ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שלישי, 26 בספטמבר 2023

לודז', פולין. ילדה יהודייה קטנה שגורשה להשמדה במסגרת גירוש הילדים "שפרה", 1942.

 

 


הגירושים הראשונים מגטו לודז' היו למחנות עבודה באזור פוזנן. אלה החלו בדצמבר 1940 ונמשכו עד יוני 1942. הגירוש למחנות המוות החל בדצמבר 1941 עם שילוח הצוענים לחלמנו. לאחר מכן הגיע זרם קבוע של שילוחים יהודים מינואר עד מאי 1942, שבהם נלקחו 55,000 לחלמנו.

  לאחר הפסקה של ארבעה חודשים, התחדשו הגירושים ב-1 בספטמבר עם פינוי בית החולים של הגטו. לאחר מכן באה אקציית שפרה  שמונה ימים בספטמבר נגד אנשים חולים וקשישים וילדים מתחת לגיל עשר. באקציה זו נרצחו 572 יהודים ו-15,000 גורשו להריגה  לחלמנו.

 לא היו גירושים נוספים מלודז' למחנות המוות במשך השנה וחצי הבאות. באביב 1944 הפעילו הנאצים מחדש את מרכז ההרג הרדום בחלמנו לקראת חיסול הגטו. מ-23 ביוני עד 15 ביולי 1944 גורשו לחלמנו 7,000 יהודים. לאחר מכן נותבו כל רכבות הגירוש לאושוויץ.

מקור  יד ושם (ig)

ראו גם :

מעדותה של דבורה ברגר, בת 12 בתקופת השואה , על ה"שפרה" (Sperre) בגטו לודז'

יום שני, 25 בספטמבר 2023

ילדותו של האלוף אלברט מנדלר ז"ל באוסטריה הנאצית

 



ברכב משוריין, במקום סגור, לא צמוד לקרקע, בתנועה מתמדת, בכוח אש וביחידות, במעבר המתלה, נפל אחד האלופים הגדולים של עמנו”…שמעון פרס ז”ל, שר הביטחון 1974.


קורות חייו מתוך האתר שהקימה המשפחה לזכרו של אחד מגדולי המפקדים בצה"ל

נהרג במלחמת יום הכיפורים


אלברט מנדלר, נולד בשנת 1929 בעיר לינץ (Linz) שלמרגלות האלפים האוסטריים. אביו יצחק יוצא קרקוב- פולין, עבד כסוכן-נוסע של מפעל מקומי. אימו פרידה, יוצאת קלוז' (Cluj) בעבר חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית וכיום חלק מרומניה, היתה עקרת בית. הוריו היו חדשים בעיר לינץ, שבה היתה קהילה יהודית קטנה ומגובשת נוכח האנטישמיות ההולכת וגואה בקרב הציבור הלא יהודי. לאלברט היה אח בכור: יחזקאל שהיה גדול ממנו בשלוש שנים, ונפטר בשנת 2019.
האב שהיה עסוק רוב הזמן בנסיעות עבודה נכח מעט מאד בחייו של אלברט. על אף עבודתו הקשה הכנסותיו הספיקו לניהול משק בית צנוע מאוד. "מעולם לא גדלנו על שמנת", אמר אחיו הבכור. בשנת 1934 כשאלברט היה בן 5 נפטר אביו מהתקף לב והותיר משפחה ללא מקור פרנסה. הקהילה היהודית בעיר הציעה תרומה חודשית בעבור המשפחה אך אימו פרידה סירבה לכך בתוקף, ובמקום זאת, ביקשה עבודה קבועה באחד המפעלים בבעלות יהודית. היא מצאה תעסוקה במפעל לייצור ליקרים ומאותה עת עמלה על מנת לפרנס את המשפחה בנוסף להיותה עקרת בית. פרידה הצליחה להחדיר בילדיה את החשיבות בלכידותם כמשפחה, שני בניה עזרו במטלות הבית ובמקביל שקדו על לימודיהם.

בשנת 1938, כשאלברט היה בן 9, כבש היטלר את אוסטריה. תושבי לינץ הקתולים קיבלו את החיילים הנאצים בתרועות והעיר התמלאה צלבי קרס. עולמו של אלברט הקטן נהפך עליו באחת. כמו שאר הילדים היהודים, הוא גורש מבית הספר וחבריו הקרובים החלו להתנכל לו. הוא נשאר בודד בעת שבני עירו מתאכזרים יותר ויותר לתושביה היהודים.

