ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שלישי, 30 באפריל 2024

פאני בן עמי : המפקדת הקטנה בת ה13

 


פאני בן עמי הדליקה אחת משש המשואות בעצרת הפתיחה הממלכתית ביד ושם לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ט (2019)

 פאני בן עמי נולדה ב-1930 בבאדן-באדן בגרמניה להירש וליוהאנה-חנה אייל. עם עליית היטלר לשלטון ברחה המשפחה לפריז. לבני הזוג אייל נולדו עוד שתי ילדות, אריקה וז'ורז'ט, וכאשר השניים יצאו לעבוד, שמרה פאני בת החמש על אחיותיה הקטנות.

 עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בספטמבר 1939, נאסר האב. לאחר הכיבוש הגרמני במאי 1940 נשלחו פאני ואחיותיה לבית הילדים שאטו דה שומון בעזרת ארגון המחתרת אוז"ה, ארגון סיוע לילדים יהודים. פאני הייתה דמות אם לאחיותיה הקטנות ולילדים אחרים במעון.

ביולי 1942 פוזרו ילדי בית הילדים בגלל הלשנה ובואם של גרמנים לאזור. באביב 1943 הגיעה פאני לליון כדי לבקר את אמה וגילתה שהאם נאסרה. פאני ניגשה לבית הסוהר ואמרה לסוהרים: "שחררו את אמי. היא לא גנבה ולא רצחה. אין סיבה שהיא תהיה פה". הסוהרים איימו שיכלאו גם אותה, אבל פאני ענתה: "תכלאו. בין כה ההורים שלי בכלא. אתם לא צרפתים אמיתיים אלא בוגדים. אתם יודעים מה עושים עם בוגדים!" הסוהרים נדהמו מעוז לבה. האם שוחררה.

 ארגון  המחתרת  הצרפתי אוז"ה העביר את פאני ואת דודתה להרי האלפים. כאן החלה פאני לסייע למחתרת. היא הביאה לחם לאנשי מחתרת ביער, ולאחר שצותתה לשיחת טלפון של סוחר מקומי, הזהירה אותם מפני פשיטה צפויה של הגרמנים. אוז"ה ביקש להבריח את פאני לשווייץ עם קבוצת ילדים. אמה ליוותה אותה לאוטובוס ואמרה: "מי יודע אם נתראה שוב". פאני לא ראתה עוד את אמה.

קבוצת הילדים הובלה בידי נער בן 17. כאשר התקרבה הקבוצה לאזור הגבול התמלא הנער בהלה בגלל הנוכחות המסיבית של הגרמנים באזור וסירב להמשיך. בלית ברירה לקחה פאני פיקוד והבריחה את הילדים ברכבת דואר לאנמאס. משם ניסתה הקבוצה להגיע לגבול במשאיות, אך התגלתה בסריקה של המשטרה הצרפתית (הז'נדרמריה). הילדים נכלאו ונחקרו, אך פאני הצליחה להבריח אותם דרך חלון השירותים. בחוץ ציוותה פאני על הילדים לצעוד תוך כדי שירה כדי שלא לעורר חשד, כאילו היו בחופשה. הקבוצה ברחה ליער ופאני הצליחה להבריח אותה לשווייץ.

 לאחר המלחמה נודע לפאני שהוריה נרצחו. פאני ואחיותיה חזרו לצרפת. כאשר פנתה  לעירייה בבקשה לקבל אזרחות צרפתית, פגשה פאני לוחם מחתרת שהכירה. "פאני הצילה 150 אנשים", אמר הלוחם המשוחרר לפקידים. "היא לא תשלם עבור האזרחות. היא תקבל אזרחות בכבוד". על פעילותה במחתרת הוענק לפאני אות לגיון הכבוד, אך היא סירבה לקבלו.

ב-1956 עלתה פאני לישראל. לפאני ולבעלה בנימין ז"ל שני ילדים ושישה נכדים.

מקור וקרדיט :  אתר יד ושם

 


האמא של אדיר מילר , ילדה ניצולת שואה

 


נולדתי ב-1942, בבודפשט, לתוך המלחמה. אבי נלקח לברגן בלזן ואני ואמי נותרנו לבד. אחותה של אמי הייתה פרטיזנית ובזכותה נדדנו בין מקומות מסתור עד שהגענו לגטו. מהגטו שלחו את הטרנספורטים לאושוויץ. במצעד לתחנת הרכב אמא תלשה את הטלאי הצהוב וברחה כאשר אני בזרועותיה..."

 כך מתחילה את סיפורה שורדת השואה מריאן מילר, אמא של השחקן והבמאי אדיר מילר וניצולת שואה שמרבה לשתף ולספר את סיפור משפחתה. השנה במצעד החיים נפתח את אירועי יום הזיכרון לשואה, ב-5.5.24, בבודפשט, במצעד חיים בהשתתפות 80 שורדי שואה ממוצא הונגרי. ביחד נצא אל תחנת הרכבת קלטי, ממנה יצא המשלוח הראשון של יהודי בודפשט לאושוויץ-בירקנאו.

מריאן, ביחד עם הזמר טל סונדק, יבצעו בטקס ערב יום השואה שיר שכתב בן דודה של מריאן, גאבור ארדש, "בכל זאת איני נפרד", שנרצח על גדות הדנובה בהיותו בן 13 בלבד.

יותר מ-550 אלף יהודי הונגריה נרצחו בשלהי המלחמה, החל מאביב 1944, תוך חודשים ספורים, רובם במחנות אושוויץ-בירקנאו, כשעשרות אלפים מתוכם נרצחו על גדות נהר הדנובה בבודפשט או בצעדות המוות לאוסטריה.

