"אסור היה לנו להיקשר לילדים"

 

 

לכמה שניות הרכבת הקלה הסתירה לשומרים הנאצים את שדה הראייה • זה היה הרגע שאותו ניצלו מטפלות מעון באמסטרדם כדי להבריח ילדים לחופשי, במבצע מוצלח במיוחד • 800 מהם ניצלו • אינס פלנר, אחת המטפלות: "עד היום לא ברור לי איך הילדים לא בכו"

המועצה היהודית מינתה את וולטר סוסקינד, יהודי שברח להולנד מגרמניה ב־1938, למנהל של מחנה המעבר בתיאטרון. תוך כדי סיכון חייהם, הבריחו סוסקינד, מנהלת מעון הילדים הנרייטה הנריקז פימנטל, וכמה מטפלות ובהן בטי אודקרק (בת 18), סיני קטנברג (בת 19), האחות וירי כהן ואינס פלנר, כ־800 ילדים ממעון הילדים לידיהם של פעילי ארבע מחתרות הולנדיות. אלה העבירו את הילדים למקומות מסתור בערי שדה, שם הוסתרו מהנאצים בחיק משפחות נוצריות עד תום המלחמה. "הרבה חושבים שהנוצרים רק התנערו מהיהודים, אך נתקלתי בעזרה רבה מצד הולנדים וגרמנים - אנשים שלא חשבו פעמיים והצילו עוד ועוד ילדים", משתפת פלנר.

בין השאר, הוסתרו ילדים קטנים בתיקי גב ובפחי חלב והוצאו אל מחוץ לבית הילדים לתוך קרון של הרכבת הקלה, שעברה בכביש שבינו לבין התיאטרון והסתירה לשומרים הגרמנים את הראות. ההברחה תוזמנה כך שהיציאה מדלת בית הילדים הוסתרה על ידי הרכבת, והמבריח היה עולה לתוך הקרון בתחנה הקרובה אל תחנת הרכבת המרכזית. המבריחים סיפרו שהנוסעים ברכבת ואף הנהגים הבחינו במתרחש, אך מעולם לא הסגירו אותם. 

בשיטה אחרת, הצוות היהודי הצליח לשכנע את הגרמנים שהילדים זקוקים לאוורור, והוציאו אותם לטיול מסביב למעון. הילדים היו נספרים ביציאה מהמעון, אך הצוות היהודי היה מוסיף ילד אחד שלא נספר או יותר ומוסר אותו דרך החלון, כאשר הקבוצה היתה חולפת על פניו. אותם ילדים היו מוברחים במהלך הטיול ומועברים לידי אנשי המחתרת. בכל המקרים היה צורך לתקן בהיחבא את הרישומים הקפדניים וכן לביים עם ההורים מסירה של ילד לקראת הגירוש מהתיאטרון

לכתבה המלאה של דניאל רוט-אבנרי

אינס פלנר, אחת המטפלות: "עד היום לא ברור לי איך הילדים לא בכו"

Israel

הפעוטה היהודיה בבלגיה שלא יכלה לעמוד בגעגועים להוריה

 

מאת: Sandra Peterfreund

אבי , אהרון יהודה פטרפרוינד  בתקופת השואה , נער יהודי בלגי, הוא ו-2 אחיו ואחותו הסתתרו אצל משפחה פלמית גויה. אחותו בת השנתיים של אבי ,לא יכלה לעמוד בגעגועים להוריה,  היה בשבת, אבי שהיה האח הבכור לא יכול היה לעמוד בבכי שלה ולקח אותה לבית הוריהם לבקר, הגיעו הגסטאפו לקחו את הוריו ואותה והושמדו בתאי הגזים באושוויץ

בטי פרידמן , בת ה7 ואחיה מתחזים למתים בשנת 1942 בפריז

 

בטי פרידמן שרדה את השואה בעזרתה של העובדת הסוציאלית María Errázuriz. מריה עזרה לבטי בת השבע ואחיה, מרסל, להימלט מבית החולים רוטשילד בפריז, שעליו השתלטו השלטונות הגרמניים, על ידי העמדת פנים שהם מתים.

