סיפור ההישרדות של הילד פנחס זיונץ ז"ל ביער בתקופת השואה

 

מאת: שרה נשמית

 "שמי פנחס זיונץ. אני מעיר קטנה בפולין ששמה ברנוב.  כשהמלחמה פרצה ב-39    הייתי בן שמונה וחצי.

 בלילה לפני הגירוש הגיע לביתנו איכר פולני עם סוס ועגלה; הורינו ארזו מעט   בגדים, עלינו על העגלה ונסענו אל מחוץ לעיר, לחווה של האיכר בה היינו אמורים  להסתתר. שהינו שם כשבוע, ואז גירש אותנו האיכר.

  הברירה היחידה שעמדה לפנינו הייתה להסתתר ביער, ולבקש אוכל מהכפריים     בסביבה.

  יום אחד, בעודנו מחפשים אוכל באחד מבתי האיכרים הציע אחד מהם הצעה      לאבי.

  הוא הציע שאבי ישאיר את משפחתו ביער ויעבוד אצלו כחייט (אבא היה חייט   מעולה). תמורת עבודתו תביא אשתו של הפולני מרק חם ולחם לשולי היער ואנחנו ניקח אותם משם.

 סידור זה אמור היה להחזיק מעמד שבוע או שבועיים, אבל בפועל נמשך יותר.

  היו שבועות שלאבא לא הייתה עבודה וכולנו חיינו ביער ללא מזון, בשבועות אלו   היינו מתגנבים, אבא ואני, לכפרים וגונבים אוכל.

  בכפר מסוים פגשתי משפחה צעירה ללא ילדים. מצאתי חן בעיניהם והם אימצו   אותי. בכל יום כשהשלג נמס הייתי לוקח את הפרות למרעה ביער. חייתי בתנאים   טובים יותר מאשר משפחתי אבל הייתי במצב של חרדה מתמדת, יומיומית.
 הידיעה שההורים נמצאים במקום מסתור ביער עזרה לי להתגבר על הפחדים.

  יום אחד הבאתי, כהרגלי, חלב לאחי. החבאתי את הבקבוק הריק בשיחים, 

   ובעודי מתקדם אל הנחל ראיתי פתאום את כל הילדים רצים לקראתי ערומים.     לפני שהבנתי מה קורה הם הפשיטו אותי ואחת הבנות צעקה: 'פאבל הוא יהודי!'

 בקור רוח אספתי מהאדמה את בגדי, התלבשתי ורצתי ליער. מצאתי את אחי והוא לקח אותי למקום המסתור של ההורים. היה לכולנו ברור שהתנאים הטובים שהיו לנו עד כה נסתיימו ושאנחנו בסכנת חיים.

 עמדו לפנינו שתי אפשרויות:

 אחת – למות מרעב ומקור, והשנייה – להסתכן במסתור בשלג תוך גניבת אוכל מהכפר הסמוך.

 בחרנו להישאר ביער.

…  ביום אחד יפה, יום שבו זרחה השמש, באו הגרמנים. שני גרמנים ירו בנו.   ברחנו.  אחי הסתתר מתחת לשיח, הגרמנים רדפו אחרי אבא ותפסו אותו. אמא   עזבה את הבונקר וברחה. אני הייתי האחרון לברוח, טיפסתי. בעודי מתרחק מן   המקום שמעתי את היריות. לא ראיתי לאן ברחו האחרים, מי נהרג, מי ניצל, לא   ידעתי דבר. רצתי ביער, בדרך היה עלי לעבור קרחת יער. כמעט עברתי את כולה   וכשנשארו לי חמישה מטרים כדי להגיע אל היער נפלתי לתוך השלג. לא ידעתי   למה נפלתי. לא הרגשתי כאב, הרגשתי רק שרגל ימין שלי כבדה. 

  לאט לאט התהפכתי על הגב. זחלתי על הגב אל מעבה היער ושכבתי שם עד רדת החשיכה.

   היה זה ליל ירח. בעודי שוכב נזכרתי שבקצה העיירה, גרה אישה פולניה שבלילות מחלקת לחם ליהודים.

   חשבתי לעצמי: 'אולי עוד יש יהודים, אולי אצליח להגיע, אולי אמצא משהו'.

