סיפור ההישרדות והמסע לא"י של משה סגל אחד מילדי טהרן

 

מאת: עמיחי סגל ,כפי שסופר לו ע"י אביו משה סגל ז"ל 

בצילום : הילד משה סגל ( משמאל)  במוסד "אהבה"  1944

 "נולדתי בוורשה בירת פולין בתאריך 15.04.1930, בשם מוֹנְיֶק. זה היה שמי הפולני. השם העברי שלי הוא משה.

חיי בוורשה היו חיים רגילים של ילד וזאת עד גיל תשע. כשהגעתי לגיל תשע, פרצה מלחמת העולם השנייה ואז חיי השתנו מן הקצה אל הקצה; פתאום התחלתי לחוות רעב, עוני ומחסור.

אבי שהיה מיודד עם מפקד המשטרה המקומית קיבל ביום בהיר אחד עצה ממנו לברוח לברית המועצות (בריה"מ) היות שהצבא הנאצי הגרמני, שכבש חלקים גדולים של פולין היה קרוב אלינו. כידוע המשטר הנאצי תכנן להשמיד את כל העם היהודי ולפיכך חיינו היו בסכנה. יהודים נוספים ששמעו על-כך, הצטרפו אלינו וכך הפכנו לקבוצה של מאות ואולי אלפי פליטים בדרכינו לברית המועצות.

המשטר הסובייטי של בריה"מ, הציב ברירה לפליטים היהודים: להתאזרח ולהפוך לאזרחי ברית המועצות, או: לבחור מדינה מתוך רשימה, כדי להגר אליה. היהודים שהחליטו להתאזרח, שוכנו בערי בריה"מ, נרתמו למאמץ המלחמתי והפכו אזרחי בריה"מ.

אל היהודים שהעדיפו להגר למדינות אחרות, התייחסו בחדשנות וראו בהם מרגלים פולניים. משפחתי החליטה שהיא רוצה להגר למדינה אחרת ולא להפוך לאזרחי בריה"מ, על כן, בעורמה ולא כפי שהובטח, נשלחנו לסיביר הקרה ברכבות, מרחק נסיעה של שלושה שבועות בקרונות משא, בתנאים לא אנושיים, כפי שנהוג היה לשלוח פושעים להגליה בסיביר.

ילדות בסיביר והמעבר לאוזבקסטן

בסיביר שוכנו במחנה גדול, כשכל משפחה חלקה פינה קטנה בצריף ענק שבנינו בעצמנו, מעצי היערות שמסביב. החיים במחנה הפליטים היו קשים מנשוא; רעב, מחלות וכד' אמי הייתה יוצאת ליער מסביב למחנה והייתה אוספת שורשי עצים ושיחים שונים ומכינה מהם מרק.

היינו משפחה בת שש נפשות: הורים, אחות אחת בת שש, פעוט כבן שנה, ילד בן שלוש ואני הבכור (אז כבר בן עשר).

הגענו לסיביר באביב. הורי ידעו שלא נוכל לשרוד את החורף המקפיא, כשיגיע ועל כן ניסו בכל דרך לקבל היתר לנדוד לאזורים האסייתיים המזרחים של בריה"מ, לארצות כמו אוזבקיסטן, החמה יותר. בסופם של מאמצים ובזכות העובדה שהצבא הפולני הגולה (צבא אנדרס בפיקודו של הגנרל הפולני ולדיסלב אנדרס) שהה בבריה"מ ושיתף פעולה עם הצבא הסובייטי כנגד הצבא הגרמני, עלה בידי הורי לצאת מסיביר ובחורף הקר הגענו לטשקנט, בירת אוזבקיסטן, אשר במרכז אסיה.

אחי בן השלוש ואחותי ביחד איתי, הוכנסנו לבית יתומים. אחי הפעוט נשאר עם הורי.

גם באוזבקיסטן היו לנו חיים קשים מאוד, אך למזלנו, סבתי, אם אמי, שימשה טבחית בבית היתומים והיא עזרה לנו בהשגת מזון, עד כמה שידה הייתה משגת וכך יכולנו לשרוד. כאח גדול, שמרתי בבית היתומים על אַחַי הקטנים והשתדלתי ככל שעלה בידי, לדאוג למחסורם.

כשנתיים מיום הגעתנו לאוזבקיסטן נולד לי אח חדש ולמרות השמחה הגדולה בהולדתו, המשפחה גדלה לשבע נפשות ובמצבינו לא היה הדבר קל, כלל ועיקר.

באוזבקיסטן חייתי כשנתיים ושם התחלתי לעצב את אישיותי כנער יהודי פליט מלחמה. למדתי לשרוד, הייתי חומק מבית היתומים וסוחר עם המקומיים, כדי להרוויח מעט כסף על-מנת לעזור להורי. שליטתי בשפה האוזבקית הייתה מלאה, עד כדי כך שיום אחד התדפקו מקומיים על דלת בית הורי וטענו שאני ילד אוזבקי ושהורי גנבו אותי, כי לטענת האוזבקיים לא הייתה היתכנות שילד לא אוזבקי ישלוט כך בשפתם…כמובן שהורי הצליחו לשכנעם שאני ילד יהודי בן למשפחת פליטים שברחה מפולין, מאימת הכיבוש הנאצי.