אזרחותם של יהודי הממלכה האוסטרו-הונגרית נשללה מכל מי שלא השתייך למשפחה שגרה בה דורות רבים קודם לכן. משפחת מנדלר נדרשה להתפנות לפולין או לרומניה, ארצות המוצא של ההורים, אך אף אחת מהן לא הסכימה לקבלם. זמן מה לאחר מכן דפקו על דלת המשפחה שוטרים שלקחו את המשפחה למטה הגסטפו בעיר, שם נחרץ דינם להיות מגורשים מן המדינה. יהודי העיר, ששמעו על מעצרם וליבם יצא אל האלמנה וילדיה הקטנים, הצליחו להפעיל קשרים ולדחות את ביצוע ההחלטה.

האח הבכור, יחזקאל, שהיה חבר בתנועה הציונית "בלאו-וייס" (Blau Weiss, גרמנית: כחול- לבן), ניסה לעלות לארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער" טרם מלאו לו 14, גיל המינימום לעליה. באוקטובר 38' הוא מצליח בכך בזכות עצימת עין מצד הפקידים של "עליית הנוער" ולנוכח הדחיפות לעזור למשפחה.

לקראת יום הולדתו החמישים של הפיהרר הוחלט בלינץ להעניק לו כמתנה ״עיר נקיה מיהודים״. מנהל המפעל של פרידה, מר שפיץ, ייעץ לה בתוקף לעזוב את לינץ ולעבור לוינה, שם, קיווה, יהיה קל יותר לחמוק מעיני הגסטפו. לאחר מסע מורכב הצליחה פרידה למצוא מחסה לאלברט ולה בבית משפחה יהודית אמידה, אותה הכירה דרך מכרים משותפים מלינץ. בעקבות ריבוי היהודים שמצאו מקלט באותו הבית האם נדרשה לישון על מיטה מתקפלת במסדרון ואלברט עצמו ישן על שמיכה שנפרסה באמבטיה, ונדרש להשכים משום כך, לפני כל שאר דיירי הבית.

פרידה התעקשה שלא לקבל את העזרה מבלי שתוכל לתרום בחזרה ולקחה על עצמה את מלאכת הבישול לטובת כל הדיירים. מדי כמה ימים הייתה הולכת למשרדי הקהילה היהודית לבדוק האם יש ספינה עליה איתה יוכלו להעפיל לארץ ישראל, אך נענתה בשלילה. אלברט העביר את רוב הימים ספון בבית הרחב. כשניתן היה, הלך לבית הספר שפתח הארגון היהודי "היאס" (HIAS – Hebrew Immigration Aid Society – חברה לסיוע למהגרים עבריים). לעיתים, למרות דאגת אימו שוטט לבדו ברחובות. כך עברו על אלברט ופרידה שמונה חודשים באותו בית בעוד הגסטפו הולך וסוגר על כל אותם יהודים שאזרחותם נשללה מהם.

לקראת סוף שנת 1938 הגיעה הבשורה לה פרידה ואלברט חיכו – נמצא להם מקום בספינה "סאטורנוס" שאמורה להפליג מוינה לרומניה ומשם לחבור לספינה אחרת שתעלה אותם ארצה. אך כשהספינה יצאה לעבר יעדה, מארגני העליה טרם מצאו ספינה ברומניה שתעלה אותם לארץ ישראל. ההפלגה לעבר רומניה התקיימה בצל חשש רב נוכח איומיו של הקפטן הנאצי של ספינת "סאטורנוס" שלא יחכה ברומניה אפילו יום אחד להגעת הספינה הנוספת. במזל רב, ממש ברגע האחרון הצליחו מארגני המשט להגיע להסכם עם ספינת "סקריה" שתעלה את יהודי "סאטורנוס" יחד עם יהודים רבים מכמה ספינות אחרות.

לאחר כמעט חודשיים של המתנה בנמל ברומניה,, אוניית "סקריה" יצאה לדרך.939. המסע על סיפונה לא היה פשוט. רחוק מכך – ספינה זו היתה אוניית פחם טורקית ישנה שלא היתה מיועדת להובלת נוסעים והייתה מלוכלכת משאריות פחם וללא שום דרגשי שינה, בתי שימוש או מטבחים. מחלת הדיזנטריה התפשטה בקרב הנוסעים וגם אלברט חלה בה. למרות שהיו אלה חודשי חורף קרים ביותר, כשנשאל אלברט בראיון לאחר מלחמת ששת הימים על ההפלגה, היא נשמעה בפיו כמו הרפתקת נעורים: "היינו צעירי הנוסעים, ולכן – חביבי המלחים…לא חשתי בקשיים שהמבוגרים יותר סבלו מהם. זו היתה חוויה עצומה".

