יהודית שדה (בראון), ילדה בת 10 באושוויץ A 26840

A 26840

יהודית שדה נולדה בסלובקיה. שרדה יחד עם אחיה ואמה. אחרי שהות באושוויץ עם אחיה, אמה וסבתה, ב־1942 החל מסע ההישרדות של משפחתה ברחבי אירופה, בסופו ניצלה הודות לתושיית האם. אביה נפטר במחנה מטהאוזן בסוף המלחמה, לפני שהתאחדו. עלתה לארץ עם עליית הנוער בגיל 15. מתגוררת בקריית־מוצקין, נשואה, אם לשניים וסבתא לנכדים.

רגשות: "אני עטופה. הקפאתי את הרגשות ואני מפשירה אותם רק כשאני צריכה אותם. הקפאתי, כי זה בלתי אפשרי. הגענו לאושוויץ ב־3 בנובמבר, היינו בטרנספורט הראשון שלא שרפו. הפסיקו את הקרמטוריום. לכן שרדתי, אחרת לא הייתי שורדת. הייתי ילדה.

התחילו לעשות לנו את המספרים. אמא הלכה לפניי, היא רצתה להראות לי שזה לא כואב ואמרה 'תראי יודיתק'ה, זה שום דבר'. הכל מסביב כל כך כאב, שכבר לא כאב. הנשמה כבר לא כאבה. אמא קיבלה סיומת 39 ואני 40".

סבתא: " סבתא הייתה בבלוק לידי, והייתי כל הזמן בבלוק שלה. סבתא הייתה בת 69, היא הייתה חולה ולקחו אותה לבית חולים. כבר אין סלקציה. ואני באה לשם ומוצאת אותה. אהבתי אותה כל כך. ואני מסתכלת עליה, ויש לה צבעים משונים. פתאום היא אומרת לי 'יודיתק'ה, פוצצו קודם את הקרמטוריום אז היו כל מיני אבנים, קחי לבנה לקינדר בלוק ותחממי שזה יהיה חם־חם־חם', כי אצלנו חיממו. אני חוזרת, הלבנה הייתה חמה — והמיטה ריקה. התחלתי לצרוח כמו חיה פצועה וחיפשתי אותה. היא ידעה שהיא גוססת ושלחה אותי כי לא רצתה שאראה אותה מתה".

אבא: " אבא בטוח היה נשאר בחיים. איש מהעיירה שלנו פגש אותו יום לפני השחרור, במחנה מטהאוזן, והוא אמר שאין לו בשביל מה לחיות, כי 'צעדת מוות יהודית לא יכולה לעשות'. הוא הניח שאמא שלי לא חיה ואחי גם לא יכול לצעוד.

הייתי בת 10, אחי בן 13. אבא התייאש. זו הייתה אבידה גדולה".

מקור וקרדיט :

נותרנו ספורים - חלק ב'

חן קוטס

הילד משואת יהודי רומניה לטייס בכיר בחיל האוויר: תת-אלוף איל ראובן

בשואה

"נולדתי ב-1935 בעיירה בטרנסילווניה, שם עברה עליי המלחמה בחברת אמי ואחי, לאחר שאבי נלקח למחנה עבודה רומני לצורך ביצוע עבודות ציבוריות וסלילת מסילות ברזל עבור ממשלת רומניה.

שרדנו את המלחמה, על כל המגבלות שהוטלו על היהודים בתחום החינוך, הפרנסה וחופש התנועה בדרך שאיננה ברורה לי, כנראה בזכות התושייה, האומץ ומכירת חפצים מהבית, על פי מיטב יכולתה והבנתה של אמי עליה נפל נטל הדאגה למשפחה. הייתי קטן מכדי להבין לעומק את גודל המשימה.

בתקופת המלחמה ועד כניסת הצבא האדום ב-1944 אבי היה במחנה עבודה ואני, יחד עם אחי, נשארנו בעיירה יחד עם האימא. החנות של המשפחה הוחרמה ע"י הפשיסטים כך שמקור פרנסה לא היה. הבעלות על חנות משפחתית הועברה תחת איומי אקדח וחתימה כפויה על טופס "העברה מרצון" של הנכס לאחד הפעילים של "משמרות הברזל", הם הפאשיסטים הרומנים.

היהודים, יחד עם הזקנים מתוכם שלא נלקחו למחנות עבודה, אלתרו בית ספר לילדים כך שלמדנו לימודים לא פורמליים. יהודים מהעיירה לא נלקחו למחנות ריכוז."

בשחקים

לחיל האוויר הגעתי על פי בקשתי להתקבל לקורס מכונאים, אבל בשל הכושר הקרבי הגבוה במיון, הדרך למכונאות נחסמה אבל הוצע לי לעשות מבדקים לקורס טיס אבל רק לאחר גמר קורס מ"כים בפיקוד הדרום. את קורס הטיס אליו הגעתי במקרה סיימתי בהצלחה בשנת 1955, והשאר – היסטוריה. היסטוריה זו הביאה אותי לטיסה קרבית ברגיעה ובמלחמה, לקורס מדריכי טיס, לטיסה במסוקים גם ברגיעה וגם במלחמה, ללימודי הנדסה בטכניון על חשבון חיל האוויר ולמסלול בתפקידי פיקוד ותפקידי מטה שבסיומו זכיתי לשמש כראש המודיעין של חיל האוויר בדרגת תת-אלוף.

לסיפור החיים המלא באתר מתקומה לשחקים

 

מאושוויץ לטייס קרב בחיל האוויר : הנער רן-לדיה שרון שיוביץ ז"ל

רב סרן רן-לדיה שרון שיוביץ נולד ב 1927 בצ'כוסלובקיה. בתום מלחמת העולם השנייה השתחרר מאושוויץ, חזר לפראג ולמד חרטות ומכונאות.

בסיום לימודיו עבר קורס טיס 6 חודשים בצבא הצ'כי ועלה ארצה בשנת 1949, רן גויס לצה"ל במרס אותה השנה.

את שרותו הצבאי עשה כטייס בחיל האויר. ביום ב' בכסלו תשי"ט (14.11.1958) נפל רן בעת מילוי תפקידו בטיסת ניסוי והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.

רב סרן רן-לדיה שרון שיוביץ - אתר יזכור

ילדי הרחוב בגטו ורשה

מאת : גדי כפיר

קשים מאוד היו חייהם של ילדי גטו וורשה. המשטרה היהודית בחסות הגסטאפו נהגה לצוד "ילדי רחוב". מראות נוראיים התגלו לעוברים ברחובות, מלווים בצעקות ובמנוסה בסמטאות – ילדים רזים, מלוכלכים רובם ללא נעליים לרגליהם נסים משוטרים מפוטמים, מפחידים. ילדים נתפסו כך והובלו ל"נקודות פליטים" ומשם מבלי ידיעתם – "כרטיס כיוון אחד" לטרבלינקה. נעשו ניסיונות להגן על הילדים שנמצאו בבתי הילדים של צנסוס, אך גם משם, למרות הבטחות הגרמנים, נלקחו הילדים ונשלחו....