ילדי טהראן

הסיפור של "ילדי טהראן" מתחיל למעשה אחרי כשנתיים באוזבקיסטן וכשלוש שנים ממנוסתנו מפולין. מנהל בית היתומים (שהיה יהודי) קרא לי אליו וסיפר לי שמתארגנת קבוצת ילדים, לעלייה לארץ, ביוזמתה של הנרייטה סאלד, יהודייה אמריקאית, אשר קידמה את מוסד "עליית הנוער" וראתה כמשימה עליונה הבאת ילדים יהודים פליטים, לארץ ישראל.

אף-כי מאוד שמחתי על ההזדמנות לעלות לפלשתינה (ארץ ישראל של אותם הימים), מאוד היססתי כי ידעתי שאמי לא תסכים לכך הן מדאגה לי והן נוכח העובדה שהייתי לעזר בשמירה על אחי הקטנים. מנהל בית היתומים שכנע אותי בכך שסיפר לי שגם בתו, בת גילי וידידתי באותם ימים, תצטרף גם-כן למסע ומלבד זאת, אמר לי שכשאהיה בארץ, אוכל לבקש איחוד עם משפחתי וכך יגברו הסיכויים שלהם לקבל אשרות יציאה מבריה"מ.

השתכנעתי, אבל ביקשתי שרק אבי ידע על-כך ובשום אופן לא אמי ולא אחותי וְאַחַי. המנהל הסכים ובכך למעשה נסללה הדרך ליציאתי מבריה"מ במטרה להגיע ארצה.

ערב אחד התארגנו בחצר בית היתומים כל הילדים המיועדים למסע והועלו למשאיות של הצבא הפולני הגולה, שמקום משכנו היה בריה"מ והוא היה מיועד להיות מוצב באיראן.

המשאיות היו משאיות סגורות בבדי ברזנט עבים והנסיעה הייתה קשה מאוד, בדרכים הרריות ומפותלות.

כעבור ימים אחדים הגענו למחוז חפצנו. היה זה מקום ריק ושומם בפאתי העיר טהרן, בו הוקמו מבעוד מועד אוהלים בהם שוכנו הילדים. המחנה נוהל ע"י יהודים וכל הילדים במחנה היו יהודים, כך שיחסית לתנאי החיים שהיו לנו לפני ההגעה לטהרן, היו תנאים טובים. לא סבלנו חרפת רעב, היו לנו בגדים חמים ונעליים.

אספר כאן שילדים איראניים היו מגיעים לגדרות המחנה וחלקנו היה סוחר איתם, כמו למשל ילד יהודי היה יכול לוותר על נעליו הטובות בתמורה לפירות טריים או פירות יבשים.

יש לזכור שכולנו היינו ניצולי שואה ועל-כן האוכל ובפרט פירות, היה הדבר החשוב לנו ביותר, עד כי היו כאלה שהיו מוכנים לוותר על נעליהם בתמורה לשקית פירות יבשים או מספר פירות טריים.

היות שכל המפעל הזה של איסוף הילדים לקראת הבאתם לא"י, נוהל ע"י מוסד עליית הנוער, השגרה במחנה הייתה ציונית. למדנו שירים בעברית, היו לנו שיעורי עברית והתחלנו להרגיש עצמנו כישראלים ממש. מספר הילדים במחנה היה כמעט אלף והדבר השרה עלינו ביטחון. הרגשנו רבים וחזקים. מלבד שיעורי עברית ושירה עברית, עסקנו גם בספורט ולמדנו חשבון ומקצועות אחרים.

אני נזכר במחנה במעט געגוע ולכן אני בטוח שהיה לנו טוב, עד כמה שטוב יכול היה להיות בימים ההם.

במחנה שהינו כשנה תמימה.

מהמחנה בטהראן נלקחנו בוקר אחד במשאיות עד עיר נמל איראנית שאיני זוכר את שמה ושם הועלינו על אנייה. הנסיעה אל עיר הנמל מהמחנה, לא הייתה קלה. הרבה ילדים הרגישו לא טוב, אבל לבסוף הגענו בשלום. העלייה לאנייה הייתה עבורי לראשונה בחיי. מעולם לפני-כן לא שטתי באנייה ואפילו לא ביקרתי ליד עיר נמל מעודי, על-כן מאוד התרגשתי וכך גם שאר הילדים.

באונייה התארגנו בתאי מגורים די צפופים אבל אף ילד לא התלונן, כי היה ברור שהשיט לא יהיה ארוך והוא שיקדם אותנו אל ארץ ישראל שכל-כך רצינו כבר לראות.

היינו אמנם ילידי פולין אבל כיוון שבמחנה למדנו קצת עברית ושירים ישראליים, חשנו עצמנו ישראלים לכל דבר.

שטנו באונייה דרך מיצרי הורמוז, מספר ימים בודדים, עד נמל קראצ'י שבפקיסטאן. איני זוכר כמה זמן שהינו בקראצ'י, אך משם המשכנו לכיוון מפרץ סואץ, שיט ארוך דרך מפרץ עדן שבאוקיינוס ההודי, והים האדום. כמה שאוכל לזכור, למרות הצפיפות, השיט היה נעים ונוח. המזון הספיק לנו והלבוש תאם את מזג האוויר. מבחינתנו להיות שבעים, היה פסגת העולם וכמעט שלא עניין אותנו כל דבר אחר.