המסע בים לארץ ישראל ארך שבועיים וכשהגיעה הספינה היא הופנתה על ידי הבריטים למפרץ חיפה. ה"סקריה" היתה אוניית ההעפלה האחרונה מאירופה הנאצית שהצליחה לעגון בארץ ישראל. מרבית מאלפיים ושלוש מאות מעפילי הספינה, כולל פרידה ואלברט, הועברו למחנה עתלית. רוב הגברים הוחזקו שם כחצי שנה, נשים וטף שוחררו מוקדם יותר. אלברט ואימו שוחררו לאחר שבועיים. בתום המסע המפרך ותקופה ארוכה של חוסר ודאות ופחד, הם הגיעו לארץ ישראל.

 התבגרות בארץ ישראל

לאחר שחרורם מהמעצר, התאחדו אלברט ואימו עם אחיו הגדול, יחזקאל, בקריית מוצקין שם למד והתגורר. פרידה איתרה את מר שפיץ, מנהל המפעל בו עבדה בלינץ והתקבלה לעבודה במפעל חדש שפתח מאז הגיע ארצה. היא מצאה לה ולאלברט חדר בדירה אותה חלקו עם שתי משפחות נוספות, ושהייתה ממוקמת ביישוב "נחלת גנים" (כיום שכונה ברמת-גן).

אלברט, כעולה חדש, נאלץ להתרגל לחיים חדשים ושונים לחלוטין. הוא ידע עברית מועטה מאוד, מראות הרחובות האפורים וריח הפרדסים היו זרים לו. את יומו הראשון ללימודים כמעט והחמיץ:בבוקר אימו הגישה לו את ארוחת הבוקר ואמרה: "כשתסיים, שטוף את הספל ומהר לבית-הספר. זה הבניין שעל הגבעה". אלברט שהיה רגיל לבניינים גדולים יותר מאלו שהיו קיימים בארץ באותה תקופה התבלבל והגיע אל בריכת המים. בית הספר האמיתי, אותו מצא לאחר חיפושים, היה קטן בהרבה וכלל רק שלושה – ארבעה חדרים.

באותו יום הצטרף אלברט אל חדר ששימש את כיתות ה' ו-ו' שלמדו בצוותא. המורה יוסף קוריצקי, שהיה דמות חינוכית חשובה עבור אלברט סיפר על אותו היום: "יום אחד הודיע לי המנהל שבא תלמיד חדש מאוסטריה…חשבתי: ילד בלי שפה ועוד 'יקה' – איך יסתגל לחבורת הצברים? עודני דואג וחושב איך להקל על התלמיד החדש והנה עומד לפני נער לבוש 'אירופי' (מכנסי 'שלושה-רבעים' ושתי כתפיות חוברות להם – ניגוד חריף מאוד ללבוש הצברים) ושומע קול נעים ורך אומר: 'שלום, המורה'. אני מסתכל בו – חיוך ביישני ותמים שפוך על פניו, עיניים כחולות וחמות, בלונדיני. משום מה, הציפני איזה רגש טוב וחם…הנער הזה יהיה לברכה".

על אף הפער הגדול בין אלברט ל'צברים" האחרים בני כיתתו הוא נקלט בהצלחה. כדי לעזור לאלברט להתאקלם בבית הספר הכיר לו יוסף את רות וגרשון רוטשילד, אחים דוברי גרמנית, והם הפכו לחבריו הקרובים. אותו מורה העניק לאלברט את שמו העברי – "אברהם", אך קרוביו המשיכו לקרוא לו אלברט.

אלברט סיים את לימודיו בהצטיינות ב"בית הספר לילדי עובדים" בנחלת גנים, אחריהם המשיך ללימודים מקצועיים בבית הספר "מקס פיין" שבתל אביב במגמת חשמל. בגיל 16 חל בחייו שינוי משמעותי נוסף כאשר אמו פרידה פגשה אלמן בשם סימון שטרמר והשניים נישאו, (רק לאחר שהתייעצה עם שני בניה ווידאה שהעניין מוסכם עליהם.)

במקביל ללימודיו, אלברט רצה להצטרף ל"הגנה", אך לנערים ממושבי שוליים כמו נחלת גנים היה קשה להגיע לארגון. המצב השתנה בשנת 1946, בהיותו בן 17, אז משאלתו של אלברט התגשמה והוא הוזמן להצטרף. טקס החיול התקיים בשעת לילה בחורשת האקליפטוסים. המורה אברהם אלדמע (1963-1884) דיקלם את שבועת האמונים ל"הגנה" ואלברט יחד עם שאר המתגייסים חזר אחריו בהתרגשות: "הנני נשבע לשמור אמונים כל ימי חיי לארגון ההגנה…"

זמן קצר לאחר גיוסו נבחר אלברט להישלח לקורס מפקדי כיתות של הגדנ"ע (גדודי נוער). מדריכו יואב כהן (1926- ) הפך בהמשך לחברו הטוב ואף אחראי להיכרותו עם שולה, מי שתיהיה אשתו לעתיד. הנער הביישן הפך למפקד שדרש מעצמו ומחייליו משמעת ברזל. תיאר את השינוי חברו מיקי כהן, שאף גייס אותו ל"הגנה": "אלברט התאים את עצמו מהר מאוד למסגרתו החדשה ולתדמיתו החדשה: כל ההקפדה הזו על גינונים, על סודיות. כמו עניין הסיסמה למשל, בלי סיסמה לא נכנסים…חשדנו שיש מצידו כלפינו איזה ניכור מלאכותי".