 מקור וקרדיט , מצעד החיים

ראו גם : 



"החמצתי את הילדות שלי בגלל המלחמה ולאחר מכן בגלל הקומוניזם, העוני והעלייה לישראל, יכול להיות שאוסף הבובות בא לפצות על זה", מסבירה מריאן מילר את אוסף הבובות הצבעוני והגדול שנמצא בכל רחבי ביתה. "אחרי שההורים שלי, ויולטה ואלפרד נובל, ניצלו מהשואה, הם הבטיחו לעצמם שהילדים שלהם יהיו הכי מאושרים ‫ואופטימיים בעולם. ל‫‫אמא שלי היו ייסורי מצפון על כך שהביאה אותי לעולם של מוות בטוח, ‫ודרך ניסים ונפלאות היא הצילה אותי".

היא לא באמת יודעת כמה בובות יש לה, וכיום גם הנכדים שלה מביאים לה בובות כמתנה: "אני לא משוגעת, רק מאוד שמחה", היא אומרת בצחוק. "כל אדם צריך שדה תעופה קטן ולי יש את המטוס שלי, שכשאני עולה עליו אני נוחתת בעולם הבובות כדי להתמודד עם כל הדברים שיש בחוץ".

היא נולדה בבודפשט, כשרוחות המלחמה נשבו. "הוריי היו זוג צעיר מאוהב. אמא רצתה ללדת ילד אבל אבא התנגד ואמר שלא מביאים ילד למקום שבו המוות אורב בכל פינה. היא הייתה מאוהבת ונחושה ואמרה שאולי אחד מהם יישאר בחיים, והילד יהיה לו מזכרת של השני. באתי לעולם כשבכל פינה המוות הבטוח ציפה לי".

במארס 1944, במהלך מלחמת העולם השנייה, פלש הצבא הגרמני להונגריה והבירה בודפשט נכבשה: "היהודים סומנו בטלאי צהוב, הועברו לגטאות והושמדו. זה התחיל ביהודים בערי השדה ולאחר מכן יהודים שגרו בבודפשט. הנשים והילדים נלקחו לגטו ומשם שלחו אותם ברכבות לאושוויץ. המשפחה המורחבת שלי ניסתה להסתתר. אבא נלקח למחנה ברגן בלזן. אמא ואני נתפסנו ונשלחנו לגטו.

הייתי בת שנתיים, היה קור כלבים והייתי על הידיים שלה. ואז קרה דבר מדהים - אמא שלי תלשה את הטלאי הצהוב ורצה להסתתר איתי. נאצי הונגרי צעיר רץ אחרינו וכיוון אלינו כידון. הוא תפס את אמא ואיים עליה שיהרגו אותי מול העיניים שלה. ואז אמא שלי, שכל מה שהיה לה זו טבעת הנישואים הדקה שלה, הורידה אותה מאצבעה, פנתה לנאצי ואמרה לו: 'כל התכשיטים שיש לך מלאים בדם. יגיע יום הדין ותצטרך להסביר. הטבעת הזאת אין עליה דם, קח את הטבעת ותן לי לברוח'. באותו הרגע לקח הנאצי את הטבעת והיא ברחה יחד איתי".

במשך חודשים הסתובבו ויולטה האם ומריאן התינוקת והתדפקו על דלתות בתים. הן סיפרו שהן גויות אשר ביתן הופצץ. חלק מהדלתות נטרקו בפניהן, חלק נפתחו ואפשרו להן ללון תחת קורת גג ללילה. עד שהגורל העמיד אותן שוב בסכנה: "בבית האחרון שבו התארחנו הגיעה אורחת, ובעלת הבית הציגה אותנו בפניה. האורחת זיהתה שאמא שלי יהודייה ואמרה לבעלת הבית לרוץ להודיע לגסטפו. בעלת הבית יצאה החוצה כדי להלשין. אמא שלי מספרת שהיא חיבקה אותי ואמרה לי: 'עשיתי הכל כדי להציל אותך. זה הגורל שלנו'. אבל זה לא היה גורל. האישה חזרה ואמרה שחיילים רוסים שבאו לשחרר את הונגריה מידי הנאצים נמצאים ברחוב. אמא שלי רצה וכרעה ברך בפני החייל הרוסי הצעיר. הוא חייך, נתן לי חתיכת שוקולד - וכך ניצלנו".

החזרה הביתה והמפגש עם אבא

מריאן וויולטה חזרו הביתה למרכז בודפשט מבלי לדעת מה עלה בגורל האב פרדי. בכל ערב ערכה ויולטה את השולחן לשלושה אנשים, הניחה תמונה של פרדי והשתיים חיכו לחזרתו.

פרדי נולד בבודפשט. כילד יהודי סבל מהתנכלויות בבית הספר ולכן החליט ללמוד אמנויות לחימה. כשהגרמנים הגיעו הוא נלקח לברגן בלזן: "חילקו להם שם פרוסת לחם אחת לכל השבוע. אבא היה ספורטאי עם משמעת, הוא חילק את ‫פרוסת הלחם לשבע קוביות ואכל אחת בכל יום. הוא התקלח בשלג. לימים סיפר שמה שהחזיק אותו היה החלום לפגוש את אשתו ‫ואת בתו. כשהמחנה שוחרר על ידי חיילים אמריקנים הוא שקל 36 ק"ג בלבד. כשהתחזק הוא לקח תרמיל ויצא לדרך, לבדוק מי חי ומי מת".

זה ארך כמה חודשים והדפיקה בדלת הגיעה: "אמא שלי הייתה באמבטיה, והיא אומרת לי 'מריאן, תפתחי את הדלת'. עמד שם האיש מהתמונה - אבא שלי. אין ספק שאני לא זוכרת את הכל כזיכרון רציף וברור, כי הייתי מאוד קטנה, ‫אבל לבני אדם יש זיכרון אמוציונלי שנשאר בתוך מחסן של זיכרון".