ההגעה לנמל פורט סעיד במצרים ריגשה אותנו מאוד, כיוון שידענו שמצרים מחוברת בקשר יבשתי לישראל, כך שחשנו מאוד מאוד קרובים.

ירדנו לנמל בפורט סעיד והתארגנו לעלות לרכבת שלקחה אותנו, לאחר נסיעה לא-קצרה לגדרה.

בגדרה התקבלנו בשוקולד ודברי מתיקה והמון אדם, נשים, גברים וטף, קיבלו את פנינו בדגלוני תכלת לבן עם מגן-דוד, דגל מדינת ישראל לעתיד. ההתרגשות הייתה עצומה. קשה לתאר במילים. סוף-סוף הרגשנו בבית, לאחר מסע כל-כך ארוך ומפרך.

מגדרה הועברנו למחנה קליטה בעתלית ושם התארגנו לשהות לקראת פיזור למוסדות עליית הנוער ברחבי הארץ. זכור לי שבעתלית חילקו לנו תפוזים והיות שתפוז היה עבורנו יקר מפז, ילדים החלו לאגור תפוזים. כשראו זאת המורים והמדריכים שלנו, הוחלט לשלוח משאית עמוסה בתפוזים ובחצר המוסד, פרקה המשאית "הר" של תפוזים. הארץ הייתה מלאה בתפוזים, כיוון שייצוא התפוזים לאירופה הופסק לחלוטין בגלל המלחמה שהתחוללה ביבשת אירופה. כשראינו את "הר" התפוזים, נרגענו והבנו שלא יחסרו לנו תפוזים לעולם.

אחרי שהות של מספר שבועות, או כמה חודשים, פוזרו הילדים במוסדות הקבע. אני נשלחתי עם קבוצת ילדים גדולה למוסד "אהבה" שבקריית ביאליק ליד חיפה".

מקור וקרדיט : הקשר הרב דורי : מאגר סיפורי מורשת (קישור)

 

 

כיצד מריה ארזוריז עזרה להציל ילדים יהודים בצרפת במהלך השואה

 

מריה ( María Errázuriz ) שנולדה בצ'ילה, עברה לצרפת בשנות ה-30 של המאה ה-20 ושימשה כעובדת סוציאלית בבית החולים רוטשילד בפריז. לאחר שגרמניה הנאצית פלשה לצרפת במאי 1940, השתלטו הרשויות הגרמניות על בית החולים. מריה, שהכירה באיום על חולים יהודים, הייתה נחושה להגן עליהם. מריה החלה להבריח ילדים יהודים מבית החולים, תוך התחמקות מבדיקה של הגרמנים על ידי העמדת פנים שהם מתים או מדבקים. לאחר מכן,  היא דאגה להם למגורים זמניים בטוחים בפריז .

הילדה בטי פרידמן ואחיה הקטן, מרסל, נעצרו יחד עם אימם במהלך מצוד גדול בפריז ביולי 1942. מאוחר יותר הם הועברו לבית החולים רוטשילד. יום אחד, בטי מצאה את מיטת בית החולים של אמה ריקה - היא גורשה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.  הילדים בטי ומרסל הצליחו להימלט מבית החולים בעזרתה של מריה ושרדו את השואה במסתור.

מקור וקרדיט :מוזיאון השואה וושינגטון ( קישור)

קרדיט לצילומים " יד ושם"  

ילדותה של יהודית אבני בצל השואה בהונגריה

 

מאת: יהודית אבני (פהאצ'י)

ארץ לידה: הונגריה - Hungary

מנחה: שי אדמוני

שם המורה: אלעד כהן

סיפורה של יהודית אבני - סיפורה של שואת יהודי הונגריה

סיפור של ילדה שגדלה בצל מלחמת העולם השנייה בהונגרייה, ילדה יתומה שהועברה לבית היתומים. סיפורה של ניצולת השואה, יהודית, 

שמי יהודית אבני,

נולדתי בשנת 1933 וגדלתי בבודפשט, הונגריה. ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה קטנה מאוד, כל כך קטנה שאני אפילו לא זוכרת תקופה שבה היה לי אבא בבית. גרתי עם אימא שלי, אישה פשוטה שלא ידעה לעבוד במקצוע מסוים, אבל הייתה חרוצה ומסורה. היא עבדה בבית, בתפירת חולצות לגברים, והייתה שמחה שאפשר לעבוד וגם להיות איתי, הבת שלה.

הילדות שלי הייתה צנועה. אהבתי מאוד ספרים, תמיד קיבלתי אותם כמתנות. לפעמים ראיתי בובה יפה בחלון ראווה, אבל זה היה יקר מדי בשבילנו. בגיל ארבע עברנו לדירה בבניין מאוד מיוחד עם חצר פנימית. מסביב לחצר שלוש קומות, ובכל קומה כעשר דירות. היה מסדרון מקיף, מרחב לשחק בו, וחיים משותפים. כשהגענו לשם, אימא השכירה חדר לחברה, וכך חיינו שלושתנו בהרמוניה.

מאוחר יותר, נולד לי אח מאבא שלי ואשתו השנייה. שמו היה מיקלוז'. הייתי גדולה ממנו באחת־עשרה שנה, אבל היינו מאוד קרובים.