להמשך סיפור החיים וגבורתו במלחמות ישראל

https://tinyurl.com/3cn3drt9


יום שני, 18 בספטמבר 2023

"אסור היה לנו להיקשר לילדים"

 

 

לכמה שניות הרכבת הקלה הסתירה לשומרים הנאצים את שדה הראייה • זה היה הרגע שאותו ניצלו מטפלות מעון באמסטרדם כדי להבריח ילדים לחופשי, במבצע מוצלח במיוחד • 800 מהם ניצלו • אינס פלנר, אחת המטפלות: "עד היום לא ברור לי איך הילדים לא בכו"

המועצה היהודית מינתה את וולטר סוסקינד, יהודי שברח להולנד מגרמניה ב־1938, למנהל של מחנה המעבר בתיאטרון. תוך כדי סיכון חייהם, הבריחו סוסקינד, מנהלת מעון הילדים הנרייטה הנריקז פימנטל, וכמה מטפלות ובהן בטי אודקרק (בת 18), סיני קטנברג (בת 19), האחות וירי כהן ואינס פלנר, כ־800 ילדים ממעון הילדים לידיהם של פעילי ארבע מחתרות הולנדיות. אלה העבירו את הילדים למקומות מסתור בערי שדה, שם הוסתרו מהנאצים בחיק משפחות נוצריות עד תום המלחמה. "הרבה חושבים שהנוצרים רק התנערו מהיהודים, אך נתקלתי בעזרה רבה מצד הולנדים וגרמנים - אנשים שלא חשבו פעמיים והצילו עוד ועוד ילדים", משתפת פלנר.

בין השאר, הוסתרו ילדים קטנים בתיקי גב ובפחי חלב והוצאו אל מחוץ לבית הילדים לתוך קרון של הרכבת הקלה, שעברה בכביש שבינו לבין התיאטרון והסתירה לשומרים הגרמנים את הראות. ההברחה תוזמנה כך שהיציאה מדלת בית הילדים הוסתרה על ידי הרכבת, והמבריח היה עולה לתוך הקרון בתחנה הקרובה אל תחנת הרכבת המרכזית. המבריחים סיפרו שהנוסעים ברכבת ואף הנהגים הבחינו במתרחש, אך מעולם לא הסגירו אותם

בשיטה אחרת, הצוות היהודי הצליח לשכנע את הגרמנים שהילדים זקוקים לאוורור, והוציאו אותם לטיול מסביב למעון. הילדים היו נספרים ביציאה מהמעון, אך הצוות היהודי היה מוסיף ילד אחד שלא נספר או יותר ומוסר אותו דרך החלון, כאשר הקבוצה היתה חולפת על פניו. אותם ילדים היו מוברחים במהלך הטיול ומועברים לידי אנשי המחתרת. בכל המקרים היה צורך לתקן בהיחבא את הרישומים הקפדניים וכן לביים עם ההורים מסירה של ילד לקראת הגירוש מהתיאטרון

לכתבה המלאה של דניאל רוט-אבנרי

אינס פלנר, אחת המטפלות: "עד היום לא ברור לי איך הילדים לא בכו"

Israel


הפעוטה היהודיה בבלגיה שלא יכלה לעמוד בגעגועים להוריה

 


מאת: Sandra Peterfreund

אבי , אהרון יהודה פטרפרוינד  בתקופת השואה , נער יהודי בלגי, הוא ו-2 אחיו ואחותו הסתתרו אצל משפחה פלמית גויה. אחותו בת השנתיים של אבי ,לא יכלה לעמוד בגעגועים להוריה,  היה בשבת, אבי שהיה האח הבכור לא יכול היה לעמוד בבכי שלה ולקח אותה לבית הוריהם לבקר, הגיעו הגסטאפו לקחו את הוריו ואותה והושמדו בתאי הגזים באושוויץ


בטי פרידמן , בת ה7 ואחיה מתחזים למתים בשנת 1942 בפריז

 



בטי פרידמן שרדה את השואה בעזרתה של העובדת הסוציאלית
María Errázuriz. מריה עזרה לבטי בת השבע ואחיה, מרסל, להימלט מבית החולים רוטשילד בפריז, שעליו השתלטו השלטונות הגרמניים, על ידי העמדת פנים שהם מתים.