בחודשים שלאחר מכן התבהרה התמונה הנוראה לגבי גורל המשפחה. ניקולט (24), דודתה של מריאן מצד אמה, הייתה פרטיזנית עד שנתפסה ונרצחה על גדות הדנובה. "כשעוד גרנו בבודפשט אמא שלי הייתה לוקחת אותי בכל יום הולדת של ניקולט אל הנהר וזורקת שושנה לזכרה, כי לא היה לה קבר. אמא תמיד אמרה שהדנובה כחולה ויפה אבל בשבילה היא אדומה מהדם של אחותה".

גם על הצד של אביה המוות לא פסח. ההורים שלו, אלק וליצ'ה נובל, התחבאו עם אחותו אליזבת ארדש והבן שלה גאבור בחנות שבה היו קיר כפול וכניסה סודית. "באחד הלילות מרוב מחנק יצא הבן דוד שלי גאבור לנשום אוויר. אמא שלו יצאה אחריו בניסיון למנוע זאת, ואז שניהם נתפסו על ידי הנאצים. על פי עדות של אדם שהיה איתם וששרד, הם נורו על גדות הדנובה וגופותיהם הושלכו לנהר. לימים אבא שלי התגייס למשטרה והצליח לתפוס את רוצחי דודה שלי, ניקולט, אחות של אמי. הם קיבלו מאסר עולם. אמא שלי תמיד סיפרה ‫שזה היה הלילה הראשון ‫שבו יכלה לישון".

סרטים בלי דמעות

ב־1957 עלו מריאן ומשפחתה לישראל. "במשך שנים לא דיברתי על השואה", היא מספרת. "בגלל שהייתי ילדה קטנה אני לא זוכרת. לא הרגשתי שאני שייכת לדור ניצולי השואה שראיתי בו משהו טרגי ומסכן. אבל האנשים הקרובים לי ביותר נרצחו. כשכולם הלכו לעולמם וכשאמא שלי סגרה את עיניה, הרגשתי שכולם עומדים מסביב למיטתי ואומרים לי: 'קומי, את האחרונה שיכולה לספר את הסיפור בגוף ראשון'. הרגשתי שזו פקודה משמיים.

בישראל התחתנה מריאן עם יואל, ונולדו להם ארבעה ילדים: קרין, שי, אדיר וניקול (על שם ניקולט) - משפחה שמחה ומאושרת. מריאן מגלה: "אני לא קוראת ספר או רואה סרט עד שאני לא בודקת שכולם נשארים בחיים בסופם, שאף אחד לא מת. ככה גם בהרצאות שלי, אני לא משאירה את הקהל עם דמעות בעיניים ועם סוף עצוב. החיים שלי מאוד מאושרים, וזו גם ההיסטוריה של העם היהודי, שבסוף יוצא תמיד מכל צרה ובונה את עצמו מחדש".

מקור וקרדיט

נועם (דבול) דביר

קישור לכתבה




אתמול היה יום הולדתה של הילדה בת ה10, לאה דוידס ז"ל

 



29 באפריל 1934 | ילדה יהודייה הולנדית, לאה דוידס, נולדה בחרונינגן. היא הועברה ממחנה -
Westerbork לגטו טרזינשטט ב-6 בספטמבר 1944.

היא גורשה משם לאושוויץ ב-4 באוקטובר 1944. היא נרצחה בתא גזים לאחר הסלקציה ביום הגעתה  לאושוויץ .

מקור


 



30 באפריל 1939 | ילדה יהודייה צרפתייה, הנרייט מישל האקר, נולדה בקלישי. היא הגיעה לאושוויץ ב-2 בספטמבר 1942 בטרנספורט של 1,000 יהודים שגורשו מדרנסי. היא נרצחה בתא גזים
 מייד לאחר  הסלקציה .

הנסיכה הקטנה הזו, עם הדובון שלה, הייתה בתם של לאה האקר לבית ברודר, ילידת 28-12-1896 ומואיז סימון, חייט, יליד 23-03-1898.

פעם הם גרו בפריז.

 לאה והנרייט גורשו ב-31-08-1942 מ-Drancy. מואיז גורש ב-10-04-1944.

כולם נרצחו ע"י הנאצים .

מקור


יום ראשון, 21 באפריל 2024

סיפור ההישרדות הלא יאומן של הילדה בת ה11 שולמית כרמי בשואה



בצילום למעלה :

בני משפחת זורגר. אוברטין, פולין, שנות השלושים
מימין: דוניה, אלי, סוניה, גולדה ואסתר זורגר. סוניה שרדה. יתר המצולמים נרצחו בשואה
יד ושם, ארכיון התצלומים 10178/15

 בני משפחת זורגר חיו בעיירה אוברטין שבפולין (כיום באוקראינה). ערב המלחמה חיו באוברטין כ-1,200 יהודים, כרבע מכלל תושביה. לבני הזוג זורגר נולדו ארבע בנות והמשפחה חיה ברווחה.

בספטמבר 1939 נכנסו הסובייטים לאוברטין ופירקו את מוסדות הקהילה וארגוניה. בני משפחת זורגר יועדו לגירוש לסיביר. לבסוף הושארו בשל עבודתו של האב כצלם, אך סולקו מביתם.

באוגוסט עבר השלטון לידי הגרמנים. שורה של צעדים אנטי יהודים הופעלו. על היהודים נגזרו הגבלות תנועה, סימון, החרמת רכוש ועבודות כפייה. באפריל 1942 גורשו יהודי אוברטין יחד עם יהודי הסביבה לגטו קולומיאה וביניהם בני משפחת זורגר.

התנאים בגטו היו קשים והרעב היה כבד. כשהתירו הגרמנים לכמה בעלי מקצוע לחזור לאוברטין, הצליחו בני המשפחה לחזור לאוברטין. הם עברו ממקום מסתור אחד לשני, אך לבסוף מלבד סוניה, נתפסו ונרצחו.