חיי המלחמה – שואת יהודי הונגריה

בשנות השלושים התחילה מדיניות אנטי־יהודית בהונגריה. אפשר היה להרגיש את האנטישמיות, לא מעוגנת בחוק, אבל בהחלט קיימת. כשהייתי בת עשר, בשנת 1943, סיימתי את בית הספר היסודי. למזלי הגדול התקבלתי לתיכון יהודי, אבל זה לא נמשך הרבה.

במרץ 1944 הגרמנים פלשו להונגריה. באמצע שיעור, המנהל נכנס ואמר לנו ללכת מיד הביתה. באותו ערב יצאנו לאסוף קרוב משפחה מתחנת הרכבת, ופתאום שוטר ביקש תעודות. כשראה שאנחנו יהודיות, הוא לחש לאימא שלי, "רוצו הביתה ותסגרו את הדלת". בלילה כבר התחילו לאסוף יהודים ברחובות, ולא שמענו עוד על רבים מהם.

בהתחלה היו חוקים חדשים כמעט כל יום, טלאי צהוב, עוצר, החרמת חפצים אישיים. נאלצנו לעזוב את הדירה ולעבור לגור בבית שסומן עליו שמתגוררים בו יהודים. הייתי ילדה, עדיין היינו משחקים בחצר, ולא הרגשתי יותר מדי את קשיי המלחמה, עד שלקחו את אימא שלי.

כשהחוק דרש מכל אישה בגילאי 16 עד 40 להתייצב, אימא שלי יצאה מהבית ולא חזרה. אחר כך לקחו גם שתי דודות שלי. אף פעם לא קיבלנו תשובה איפה הן. נשארתי עם סבא וסבתא, עד שדודה של אימא מצאה לי מקום בבית יתומים יהודי בתוך הגטו.

החיים בבית היתומים היו קשים, שלוש בנות במיטה אחת, מעט מאוד אוכל. יום אחד הודיעו שהמוסד נסגר. אמרו לנו שיש שעה להתכונן, ומי שיכול לברוח שיברח. היה חור בהריסות של חלק מהבניין שנפגע מהפצצה, ושם לא שמרו. טיפסתי על ההריסות, הורדתי את הטלאי הצהוב, ויצאתי לרחוב.

בהמשך הצלחתי להגיע לדודה שהתחבאה בזהות בדויה של נוצרייה. השגנו גם עבורי ניירות מזויפים של נוצרייה. גרתי איתה, למדתי את התפילות, בירכתי כמרים ברחוב. כשקרבות החלו בבודפשט, ירדנו למרתף עם כל הדיירים. הרעב היה קשה. אכלנו מעט מאוד, לפעמים פרוסת לחם ביום. אנשים ברחוב פרסו חתיכות מבשר של סוסים מתים שהצבא השאיר אחריו. גם לנו הייתה חתיכה כזו, זה מה שהציל אותנו.

אחרי המלחמה

לאחר השחרור חיפשנו את סבא וסבתא. סבא נמצא מת ברחוב, סבתא הייתה חיה, בדירה נטושה. חזרנו לדירה שלהם, שהתברר כי משפחה אחרת כבר גרה בה, אבל הם קיבלו אותנו יפה. בכל העיר לא היה אוכל, אז אנשים נסעו ברכבות לכפרים, החליפו בגדים באוכל. הייתה אינפלציה נוראית, מה שקנית בבוקר לא היה שווה כלום בצהריים.

כשאבא חזר, הוא שקל רק 45 קילו. מתוך 2,000 גברים שנשלחו אתו למחנה, חזרו רק 200. הוא כמעט לא סיפר כלום. גם משפחתו כמעט כולה נספתה.

עברתי לגור בבית של אבא ואשתו. לא היה קל. היא לא אהבה אותי, והשאירו לי לעשות עבודות הבית רחיצת הכלים והניקיונות. למדתי בבית ספר לכימיה, ובזמן הפנוי קיבלתי כרטיסים לקונצרטים, כי היא עבדה במשרד של הפילהרמונית. כך התחילה האהבה שלי למוזיקה קלאסית. כשמצאנו כינור ישן של סבא, התחננתי ללמוד, אבל לא הרשו לי להתאמן בבית.

כשהתקרבה הבגרות, היה ברור שלא אוכל ללמוד באוניברסיטה. אבא שלי התנגד, אבל כנראה בזכות מנהל בית הספר שאהב אותי, סידרו לי לנסוע במסגרת חילופי סטודנטים ללמוד בברית המועצות. קיבלתי את המכתב שהתקבלתי ללימודים, וזה היה אחד הרגעים הכי משמחים שזכורים לי. למדתי מתמטיקה ופיזיקה, ואהבתי את זה מאוד. אחרי הלימודים עבדתי רחוק מבודפשט, ובאחת מנסיעות הרכבת ניגש אליי בחור ואמר, "המורה, מה קרה לאצבע שלך?" הסתכלתי עליו ושאלתי, "מאיפה אתה יודע שאני מורה?" והוא ענה, "את לימדת את אח שלי." כך הכרתי את בעלי הראשון.