מקור

 

מריה אראסוריס עוזרת סוציאלית במקצועה, עבדה בבית חולים רוטשילד בפריס. היא נטלה חלק חשוב בפעילויות רשת בית החולים להצלת חיי חולים יהודים שסוכנו על ידי הגרמנים החל מ-1942. הגרמנים הקיפו את בית החולים בגדר תיל, ממש כמו במחנה. כל החולים, ברגע שהבריאו, נשלחו למחנה המעבר דראנסי ומשם נשלחו למחנות להשמדה.

קלר היימן, עוזרת סוציאלית יהודית הייתה הרוח החיה מאחורי רשת ההצלה. ברשת, נמצאו גם רופאים ואנשי כנסיה כמו האב מנארדה . הם היו אחראים לספק מסמכים מזוייפים ולהסתיר את הפליטים במוסדות נוצרים או במשפחות מאמצות.

ב 16 ליולי 1942 לפנות בוקר, בטי פרידמן, בת 8, נעצרה יחד עם אמה ואחיה הקטן מרסל שהייה בן 4 ונשלחו לול דיב. האם חלתה בגרדת וגם מרסל נדבק במחלה. לפי הנחיות אמה, בטי נדבקה לאחיה ונדבקה אף היא מגרדת. כך, שלושתם נשלחו מול דיב לבית החולים רוטשילד. הילדים היו באגף לחולים המדבקים. הם יכלו לבקר את אימם מדי פעם עד שיום אחד, הם מצאו את המיטה ריקה. האם הבריאה ונשלחה לדרנסי ומשם לאושוויץ, שם נרצחה. "דודה קלר" ו"דודה מריה" ארגנו את בריחתם של הילדים, בטי ומרסל, ושלחו אותם לטירה בשם מולינה עד השחרור. גם לאחר השחרור, הן המשיכו לטפל בילדים.

גם שני ילדים יהודים אחרים, ג'אן ומרסל פרידמן חבים תודה למריה. לאחר המלחמה, כשהיו בני 1 ו 4, היא נתנה את הילדים למשפחת אלקובי לאימוץ, כיוון שהוריהם נרצחו במחנות. הם שמרו על קשר עם מריה עד לחזרתה לצ'ילה בשנת 1960. מריה קיבלה את 'אות הלגיון' בשביל תרומתה להצלת חיים רבים.

8 ביוני 1972 נפטרה

יהי זכרה ברוך

ב-27 אוקטובר 2005, הכיר יד ושם במריה אראסוריס, המנוחה, כחסידת אומות עולם.

ביילה גריפל הצליחה רק להציל את בתה הקטנה

 

ככל שהרדיפות האנטישמיות של הנאצים החמירו, ביילה גריפל הייתה נחושה להוציא את בתה, הרטה, מווינה. היא הצליחה. הרטה הגיעה לארצות הברית בסוף 1940.

בספטמבר 1942 גורשה ביילה ונרצחה ע"י הנאצים במרכז ההרג מאלי טרוסטינטס.

As Nazi antisemitic persecutions worsened, Beila Griffel was determined to get her daughter, Herta, out of Vienna. She succeeded. Herta arrived in the United States in late 1940. In September 1942, Beila was deported and died at the Maly Trostinets killing center.

Source and credit :

https://twitter.com/HolocaustMuseum/status/1703394918209655005

טנצר חנה – מאושוויץ לבה"ד 7 ובחזרה לאושוויץ עם צה"ל

 

חנה טנצר נולדה בפולין, בעיירה סטרחוביצה בשנת ,1930  למשפחה ציונית – מסורתית, בבית ספוג אהבה, כבוד ושמחת חיים.

