם לא יצא בעברית ספר אמנות מסודר שחושף את פעילותו האמנותית, היומנים שלו לא תורגמו לעברית ומעולם לא נאצרה תערוכה גדולה של ציורים. למעשה בעשורים האחרונים לא הוצגו תערוכות שלו כלל. "אנחנו בראש ובראשונה רוצים לתת את הבמה לאמנים שיצרו בתקופת השואה עצמה", אומרת מורה־רוזנברג. "בקון הוא מהאחרונים שחיו בתקופה ההיא והוא אמן של ממש. אנחנו מרגישים את השעון המתקתק והניצולים שהולכים ונעלמים. אנחנו במירוץ נגד הזמן כדי למצוא את המידע ולהוסיף עוד חתיכה לפאזל".

מקורות המידע

נעמה ריבה 

האמן יהודה בקון: "אני עד. עד למוות שמת בעצמו" - אמנות

 

 אתר יד שם , שיחה עם הצייר יהודה בקון, ניצול שואה