בלבול נורא שרר בקהילה – מחד גיסא נראה היה ששמירת הילדים בבתי ילדים הקלה את תפישתם על ידי גרמנים במרוכז, ומאידך גיסא היו הורים רבים שרצו להשאיר את הילדים שלהם במוסדות כדי להצילם ולו רק לתקופת הרדיפות.

אחד האופנים לנסות להציל ילדים הייתה באמצעות הקמת "שופים" מדומיינים שנתנו הכשרה מקצועית מהירה ושטחית. הם הוקמו צמוד לבתי חרושת גדולים, אך כמובן שגם אלה לא היו בטוחים.

לעיתים היו שוטרים מתפרצים לתוכם ובלי כל סיבה פשוט חוטפים ילדים ונשים. רבים מאלה שנחטפו ברחובות היו יכולים להשתחרר אִילו היה מי שיפדה אותם וישלם שוחד עבורם. השאר, שהיו אביונים, נלקחו והומתו בעבודות פרך. גם כאן אפשר לראות את הפער בין בעלי האמצעים, שיכלו לקנות את חיי הילדים, לבין העניים, שלא יכלו להיחלץ מציפורני הטורף אותם.

הורים אסרו על ילדיהם לצאת מהבתים מפחד החטיפות והרציחות, אך איש לא הגן על ילדי הרחוב, חסרי הבית והיתומים, שהיו האומללים ביותר. בחייהם ברחובות הם היו חשופים לכל מפגע וצרה, החל מפגעי מזג האוויר וכלה במתעללים בהם, בחוטפים וברוצחים. ילדים כאלה סייעו למבוגרים כשראו במצוקתם, בין שהיו הוריהם ובין שהיו זרים, הילדים נוצלו כדי לקבץ נדבות. רבים מתו על תצוגת עליבותם. מבוגרים שנואשו מדרכים אחרות להתפרנס נהגו לשדוד ילדים, כדי לגזול מהם פת לחם עלובה, איזשהו בגד או מנעל שנראו כראויים לשימוש. לעיתים נראו גופות ילדים מוטלות ברחוב, רגליים דקות, מעוקמות ומלוכלכות מציצות מעיתונים המכסים אותן, עלובי החיים שלא זכו לקבר. בכל כמה ימים הייתה עוברת ברחוב עגלה, וגוויותיהם נזרקו לתוכה.

קרן האור היחידה לילדים ולנוער בגטאות היו תנועות הנוער. שם שרו שירים, השתדלו לדבר עברית או אידיש. דברו על ארץ רחוקה עם שמים כחולים, אדמה חומה וחופש הרבה חופש ועוד חופש.

מקורות :יומן גטו ורשה, יומן עמנואל רינגלבאום

מקור וקרדיט: גדי כפיר

מרים גייסמר, בת 11, רוטרדם, הולנד – לבד במחבוא, ללא הוריה שמצליחים לשרוד במסתור מאחורי עוגב בכנסייה

סיכום מאנגלית ע"י צפרית גרינברג , עורכת משותפת , מיזם התיעוד , ילדים בשואה

ב -19 באוגוסט 1942 חזרה מרים גייסמר מבית ספרה ברוטרדם הולנד ונכנסה לביתה. הוריה אמרו לה שעליהם לדבר איתה וסיפרו שהמצב הפך מסוכן ויש חשש שהנאצים ימצאו אותם, ולכן צריך למצוא להם מקומות מסתור. מרים נאלצה לעזוב את הוריה ואת שתי אחיותיה, יהודית והדסה, ועברה לגור עם המשפחה שהסכימה להסתיר אותה. עוד לפני שעזבה שונה שמה למניה וצמותיה נגזזו כדי שלא תראה יהודיה.

 לאחר זמן מה הועברה לבית אחר, ואחר כך לבית השלישי בו הסתתרה עד סוף המלחמה. בית זה היה שייך לטנטה נל, אם חד הורית, שהייתה לה בת משלה והיא כבר שיכנה אצלה ילד יהודי. טנטה נל רצתה לעזור והייתה זקוקה להכנסה שקיבלה מהסתרת ילדים יהודים. אך סמוך לתום המלחמה, המזון היה כה מועט והיה צורך בכסף רב, שלא היה בנמצא, כדי להאכיל משפחה קטנה. טנטה נל נאלצה להאכיל את עצמה ואת הילדים בפקעות צבעונים מעורבבות בקמח כדי שלא ירעבו.

שגרת היום הייתה קשה ומפחידה. בלילה ישנו במחבוא תחת רצפת המטבח אליו הובילה דלת נסתרת. את צרכיהם עשו בסיר.

היו כמה ספרים בהולנדית שמרים קראה שוב ושוב: "פו הדוב", "אוהל הדוד טום". לעיתים היה מגיע מורה לבית ועובד עם הילדים על קריאה, כתיבה וחשבון.

מרים ידעה שהוריה עדיין בחיים, אך לא ידעה היכן הם נמצאים. הוריה מצאו מקומות מסתור לשלוש בנותיהם, אך התקשו למצוא לעצמם מקלט. אפילו אחותו של אביה, שהייתה נשואה להולנדי לא יהודי, לא הסכימה להסתיר אותם בביתה.

לפני המלחמה היה אביה של מרים הרוקח הראשי של רוטרדם. רוקח אחר שהכיר עזר לו למצוא מסתור בכנסיית Breeplein ברוטרדם. הכנסייה קיימת עד היום ובחזית הבניין יש לוחית המסבירה את התפקיד שמלאה הכנסייה בהסתרת יהודים בזמן המלחמה.

הכומר בכנסייה ביקש מאיש התחזוקה שימצא מקום מסתור עבור הוריה של מרים, ואז התברר לו שמזה שנה מסתתרת בכנסייה משפחה יהודית אחרת. וכך, כל אחת מהמשפחות הסתתרה בעליית הגג מאחורי אחד הצדדים של צינורות העוגב. במשך שנתיים וחצי חיו ההורים מאחורי העוגב בכנסייה. קשה היה להתנהל בחלל הקטן שמאחורי העוגב ושעות רבות הם נאלצו לשכב במיטה ולא לזוז כדי שבאי הכנסייה לא ישמעו את צעדיהם. אביה נתן לאימה כדורי שינה כדי שתוכל לישון ולהעביר את הזמן.

ופעם אחת כמעט שנתפסו. מישהו אמר לנאצים שבכנסייה מוסתרים כלי נשק. מתחת לעליית הגג היה עוד חדרון קטן, אליו היה אביה של מרים יורד לקרוא. הוא שמע קולות וראה את כוחות המשטרה הנאצית בכנסייה. הוא מיהר לעלות חזרה לעליית הגג ומשך אליו את הסולם עימו ירד למטה. השוטרים הנאצים הגיעו לאותו חדר שמתחת לעליית הגג וחיפשו בתוך צינורות העוגב, אך משלא מצאו דבר עזבו את המקום.

עם סיום המלחמה הוצאו מרים ושתי אחיותיה מהמקומות בהם הסתתרו ונלקחו לכנסיה ברוטרדם. שם פגשו את הוריהן והמשפחה התאחדה שוב.