• עם פרוץ המלחמה, החלו להתנכל ליהודים וחנה ומשפחתה (הוריה ואחותה) גורשו לגטו.
• מהגטו נשלחה המשפחה למחנה עבודה, שם נפטר אביה וחנה עם אמה ואחותה נשלחו לאושוויץ.
• באחת הסלקציות של מנגלה, חנה ואמה הופרדו מהאחות, נלקחו לתא גזים, שם פיזרו עליהם אבקה לבנה, נעלו את דלת הברזל וכך הן נשארו 24 שעות וחיכו למוות – אך זה מיאן להגיע.
• עד היום חנה למעשה לא יודעת מה השתבש ולמה היא זכתה בחיים.
• המספר של חנה באושוויץ היה 14319 )סכום הספרות 18 – בגימטריה "חי"( והיא מאמינה שאולי זה מה שהציל אותה.

אמה של חנה נפטרה באושוויץ ומה עלה בגורל אחותה היא לא יודעת עד היום.

• חנה השתחררה מאושוויץ כילדה בודדה, חזרה לעיר הולדתה אך לא מצאה איש ממשפחתה.
• חנה עלתה ארצה עם קבוצה של עליית הנוער ונקלטה בבית הספר החקלאי עיינות.

חנה בצה"ל

• חנה התגייסה לצה"ל בשנת 1951 ואחרי סיום הטירונות וקורס פקידות הוצבה כפקידה ראשית בבה"ד 7   

• זיכרונותיה מבה"ד 7 – דוד חבקין מפקד הבסיס, ישראל ויינשינקר הרס"ר, המדריכים היו – מונטי ורינה הררי, איציק וייס, דוד דגני, פפי, זיגי, שרונה השלישה ואחרים.

• כפקידה ראשית היא גרה במגורי קצינים. כל מוצאי שבת נערכו ריקודים ברחבה שמאחורי השקם והיא מציינת שהבסיס היה לה למעשה לבית.

• קוריוז נוסף – קזבלן האמיתי (לא יהורם גאון) שירת באותה תקופה בבה"ד 7 כסניטר.

• לאחר תקופה בבה"ד 7 חנה נשלחה לבה"ד 1 כסמלת  מבצעים ושם שירתה עד לשחרורה

חנה האזרחית

• עם שחרורה מצה"ל חנה התחילה לעבוד בחברת "עמידר", שם התקדמה לתפקידים בכירים במשך 40 שנה.
• עם יציאתה לגמלאות, חנה קשרה שנית את גורלה עם צה"ל והחלה ללוות משלחות למסעות בפולין  כ"אשת עדות", בשלב ראשון קבוצות  תלמידים ובהמשך קבוצות של "עדים במדים".
• חנה מתגוררת כיום בדירה מטופחת במרכז ת"א וקירות

ביתה מכוסים בעשרות תמונות ומזכרות ממסעותיה בפולין.

• לחנה שני "נכדים" מאומצים – טייס בחיל האוויר ובת של קצינה בשם רעות.

• אנשי הצבא משמשים לה כמשפחה אוהבת ודואגת.

 המפגש בין חנה לבין  אל"מ יוסי מורגנשטרן

• חנה התלוותה כ"אשת עדות" למשלחת של "עדים במדים" ביוני ,2011 שבה השתתף יוסי מורגנשטרן כמפקד צוות.

• באופן טבעי נוצר ביניהם "קליק" מיידי – חנה  כניצולת שואה וכמי ששירתה בבה"ד 7 ויוסי כיליד פולין, בן לניצולי שואה וכמי שהיה מפקד בה"ד 7 ובעת סיפורה המדהים כיצד נצלה מתא הגזים, ליד  שרידי המשרפות במחנה "בירקנאו" אל"מ יוסי מורגנשטרן  מאוד התרגש, הוריד את סמל חיל הקשר שענד והעניק אותו לחנה במעמד ייחודי ומרגש זה, בנוכחות כל חברי המשלחת.

 מקור וקרדיט

מקור וקרדיט , עמותת חיל הקשר

חנה שכטר , בת 13 במנזר ובבורות חשוכים בבלגיה

 

 

מאת: Aviva She

חמותי בת ה 94 , סיפרה על הסתרתה אצל משפחה נוצרית תמורת תכשיטים וכסף..