סוניה הוברחה למקום מסתור על ידי רומניצה, שוטר אוקראיני שהכיר את משפחתה.

 

כשהיא בת ה-11 בלבד, נשארה לבדה.

 היא נדדה בדרכים ומדי פעם מצאה מסתור ברפת או אסם. כמה חודשים שהתה אצל משפחת איכרים בכפר ז'וקוב . זהותה היהודית נחשפה והיא חזרה לאוברטין והסגירה את עצמה לידי המיליציה האוקראינית המקומית. היא שולחה להורודנקה. גם הפעם בא לעזרתה רומניצה והחזיר אותה לאוברטין. שוב נדדה סוניה ממקום מסתור אחד לשני.

ב-1944 הגיעה לקולומיאה, שם שהתה בזהות בדויה עד שחרורה במאי 1944 על ידי הצבא האדום.

לאחר השחרור אומצה סוניה על יד גב' גצ'ינסקי, פולניה מקולומיאה, ושמה הפך לקריסטינה. ב-1945 עזבו בני משפחת גצ'ינסקי יחד עם סוניה למערב פולין. ב-1959 עלתה סוניה-קריסטינה (לימים שולמית כרמי) לישראל והתיישבה בקיבוץ גבעת השלושה.

 מקור וקרדיט : אוספי יד ושם

 

 


היום , יום הולדתו של הילד היהודי אברהם מוזס דוידסון ז"ל



21 באפריל 1942 | ילד יהודי הולנדי, אברהם מוזס דוידסון, נולד ברוטרדם.

בינואר 1943 גורש לאושוויץ עם אמו קורנליה (בתמונה), אביו יעקב ואחותו הגדולה רייקה. אף אחד מהם לא שרד.

21 April 1942 | A Dutch Jewish boy, Abraham Mozes Davidson, was born in Rotterdam.

In January 1943 he was deported to Auschwitz with his mother Kornelia (pictured), father Jacob and older sister Rieca. None of them survived.

מקור וקרדיט

 


הארגונים שפעלו להצלת ילדים יהודים בתקופת השואה בצרפת

 


הארגונים הקומוניסטים באזור הצפוני, בתחום הכיבוש, הצליחו להסתיר כ-1,200 ילדים אצל משפחות לא-יהודיות. באזור הבלתי-כבוש, הצליחו הקומוניסטים לייסד בתקופה הראשונה "תנועה לאומית נגד הגזענות" Le Mouvement National contre le Racisme (MNCR) הצטרפו לחוג זה צרפתים שלא היו קומוניסטים כלל, כמו פרופסור רובר דבריי (Robert Debré), אביו של השר הצרפתי בעתיד, והסופרת בעלת שם קולט   (Colette)

תנועה אחרת שהוקמה "Les Amitiés  Chrétiennes"  פעלה בעיקר באיזור ליון. בראשה עמדו שני אנשים: אוליביה דה פיירבור (Olivier de Pierrebourg) וכן מחבר רומנים בלשים ידוע בצרפת דומיניק פונשארדייה (Dominique Ponchardier), המוכר יותר, על כל פנים בצרפת, בכינוי Le Gorille ("הגורילה"). מטרתו העיקרית של חוג זה היתה להבטיח מקום מחבוא לילדים יהודים. בארגון זה, בתקופה מאוחרת יותר, היו ר.פ. שאייה (R.P. Chaillet) והאב גלסברג (Glasberg), כומר שמוצאו היהודי ידוע לכל.

ידוע גם תפקידו החשוב של "אוזע", בנוגע לנוער ולילדים. ארגון זה הקים בזמנו מעונות ילדים אשר הוסוו לרוב כלא-יהודיים. הסוואה זאת היתה יעילה רק במידה והאוכלוסיה המקומית – כולל ראש העיר והמשטרה – הסכימו להעלים עין וכן היה הדבר.

למרות זאת, ארעו כמה מפלות. המפורסמת והידועה שביניהן היא הטרגדיה באיזיו (Izieux Ain) שעלתה בחייהם של כחמישים ילדים ומדריכים. נשאלת השאלה מדוע מעונות אלה נשארו ומדוע לא פוזרו הילדים בזמן. חובה היא להודות כי אין לכך תשובה משכנעת. ג'ורג' גרל, כפי שצוטט ע"י אני לטור, מיחס זאת לרוטינה הפסיכולוגית.

 מקור וקרדיט :

לוסיין שטיינברג, הספרייה הוירטואלית של מט"ח (קישור)

 

 


"בלי לבכות, בלי דמעות": בגיל 4 אמו של נתן דיאמנט העלתה אותו על רכבת, והצילה את חייו

 



נתן דיאמנט, שנפטר בחודש שעבר, שרד את השואה אצל משפחה בלגית. כשהתחתן עם בתו של יצחק שמיר הוזמנו מציליו לטקס ובהמשך קיבלו אות חסידי אומות עולם

במחצית השניה של שנת 1942, כשהורע מצבם של יהודי בלגיה והחלו הגירושים מזרחה, חיפשו הוריו של נתן דיאמנט מקומות מסתור למשפחה. נתן, שנולד בבריסל, היה אז בן ארבע, בנם של ז'וזף (יוסף) וז'יטלה (לאה) דיאמנט, שהיגרו מפולין. הוריו פנו אל המחתרת הבלגית בבקשה לסיוע. לכל אחד מבני המשפחה — שלושת הילדים וההורים — נמצא מקום אחר.