זהו רק אחד מהסיפורים מדהימים של אלה ששרדו, במקרים רבים בזכות המזל בלבד.

מקור :

Marco Werman, “This Jewish couple survived the Holocaust hidden behind a church organ. Their daughter — also in hiding — had no idea”, PRI's The World, November 27, 2015

רס"ן גד (גדי) סמוק ז"ל, הילד מהשואה שהפך לטייס קרב ונפל במלחמת יום הכיפורים

רס"ן גד (גדי) סמוק ז"ל, טייס קרב, נפל ביום השמיני של מלחמת יום הכיפורים (17.10.1973), במהלך גיחה מבצעית בחזית המצרית. מטוסו הופל, הוא הצליח לצנוח פצוע ואולם כשהגיע לקרקע הוא נורה ונהרג. גופתו מעולם לא אותרה והוא נימנה על חללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע.

גדי הוא ככל הנראה היחידי מבין הנופלים במערכות ישראל, אשר נשא עמו את התואר אלוף ישראל באתלטיקה.

גדי סמוק, חבר באגודת הפועל תל-אביב, הוכתר כאלוף ישראל בקרב 10 בשנת 1965. בתחרות שנערכה במכון וינגייט בימים 16 ו-17 ליולי 1965, הוא קבע תוצאה של 5,549 נקודות (על פי טבלת הניקוד של 1962 – אשר המרתה לניקוד התקף כיום מעמידה את הישגו על 5250 נקודות).

גד, בן פרידה והינריך (חיים), נולד ביום י"ז בניסן תש"ב (4.4.1942), בליטמריץ שבצ'כוסלובקיה. כניצול השואה עלה ארצה לבדו בשנת תשט"ו (1956).

קורות חייו של גדי סמוק ז"ל הן סיפור מופלא המהווה את תמצית הנראטיב הציוני של דור שהתנער ממוראות השואה כדי לבנות מולדת גאה בארץ ישראל. 

גדי נולד בשנת 1942 בצ`כוסלובקיה. הוריו נספו בשואה וכנגד כל הסיכויים הוא הצליח לשרוד את התקופה הנוראה בזכות בני משפחה שגידלו אותו. בתחילת שנות החמישים איתר שליח של הסוכנות היהודית בצ`כוסלובקיה את הילד ששרד והוא הביא לעלייתו ארצה בגפו. גדי התחנך בבתי הספר החקלאיים בבן-שמן ובכפר הירוק. למד חינוך גופני במכון ווינגייט והוסמך כמורה לחינוך גופני.

גדי התגייס לצה"ל והתנדב לשרת בחיל האוויר. בשנת 1964 סיים קורס טייס והוצב לשירות בטייסת מטוסי קרב. במהלך שירותו הצבאי נטל חלק בגיחות מבצעיות רבות והתקדם בסולם הדרגות. בשנת 1972 הוענקה לו דרגת רס"ן והוא מונה לתפקיד סגן מפקד טייסת פנטומים.

חברו, מהנדס הטייס, אל"מ יורם אילן-ליפובסקי, מספר כי גדי ניחן ביכולת טייס נדירות וברמה מקצועית אשר רק מעטים מגיעים אליה. בזכות כושרו הגופני המעולה הצליח לבצע תמרונים קשים במיוחד (בג`י גבוה) ובמהלך אחד ממופעי חיל האוויר בחצרים, הצליח לבצע פניה אופקית שלמה בגובה נמוך עם מטוס הפוך (תמרון שאף טייס לפניו לא הצליח לבצע).

בשנת 1972 נשלח גדי לקורס טייסי ניסוי בארה"ב, קורס שנחשב לקשה במיוחד ורק הטובים ביותר מבין הטייסים האמריקאים משתתפים בו. תוך זמן קצר התבלט גדי ברמתו מעבר לשאר החניכים ובשל כך הוכתר כחניך המצטיין של הקורס. זמן קצר לפני מלחמת יום הכיפורים שב גדי עם משפחתו מארה"ב וחזר לכושר מבצעי מלא בטייסת פנטומים.

במהלך המלחמה השתתף גדי בגיחות קרב רבות. ביום 7.10.73 הוא השתתף בתקיפת סוללות טילים סוריות. מטוסו נפגע בצורה קשה ביותר, נווט המטוס הועף אל מחוץ למטוס ואולם גדי הצליח להגיע בקושי רב לנחיתה בבסיס שם גילה לתדהמתו כי מטוס פגוע "תקוע" על מסלול הנחיתה. גדי ביצע תמרון יוצא דופן והנחית את המטוס לצדי המסלול תוך שהוא מונע פגיעות בנפש ומותיר את שני המטוסים שלמים. 

על פעולתו זו קיבלה משפחתו של גדי סמוק, לאחר המלחמה, צל"ש רמטכ"ל בגין גילוי אומץ לב, קור רוח וכושר ביצוע פעולה.

כאמור בהמשך מלחמת יום הכיפורים נהרג גדי במהלך גיחה מבצעית בחזית המצרית. גל-עד לזכרו מוצב בחלקה הצבאית בהר הרצל בירושלים.

גדי הותיר אחריו אישה (אורה סומק ז"ל- נפטרה בשנת 2015) ושתי בנות.

יהי זכרו ברוך!

מקור

מקור 2  

מקור 3

הילד מהשואה שהפך לטייס ולאחד ממפקדי הבסיסים של חיל האוויר וממציאי המזל"ט

אל"מ עזרא דותן ז"ל 

נכתב ע"י אבינעם מיסניקוב

בשואה

 ב1/09/39 פלשו הגרמנים לדנציג,עזרא הוריו וחלק מהקהילה היהודית  הצליחו לעלות על רכבת לווינה באוגוסט 1940, ומשם, במסע מפרך ורצוף סכנות, העפילו לארץ באנייה "אטלנטיק". בהגיע הספינה לחיפה עצרו אותה שלטונות המנדט, ונוסעיה הובלו למחנה המעצר שבעתלית. כעבור כעשרה ימים הועברו מעפילי ה"אטלנטיק" לאניות, והוגלו לאי מאוריציוס, שם שהו חמש שנים בתנאים קשים. במקום זה החל עזרא את לימודיו היסודיים, למד גרמנית ואף התחבר עם בנו של מפקד המחנה.

 תקומה

 ב-1945, לאחר חמש שנות גלות במאוריציוס, הגיעה המשפחה בשנית לחופי הארץ, והשתקעה בנהריה. עזרא המשיך את לימודיו במקום, הרבה לעסוק בספורט, ניגן בפסנתר ובמפוחית, אך אהבתו הגדולה הייתה נתונה לתעופה, לטיסנאות ולצילום. כנער צעיר הקים את מועדון התעופה לישראל כחלק מההובי קלוב של נהריה. הוא השלים את לימודיו התיכוניים בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה, ומשם נסללה דרכו לקורס טיס ולקריירה רבת הישגים ותרומה לחיל האויר. היה נשוי למרי ואב לאיריס, רועי ובועז.