חנה טנצר

לאחר נישואיה, חנה שכטר

 

בהיותה בת 13 ואחותה הצעירה בת ה 9 הוסתרו בבלגיה אצל משפחה גויה עד שנגמר הכסף ונשלחו לגורלם...

הוריהם נתפסו נשלחו אין תיעוד לאן.. או נרצחו מייד

הן נלקחו תחילה לבית יתומים בבלגיה במנזר, שם ניסו הנזירות להמיר את דתם, חמותי שזכרה את המשפט שאביה אמר לה לפני ששלחו אותן למסתור היה: "אל תשכחי שאת יהודייה ".

הנזירות שכנעו אותן שעדיף שיתנהגו כנוצריות וילמדו את מנהגי הנצרות כולל להצטלב לפני ישו, חמותי סיפרה שפשוט היא התעלפה.

לאחר שהנזירות אחרי זמן מה פחדו שיתפסו שוב שלחו אותן לדרכן.. אך הפעם המחתרת התנגדות הבלגית, דאגה להעביר אותן לאחוזה של מי שהיתה עשירה אך עקב הבעיות הכלכליות של אותן זמנים, שוב תמורת כסף ששולם לה ע"י חברת המחתרת הבלגית,

עד שימשהו הלשין על קבוצת הילדים היהודיים המסתתרים בבית, שילח את הילדים לגורלם.

 חמותי מספרת שהתחבאו בתוך בורות חשוכים כאשר מידי פעם מזדמן להם שאריות אוכל.. ככה נדדו עד סוף המלחמה.

בשנת 1950 עלתה לישראל.

 

תאחלו יום הולדת שמח לסנטורית האיטלקיה היהודיה ליליאנה סגרא, בוגרת אושוויץ בגיל 14

 

10 בספטמבר 1930 | יהודייה איטלקית, ליליאנה סגרא, נולדה במילאנו. בינואר 1944 גורשה לאושוויץ עם אביה אלברטו שנרצח ע"י הנאצים במחנה אושוויץ באפריל 1944. ליליאנה ניצלה. היום היא סנטורית לכל החיים באיטליה וחוגגת 93.

 מקור

  

 כילידת מילאנו למשפחה יהודית, ליליאנה סגרא התגוררה עם אביה אלברטו, והוריו (סביה) ג'וזף סגרא ואולגה לבית לאובי. אמה, לוסיה פוליג'ינו, נפטרה כאשר לליליאנה טרם מלאה שנה אחת. משפחתה הייתה חילונית. כדי להתקבל לבית הספר הקתולי, היא הוטבלה לנצרות. על זהותה היהודית היא למדה רק ב-1938, בעקבות יישום חוקי הגזע באיטליה, שבעקבותיהם היא גורשה מבית הספר.

בעקבות התעצמות גלי הרדיפות אחר היהודים באיטליה, אביה של סגרא החביא אותה  בבית חבריו באמצעות מסמכים מזויפים. ב-10 בדצמבר 1943, בגיל שלוש עשרה, ליליאנה סגרא ניסתה להימלט יחד עם אביה ושני בני דודיה לשווייץ, אך ארבעתם נדחו על ידי הרשויות השווייצרית. למחרת, היא נעצרה על ידי פשיסטים בסלווטה די ויג'ו שבנפת וארזה. לאחר שישה ימי שהיה בכלא בווארזה, היא נשלחה לקומו ולבסוף למילאנו, שם הייתה עצורה למשך 40 ימים.

 

ב-30 בינואר 1944 נשלחה ליליאנה סגרא מרציף 21 של תחנת הרכבת המרכזית של מילאנו אל מחנה הריכוז אושוויץ, אליו הגיעה לאחר שבעה ימי מסע. היא הופרדה מיידית מאביה אלברטו והייתה זו הפעם האחרונה שראתה אותו בחיים. אלברטו סגרא נרצח ב-27 באפריל 1944. ב-18 במאי 1944 נעצרו סביה, ג'וזף ואולגה באינבריג'ו (Inverigo), אשר בפרובינציה של קומו, וגורשו לאחר מספר שבועות למחנה אושוויץ, בו הם נרצחו עם הגעתם, ב-30 ביוני.