בשנת 1956 פרצה בהונגריה מהפכה נגד השלטון הקומוניסטי. הגבולות שהיו עד אז חסומים לחלוטין, נפתחו. לפני כן, הונגריה הייתה סגורה, מוקפת מוקשים וגדרות תיל, כדי שהאזרחים לא יראו איך חיים במערב. כשנוצרה הזדמנות לברוח, ההורים שלנו אמרו, "אם אתם רוצים חיים נורמליים, תברחו עכשיו." אז התחתנו מהר בעירייה, ואותו לילה יצאנו לאוסטריה.

מאוסטריה המשכנו לצרפת. עבדנו שם קשה, בעלי בבית חרושת ואני גם. אחר כך התקבלתי לעבודה במעבדה. לאחר שלוש שנים התחלתי להרגיש לא טוב וגילו שאני סוחבת מזמן המלחמה מחלה בשם TBS, ואושפזתי חצי שנה. רק בזכות המצאת האנטיביוטיקה, שלא הייתה קיימת עד אז, יצאתי מזה. גם בעלי חלה, ונשאר שנה בבית החולים.

במהלך האישפוז שלו, הוא הכיר אנשים שהכירו את המנהל של רשת בתי החולים, שהיה רופא יהודי. כששמע שגם אני יהודייה, הוא הציע לי עבודה בבית ספר תיכון רפואי לבנות במהלך שיקום ממחלה. גרנו שם בדירה עם מורים נוספים, ואהבתי מאוד את הצוות והעבודה.

הביקור בישראל

היה לי בן דוד שעלה לישראל, והוא לא הפסיק להזמין אותי לבוא לבקר. כשהמצב הכלכלי שלנו השתפר, החלטתי לנסוע. באתי עם חברה מצרפת, באונייה.

כשתכננו לחזור לצרפת, ניגש אליי סדרן באונייה, הסתכל בדרכון שלי ושאל, "איך מוצא חן בעינייך בישראל?" עניתי לו, "מאוד. אני מוקסמת." הוא משך את הדרכון אליו, ואמר, "אז תישארי. עכשיו." והרגשתי בפעם הראשונה שזה המקום שלי, שלא קוראים לי "יהודייה מלוכלכת", אלא אורחת רצויה.

חזרתי לצרפת, אבל היה ברור לי שאחזור לישראל. בעלי לא היה יהודי, וגם ככה הרגשנו שאנחנו פחות מתאימים. החלטנו שאני אעלה, אתארגן, ואחר כך נחזור לחשוב מה עושים עם הילד.

העלייה והחיים בישראל

בשנת 1963 עליתי לבד לארץ. הבן דוד והחברה מבאר שבע חיכו לי בנמל. התחלתי אולפן בירושלים, ומצאתי את החברה מהילדות שגרה קרוב. היא ואימא שלה קיבלו אותי בחום. אותה אימא החליטה לשדך לי מישהו, בחור בשם מרדכי, מוזיקאי שמנגן בקונטרבס, גם עלה מהונגריה לארץ. ואחרי שהכרנו, הוא קיבל עבודה בתזמורת הסימפונית בחיפה. עברנו לחיפה יחד.

הקשר התפתח, התחתנו, ומצאנו דירה קטנה בדמי מפתח. יחד בנינו את החיים.

קיבלתי עבודה בהוראה, אבל לא התחברתי למקצוע. אח של מרדכי עבד בעמידר, והכניס אותי לקורס תכנות דרך IBM. למרות שלא ידעתי כלום על מחשבים, הבנתי מהר. הצלחתי בקורס, והתקבלתי לעבודה כמתכנתת בחברת צים. משם הכל התגלגל.

כשהייתה לי עבודה ודירה, חזרתי לצרפת כדי לקחת את הבן. האבא טיפל בו היטב, וביקש שהוא יישאר איתו. החלטתי שלילד טוב בצרפת איתו, והסכמתי. הוא היה מגיע הרבה לארץ, ובתקופה האחרונה הוא ואשתו באים כל שנה לחיפה לתקופה של חודש. שתי הנכדות שלי באו לארץ להכיר לי את בני הזוג שלהן לפני שהתחתנו.

אני ומרדכי טיילנו הרבה ביחד. היו לנו חברים טובים שטיילו איתנו, ואחרי שמרדכי נפטר, המשכתי לטייל איתם. היינו נוסעים גם להונגריה ולצרפת לבקר חברים ומשפחה.

כשיצאתי לפנסיה למדתי עריכת סרטים, עשיתי הרבה סרטים קטנים, וזה אחד הדברים שאני הכי גאה בהם. אני אוהבת לקרוא, להתעניין בתרבויות ובדתות, להקשיב למוזיקה קלאסית, ולהנות משיחות מעניינות עם חברות.

מקור וקרדיט : תוכנית הקשר הרב-דורי ( קישור )

 

הצלת ילדים בשואה: תכסיסי ההצלה של ולטר זיסקינד באמסטרדם

 

ולטר זיסקינד, יהודי גרמני שהשתקע באמסטרדם  ועמד בקשר עם קציני ס"ס , משום שמילא תפקיד מרכזי בבניין התיאטרון ההולנדי שבו ריכזו  הנאצים יהודים  לפני שילוחם למחנה המעבר וסטרבורק בדרך להשמדתם  באושוויץ .