"קחי את הבן שלך לתחנת הרכבת ותשאירי אותו ברכבת", נאמר לאמו. "מעכשיו קוראים לך אלברט דומון ואתה תהיה אצל אישה נחמדה", היא אמרה לנתן והושיבה אותו לבדו בקרון. "היא לא בכתה כלל. בלי לבכות, בלי דמעות", אמר נתן על הפרידה מאמו. מי שחיכתה לו שם היתה אנדרה גלן־הרשקוביצ'י, מורה בת 20, שהפכה לפעילה בהצלת יהודים לאחר שהזדעזעה מכך שאחד מתלמידיה הופיע בבית הספר עם טלאי צהוב. "היא היתה שותפה במציאת מקומות מסתור לאלף יהודים", סיפר נתן. לימים הוכרה כחסידת אומות עולם.

נתן מצא מסתור בחיקה של משפחת ברונין — משפחה אריסטוקרטית שהתגוררה בעיר גנט, אשר טיפלה בו במסירות במשך שנתיים. המשפחה הציבה תמונות של הוריו ואחיו ליד מיטתו של נתן וביקשה ממנו לספר להם מדי יום איך עבר היום שלו. כך, לדברי נתן, "לא הרגשתי שהורי נטשו אותי". אם המשפחה אף רחצה אותו בעצמה, למרות שהיו בבית משרתים, על מנת שלא יתגלה שהוא יהודי.

ב–1944 זכה להיפגש עם אמו בסתר. זה קרה לאחר שהיא חששה שתגורש אל מותה ולא תזכה לראותו שוב. המשפחה שהסתירה אותו הבטיחה לה שאם יקרה הגרוע מכל, הם יאמצו אותו וידאגו לו. בהמשך, הגרמנים ברחו מהעיר. "במהלך הלילה המחתרת קשרה סירים לרכבים של הגרמנים, וכשהם עזבו באמצע הלילה היה קונצרט בלתי רגיל וכל התושבים שמחו", סיפר נתן לימים. בין משחררי העיר היו חיילים פולנים. המשפחה שאצלה הסתתר נתנה לו דגל פולני והוא נופף בו לקראתם.

ב–1945 אמו באה לקחת אותו והמשפחה התאחדה מחדש. "אבא שר שירים חסידיים, אכלנו גפילטע פיש וגילינו מחדש את המטבח היהודי", סיפר. לאחר קום המדינה עלו לישראל. "הגענו לחיפה. ראינו את הכרמל שטוף השמש. אחרי בלגיה, ששם יורד גשם כל הזמן ואפור, היתה לנו התרוממות נפש", אמר. המשפחה גרה בתל אביב. נתן שירת בצבא ואחר כך למד מינהל עסקים בלונדון, ושיווק וניהול בבית הספר הגבוה למסחר בפאריס. בחוף הים בתל אביב הכיר את אשתו לעתיד, גלעדה. יום אחד הם צפו בטלוויזיה והיא אמרה לו: "הנה אבא שלי". רק אז הבין כי בת הזוג שלו היא בתו של יצחק שמיר.

מקור וקרדיט : עופר אדרת , " אחרי מות"

יום ראשון, 14 באפריל 2024

פיות בלב התופת

  


מאת: סיגל ארביטמן

אפרת הדני לא ידעה פרטים רבים על פרק השואה בחייה של אמה צופיה. אבל כאשר עשתה סדר במסמכים הרבים לאחר מותה, נדהמה לגלות מגירה מלאה ברישומים יפהפיים שנעשו על ידיה כנערה בעת שהסתתרה מפני הנאצים.

 אמא שלי הייתה ציירת כל חייה", מספרת הדני, "כל המשפחה שלה היתה מאוד עשירה מבחינה רוחנית. אמא שלה, סבתא שלי, קלרה, היתה רבנית ומספרת סיפורים מדהימה. כל האחים של סבתא היו אנשים מלומדים. בעלה היה הרב הראשי של העיירה כרוניגן בהולנד. הם היו משפחה מאוד מוכשרת ומאוד גדולה, שבט של ממש, שממנו נשארו מתי מעט.

 צופיה (פיקה) לנגר־אשר, שבזמן מלחמת העולם השנייה הייתה נערה בת 16 בעלת כישרון ציור נדירחרי המלחמה". 

היא דיברה על התקופה שבה היא הסתתרה מפני הנאצים, אבל לא בפרטי פרטים. היו הרבה דברים שלא ידענו שגילינו רק לאחר מותה, לצערי", מספרת אפרת. "אמא שלי הסתתרה אצל שמונה משפחות הולנדיות נוצריות שונות בין 1943 ל־1945, עד סוף המלחמה. בעזרת המחתרת שפעלה בהולנד נגד הנאצים, שהורכבה מאנשים שנשבעו להציל יהודים ולהסתיר אותם, היא ניצלה". 

צופיה נולדה בעיר כרוניגן, בצפון הולנד, בת זקונים לקלרה ולאברהם אשר, אחות לחמישה אחים. אביה נפטר ממחלת השחפת כאשר היתה בת ארבעה חודשים בלבד ואמה נשארה לבד עם שישה ילדים קטנים. כאשר הדי המלחמה החלו להתגבר, נפלטו הילדים ממערכת החינוך אשר אסרה על לימודי יהודים, והמשפחה התפזרה. צופיה ואמה עברו לאמסטרדם, שם קלרה לימדה נערות יהודיות וצופיה למדה אמנות אצל מורים יהודים. העולם אט־אט נסגר עליהן והצר את צעדיהן, אבל השתיים הצליחו לפרסם סיפורי ילדים בהמשכים בעיתון היהודי בעיר. קלרה היתה המספרת וצופיה המאיירת. היא היתה רק בת 15.