מקור

 

מריה אראסוריס עוזרת סוציאלית במקצועה, עבדה בבית חולים רוטשילד בפריס. היא נטלה חלק חשוב בפעילויות רשת בית החולים להצלת חיי חולים יהודים שסוכנו על ידי הגרמנים החל מ-1942. הגרמנים הקיפו את בית החולים בגדר תיל, ממש כמו במחנה. כל החולים, ברגע שהבריאו, נשלחו למחנה המעבר דראנסי ומשם נשלחו למחנות להשמדה.

קלר היימן, עוזרת סוציאלית יהודית הייתה הרוח החיה מאחורי רשת ההצלה. ברשת, נמצאו גם רופאים ואנשי כנסיה כמו האב מנארדה . הם היו אחראים לספק מסמכים מזוייפים ולהסתיר את הפליטים במוסדות נוצרים או במשפחות מאמצות.

ב 16 ליולי 1942 לפנות בוקר, בטי פרידמן, בת 8, נעצרה יחד עם אמה ואחיה הקטן מרסל שהייה בן 4 ונשלחו לול דיב. האם חלתה בגרדת וגם מרסל נדבק במחלה. לפי הנחיות אמה, בטי נדבקה לאחיה ונדבקה אף היא מגרדת. כך, שלושתם נשלחו מול דיב לבית החולים רוטשילד. הילדים היו באגף לחולים המדבקים. הם יכלו לבקר את אימם מדי פעם עד שיום אחד, הם מצאו את המיטה ריקה. האם הבריאה ונשלחה לדרנסי ומשם לאושוויץ, שם נרצחה. "דודה קלר" ו"דודה מריה" ארגנו את בריחתם של הילדים, בטי ומרסל, ושלחו אותם לטירה בשם מולינה עד השחרור. גם לאחר השחרור, הן המשיכו לטפל בילדים.

גם שני ילדים יהודים אחרים, ג'אן ומרסל פרידמן חבים תודה למריה. לאחר המלחמה, כשהיו בני 1 ו 4, היא נתנה את הילדים למשפחת אלקובי לאימוץ, כיוון שהוריהם נרצחו במחנות. הם שמרו על קשר עם מריה עד לחזרתה לצ'ילה בשנת 1960. מריה קיבלה את 'אות הלגיון' בשביל תרומתה להצלת חיים רבים.

8 ביוני 1972 נפטרה

יהי זכרה ברוך

ב-27 אוקטובר 2005, הכיר יד ושם במריה אראסוריס, המנוחה, כחסידת אומות עולם.


ביילה גריפל הצליחה רק להציל את בתה הקטנה

 




כ
כל שהרדיפות האנטישמיות של הנאצים החמירו, ביילה גריפל הייתה נחושה להוציא את בתה, הרטה, מווינה. היא הצליחה. הרטה הגיעה לארצות הברית בסוף 1940.

בספטמבר 1942 גורשה ביילה ונרצחה ע"י הנאצים במרכז ההרג מאלי טרוסטינטס.

As Nazi antisemitic persecutions worsened, Beila Griffel was determined to get her daughter, Herta, out of Vienna. She succeeded. Herta arrived in the United States in late 1940. In September 1942, Beila was deported and died at the Maly Trostinets killing center.

Source and credit :

https://twitter.com/HolocaustMuseum/status/1703394918209655005


טנצר חנה – מאושוויץ לבה"ד 7 ובחזרה לאושוויץ עם צה"ל

 


חנה טנצר נולדה בפולין, בעיירה סטרחוביצה בשנת ,1930  למשפחה ציונית – מסורתית, בבית ספוג אהבה, כבוד ושמחת חיים.

  • עם פרוץ המלחמה, החלו להתנכל ליהודים וחנה ומשפחתה (הוריה ואחותה) גורשו לגטו.
  • מהגטו נשלחה המשפחה למחנה עבודה, שם נפטר אביה וחנה עם אמה ואחותה נשלחו לאושוויץ.
  • באחת הסלקציות של מנגלה, חנה ואמה הופרדו מהאחות, נלקחו לתא גזים, שם פיזרו עליהם אבקה לבנה, נעלו את דלת הברזל וכך הן נשארו 24 שעות וחיכו למוות – אך זה מיאן להגיע.
  • עד היום חנה למעשה לא יודעת מה השתבש ולמה היא זכתה בחיים.
  • המספר של חנה באושוויץ היה 14319 )סכום הספרות 18 – בגימטריה "חי"( והיא מאמינה שאולי זה מה שהציל אותה.

אמה של חנה נפטרה באושוויץ ומה עלה בגורל אחותה היא לא יודעת עד היום.