ולטר זיסקינד הועסק במנגנון מועצת היהודים יודסה ראט באמסטרדם, והודות לשליטתו המושלמת בשפה הגרמנית הוצב בתיאטרון ההולנדי כנציג הצד היהודי, בפיקוח גרמני. לאחר שרכש את אמון הגרמנים פחת הפיקוח על מעשיו, והדבר הקל עליו לבצע שינויים בכרטסת העצורים בתיאטרון, בעיקר באמצעות העלמת כרטיסי השמות.

רבים מן הילדים  היהודים באמסטרדם  ניצלו ברגע האחרון  בזכותו ובזכות עובדי  "היודסה ראט", שידעו  לנצל אפשרויות שונות והבריחו ילדים  מתוך הבניין כדי להעבירם לבית התינוקות (crecher) ששכן ממול. מבית התינוקות הועברו  הילדים  לידי אנשי מחתרת הולנדים, ובייחוד קבוצת NV .

מאוקטובר 1942 הצטרפו פעילים נוספים  לNV , ובהם סטודנטים  הולנדים אשר דאגו להעביר  את הילדים  למקומות מסתור ברחבי המדינה.

זיסקינד  עצמו לא ניצל , הוא נשלח  לטרזינשטט ונרצח בצעדת המוות מאשוויץ.

 סייני  קטנבורג ( לימים כהן)  הייתה אחת משלוש מטפלות  שהורשו  להיכנס  לתיאטרון  כדי לקחת  את הילדים שהגיעו לשם  בליווי הוריהם . היא עבדה  במעון הילדים הסמוך שנתיים וחצי  וראתה מקרוב את דאגתו של זיסקינד לילדים .

כשנמצאה משפחה מצילה המוכנה להסתיר ילד , היה תפקידה  של סייני להודיע להורים , שהוחזקו  מעבר לרחוב בתיאטרון .

את מבצע  חטיפת הילדים של ולטר זיסקינד ניתן היה להוציא לפועל  רק בתנאי שהיה לילד הנחטף בית בטוח , ילדים הוברחו מהמעון  בתוך תרמילים , שקי כביסה, ארגזים , סלים  ללחם, שקי יוטה או הוסתרו  מתחת למעיל. תינוק אחד הצליח  לעבור את הביקורת  של הס"ס  בקופסת עוגה. לפעמים  נתנו לילדים כדורי הרגעה או כדורי  שינה כדי להקטין את הסיכון למציאתם.   לעתים זיסקינד עצמו היה מבריח ילד מהמעון  על גבי האופניים שלו , עטוף בשמיכה, קצין הס"ס לא חשד .

כדי להטעות את השומרים אנשי הס"ס, הורים שהסכימו למסור את ילדיהם הפעוטים למסתור קיבלו בובה עטופה בסמרטוטים, ועמה עלו מאוחר יותר לרכבת הגירוש.

מעריכים שלפחות 600 ילדים  בהולנד ניצלו הודות למבצעי  חטיפת הילדים של זיסקינד, אבל יש  המעריכים שהוא הציל כ-1000 ילדים.

לאור העובדה שכ4,500 ילדים יהודים  ניצלו בהולנד, הישגיו של זיסקינד מדהימים. הצלת הילדים , לדברי העדה  ליזט  למון , "הייתה פרי תכנונו של ולטר זיסקינד. הפעולה אורגנה , תוכננה ובוצעה בזהירות כמבצע מסובך. דבר לא בוצע בפזיזות . כל צעד היה מתוכנן ומחושב היטב" .

בספטמבר 1944 הצטרף זיסקינד לאשתו ובתו שהיו כלואות במחנה המעבר בווסטרבורק והמשפחה נשלחה לטרזין. מטרזין  הם גורשו בהמשך לאושוויץ-בירקנאו, שם נרצחו האישה והבת. זיסקינד עצמו נרצח , כאמור, בצעדת מוות שיצאה מהמחנה בינואר

רבים מאותם האזרחים ההולנדים , ששיתפו פעולה עם זיסקינד בהצלה האינטנסיבית של הילדים  זכו לתואר חסידי אומות העולם  על ידי יד ושם , כדוגמה ד"ר יוהן וילם ואן הולסט , שהיה מנהל בית ספר למורים . רבים מתלמידיו  לקחו חלק בהובלת הילדים היהודים , בהוציאם אותם במהירות הבזק ובהביאם את הילדים  לידי המצילים  ההולנדים  ששיתפו פעולה עם זיסקינד. הרשימה של  אותם המצילים ההולנדים ששיתפו פעולה עם זיסקינד ארוכה למדי ומעידה על  היקף אותם מבצעי הצלה.

מקור וקרדיט :

מרדכי פלדיאל , " תכסיסי ההצלה של ולטר זיסקינד באמסטרדם" , בתוך: אברהם מילגרם ( עורך) , עלה אתי בגורלי : יהודים מצילים יהודים לנוכח ההשמדה, אסופת מאמרים , הוצאת יד ושם 2014 .