 

במהלך הסלקציה שעברה ליליאנה, היא קועקעה עם המספר הסידורי 75190. היא סופחה לעבודת כפייה באיגוד תחמושת המפעל, אשר היה שייך לסימנס, במשך שנה אחת. במהלך שהותה היא עברה שלוש סלקציות נוספות. בסוף ינואר 1945, לאחר פינוי המחנה, היא שרדה את צעדת המוות לכיוון גרמניה.

 

ליליאנה סגרא שוחררה על ידי הצבא האדום ב-1 במאי 1945 ממחנה הריכוז מלכוב, שהיה מסונף למחנה הריכוז ראוונסבריק, גרמניה. מתוך 776 ילדים איטלקיים שגורשו למחנה הריכוז אושוויץ בגיל 14 או פחות, רק 35 שרדו. ביניהם הייתה ליליאנה..

 לאחר השואה ליליאנה סגרא עברה לגור במארקה  באיטליה בו היא חיה עם סביה מצד אמה, שהיו השורדים האחרונים מכל בני משפחתה. ב-1948 פגשה ליליאנה את אלפרדו בליי פאצ'ינו, קתולי אשר שב אף הוא ממחנות הריכוז הנאציים אליהם גורש בגלל התנגדות לרפובליקה הסוציאלית האיטלקית. הזוג נישא בשנת 1951 ונולדו להם שלושה ילדים.

 רק בראשית שנת 1990 החליטה סגרא להפסיק את השתיקה לגבי חוויותיה: היא החלה להופיע בבתי ספר, באסיפות ובכנסים ולספר לאנשים צעירים אודות חייה. היא החליטה לדבר גם בשם מיליוני הנספים והשורדים שאין באפשרותם לדבר. בשנת 1997, היא הייתה בין העדים של הסרט הדוקומנטרי Memoria, הציג את ברלין, פסטיבל הסרטים הבינלאומי.

  ב-19 בינואר 2018, במלוא 80 שנה לחוקי הגזע האיטלקיים, נשיא איטליה, סרג'ו מטרלה העניק לליליאן סגרא את התואר "סנטורית לכל החיים", על בסיס הפקודה ה-51 של החוק האיטלקי, בעבור תרומה בעל ערך רב לחברה.

 

ליליאן סגרא היא האשה הרביעית הנושאת בתפקיד זה, לאחר קאמילה רברה, ריטה לוי מונטלצ'יני ואלנה קטנאו.

 

 מקור

 

היום יום הולדתו של מרסל אלטר ז"ל ילד יהודי בן 5 שנגזר גורלו באושוויץ

 

 

10 בספטמבר 1937 | ילד יהודי בלגי, מרסל אלטר, נולד בבריסל. הוא חי בהולנד. הוא הגיע לאושוויץ ב-30 בספטמבר 1942 בטרנספורט של 610 יהודים שגורשו מווסטרבורק בהולנד.

הוא היה בין 454 מהם שנרצחו בתא גזים.

יהי זכרו ברוך !!

 מקור

ג'וזי טראום , בת 3 , מוסתרת במנזר בלגי

 

 ב-1942, על רקע הסכנה הנשקפת ליהודים בבלגיה, שתי נשים בתנועת ההתנגדות  הבלגית משכו את הפעוטה היהודיה  ג'וזי טראום, כשהיא בוכה  בצרחות, מאמה, פאני. לפני ששלחה את ילדתה היחיד עם הנשים, האם פאני תפסה עוד הצצה אחרונה בתלתלים הרכים והבלונדינים של ג'וזי בת השלוש. היא לא ידעה אם ג'וזי תהיה מוסתרת בבטחה במקום סודי ... או אם אי פעם תראה את בתה שוב.

 אביה של ג'וזי הפעוטה הצליח לברוח ללונדון

 פאני , אמה של ג'וזי , עצמה השתתפה בתנועת ההתנגדות הבלגית. באמצעות מעורבותה בתנועת ההתנגדות המחתרתית, הצליחה פאני  האם לדאוג שהמחתרת הבלגית תסייע בהסתרתה של הבת הפעוטה.