  • חנה השתחררה מאושוויץ כילדה בודדה, חזרה לעיר הולדתה אך לא מצאה איש ממשפחתה.
  • חנה עלתה ארצה עם קבוצה של עליית הנוער ונקלטה בבית הספר החקלאי עיינות.

חנה בצה"ל

  • חנה התגייסה לצה"ל בשנת 1951 ואחרי סיום הטירונות וקורס פקידות הוצבה כפקידה ראשית בבה"ד 7   
  • זיכרונותיה מבה"ד 7 – דוד חבקין מפקד הבסיס, ישראל ויינשינקר הרס"ר, המדריכים היו – מונטי ורינה הררי, איציק וייס, דוד דגני, פפי, זיגי, שרונה השלישה ואחרים.
  • כפקידה ראשית היא גרה במגורי קצינים. כל מוצאי שבת נערכו ריקודים ברחבה שמאחורי השקם והיא מציינת שהבסיס היה לה למעשה לבית.
  • קוריוז נוסף – קזבלן האמיתי (לא יהורם גאון) שירת באותה תקופה בבה"ד 7 כסניטר.
  • לאחר תקופה בבה"ד 7 חנה נשלחה לבה"ד 1 כסמלת  מבצעים ושם שירתה עד לשחרורה

חנה האזרחית

  • עם שחרורה מצה"ל חנה התחילה לעבוד בחברת "עמידר", שם התקדמה לתפקידים בכירים במשך 40 שנה.
  • עם יציאתה לגמלאות, חנה קשרה שנית את גורלה עם צה"ל והחלה ללוות משלחות למסעות בפולין  כ"אשת עדות", בשלב ראשון קבוצות  תלמידים ובהמשך קבוצות של "עדים במדים".
  • חנה מתגוררת כיום בדירה מטופחת במרכז ת"א וקירות

ביתה מכוסים בעשרות תמונות ומזכרות ממסעותיה בפולין.

  • לחנה שני "נכדים" מאומצים – טייס בחיל האוויר ובת של קצינה בשם רעות.
  • אנשי הצבא משמשים לה כמשפחה אוהבת ודואגת.

 המפגש בין חנה לבין  אל"מ יוסי מורגנשטרן

  • חנה התלוותה כ"אשת עדות" למשלחת של "עדים במדים" ביוני ,2011 שבה השתתף יוסי מורגנשטרן כמפקד צוות.
  • באופן טבעי נוצר ביניהם "קליק" מיידי – חנה  כניצולת שואה וכמי ששירתה בבה"ד 7 ויוסי כיליד פולין, בן לניצולי שואה וכמי שהיה מפקד בה"ד 7 ובעת סיפורה המדהים כיצד נצלה מתא הגזים, ליד  שרידי המשרפות במחנה "בירקנאו" אל"מ יוסי מורגנשטרן  מאוד התרגש, הוריד את סמל חיל הקשר שענד והעניק אותו לחנה במעמד ייחודי ומרגש זה, בנוכחות כל חברי המשלחת.

 מקור וקרדיט

מקור וקרדיט , עמותת חיל הקשר


חנה שכטר , בת 13 במנזר ובבורות חשוכים בבלגיה

 

 


מאת: Aviva She

חמותי בת ה 94 , סיפרה על הסתרתה אצל משפחה נוצרית תמורת תכשיטים וכסף..

חנה טנצר

לאחר נישואיה, חנה שכטר

 

בהיותה בת 13 ואחותה הצעירה בת ה 9 הוסתרו בבלגיה אצל משפחה גויה עד שנגמר הכסף ונשלחו לגורלם...

הוריהם נתפסו נשלחו אין תיעוד לאן.. או נרצחו מייד

הן נלקחו תחילה לבית יתומים בבלגיה במנזר, שם ניסו הנזירות להמיר את דתם, חמותי שזכרה את המשפט שאביה אמר לה לפני ששלחו אותן למסתור היה: "אל תשכחי שאת יהודייה ".

הנזירות שכנעו אותן שעדיף שיתנהגו כנוצריות וילמדו את מנהגי הנצרות כולל להצטלב לפני ישו, חמותי סיפרה שפשוט היא התעלפה.

לאחר שהנזירות אחרי זמן מה פחדו שיתפסו שוב שלחו אותן לדרכן.. אך הפעם המחתרת התנגדות הבלגית, דאגה להעביר אותן לאחוזה של מי שהיתה עשירה אך עקב הבעיות הכלכליות של אותן זמנים, שוב תמורת כסף ששולם לה ע"י חברת המחתרת הבלגית,

עד שימשהו הלשין על קבוצת הילדים היהודיים המסתתרים בבית, שילח את הילדים לגורלם.