"ב־1943 פירסמה קלרה סיפור בעל ביקורת סמויה על המשטר הנאצי והעיתון נאלץ לבקש ממנה להפסיק", מספרת הדני, "את מקומה תפסה אמא שלי, צופיה, שהמשיכה לספר ולאייר באותו זמן, עד לסגירתו הסופית של העיתון. בערך באותו הזמן הגיעה ידיעה לאוזני המחתרת כי שמה של קלרה עלה ברשימות הנאצים, ושכנה ותיקה מכרוניגן הגיעה עד סף דלתן באמסטרדם להזהירן

"היה מדובר בסיכון עצום. בהולנד היתה מפלגה נאצית ענקית והם מסרו שמות של יהודים לגרמנים, אבל בצפון הולנד היתה מחתרת הולנדית שפעלה נגד הגרמנים, שחבריה עשו הכל להציל יהודים. קלרה סירבה לברוח ולהתחבא. היא החליטה להישאר עם תלמידותיה היהודיות באמסטרדם, תלמידות שבכל שבוע רואות עוד ועוד משפחות שנעלמות, חברות לספסל הלימודים שפשוט לא מגיעות יותר. היא השאירה בידי צופיה את ההחלטה, ואמא שלי החליטה לנסוע עם השכנה ולהתחבא. באותו רגע היא קיבלה זהות חדשה, תעודת זהות גנובה של בחורה נוצרייה ששמה אלס. היא שיננה את השם החדש שלה ואת ההיסטוריה הבדויה ובמשך שנתיים הסתתרה אצל שמונה משפחות שונות".

הסכנה ריחפה מעל היהודים כל העת. "פעם אחת באו מהמחתרת להודיע כי מגיע חיפוש לבית שבו הסתתרה אמא", מספרת אפרת. "היה עליה לצאת באותו רגע ולברוח ליער, שם בילתה לילה לבד, עד שהסכנה חלפה. היא ישנה בארונות שאפשר לסגור ובמקומות מסתור. במקרה אחר, היא שמעה את בעלת הבית בוכה כי היה לה ממש קשה לבקש ממנה ללכת, אך היא נאלצה לעזוב וללכת לכתובת אחרת, אבל גם שם היא לא יכלה להישאר מפאת הסכנה, אז היא חזרה לבית שאותו הורו לה לעזוב. היא דפקה על הדלת ובעלת הבית אמרה בפשטות: 'תיכנסי פיקה, אנחנו נסתדר'".

בשלב מסוים שמעה צופיה שאחיה מסתתר גם הוא אצל משפחה בעיירה סמוכה. רגע לפני שנתפס בידי הנאצים, המחתרת עוד הספיקה להפגיש ביניהם. הוא נשלח לכלא, עונה עינויים קשים ונשלח אל מותו. גם הבן של המשפחה שהסתירה אותו נתפס, אבל אותו הצליחה המחתרת לשחרר

זיכרונותיה של צופיה מתועדים ביד ושם, במסגרת הפרויקט של סטיבן שפילברג. "בתיעוד שם היא אומרת: 'הרגשתי שאני כמו מחלה מידבקת. אני פותחת את הדלת ומכניסה סכנה לבתים של אנשים'. היה לה מאוד קשה לשאת את הרעיון שהיא כמו חומר נפץ בתוך הבית. היה לה חשוב לעזור בכל דרך למשפחות, לא להיות לנטל", משחזרת הדני, "אמא כל הזמן התעסקה עם השואה, גם אחרי המלחמה. תמיד היתה בקשר עם ניצולים אחרים, תמכה באנשים ששרדו את השואה. היא הרגישה אשמה בצורה נוראה שהיא נשארה בחיים וכל השאר נספו".

לאחר המלחמה נשלחה צופיה על ידי אב המשפחה האחרונה שאצלה הסתתרה לאמסטרדם, להמשיך את לימודי האמנות שלה, אולם שם נתקלה באנטישמיות קשה והחליטה לעלות ארצה. בישראל היא התאחדה עם אמה קלרה, אחותה ואח נוסף שניצל. "קלרה נתפסה בסופו של דבר על ידי הנאצים ונשלחה לברגן־בלזן, אבל במזל גדול הצליחה לצאת משם במסגרת חילופי שבויים שביצעו הנאצים עם הבריטים ששהו בארץ באותה התקופה: הבריטים החזירו שבויים טמפלרים לגרמניה והנאצים שלחו כ־280 יהודים - שלדים ממש - מברגן־בלזן לארץ. קלרה היתה ביניהם". צופיה איבדה שני אחים ואת מרבית בני המשפחה המורחבת במלחמה.

 ברחה לאגדות ולסיפורים

למרות הקשיים והבריחה האינסופית, צופיה לא הפסיקה לצייר לרגע, אף על פי שלא ניתנה לה האפשרות לפתח את האמנות שלה בצורה אבסולוטית. "היא נדרשה לכלכל את המשפחה שלה ואמנות לא ממש היתה באה בחשבון", מסבירה הדני, "אבל היא ציירה את הפורטרטים של האנשים שהצילו אותה ותמיד אהבה אגדות וסיפורים. היא היתה מספרת סיפורים נפלאה, זכרה הכל בעל פה, היו לה סיפורים שהיו ייחודיים לה, מלאים בהומור. היתה לה מחשבה מאוד מקורית ומאוד אנליטית. הציור היה עיסוק צדדי, אבל אין ספק שאם חייה היו מוקדשים לאמנות היא היתה מגיעה רחוק". 

הציורים שמצאו ארבע בנותיה של צופיה לאחר מותה התאפיינו בדמיון עז וחשפו עולם פנימי עשיר של נערה צעירה שמאוד מודעת לכל מה שקורה סביבה, שמוצאת נחמה ומזור מהבדידות ומהסכנה בציורים של פיות ויצורי אגדות שעליהן גדלה, כמו סיפורי נילס הולגרסון ואווזי הבר, לצד רישומים מפורטים מלאי כישרון של האנשים שסבבו אותה, שלהם חבה את חייה. "אחרי שנפטרה, אחיותיי ואני החלטנו לקחת את הציורים האלה ולהציג אותם בתערוכה בבית האבות שבו חיה את שנותיה האחרונות", מספרת הדני, "זה היה מאוד אינטימי ויפה והכישרון שלה נורא בלט. אנשים היו בשוק. הם לא היו מודעים לזה בכלל. היא היתה כל השנים מורה לאנגלית וזו היתה הפתעה, גם בשבילנו, שהכרנו אותה, לגלות איזו משמעות היתה ליצירה בשבילה, שנתנה לה כוחות ואיפשרה לה להחזיק את הראש מעל המים. הציורים העדינים האלה של פיות ויצורי אגדה שנוצרו בשנים אפלות כשאירופה בערה - והיא היתה מודעת לזה לגמרי. אני משערת שהיא נאחזה באגדות האלה וניסתה לשאוב מהן כוח ותקווה לחיים שפויים יותר".