בשחקים

 אל"מ עזרא דותן, "הבבן", התגייס לצה"ל במאי 1955 וסיים  קורס טייס מס'  22 בשנת 1957,  הוא השתתף בכל מלחמות ישראל, טס על מטוסי מיסטר בטייסת 109,ושם נטש את מיסטר 31 ב-24 בנובמבר 61 עקב סחרור, הטיס מטוסי שחק בטייסת 117  ובה הפיל מיג 21 סורי מעל קונייטרה ב-7 באפריל 1967, מיג 17 סורי ב-5 ביוני 1967, והאנטר עירקי ב-7 ביוני 1967, השתתף בתקיפות מבצע "מוקד" ובין היתר הוביל 3 פעמים תקיפות על שדה H-3 בעירק.

דותן גם הטיס מטוסי עייט בטייסת 109, ובה הוביל בעייט 03 רביעייה לתקיפה בלבנון במסגרת מבצע "קלחת 2"  ב-12 במאי 1970 . הוא הפיל שני מטוסי מיג 17 סוריים מעל לחצבני. האחד ברקיטות אויר קרקע מסוג "זוני" ואת השני בצרור תותחים. לאחר הקרב כונה  "מר סקייהוק" .

מסלול קידומו בחיל האויר היה ארוך ומגוון וכלל תפקידים מבצעיים, הדרכה, ייעוץ ופיקוד. בין תפקידיו: קצין מקלענות וחימוש, קצין מבצעים, יועץ אוירי, מדריך טיסה, מפקד טייסת, מפקד בסיס ומפקד פו"מ- זרוע אויר בבית הספר לפיקוד ומטה. נשלח לחו"ל לסיורים מקצועיים ולמטרות רכש.  היה מממציאי המזל"ט. תכנן ובנה את גוף המזל"ט כשבגחונו מורכבת מצלמה.

מקור וקרדיט : אתר מרקיע שחקים

זאב (וולף) סוקולובסקי , הנער מהשואה שהפך ללוחם במלחמת העצמאות

זאב (וולף) סוקולובסקי היה רק בן 14 כשפרצה המלחמה. הוא איבד את אמו כשהיה בן חמש וכשאביו נישא בשנית, הפכה אשתו של אביו לאמו לכל דבר. מתלמיד מצטיין בבית־הספר הוא הפך לשורד אמיתי שצועד קילומטרים כדי לראות את אחותו המתחבאת ואת אמו המיואשת. כשהוא נזכר במלחמה ההיא, דמעות נקוות בעיניו. הוא מדבר בכאב רב על אובדן אביו ועל הטעות ההיא שאולי יכולה הייתה למנוע את מות אמו ושתי אחיותיו הקטנות.

כיום הוא מתגורר בערד, בבית צנוע עם אשתו, ניצולת שואה גם היא. עם פרוץ המלחמה הוא עזב את פריז יחד עם משפחתו לכפר קטן בדרום צרפת, בתקווה לחמוק מהנאצים שעתידים לפלוש. "חיינו טוב, הייתי תלמיד מצטיין. אבא שלי רצה שאהיה פרופסור", נזכר סוקולובסקי. "אבל אז פרצה המלחמה, החלומות נמוגו, עזבנו את פריז ונפרדתי מאבי שהתנדב בלגיון הזרים".

ב־1939 עזבה משפחת סוקולובסקי את פריז ועברה לעיירה קטנה ליד נורמנדי בדרום צרפת. משפחת סוקולובסקי עזבה את חייה בפריז לאחר האזהרות לקראת פלישת הנאצים. כשהגיעו לעיירה, נדהם הבן מהנוכחות המאסיבית של הצבא הצרפתי. "ניגשתי אל החיילים לשאול אותם מדוע הם עומדים בכל פינה בדרך. אמרו לי: אתה רואה את הרובים האלה והכדורים והתותחים? זה לא שווה שום דבר". הוא מוסיף בצרפתית: "כמו להילחם עם מקלות נגד טנקים". מאוחר יותר, בשנת 1940 הגיע הגסטאפו. "זה כבר היה פחד נורא ואיום. היה להם מבט מפחיד, הם לבשו מעילים גדולים וחומים ורכבו על אופנועים עם מכונות ירייה. הצלבים שלהם הפחידו אותנו".

לבסוף הגיע הצבא הגרמני לעיירה. אחד מהחיילים הגרמנים קרא לחבורת הילדים שהסתובבו בעיירה, ביניהם סוקולובסקי. בבית קפה קטן מצא את עצמו הילד מקשיב לדבריו של חייל גרמני, שמזהיר אותו מפני דבר נורא שעומד לקרות. "איפה שאתם רואים גרמנים, תברחו! הם יהרגו אתכם!" הוא אומר את זה כמעט כאילו שמע את זה לפני רגע, מלא אימה. "אני נתקפתי כזה פחד כמו שבחיים לא פחדתי, אז רצתי מיד לאימא שלי ואמרתי לה שהגרמנים הורגים יהודים".

בתום המלחמה חיפש סוקולובסקי את בני משפחתו בתחנות הרכבת שהגיעו ממזרח אירופה, שם התוודע ליהודים שאיבדו את אמונתם באלוהים ולזוועות שהתרחשו במחנות הריכוז וההשמדה. הוא הבין שמשפחתו נרצחה כולה מלבד אחותו שהצליחה להינצל בזכות האיכר שהחביא אותה במשך המלחמה.

ב־1947 עבר סוקולובסקי בדיקות רפואיות כדי לוודא שהוא כשיר לשרת בצבא הצרפתי. "פתאום הבנתי שאני לא רוצה להילחם בשביל הצרפתים, אני מעדיף למות ולהילחם בשביל ארץ ישראל שקמה אחרי השואה של יהודי אירופה. ידעתי שזה הרבה יותר חשוב שתהיה לנו מדינה משל עצמנו אחרי כל מה שעברנו".

ב־1948 הגיע סוקולובסקי כנער בן 18 למרסיי, שם עבר הכשרה של ההגנה לקראת הגיוס לצבא ההגנה שבדרך. במשך 11 ימים ישן על חרטום האונייה "לה־פצה" מפאת הצפיפות האיומה. "הגעתי לעתלית ושם רשמו אותי ואת חבריי לגבעתי. הקפיטן הסביר לנו על מכונת הירייה המשוכללת ביותר שיש לצבא שהייתה הכלי שלנו נגד כל דבר", הוא צוחק. "ירינו עם הדבר הזה על מטוסים, טנקים, רכבים ואנשים. לא היו לנו מדים, אבל זו הייתה אווירה של חופש שאני לא מסוגל לתאר אותה במילים. היינו עם יהודים והרגשנו בבית".

באותם הימים, כשמדינת ישראל עוד בחיתוליה, היחס לשורדים את מלחמת העולם השנייה היה חשדני ולא מבין. מדוע לא התנגדו? מדוע לא פעלו להצלתם? החשיבה הזו הובילה גם את המפקדים בצבא להתייחס אל החיילים האירופאים בצורה מעט שונה ולכן, לא נתנו להם להילחם מיד.