מקור 2 :

 מקור וקרדיט : יד ושם

הצלת ילדים יהודים בווינה ע"י אהרון מנצ'ר

 אהרון מנצ'ר ( 1917–1943)  היה מנהל עליית הנוער בווינה בין השנים 1939–1941

אהרון מנצ'ר היה מנהיג תנועת הנוער הציונית "גורדוניה" בווינה, שהקדיש את מאמציו להצלת ילדים יהודים מהשואה באוסטריה הנאצית. הוא סירב לעלות לארץ ישראל עד שכל הילדים היהודים יוכלו לצאת מווינה, אך בסופו של דבר גורש לטרזיינשטאט ומשם לאושוויץ, שם המשיך לטפל בילדים. מאבקיו ופועלו מוצגים בחוברת זכרון ומונצחים באנדרטה בבית יד זיכרון לתנועות הנוער הציוניות בווינה. 

עיקרי פועלו:

• הצלת ילדים:

מנצ'ר פעל להוציא אלפי ילדים ובני נוער יהודים מאוסטריה הנאצית, רובם באמצעות נתיבים של "עליית הנוער". 

לאחר האנשלוס   סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית במרץ  1938 ריכז מנצ'ר את פעילות תנועות הנוער הציוניות. כ-130 אלף מיהודי אוסטריה עזבו את המדינה בעקבות הרדיפות ונותרו בה כ-60 אלף, מרביתם חסרי אמצעים וחלקם חסרי אזרחות. רבים ממנהיגי התנועות עזבו את וינה במועד מוקדם יותר וארגוניהם נעדרו מנהיגות מנוסה. מנצ'ר לקח חלק מרכזי בארגון מוסדות ההשכלה, תגבורם במורים, וכן קיום פעילות ציונית. בתקופה זו הוא ארגן הברחת נוער יהודי, בעיקר חסרי אזרחות, ליוגוסלביה. פעילות זו בוצעה בשיתוף עם רחה פריאר וניצלו בה מאות ילדים.

בפברואר 1939 ליווה מנצ'ר קבוצת עולים לארץ ישראל. על אף שהיה לו סרטיפיקט לעלייה, הוא סירב להישאר על אף הפצרות בני משפחתו, וטען כי "כל עוד יש ילדים יהודים בווינה, מקומי איתם". כעבור כחודש שב לווינה ונותר בה.

• מנהיגות ציונית:

הוא נחשב למנהיג ציוני מוערך בתנועת "גורדוניה" בווינה, שמטרתה הייתה הכשרה לעלייה לארץ ישראל. 

• סירוב לעלייה אישית:

הוא סירב לעזוב את וינה ולהצטרף לחניכיו בעלייה, עד שכל הילדים היהודים יהיו בטוחים. 

• גירוש לגטו טרזיינשטאט ולאושוויץ:

בשנת 1942, גורש מנצ'ר יחד עם חניכיו לטרזיינשטאט, ומשם המשיך לטפל בילדים גם בהמשך הדרך. 

ב-24 בספטמבר 1942 הועבר מנצ'ר עם חניכיו אל טרזיינשטט, שבה נמשכה פעילותו החינוכית. באוגוסט 1943 הובאה אל המחנה קבוצה בת 1,260 ילדים יתומים מגטו ביאליסטוק. ילדים אלו, שחוו את אימי המלחמה, היו מוזנחים וסירבו להיכנס למקלחות בשל השמועות שנפוצו בגטו. מנצ'ר התנדב לטפל בקבוצה זו וטיפל בה. שישה שבועות לאחר מכן ביקש להצטרף למסעם לאושוויץ. קבוצת הילדים נרצחה בתאי הגזים ומנצ'ר עמם.

מקור המידע 1
מאבקו של אהרון מנצ'ר להצלת ילדים יהודים בווינה הנאצית

מקור מידע 2
למרות הכול... אהרן מנצ'ר ונוער יהודי וינה-טרזיינשטאט (1938--1943)·

מקור מידע 3, ויקפדיה בעברית 

 

הצלת ילדים בבלגיה ביוזמת " הוועד להגנת יהודים”

 

ב20 במאי 1943 חדרו סוכני הגסטפו , ובראשם ז'אק  הבוגד , למנזר באנדרלכט. הם העמידו פנים שידוע להם שילדים  יהודים  הסתתרו בו . חיש קל הם זיהו  כ20 ילדים  והורו לאם המנזר, באיום של עונש מוות , להחזיק  בילדים  האלה עד למחרת , באומרם שיבואו לקחתם במשאית. אנשי “הוועד להגנת יהודים”  והפרטיזנים  עודכנו על כך. מייד  ננקטו  צעדי הצלה קדחתניים. מן ההכרח היה  להערים על הגסטפו ולא לאפשר לו  לקחת  את הילדים , אלא להעבירם למוסד יהודי.  בלילה נכנסו  הפרטיזנים הבלגים  לפעולה, ובזכות  שיתוף הפעולה האמיץ של האחיות במנזר בוימה פעולת חטיפה ( אחיות המנזר כפותות , טלפון מנותק וכו' ) . הילדים הועברו למקום מבטחים..

מוריס הייבר , אחראי על מדור הילדים , על התכנון ועל הארגון , נעצר בידי הגרמנים  במאי 1943 , שוחרר בינואר 1944 .