מקור וקרדיט :
סיגל ארביטמן , 2015  ( קישור) .

 

צופיה לנגר 1926 – 2002

יהי זכרה ברוך


סיפורו של בני הראל (בכור דדוש ) ילד ניצול השואה מלוב

 

 בכור דדוש (לימים בני הראל) נולד בשנת 1936 בעיר טריפולי בצפון לוב ליוסף ורחל דדוש. היו לו אח ואחות צעירים ממנו, משה וואסינה. אביו עסק במסחר ואמו הייתה עקרת בית.

בפברואר 1941, בעקבות הקרב על צפון אפריקה, הגיע לטריפולי כוח גרמני לחזק את הכוחות האיטלקיים ולהביל את הלחימה. כאשר הפציצו הבריטים את טריפולי, נהגו תושביה למצוא מחסה לרגלי חומת העיר. אביו של בני פקד על אשתו שלא לברוח לשם, פן תירדף בידי השכנים הערבים. הגברים היהודים נשלחו למחנות עבודה במדבר, בהם מחנה ג'אדו. גברים שהתחבאו ונתפסו, הושלכו מגגות הבתים. גם אביו של בני נתפס, אך הצליח לברוח.

באחד מימי שישי באפריל 1941, בעת הדלקת נרות השבת, הופצץ בית המשפחה. אחיו ואחותו של בני נהרגו, ואילו בני ואמו נפצעו. הם פונו בעגלה רתומה לחמור לכפר עמרוס, והוסתרו שם מהגרמנים בדיר עזים. משה ומסועדה, סבו וסבתו של בני, ניסו לסייע לשניים. הם שלחו את אחות האם, לאורה (לאה), לעזור להם, וזו דאגה להעבירם לכפר זאוויה. השניים שוכנו באורווה, אלא שכעבור זמן נפגעה האורווה בהפצצה. רחל נשרפה למוות לעיני בני ולאה נפגעה בצווארה. הסב משה ביקש להעניק לבתו קבורה יהודית, אך השומרים בכניסה לעיר לא אפשרו הכנסת גופות. הסב שכר כרכרה מהודרת ונסע לזאוויה, ושם הלביש את בתו המתה בתכריכים ועליהם שמלת כלה. לאחר מכן הם נסעו לטריפולי כשהסבתא אוחזת את גופת בתה מצד אחד ובני בן החמש אוחז בגופתה מהצד השני וממרר בבכי. כך הבריחו את גופתה לטריפולי וקברוה קבורה יהודית.

בני נשאר בביתם של סבו וסבתו בטריפולי. הגרמנים המשיכו לחפש את אביו. הם הגיעו לביתם של הסב והסבתא, הצמידו אקדח לראשה של הסבתא ואיימו שיהרגו אותה אם לא תסגיר את אביו של בני. הם איימו גם על בני. בפעמים הבאות שבאו לחפש את האב הסתירה הסבתא את בני בתוך מחצלת מגולגלת. "היא אמרה לי לא לבכות, לא לנשום, לא להשתעל", סיפר בני לימים. בכל פעם שהגיעו הגרמנים לחפש את האב, הוחבא בני בתוך מחצלת.

להמשך סיפור החיים באתר יד ושם


אימא, נמות יחד" היה לוחש מיכאל בן ה-7 לאמו גניה ומחבקה

 


גניה, בעלה ברונק ובנם מיכאל שרדו בגטו סוסנוביץ שבפולין את הסלקציות, הרדיפות והגירושים. 

באוגוסט 1943 חוסל הגטו, והבעל נתפס ונרצח. גניה ובנה הצליחו להימלט לצד הארי. גניה סידרה להם תעודות זהות, ואף רישיון עבודה כיוון שידעה על בוריין גרמנית וצרפתית (היא הייתה בוגרת הסורבון).

הבן נמסר לאישה פולנייה בשם ברוניה, לה כתבה מכתב תודה וביקשה לדאוג לבנה. גניה מצאה עבודה בניהול משק הבית של רופא גרמני. הרופא שהועבר בתוקף תפקידו לווינה הציע לגניה לקחת אתו אותה ואת בנה. הדרך הייתה מסוכנת, אך האם והבן לא זוהו והגיעו בשלום. 

לאחר זמן נחשפה גניה ונלקחה לבית הסוהר, והבן הועבר לבית יתומים. אנשי הגסטפו הודיעו לגניה כי הם מגרשים אותה, והיא החליטה לקחת אתה את בנה, כי פחדה שבית היתומים יושמד. הם גורשו ב-1944 לאושוויץ ונרצחו. ילדי בית היתומים שרדו.

 מתוך התערוכה המקוונת: "כתמים של אור: להיות אישה בשואה

 

קרדיטיד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה

 


יום ראשון, 7 באפריל 2024

שרה קינדלר (נוימן) , בת 5 , הישרדות בלתי אפשרית בשואה

 

 


מקור וקרדיט (קישור)

"הייתי בת 4 כשהגרמנים נכנסו לבלגיה."