בהתחלה סוקולובסקי ביצע תפקידים עורפיים עד שקיבל הזדמנות להילחם. "נלחמתי עבור הארץ הזו ויש לנו ארץ נהדרת", הוא קובע. "אני אומר את זה בכאב כי אני רוצה שהמצב פה ישתנה ושהמנהיגים שלנו יידעו לדאוג לעם ישראל. אני מחכה לאחד שיקום וייקח את המדינה הזו בשתי ידיים ויביא לשינוי. ידאג לטובת העם לא רק במילים, אלא גם במעשים, ואני מקווה שזה יקרה עוד בחיי".

מקור וקרדיט : עיתון "במחנה "

רקע היסטורי

סוגיית גיוסם של ניצולי השואה למלחמת העצמאות היא נושא טעון ורגיש מאין כמוהו. מדובר היה במקרים רבים בניצולים שהיו שרידים אחרונים למשפחותיהם, שהגיעו ארצה ונפלו במלחמה. הסיפורים קורעי לב, אך יש לבחנם מן הפרספקטיבה ההיסטורית. לסיפור התגייסותם של הניצולים היו היבטים חשובים ביותר מנקודת הראות של האינטראקציה עם החברה הישראלית. 

הנתונים המספריים מדהימים – כמחצית (!) מהכוח הלוחם של ישראל במלחמת העצמאות היו ניצולי השואה. הם הורכבו ממגוייסי הגח"ל (גיוס חוץ לארץ שהחל, במידה רבה באופן ספונטני, בדצמבר 1947 במחנות העקורים) ומהעולים שעלו בין 1947-1945 .בהתאם לכך יש לציין את העובדה שזהו גם שיעורם בקרב הנופלים. מפגשם של רבים מן המגוייסים הללו עם חבריהם לצבא היה מפגש לא קל; יתר על כן, היתה בעיית השפה ובעיית חוסר הבית בעורף. אלא שללחימה היו היבטים נוספים וחשובים. הלחימה המשותפת על המדינה הקנתה לרבים מהעולים תחושה מיידית של בעלות על הארץ ושל שייכות שללא ספק זרזה את תהליך קליטתם ובמידת מה גם עמעמה את טראומת ההגירה. 

היבט חשוב נוסף היה להתגייסות זו, והוא קשור בטראומת השואה. הלחימה שיככה אצל חלק מהניצולים את תחושות הנקמה שתססו בתוכם והעניקה איזושהי משמעות לאסון שעבר עליהם. רבים מהם כינו תהליך זה כ'נקמת התקומה'. תחושות אלה היו בוודאי בין הגורמים לכך שעד מהרה התברר לבני הארץ כי המגוייסים הניצולים אינם נופלים מהם לא כלוחמים ולא במוטיבציה ללחימה. מצב זה עמד בסתירה לחשש שליווה את הגיוס מראשיתו ולפיו גיוסם של עולים רבים מדי יפגע באיכותו של כוח המגן הישראלי ויחלישו

.

מקור וקרדיט : פרופסור חנה יבלונקה , אתר יד ושם

הנער אריה גניסליב מהשואה – בקרב אחד בנירים הפך מנרדף ללוחם

39 נערים ונערות מתחבאים בתוך מבנה. הלילה יורד, והם נרדמים עם הבגדים, בנעליים. חלקם נשארים ערים והפחד משתק אותם לקירות הבטון או לדפנות התעלות שחפורות מתחתיהם. בעוד כמה רגעים יישמע פיצוץ ואחריו היריות שיגדעו את חייהם של שליש מהם. בלבם מטרה: להגן על נירים (דנגור), היישוב היהודי הראשון שהותקף על ידי המצרים ביום בו פרצה מלחמת השחרור. כלי נשק רבים צמודים לגופם של הנערים, שהשתייכו לגדוד 8 של חטיבת הנגב, בעת שהבוקר עלה. הנשק דרוך, טעון ולא נצור. בשבע בבוקר נשמע פיצוץ. "כשמישהו מרגיש שהוא ברגע האחרון, הכול חוזר אליו כמו סרט. כל החיים הקצרים שהיו לו", מספר אריה גניסליב כמעט ששים וחמש שנה לאחר שנשמע אותו פיצוץ. ברגע הזה, 17 שנה באירופה נפרסות מול העיניים החוששות.

הוא נולד בשנת 1927, וכשהיה בן 13 פלשו הנאצים לבלגיה. "ניסינו לברוח לצרפת, אבל הגרמנים השיגו אותנו. חזרנו הביתה ועד 1942 חיינו עם חששות כבדים. יום אחד קיבלנו הודעה שאנחנו צריכים לבוא למזרח העיר לקחת אוכל לשבועיים. הם כל הזמן דיברו על זה שאנחנו כמו חולדות ומזיקים. מה עושים עם חולדות ומזיקים? מחסלים אותם". 

המשפחה התפזרה על פני בלגיה במקומות מחבוא שמצאו ההורים, כדי להגדיל את הסיכויים שמישהו מהם ישרוד. "על ההורים שלי הלשינו, והם נשלחו ישר לגזים. הפעם האחרונה שראיתי אותם הייתה כשהם מסרו אותי למשפחה הבלגית שהחביאה אותי", הוא מספר. בקומה הראשונה בבית המחבוא גר מפקד בגסטאפו, מעליו גרה המשפחה הבלגית שהייתה חברה במחתרת ובעליית הגג שלהם – הילד אריה.

"אסור היה לי לצאת, כי אם היו תופסים אותי, היו תופסים גם אותם ואז הגורל שלהם לא היה שונה משלי", נזכר גניסליב. "פחדתי כמו חיה נרדפת. חיה שציידים מחפשים אחריה וכדי לשרוד נהגתי כמו חיה, הייתי צריך לדאוג לעצמי. מתבגרים מהר מאוד במצבים כאלה".

ביום השחרור יצא גניסליב מהמחבוא. הוא לקח את אחותו שניצלה גם היא ושניהם הצטרפו לתנועת "השומר הצעיר", בספטמבר 1945 עלו באוניה של הבריגדה היהודית לארץ ישראל. "דבר ראשון נשבענו ל'הגנה'. לאחר מכן", הוא מחייך כמו רומז שהגענו לחלק הטוב בסיפור, "התחלנו להתאמן".

יום לפני הכרזת המדינה קיבל גדוד 8 של חטיבת הנגב, הגדוד אליו השתייך גניסליב, מידע שעומדים לתקוף את הנקודה עליה נדרש להגן: נירים (דנגור). "הלכנו לכפר הערבי וראינו שהכול ריק, לא הייתה נפש חיה. הבנו שזה עומד להגיע. הם כל הזמן אמרו שיבואו לשחוט אותנו", הוא נעצר לרגע ואז ממשיך. "אבל הפעם זה היה אחרת. זה אחרת כשאתה מחזיק נשק – אתה יכול להגן על עצמך. ידענו שאנחנו נלחמים על הבית. שם, באירופה, היה חוסר אונים מוחלט. אתה לא יכול לעשות כלום, כל רגע יכולים לבוא ולשחוט אותך. אבל כשיש לך נשק ואתה מרגיש שאם תמות זה לא יהיה סתם, זה אחרת. ידעתי שאם אקים משפחה, לא ארצה שהילדים שלי יהיו טרף קל מדי".