 חמותי מספרת שהתחבאו בתוך בורות חשוכים כאשר מידי פעם מזדמן להם שאריות אוכל.. ככה נדדו עד סוף המלחמה.

בשנת 1950 עלתה לישראל.

 


יום ראשון, 10 בספטמבר 2023

תאחלו יום הולדת שמח לסנטורית האיטלקיה היהודיה ליליאנה סגרא, בוגרת אושוויץ בגיל 14

 



10 בספטמבר 1930 | יהודייה איטלקית, ליליאנה סגרא, נולדה במילאנו. בינואר 1944 גורשה לאושוויץ עם אביה אלברטו שנרצח ע"י הנאצים במחנה אושוויץ באפריל 1944. ליליאנה ניצלה. היום היא סנטורית לכל החיים באיטליה וחוגגת 93.

 מקור

  

 כילידת מילאנו למשפחה יהודית, ליליאנה סגרא התגוררה עם אביה אלברטו, והוריו (סביה) ג'וזף סגרא ואולגה לבית לאובי. אמה, לוסיה פוליג'ינו, נפטרה כאשר לליליאנה טרם מלאה שנה אחת. משפחתה הייתה חילונית. כדי להתקבל לבית הספר הקתולי, היא הוטבלה לנצרות. על זהותה היהודית היא למדה רק ב-1938, בעקבות יישום חוקי הגזע באיטליה, שבעקבותיהם היא גורשה מבית הספר.

בעקבות התעצמות גלי הרדיפות אחר היהודים באיטליה, אביה של סגרא החביא אותה  בבית חבריו באמצעות מסמכים מזויפים. ב-10 בדצמבר 1943, בגיל שלוש עשרה, ליליאנה סגרא ניסתה להימלט יחד עם אביה ושני בני דודיה לשווייץ, אך ארבעתם נדחו על ידי הרשויות השווייצרית. למחרת, היא נעצרה על ידי פשיסטים בסלווטה די ויג'ו שבנפת וארזה. לאחר שישה ימי שהיה בכלא בווארזה, היא נשלחה לקומו ולבסוף למילאנו, שם הייתה עצורה למשך 40 ימים.

 

ב-30 בינואר 1944 נשלחה ליליאנה סגרא מרציף 21 של תחנת הרכבת המרכזית של מילאנו אל מחנה הריכוז אושוויץ, אליו הגיעה לאחר שבעה ימי מסע. היא הופרדה מיידית מאביה אלברטו והייתה זו הפעם האחרונה שראתה אותו בחיים. אלברטו סגרא נרצח ב-27 באפריל 1944. ב-18 במאי 1944 נעצרו סביה, ג'וזף ואולגה באינבריג'ו (Inverigo), אשר בפרובינציה של קומו, וגורשו לאחר מספר שבועות למחנה אושוויץ, בו הם נרצחו עם הגעתם, ב-30 ביוני.

 

במהלך הסלקציה שעברה ליליאנה, היא קועקעה עם המספר הסידורי 75190. היא סופחה לעבודת כפייה באיגוד תחמושת המפעל, אשר היה שייך לסימנס, במשך שנה אחת. במהלך שהותה היא עברה שלוש סלקציות נוספות. בסוף ינואר 1945, לאחר פינוי המחנה, היא שרדה את צעדת המוות לכיוון גרמניה.

 

ליליאנה סגרא שוחררה על ידי הצבא האדום ב-1 במאי 1945 ממחנה הריכוז מלכוב, שהיה מסונף למחנה הריכוז ראוונסבריק, גרמניה. מתוך 776 ילדים איטלקיים שגורשו למחנה הריכוז אושוויץ בגיל 14 או פחות, רק 35 שרדו. ביניהם הייתה ליליאנה..

 לאחר השואה ליליאנה סגרא עברה לגור במארקה  באיטליה בו היא חיה עם סביה מצד אמה, שהיו השורדים האחרונים מכל בני משפחתה. ב-1948 פגשה ליליאנה את אלפרדו בליי פאצ'ינו, קתולי אשר שב אף הוא ממחנות הריכוז הנאציים אליהם גורש בגלל התנגדות לרפובליקה הסוציאלית האיטלקית. הזוג נישא בשנת 1951 ונולדו להם שלושה ילדים.

 רק בראשית שנת 1990 החליטה סגרא להפסיק את השתיקה לגבי חוויותיה: היא החלה להופיע בבתי ספר, באסיפות ובכנסים ולספר לאנשים צעירים אודות חייה. היא החליטה לדבר גם בשם מיליוני הנספים והשורדים שאין באפשרותם לדבר. בשנת 1997, היא הייתה בין העדים של הסרט הדוקומנטרי Memoria, הציג את ברלין, פסטיבל הסרטים הבינלאומי.