 זוכרת את עצמי מתפנקת בכל עת על ברכיים של מבוגר אחר בבית: על הברכיים של אמא, אבא ושלושת אחיי הגדולים: הירש, יוסף ומנדל.

נהגתי להקשיב לשיחות הגדולים, של הוריי ושל אחיי אשר המתינו בדריכות רבה לנורא מכל.

אבא אמר: "אל תדאגו... אתם תברחו לדרום צרפת ואני כבר אדאג לקטנה....", אבל הוא לא הספיק.

בוקר אחד לקח אותי מנדל, אחי בן ה-16 לגן. כשחזרנו משם בשעות הצהריים לא הייתה נפש חיה בבית. מנדל מיד הבין... הגרמנים היו כאן!

מנדל ברח. ואותי? הותיר בבית לבדי... ילדה יהודייה בת 4 לבדה בעולם! יושבת בבית ריק בוכה ומפוחדת.

הייתה זאת מארי, הידידה של אחי, צעירה נוצרייה, שהגיעה לבדוק מדוע הוא לא הגיע באותו היום לאוניברסיטה. כשראתה אותי לבדי בבית, הבינה מיד שהגרמנים לקחו את משפחתי.

מארי החביאה אותי בביתה מספר חודשים, עד אשר הלשינו עליה הגויים. באישון לילה דפקו גרמנים על הדלת.

 מארי ניסתה להגן עליי, למנוע מהם לקחת אותי, אך חטפה מהלומות קשות. נלקחתי על ידי הגרמנים למחנה 'מלין', שם חייתי בצריף עם עשרות ילדים. ככה כולנו, ילדים בני 4-5, התגוררנו בתוך צריף, בלילה לבדנו, וביום היינו חלק מאותם אסירים בוגרים במחנה.

הנאצים ראו בנו אסירים לכל דבר: הרעיבו אותנו, העבידו אותנו, בקור העז בחורף נהגו להפשיט אותנו ולתת לנו מטלות קשות.

חמישה ילדים קטנים חלקו מיטה אחת בלילה. היו לילות שמצאנו את עצמנו גם ישנים על הרצפה.

חבריי לצריף נרצחו באכזריות לנגד עיניי.

לא אשכח את היום בו נתנו הוראה לכולנו, ילדים בני 5 ו-6 לחפור בור. חפרנו, ללא כוחות, עייפים, רעבים. אחד הילדים מעד ונפל לבור. ילד אחר ניסה לעזור לו להיחלץ מהבור. איש הגסטפו שפיקח על העבודה, דחף חזרה פנימה את הילד שלא הספיק להיחלץ ונתן הוראה לכולנו לכסות אותו בעפר, חי! ככה קברנו אותו! בכינו בלב.

הרעב היה כבד ובכדי להמשיך ולשרוד במחנה התגנבנו לאיזור המטבח כדי להוציא מפחי האשפה שאריות של אוכל ואפילו קליפות של ירקות. בכל פעם קבוצה אחרת יצאה וחזרה עם שלל. את השאריות שהשגנו בלענו מהר מהר, כדי לא להיתפס "אוכלים". יום אחד נתפסה אחת הקבוצות ליד פחי האשפה וכל הילדים שהיו שותפים למעשה נרצחו כעונש על מעשיהם.

קאפו רחמנייה שהעבירה אלינו מזון לצריף גם נתפסה ונעלמה מחיינו.

הייתה זאת מלכת בלגיה שהצילה אותנו. היא נכנסה למחנה מחופשת לאחות. באמצעות הפעלת קשרים הוציאה בהיחבא את כל הילדים הקטנים והעבירה אותנו למנזר.

לאחר מספר חודשים הגיעו הגרמנים לחפש אותנו שם. אנשי המנזר מיהרו להחביא אותנו ברפת הסמוכה, על הרצפה, מוסתרים מתחת לקש.

כשהגרמנים לא מצאו אותנו במנזר הם הגיעו לחפש אותנו ברפת שבידיהם קלשונים. החלו דוקרים את הקש שעל הרצפה. אני שומעת באוזניי את צעדיהם ואת מכות הקלשון. מכה ועוד מכה, צעד ועוד צעד של נעליים כבדות ומאיימות. אני מבינה שאם אחד מאיתנו נתפס כולנו בסכנה גדולה. ואכן אחד הילדים נפגע קשות מדקירת קלשון, אבל אז הלא ייאמן קרה... משום מה הגרמנים נבהלו ועזבו את המקום.

אח"כ שמעתי שהילד הפצוע שהועבר לבית החולים לא שרד את הפציעה...

אחרי המקרה אנשי המנזר חששו להחזיק בנו ומסרו אותנו לבית יתומים. שם נשארנו עד תום המלחמה.

הייתי בת 9 כשהסתיימה המלחמה. הבריטים סגרו בפנינו את שערי הארץ. רק לאחר 3 שנים בהיותי בת 12 עליתי לארץ ישראל.

לימים נודע לי כי הוריי ו-2 אחיי, הירש ויוסף, נרצחו באושוויץ, אך התברר לי לשמחתי שאחי מנדל שרד את השואה וניצל. רק כעבור כ-60 שנה מהמלחמה, בשנת 2006, הצלחנו לאתר אחד את השנייה ונפגשנו בארץ בהתרגשות גדולה.

בארץ הכרתי את בעלי. כיום יש לי 4 ילדים, 10 נכדים ו 6 נינים.

אני שרה, ילדה יהודייה בת 4, ניצחתי את ציר הרשע הנאצי!

מקור וקרדיט (קישור)

 


פסח וולודינגר, הנער מהשואה , לוחם הפלמ"ח שנהרג במלחמת העצמאות

  סיפור חייו פסח, בנם של רחל-רוזה וצבי-הירש, נולד בשנת תרפ"ט (1929) ברומניה, בעיר רבוביץ שבחבל בוקובינה, הקרפטים הצפוניים. הוא למד ...