בשבע בבוקר נשמע הפיצוץ הראשון, ואחריו שבע שעות של פיצוצים ללא הפסקה. החיילים המצרים היו רבים ומצוידים בנשק מתקדם ואיכותי. "שכבנו שם בתעלות במשך שבע שעות וסיפרנו בדיחות שחורות", הוא נזכר וצוחק. "אני לא חשבתי שאני אגמור את היום הזה", נימתו נעשית רצינית. "ביחסי כוחות כאלה ועם נשק כמו שלנו, הסיכויים שלנו נגד צבא מודרני לא היו מי יודע מה. כולם היו בטוחים שזה יומם האחרון".

הוא מצביע על תמונה בשחור־לבן שניצבת במרכז סלון ביתו, בה עשרה נערים ונערות עומדים בשטח חולי. "היינו חברים קרובים. קבוצה הומוגנית בצרות שלה. חלק יתומים וחלק מהמחנות, אני עד היום לא יודע מה כל אחד עבר שם". בתום שבע שעות, הנערים יצאו ממחבואם והחלו להשיב אש. "נתנו לי ציוד ויצאתי החוצה. רצתי לבור מיוחד 90 מטר מהנקודה שבה הייתי צריך לפגוש את הטנקים. היה לי גרב מלא בטי־אן־טי ורימונים. השאר כיוונו את הנשק למפקדים המצרים. הרגנו 35 חבר'ה. ואז פתאום הם לקחו את הרגליים ונסוגו. ברחו יחפים הביתה".

כשנגמר הקרב והמצרים נסוגו, הגדוד קבר את גופות חבריהם בקבר אחים. "חלק מהחבר'ה שם", הוא מצביע על התמונה האפורה, "כבר אינם עוד מאז. ראיתי הרבה מתים בחיי, מתרגלים גם לזה. החיים יותר חזקים".

מקור וקרדיט : עיתון "במחנה "

רקע היסטורי

סוגיית גיוסם של ניצולי השואה למלחמת העצמאות היא נושא טעון ורגיש מאין כמוהו. מדובר היה במקרים רבים בניצולים שהיו שרידים אחרונים למשפחותיהם, שהגיעו ארצה ונפלו במלחמה. הסיפורים קורעי לב, אך יש לבחנם מן הפרספקטיבה ההיסטורית. לסיפור התגייסותם של הניצולים היו היבטים חשובים ביותר מנקודת הראות של האינטראקציה עם החברה הישראלית. 

הנתונים המספריים מדהימים – כמחצית (!) מהכוח הלוחם של ישראל במלחמת העצמאות היו ניצולי השואה. הם הורכבו ממגוייסי הגח"ל (גיוס חוץ לארץ שהחל, במידה רבה באופן ספונטני, בדצמבר 1947 במחנות העקורים) ומהעולים שעלו בין 1947-1945 .בהתאם לכך יש לציין את העובדה שזהו גם שיעורם בקרב הנופלים. מפגשם של רבים מן המגוייסים הללו עם חבריהם לצבא היה מפגש לא קל; יתר על כן, היתה בעיית השפה ובעיית חוסר הבית בעורף. אלא שללחימה היו היבטים נוספים וחשובים. הלחימה המשותפת על המדינה הקנתה לרבים מהעולים תחושה מיידית של בעלות על הארץ ושל שייכות שללא ספק זרזה את תהליך קליטתם ובמידת מה גם עמעמה את טראומת ההגירה.

 היבט חשוב נוסף היה להתגייסות זו, והוא קשור בטראומת השואה. הלחימה שיככה אצל חלק מהניצולים את תחושות הנקמה שתססו בתוכם והעניקה איזושהי משמעות לאסון שעבר עליהם. רבים מהם כינו תהליך זה כ'נקמת התקומה'. תחושות אלה היו בוודאי בין הגורמים לכך שעד מהרה התברר לבני הארץ כי המגוייסים הניצולים אינם נופלים מהם לא כלוחמים ולא במוטיבציה ללחימה. מצב זה עמד בסתירה לחשש שליווה את הגיוס מראשיתו ולפיו גיוסם של עולים רבים מדי יפגע באיכותו של כוח המגן הישראלי ויחלישו.

מקור וקרדיט : פרופסור חנה יבלונקה , אתר יד ושם

ילד בן 14: מאושוויץ לחטיבת גולני , סא"ל (במיל') אריה בן-יוסף

עייפים ותשושים יורדים יושבי הקרונות הנוסעים מכיוון זמברוב בתחנת הרכבת ליד בירקנאו, צועדים בהליכה אטית ברגליים יחפות אל הכניסה למחנה. מסביב עומדים חיילי אס-אס חמושים רבים, כלבים שלא מפסיקים לנבוח. החיילים צועקים, ממיינים, "ימינה שמאלה, ימינה שמאלה". "היו שם מכות, צעקות אימים, משפחות שלמות שלא הסכימו להיפרד אחד מהשני", מספר סא"ל (במיל') אריה בן-יוסף, קצת יותר משבעים שנה לאחר מכן. "זה הרגע בו הפרידו אותי מהמשפחה שלי, אני בצד אחד, אמי ואחותי בצד השני. אחי ברח עוד בדרך לשם, לא ידעתי מה קורה איתו, האם הוא חי או מת".

משם הכול התנהל מהר. הוא זוכר את עצמו לפתע בתוך אחד הצריפים, שם קיבל את המספר המקועקע עד היום על זרועו. "היתר הלכו, צעדו לכיוון הקרמטוריום. בודדים נכנסו איתי לתוך המחנה. ואני בוכה, צועק, משתגע, לא הספקתי להיפרד מאימא שלי, להגיד לאחותי שלום, אני עומד מול החלון, רואה מולי את המשרפה והעשן שיוצא ממנה. ואני, ילד בן 14, צועק ובוכה מול החלון, יודע שמשהו מאוד רע קורה. האנשים המבוגרים שהיו איתי בצריף הניחו יד על הכתף שלי ואמרו לי, 'ילד, אתה רואה את העשן הזה? אל תבכה. אל תצעק. מי יש לך שם? אימא? אחים ואחיות? עכשיו הם במקום טוב יותר'".

כשבן יוסף מתאר את הזוועות שעבר בגיל צעיר כל כך, הוא נראה שוב ילד. המבט התמים וחוסר הוודאות מתגנבים לעיניו הלמודות. החזות הקשוחה של איש צבא, ששירת שלושים ושתיים שנה בשירות המדינה והשתחרר בשנת 1977 בדרגת סא"ל, מתעמעמת. "בשביל להיות בצבא צריך לאהוב אנשים, לאהוב את המטרה ולאהוב משמעת וסדר. בלי זה, אי־אפשר להיות חייל בצבא ההגנה לישראל", חורץ בן יוסף.