  ב-19 בינואר 2018, במלוא 80 שנה לחוקי הגזע האיטלקיים, נשיא איטליה, סרג'ו מטרלה העניק לליליאן סגרא את התואר "סנטורית לכל החיים", על בסיס הפקודה ה-51 של החוק האיטלקי, בעבור תרומה בעל ערך רב לחברה.

 

ליליאן סגרא היא האשה הרביעית הנושאת בתפקיד זה, לאחר קאמילה רברה, ריטה לוי מונטלצ'יני ואלנה קטנאו.

 

 מקור

 


היום יום הולדתו של מרסל אלטר ז"ל ילד יהודי בן 5 שנגזר גורלו באושוויץ

 

 


10 בספטמבר 1937 | ילד יהודי בלגי, מרסל אלטר, נולד בבריסל. הוא חי בהולנד. הוא הגיע לאושוויץ ב-30 בספטמבר 1942 בטרנספורט של 610 יהודים שגורשו מווסטרבורק בהולנד.

הוא היה בין 454 מהם שנרצחו בתא גזים.

יהי זכרו ברוך !!

 מקור


ג'וזי טראום , בת 3 , מוסתרת במנזר בלגי

 

 ב-1942, על רקע הסכנה הנשקפת ליהודים בבלגיה, שתי נשים בתנועת ההתנגדות  הבלגית משכו את הפעוטה היהודיה  ג'וזי טראום, כשהיא בוכה  בצרחות, מאמה, פאני. לפני ששלחה את ילדתה היחיד עם הנשים, האם פאני תפסה עוד הצצה אחרונה בתלתלים הרכים והבלונדינים של ג'וזי בת השלוש. היא לא ידעה אם ג'וזי תהיה מוסתרת בבטחה במקום סודי ... או אם אי פעם תראה את בתה שוב.

 אביה של ג'וזי הפעוטה הצליח לברוח ללונדון

 פאני , אמה של ג'וזי , עצמה השתתפה בתנועת ההתנגדות הבלגית. באמצעות מעורבותה בתנועת ההתנגדות המחתרתית, הצליחה פאני  האם לדאוג שהמחתרת הבלגית תסייע בהסתרתה של הבת הפעוטה.

 האם פאני  וגם הוריה  נתפסו ע"י הנאצים בבלגיה  וגורשו לאושוויץ באותה שנה. האם פאני שרדה בדרך לא דרך ולאחר תקופת שיקום ארוכה הצליחה להתאחד עם ילדתה.

 הפעוטה ג'וזי טראום שרדה את השואה כילדה מוסתרת בבלגיה. היא הייתה רק בת שלוש כשאמה קיבלה את ההחלטה המייסרת לשלוח אותה משם ללא מידע על היכן היא תגור או מי יטפל בה.

  קבוצת נזירות קלטה את ג'וזי ועוד כמה ילדים יהודים כדי לחיות עם כמה יתומים נוצרים. כשנודע לנזירות שקצינים גרמנים מחפשים את הילדים היהודים, הם הבריחו אותם בלילות.

 ג'וזי שובצה למשפחה נוצרית בבריסל. רק לעתים רחוקות היא יצאה מהדלת, כך שקיומה נשאר סודי.

 1945-1949: לאחר שחרור בלגיה, ג'וזי נמצאה על ידי אחת מדודותיה דרך קשרים במחתרת.

 האם פאני אושפזה בבית החולים לאחר ששוחררה מאושוויץ ולא חזרה לבלגיה עד סוף 1945 כשהיא וג'וזי התאחדו. אמה של פאני נרצחה זמן קצר לאחר שהגיעה לאושוויץ והסבא , אביה של פאני נרצח גם הוא לאחר שגורש.

 אביה של ג'וזי  הפעוטה חזר לביתם בבלגיה ב-1946; הוא נפצע קשה כשביתו בלונדון הופצץ. ב-1949 עברה המשפחה לארצות הברית, שם התיישבה בניו ג'רזי.

 ג'וזי נסעה לישראל בתוכנית לימודים של שנה לאחר התיכון. שם הכירה את בעלה, אלפרד טראום, ניצול קינדרטרנספורט מאוסטריה. כעת הם גרים במרילנד ליד ילדיהם ונכדיהם. ג'וזי סיימה את התואר השני שלה ועבדה כעובדת סוציאלית עם ילדים שעברו התעללות.

 מקור

 


האמא של אתגר קרת הייתה ילדה בשואה

  נולדתי בחודש השישי בניתוח קיסרי ושקלתי פחות מקילו, בגלל זה גם קראו לי אתגר. אמא שלי אומרת שהאתגר שלי היה לשרוד. גם הייתי ילד מאוד חולני. ב...