 האם פאני  וגם הוריה  נתפסו ע"י הנאצים בבלגיה  וגורשו לאושוויץ באותה שנה. האם פאני שרדה בדרך לא דרך ולאחר תקופת שיקום ארוכה הצליחה להתאחד עם ילדתה.

 הפעוטה ג'וזי טראום שרדה את השואה כילדה מוסתרת בבלגיה. היא הייתה רק בת שלוש כשאמה קיבלה את ההחלטה המייסרת לשלוח אותה משם ללא מידע על היכן היא תגור או מי יטפל בה.

  קבוצת נזירות קלטה את ג'וזי ועוד כמה ילדים יהודים כדי לחיות עם כמה יתומים נוצרים. כשנודע לנזירות שקצינים גרמנים מחפשים את הילדים היהודים, הם הבריחו אותם בלילות.

 ג'וזי שובצה למשפחה נוצרית בבריסל. רק לעתים רחוקות היא יצאה מהדלת, כך שקיומה נשאר סודי.

 1945-1949: לאחר שחרור בלגיה, ג'וזי נמצאה על ידי אחת מדודותיה דרך קשרים במחתרת.

 האם פאני אושפזה בבית החולים לאחר ששוחררה מאושוויץ ולא חזרה לבלגיה עד סוף 1945 כשהיא וג'וזי התאחדו. אמה של פאני נרצחה זמן קצר לאחר שהגיעה לאושוויץ והסבא , אביה של פאני נרצח גם הוא לאחר שגורש.

 אביה של ג'וזי  הפעוטה חזר לביתם בבלגיה ב-1946; הוא נפצע קשה כשביתו בלונדון הופצץ. ב-1949 עברה המשפחה לארצות הברית, שם התיישבה בניו ג'רזי.

 ג'וזי נסעה לישראל בתוכנית לימודים של שנה לאחר התיכון. שם הכירה את בעלה, אלפרד טראום, ניצול קינדרטרנספורט מאוסטריה. כעת הם גרים במרילנד ליד ילדיהם ונכדיהם. ג'וזי סיימה את התואר השני שלה ועבדה כעובדת סוציאלית עם ילדים שעברו התעללות.

 מקור

 

"הם אמרו, 'מעתה ואילך את לא עונה בשמך."

 

"הם אמרו, 'מעתה ואילך את לא עונה בשמך. השם שלך הוא המספר שלך.' ואז , האכזבה, הייאוש שהרגשתי. הרגשתי שאני לא בן אדם יותר... הרגשתי כל כך בושה".

לילי אפלבאום מלניק הייתה רק בת 15 כשקולה וזהותה נלקחו ממנה כאסירה באושוויץ.

לאחר השואה, לילי חזרה להיות עצמה וחזרה לזהותה  , ושיתפה בפומבי את חוויית השואה שלה.

היום מספרת לילי את סיפורה ברשתות החברתיות, בעזרתה של נכדתה, מרים אזגי. מגיל צעיר שאלה מרים את סבתה לגבי המספרים המקועקעים על זרועה.

 הלמידה מזיכרונות השואה הייתה חלק מחייה של  הנכדה מרים. אבל כשהתבגרה, היא הבינה עד כמה החוויה הזו הייתה נדירה.

מקור : United States Holocaust Memorial Museum

כשהקירות בכו“ - סיפורה של צילה יופן

 

צילה יופן מתארת את האקציה של השנים-עשר במאי 1942

 