לאחר שעבר במחנות עבודה, ריכוז והשמדה, ביניהם אושוויץ ובירקנאו, שרד את צעדת המוות ונמלט בנס מטלפיהם האכזריות של הנאצים, הגיע בן יוסף לגרמניה. המלחמה כבר הסתיימה ובאוויר היה ריח של התחלה חדשה. בן יוסף הצטרף לשורות האימונים של ה"הגנה" וחיילי הבריגדה. הארגונים הכינו את היהודים לעלייה ארצה ולהצטרפות לצבא, לימדו אותם להילחם והכניסו אותם לכושר. בתום חצי שנה אינטנסיבית של קורס, בן יוסף החל בעצמו לפקד בהכשרה, והדריך בעיקר ניצולים ממחנות העבודה. "הבחורים שפגשתי והדרכתי היו לרוב יוצאי המחנות", הוא נזכר וחיוך ספק חמים ספק קשוח נמתח על שפתיו. "הם היו מאוד דבקים במטרה להגיע לארץ. אני עצמי מאוד רציתי לעלות, אבל החזיקו אותי שנתיים שאמשיך להדריך". בקורס היה ידוע על המצב הקשה ששרר בארץ בתקופת מלחמת העצמאות. "האמונה של האנשים שהדרכתי הייתה מאוד גדולה, והיה רצון לעזור ולהקים את מדינת ישראל", הוא אומר ועיניו בורקות. "הקורס נתן להם את האומץ והיכולת לעשות את זה".

כשהסתיימה המלחמה, חש בן יוסף תלוי באוויר. מכיוון שלא למד, לא היה לו מקצוע וכל משפחתו נרצחה על אדמת פולין. "הדבר היחיד שנשאר לי היה הזיכרונות כשהייתי ילד", הוא אומר בעצב. "המורה שהיה לי בפולין חינך אותנו לאהוב את ארץ ישראל. הוא גרם לי להיות ציוני ולרצות לעלות לארץ ישראל, ולכן החלטתי להתגייס".

לארץ הגיע בן יוסף בשנת 1948 ונחת על אדמת המולדת בהפוגה השנייה של מלחמת העצמאות. הוא התגייס לחטיבת גולני והדריך טירונים בבית ליד במשך מספר חודשים. "לאחר מכן, עברתי לגדוד 21 של גולני והיינו בפילון, ועלינו תוך כדי המלחמה לתפוס קווים ולשמור על הארץ, עד סוף המלחמה".

בן יוסף זוכר במיוחד מקרה אחד כואב מאותם ימים, בקרב הקשה עם הסורים בתל אל מוטילה בשנת 1951. "בקרב הזה נפלו הרבה חיילים שהכרתי, חלקם גם היו בקורסים של ה'הגנה' בחוץ לארץ. באותו יום נהרגו די הרבה חיילים, ואני זוכר שהיה כתוב בעיתון שחייל אחד נהרג. זה עשה לי כאב לב מאוד גדול", אומר בן יוסף בכבדות.

"מי שהיה באושוויץ, לא יכול לומר שנשאר לו איזה זכר. מכתב, תמונה, מזכרת. לאושוויץ נכנסת ערום ויצאת ערום, נשארו רק הזיכרונות בראש", הוא אומר בעצבות. "בשואה האנשים הובלו כצאן לטבח. הגיוס לצבא ההגנה לישראל, במדינת ישראל, לא היה כדי להוכיח חוזק או עוצמה, אלא כדי להראות לכולם שהפחד כבר איננו".

מקור וקרדיט : עיתון "במחנה "

בצילום : אריה בן יוסף - מספר חודשים אחרי שניצל מזרועות הנאצים, אחז נשק ולחם על הקמת המדינה

רקע היסטורי

סוגיית גיוסם של ניצולי השואה למלחמת העצמאות היא נושא טעון ורגיש מאין כמוהו. מדובר היה במקרים רבים בניצולים שהיו שרידים אחרונים למשפחותיהם, שהגיעו ארצה ונפלו במלחמה. הסיפורים קורעי לב, אך יש לבחנם מן הפרספקטיבה ההיסטורית. לסיפור התגייסותם של הניצולים היו היבטים חשובים ביותר מנקודת הראות של האינטראקציה עם החברה הישראלית. 

הנתונים המספריים מדהימים – כמחצית (!) מהכוח הלוחם של ישראל במלחמת העצמאות היו ניצולי השואה. הם הורכבו ממגוייסי הגח"ל (גיוס חוץ לארץ שהחל, במידה רבה באופן ספונטני, בדצמבר 1947 במחנות העקורים) ומהעולים שעלו בין 1947-1945 .בהתאם לכך יש לציין את העובדה שזהו גם שיעורם בקרב הנופלים. מפגשם של רבים מן המגוייסים הללו עם חבריהם לצבא היה מפגש לא קל; יתר על כן, היתה בעיית השפה ובעיית חוסר הבית בעורף. אלא שללחימה היו היבטים נוספים וחשובים. 

הלחימה המשותפת על המדינה הקנתה לרבים מהעולים תחושה מיידית של בעלות על הארץ ושל שייכות שללא ספק זרזה את תהליך קליטתם ובמידת מה גם עמעמה את טראומת ההגירה. היבט חשוב נוסף היה להתגייסות זו, והוא קשור בטראומת השואה. הלחימה שיככה אצל חלק מהניצולים את תחושות הנקמה שתססו בתוכם והעניקה איזושהי משמעות לאסון שעבר עליהם. רבים מהם כינו תהליך זה כ'נקמת התקומה'. תחושות אלה היו בוודאי בין הגורמים לכך שעד מהרה התברר לבני הארץ כי המגוייסים הניצולים אינם נופלים מהם לא כלוחמים ולא במוטיבציה ללחימה. מצב זה עמד בסתירה לחשש שליווה את הגיוס מראשיתו ולפיו גיוסם של עולים רבים מדי יפגע באיכותו של כוח המגן הישראלי ויחלישו.

מקור וקרדיט : פרופסור חנה יבלונקה , אתר יד ושם

אורנה קרת , בת 9 , הישרדות בלתי אפשרית בשואה

אחרי מות: 2019-1933

מאת : עופר אדרת , עיתון "הארץ" , 11 לאוקטובר 2019

גם אחרי 70 שנה בארץ נותרה פולניה: אורנה קרת

על קורותיה בשואה לא סיפרה, כדי לא להכביד על ילדיה. היא עלתה לארץ כדי לממש את בקשתו האחרונה של אביה, אך לישראליות התקשתה להתרגל: "אני לא יכולה לראות את הנכד שלי מנגב חומוס עם פיתה". אמו של אתגר קרת נפטרה בגיל 85.

חבריה של אורנה קרת, שמתה בחודש שעבר בגיל 85, צחקו ואמרו שהיא האשה היחידה בעולם שמבגרת את עצמה. למרות העובדה שבתעודת הלידה שלה כתוב שנולדה ב–1934, היא התעקשה תמיד כי היא מבוגרת יותר. "כשטענתי שנולדתי בנובמבר 1933, כולם אמרו שמשהו התבלבל לי. 69 שנים חיכיתי כדי להוכיח שאני צודקת. עכשיו שירגישו טיפשים שלא האמינו לי", אמרה ב–2015 בראיון לפאבל סמולנסקי (שתורגם לעברית בידי מיכאל הנדלזלץ ופורסם ב"אלכסון")

.