גרט יושפה ( ז'וזף)  יוזם הקמת הוועד להגנת היהודים נעצר  ביוני 1943 , נשלח לבוכנוולד . באפריל 1945 הוא שוחרר בידי כוחות הצבא האמריקאי

מקור

מוריס הייבר , "הצלת ילדים בבלגיה " , בתוך : אברהם  מילגרם ( עורך) , עלה אתי בגורלי : יהודים מצילים יהודים  לנוכח ההשמדה, אסופת מקורות . הוצאת יד ושם , 2014

עמודים 249- 266

הצלת ילדים יהודים בבלגיה (3)

 

 בצילום למעלה :

שש נערות יהודיות שהוחבאו במנזר

Six Jewish girls who were hidden in a convent

המצודים הראשונים אחר יהודים שביצע הגסטפו באוגוסט 1942  בעזרת ה-Feldgendarmerie   גרמו להלם גדול בדעת הקהל הרגישה  בבלגיה.  החייתיות שאפיינה את המבצע המזעזע הזה פגעה ללא הבחנה בנשים, בגברים , בילדים, בחולים ובזקנים. הכול הועמסו על משאיות שהוצבו באזורים  המכותרים, תוך כדי  מכות של אלות  ופרגולים ובעיטות מגפיים.

עם עלות השחר , כשעזבו הגסטפו ועושי דברם את הרחובות  ושללם בידיהם , נותרו בני האדם המבועתים , של האמינו למראה עיניהם , עומדים  על מפתן  הבתים  ותהו אם המראות קורעי הלב  שהיו  עדים להם  אכן התרחשו , או שמא  לא היו  אלא  חלום בלהות.  כעבור זמן  בקעו מתוך פינת רחוב או מאחת הדירות  שנשדדה  יבבות  של ילדים או תינוקות . יש להניח שכמה אימהות , שמן  הסתם יצר הקיום דחק בהן , הצליחו להשליך את ילדיהן  לתוך ארון  או לתוך פינה כלשהי .

אותו היצר הוא שהניע את הילדים להחריש ולשמור על שתיקה במקומות  המסתור המאולתרים שלהם . היו גם ילדים יהודים  שהלכו לאיבוד או נמלטו .

השכנים הבלגים  נחלצו  להצלת הניצולים הקטנים . מנזרי  האזור וכומרי הקהילה קלטו  את הילדים אצלם. הילדים האלה היו הראשונים שהוסתרו .

הוועד להגנת היהודים בבלגיה  יצר מיד קשר עם הכמרים והמנזרים , והם פתחו את דלתותיהם  לפני הילדים  היהודים  כדי לספק להם עזרה חומרית  ולדאוג לרווחתם ולמצוא להם בהמשך מקום מסתור אצל משפחות נוצריות בבלגיה.

" ערב אחד התקבלה במשרדי "הוועד להגנת היהודים"  בבלגיה  אזהרה . בפרוור  של בריסל , שאיתרנו בו מקומות מסתור רבים  במיוחד  בעבור הילדים , אירעו הלשנות ,והגסטפו כבר הספיק לפשוט על בתיהם של מארחים אחדים ולתפוס את הילדים היהודים ששהו שם . נודע לנו שבאותו הלילה  עמד הגסטפו  לערוך חיפושים  נרחבים באותו פרוור .  נערות צעירות  מן הצוותים  השונים  שלנו, שהיה  אפשר להשיגן לאלתר , נשלחו ללא דיחוי למקומות האירוע. עלה בידן  לחלץ את הילדים המוסתרים  בדיוק בזמן , בעוד הגסטפו דולק אחריהם. כן , כמו בסרטים  או בסיפורי הרפתקאות. "

מקור וקרדיט :

מוריס הייבר , "הצלת ילדים בבלגיה " , בתוך : אברהם  מילגרם ( עורך) , עלה אתי בגורלי : יהודים מצילים יהודים  לנוכח ההשמדה, אסופת מקורות . הוצאת יד ושם , 2014

עמודים 249- 266

הצלת ילדים בבלגיה ( 2)

 

הוועדה למציאת מסתור לילדים (מטעם "הוועד להגנת היהודים",) החלה את פעולתה בתיאום אפשרויות ההסתרה, בהיענות לבקשות וביצירת קשר עם ההורים. איזו משימה רגישה!...

השליחה מטעם הוועדה הייתה אומרת לאם היהודייה : "אמרו לי... מי אמר? ארגון סודי" אט אט החלה האם לרחוש אמון. היא הרגישה שנאבקים למענה, למען ילדה. היא הייתה מבוהלת כי גילו אותה בביתה, שחייתה בו לעיתים קרובות באופן בלתי חוקי ובחרדה מתמדת בשל המצודים שארבו לה. 

בשלב זה מתרחשת אחת הפעולות ההרואיות הגדולות ביותר:  האם נותנת את הסכמתה להפקיד את ילדה בידי האלמוני, בידי ארגון חשאי. איזו הפגנת אהבה של האם היהודייה כלפי ילדה, אוצרה האחד והיחיד. היא נפרדת ממנו אולי לתמיד, בידיעה ברורה שבכל רגע עלולים לעצור אותה, לגרשה ולהובילה לעבר מותה. נדרש מאמץ תמידי ועיקש כדי לשמר אצל ההורים היהודים את האמון ואת הלך הרוח האוהד למציאת מסתור לילדים..."

מקור

 מוריס הייבר , "הצלת ילדים בבלגיה " , בתוך : אברהם  מילגרם ( עורך) , עלה אתי בגורלי : יהודים מצילים יהודים  לנוכח ההשמדה, אסופת מקורות . הוצאת יד ושם , 2014

עמודים 249- 266