 צילה יופן (דבורצקי) נולדה בשנת 1930 למשפחה ציונית אורתודוקסית בעיירה איוויה שבפולין דאז. במהלך שנות הכיבוש הגרמני נרצחו רבים מבני משפחתה בבורות הירי שבאיוויה. יחד עם הוריה, אחותה ובן דודה, שניצל על ידי אביה מבורות הירי, היא הועברה לגטו לידה. חודשים מספר אחר כך, באביב 1943, הצליחה משפחתה של צילה לברוח מהגטו ולהגיע למחנה המשפחות  ביערות של טוביה ביילסקי. משם שוחררה המשפחה עם שחרור האזור בקיץ 1944. בתום חודשים של נדודים בין ארצות אירופה השונות עלתה צילה לארץ ישראל. צילה התגייסה לצבא בשנת 1948, שם היא הכירה את בעלה לעתיד, שאול יופן ז"ל. את ביתם הקימו צילה ושאול בעיר גבעתיים, ונולדו להם שני ילדים וגם נכדים. לאורך השנים פועלת צילה לשימור זיכרון השואה - היא נפגשת עם בני נוער ומספרת את קורותיה בתקופת השואה והיא פעילה בתיאטרון "עדות" של עזרא דגן. הסרט הופק על ידי בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם בשיתוף משרד ההסברה והתפוצות, ובתמיכתן הנדיבה של ועידת התביעות וקרן משפחת אלדסון.

 לעדות בוידאו

חנה , בת 3 , מוסתרת אצל משפחה פולנית

 

 מאת: פרופסור אבשלום אליצור

@AvshalomElitzur

"כל ניצולי השואה שהכרתי עד היום כבר אינם. אבל בהרצאה אתמול במועדון התרבות אני רואה את הגברת הזאת המוכרת לי מהמכולת של הקיבוץ, בת שמונים ומשהו, היא בעצמה לא יודעת. ולא רק את הגיל שלה היא לא יודעת אלא אפילו איך באמת קוראים לה. במשפחה הפולנית הקתולית בה הוחבאה קראו לה חנולה וכשחזרה לבית יהודי נקראה חנה, וכאן בארץ הקימה משפחה אבל עדיין היא תוהה מה היה השם בו נקראה בפי הוריה שנרצחו, ולפני כמה שנים שמה לב שכמעט תמיד הייתה משבשת את שם המשפחה סיבוני של בעלה המנוח. פוסט טראומטית בהגדרה, אחרי שראתה כל כך הרבה מוות ורצח והסיוטים רודפים ומעירים אותה מדי לילה, אז תמיד יש אתה צמר ומסרגה וגם בהרצאה שלי סרגה במרץ. תודה לחנה ולכל השומעים. למדתי מכם הרבה."

מקור וקרדיט : פרופסור אבשלום אליצור ,

 

מחנה הריכוז לילדים בקרואטיה הנאצית

 

 

מחנה הריכוז יאסטרברסקו בקרואטיה הנאצית החזיק אסירים סרבים ויהודים לפני שהפך למחנה  ריכוז  אכזרי לילדים יהודים וסרבים. כאשר הפרטיזנים היוגוסלביים שחררו את המחנה ב-1942, הם מצאו כ-3,000 ילדים, שרבים מהם היו חולים בשל תנאי חיים אכזריים.

המחנה הוקם בהוראת משטר האוסטאשה בקרבת העיר יאסטרברסקו ‏, 37 קילומטרים דרום-מערבה לעיר הבירה זאגרב, ופעל מיום 12 ביולי עד לאוקטובר 1942. את המחנה ניהלו שומרים של האוסטאשה ונזירות קתוליות. הילדים הגיעו למחנה לאחר מסע במחנות מעבר אחרים של המשטר כשהם כחושים וחלשים. 3,336 ילדים עברו בשער המחנה, כאשר בין 449 ל-1,500 מהם מצאו את מותם במחנה כתוצאה ממחלות ומתת-תזונה.

צבא השחרור העממי של יוגוסלביה שחרר את  ילדים מהמחנה באוגוסט 1942

 מקור 1

מקור 2 :

מחנה הריכוז יאסטרברסקו - ויקיפדיה

 

תינוקת בחבילה

 

באחד הימים של חורף 1941-2 הגיעה חבילה יוצאת דופן אל משרדי הקהילה היהודית בזגרב (קרואטיה), אשר פעלה תחת מעקב קפדני של משטר האוסטשה. אדם אלמוני מסר את חבילת הקרטון ועזב מבלי לתת הסברים.  כאשר החבילה נפתחה, נדהמו פקידי הקהילה לגלות בתוכה תינוקת קטנה ומכתב בו נכתב: "אנא קחו את התינוקת הזו אל בת דודתי בלנקה פורסט."