את ההוכחה סיפקה תעודת הלידה שלה, שאותה מצאה בפולין. נכתב בה כי באביב 1934 התייצב אביה, יצחק יוסף קוז'וך, "בן דת משה", בלשכת מרשם התושבים בפולין במעמד שני עדים — סוחר ויצרן גרביים. קוז'וך הודיע, כי בנובמבר בשנה החולפת ילדה רחל אייזנווסר את בתו, פייגה. פקיד הרישום הוסיף הערה, כי האיחור בדיווח על הולדת הילדה נבע מ"רשלנות" ראויה לגנאי של האב, אך לא ננקטו נגדו צעדים משפטיים.

קרת נולדה בעיר משצ'ונוב בקרבת ורשה. בין מלחמות העולם חיו בה כ-2,200 יהודים, כמחצית מהאוכלוסייה. בבעלות אביה היתה תחנת דלק קטנה. בביתה היתה טלפון, אחד הבודדים בעיירה. כשצלצל הרימה את השפופרת וענתה, "מרכזיה". סבא שלה היה חסיד ורופא. כשהרב של העיירה ביקש ממנו להציל את הנערים היהודים מגיוס לצבא הצאר, הוא היה פוצע אותם כך שייפסלו לשירות, אך בלי לגרום להם נזק ממשי. לימים, בגטו ורשה, ביצע ניתוחים בשולחן המטבח.

ב-1939, עם פלישת הגרמנים, קרת קיבלה שוקולד מאחד החיילים. בהמשך הגרמנים הובילו יהודים רבים לבית הכנסת והציתו אותו. אמה של קרת לקחה אותה ואת אחיה הצעיר והחלה לברוח לכיוון ורשה. אביהם שירת בצבא הפולני. בדרך לא דרך הצליחה קרת להימלט מחוץ לחומות הגטו עם אביה. תחילה סייעה לה האומנת שלה לשעבר. בהמשך – זונה, שכלל לא הכירה. אמה ואחיה נרצחו. קרת אימצה זהות של פולניה קתולית, והפכה מפייגה היהודית לאירנקה פלה קוזלובסקה, מצוידת במסמכים מזויפים של בעל הבית הפולני בו גרו בטרם נמלטו לוורשה. לימים, בישראל, בחרה בשם ארנה, הדומה לאירנה.

"הלכתי לכנסיה, עברתי הטבלה, שרתי במקהלה. את לימודי הדת בבית הספר השלמתי בציון טוב מאוד", אמרה. בהמשך, כך סיפרה, ראתה "אנשים בורחים מהלהבות ונופלים מהחלונות" בגטו. אביה נהרג ב-1944 במרד ורשה הפולני, בו נלחם בשירותו של בוּר קומורובסקי, מפקד "ארמייה קריובה", המחתרת הפולנית. "היתה לי תחושה מפחידה שלעולם לא ישוב. כל הלילה התפללתי לישו שיציל את אבי, שלא יילך למלחמה ההיא", אמרה.

כשנפרדו, ביקש ממנה לעלות לארץ ישראל. "הוא אמר לי שאני היחידה מהמשפחה ששרדתי, ואני צריכה להקים דור חדש. הוא רצה שזה יהיה בארץ ישראל", אמרה. אחרי המלחמה מילאה את הבטחתה.

על קורותיה בשואה לא דיברה. "לא רציתי להפוך את החיים של הילדים שלי לכבדים. רציתי לגדל אותם כילדים נורמלים. רציתי לחיות כאן ועכשיו, ולא הייתי מוכנה להתמודד עם הזיכרון שלי", אמרה. "זה נעול פה חזק, זה סגור בריצ'רץ', אם הוא קצת נפתח, זה קורע אותי", הוסיפה בראיון ל"די צייט" הגרמני, שתורגם בידי ענת פרי ופורסם בבלוג שלה

.

אחרי המלחמה למדה עברית בבית יתומים, ועלתה לארץ בהפלגה מנמל מרסיי בצרפת. "חשבנו שניחנק, לא היה אוכל ומים, זה היה נס ששרדתי", סיפרה על ההפלגה. כשעגנה בנמל חיפה, כך סיפרה, האוניה טבעה עם המזוודות שלה, שהכילו את היומן שכתבה במלחמה, את התמונה של אמה וכמה תכשיטים. בטרם ההפלגה קנתה שמלה ונעליים יפות. "רציתי להיראות אלגנטית. אמרו לי שאני משוגעת, כי במקום אליו אני הולכת יש חול, שלא מתאים לנעליים יפות כאלה", אמרה. את צעדיה הראשונים בחיפה עשתה יחפה, אך עם בגדים יפים.

קבלת הפנים בארץ זכורה לה כחוויה קשה. "הישראלים ריחמו עלינו, שנותרנו בחיים, ושאלו למה לא נלחמנו. הם לא הבינו שאנחנו ילדים ללא הורים", סיפרה. "עברנו נהר של דמעות ודם כדי להגיע לכאן – ואיזו קבלת פנים...", אמרה בצער. מחיפה הגיעה לתל אביב. בבקרים למדה ובלילות עבדה במפעל נעליים. "הורי היו בגן עדן, אז על כדור הארץ הייתי עצמאית, ולא הייתי צריכה שמישהו ידאג לי", אמרה.

בצילום  : אפרים ואורנה קרת , באדיבות המשפחה

לימים נישאה לאפרים קרת, אף הוא ניצול שואה מפולין. 52 שנים חיו יחד, עד מותו ב-2012. שלושה ילדים הביאו לעולם. בן הזקונים הוא הסופר אתגר קרת. אחיו, נמרוד, הוא איש מחשבים שחי בתאילנד ("אנרכיסט אנטי ציוני, ממקימי עלה ירוק", לפי אתגר); אחותם, דנה, היא חרדית שגרה במאה שערים.

בישראל הפסיקה קרת ללכת לכנסיה. לימים, כשבתה חזרה בתשובה, היא אף הוציאה מביתה את כל הסממנים הנוצריים. "לא רציתי שהיא תדע שהיו לי אותם", אמרה. ב-2015, כ-70 שנה אחרי שעזבה את מולדתה, חזרה לבקר בפולין בלוויית בני משפחתה. "

היא עבדה בתחום הפרסום. לישראליות התקשתה להתרגל. "אני אוכלת חומוס וטחינה עם לחם. אני לא יכולה לראות את הילד והנכד שלי מנגבים חומוס בפיתה", הודתה. "אני מתגעגעת לפולין, לריחות, לפרחים ולמראות. ריח התפוחים, ריח הלילך, זו הילדות שלי. פה, בישראל, לתפוחי העץ יש טעם של תפוחי אדמה".

לכתבה המלאה בעיתון "הארץ"