וכך תאר את המקרה אברהם יושקו: "יום אחד, בשלהי 1941 או תחילת 1942, אדם הביא חבילה אל משרדי הקהילה היהודית, בהם עבדתי, והשאירה שם. כשפתחתי את החבילה, הייתי בהלם. בתוך החבילה היה תינוקת יפהפיה ופתק עליו היתה רשומה כתובתה של בלנקה פורסט."

פורסט נקראה אל משרדי הקהילה ולאחר איחוד סוחט דמעות עם קרובתה דינה, היא הסבירה שאביה של הילדה, דרגוטין בוכלר, נשלח ליאסנובאץ' - המחנה הגדול ביותר שהוקם על ידי המשטר הפשסיטי בקרואטיה – ולא שב משם. האם, בלנקה בוכלר, נאסרה יחד עם בתה ונשלחה למחנה לובוגרד. כנראה שהאם הצליחה בדרך כלשהיא להבריח את בתה התינוקת מתוך המחנה.

פורסט לקחה את קרובתה הקטנה אל ביתה, אך כשהגרמנים החלו לגרש יהודים אל אושוויץ ב-1942, חשה כי הסכנה לתינוקת רבה מדי. פורסט רצתה להצטרף אל שורות הפרטיזנים והזדקקה למצוא מקום מסתור עבור אחייניתה התינוקת. היא פנתה בתחילה למנזר, אך הנזירות לא היו מוכנות לקחת תחת אחריותן תינוקת כה קטנה. אחר כך מצאה אישה שהיתה מוכנה לקחת את התינוקת תמורת תשלום והשאירה אותה אצלה. כעבור זמן מה, חברתה מלפני המלחמה, דג'ינה בריטיץ' (Djina-Gertruda Beritic) ביקרה את הילדה וגילתה שהיא סובלת מתת-תזונה וממחסור בבגדים. למרות הסכנה החמורה שנשקפה לה ולבנה, טיהומיר (Tihomil), בריטיץ' החליטה לקחת את התינוקת אל ביתה מן הבית שבו סבלה מהזנחה.

בעלה של דג'ינה, שהיה ימאי, לא חזר כמעט אל ביתו וכל האחריות נפלה על כתפיה. היא ובנה, שהיה תלמיד בבית הספר לרפואה, טיפלו במסירות בדינה הקטנה ואף לימדו אותה קרוא וכתוב. בריטיץ' לא נרתעה אפילו כאשר פשטו השמועות על כך שהיא מחביאה ילד יהודי ושכניה איימו להלשין עליה. על מנת להגן על דינה, היא הטבילה אותה, שינתה את שמה למריה ולימדה אותה תפילות נוצריות.

לאחר המלחמה, הוריה של דינה לא שבו לקחת אותה. שניהם נספו. בת דודתה של אמה, בלנקה, שהצטרפה לפרטיזנים, חזרה לקחת אותה. דינה לא רצתה בשום אופן לעזוב את הבית החם של דג'ינה בריטיץ' שטיפלה בה במשך זמן כה רב. על אף הקושי הרב להיפרד ממנה, בריטיץ' הסבירה לדינה שהיא יהודיה וכי מוטב שתגדל בקרב משפחתה. בהמשך, דינה עלתה לישראל אך המשיכה לשמור על קשר עם מציליה.

הניצולה דינה בוכלר-חן מילאה דפי עד לזכרם של הוריה, בלנקה בוכלר-ברודמן ודראגאן בוכלר, שנספו בשואה.

בשנת 1994, דג'ינה גרטרודה בריטיץ' ובנה טיהומיר בריטיץ' הוכרו על ידי יד ושם בתור חסידי אומות העולם.

 מקור וקרדיט :

אתר יד ושם