  במאי, סוף סוף, נשמעו תותחי הרוסים מרחוק.

   הפרטיזנים מצאו אותי ושאר הדברים שעברתי שייכים בעצם כבר לסיפור אחר."

מקור וקרדיט  : נשמית , שרה . מאבקו של הגטו , בית לוחמי הגיטאות , הקיבוץ המאוחד , 1972

ראו גם :

 אורנה ראובן , "עדותנו על עדותו , התבוננות בעדות השואה של פנחס זיונץ ז"ל ובהשפעתה על עיצוב קהילת זיכרון רב-דורית", בשביל הזיכרון ( יד ושם ) , 2021 , גליון 33 , עמ' 27-28

קישור 

ברל ליבליין , בן 9 , מסתתר בבונקר בכפר אוקראיני

 

נולד בעיירה סקולה. 

"ברחנו כל המשפחה לכפר קורסטוב באוקראינה , שם פנה דודי למכר אוקראיני , שמו היה מיכאל סוויסטון , הוא הסתיר אותנו בביתו במשך חצי שנה והסתכן מאד, הן מצד הגרמנים והן מצד כנופיות הבנדרובצים (קבוצת לאומנים אוקראינים) .

הבנדרובצים במיוחד רצחו יהודים בכל הסביבה . המציל שלנו מיכאל סוויסטון פחד מהכנופייה של הבנדרובצים האוקראינים כי במקרה שהיו מגלים אותנו אצלו, היו הורגים אותו ואת משפחתו . כאשר התחילו לדבר בכפר על כך שסוויסטון  מסתיר יהודים , הוא הוליך אותנו ליער, בנה לנו בונקר לשישה אנשים והביא מהבית שמיכות להתכסות . היציאה מבונקר הייתה מוסווית בבול עץ גדול, שהיה מונח שם מזמן ובענפים .

סוויסטון היה מביא לנו בלילה מצרכי מזון .

בקיץ 1944 הגיעו זמנים קשים בשבילנו , הגרמנים לקחו את סוויסטון לעבודות כפייה בביצור עמדות סמוך לקו החזית . במשך שבועיים חיינו רק ממלאי המזון שנותר והקטנו את המנות יותר ויותר.

 הבנדרובצים האוקראינים חדלו לפעול בסביבה וברחו לאזורים אחרים .

באוקטובר 1944 התקדם הצבא הסובייטי וכבש את העיירה סקולה, אז חזרנו לעיירה שהייתה  שרופה כמעט כולה והבתים נהרסו .

חיילים סובייטים יהודים קיבלנו אותנו בלבביות והתחלקו אתנו במזונם" .

מקור :

מריה הוכברג- מריאנסקה ונוח גרים ( עורכים) , ילדים מאשימים  , הוצאת אבישלום, 2010 ( עמודים 112-113 ). 

 

סיפור ההישרדות של דוד אלפישר כפרטיזן בן 11 ביערות פולין

דוד אלפישר הוא ניצול שואה שלחם כנגד המשטר הנאצי כפרטיזן בן 11 ביערות, ביחד עם פרטיזנים סובייטים נוספים. כל משפחתו נספתה בשואה מלבד אחיו שלמה.

לאחר המלחמה הצטרף לשורות האצ"ל באירופה שלחמו נגד הבריטים להקמת מדינת ישראל. הוא עלה לארץ כנער וזייף את גילו על מנת להתגייס ולשרת בצבא היהודי, בתור לוחם בחטיבת גבעתי. 

לימים נהפך לקצין והשתחרר בדרגת סרן.

סיפורו של דוד מתחיל ב-1930. הוא גדל בעיירה ליד לובלין שבפולין, למשפחה בת חמש נפשות - הוריו ושלושה אחים. כשהגרמנים כבשו את פולין ב-1939, התחילו אקציות. "שבעה אנשים נבחרו באקציה, ואמא שלו אמרה לו 'לך, תציל את עצמך בני', ודחפה אותו מהעגלה",

דוד ברח וגם אחיו הבכור ממנו בשלוש שנים, שלמה בן ה-13, ברח באותה אקציה והסתתר בעליית גג של אחד הפולנים באזור. "אבא ראה את זה", משוכנע דוד. באותה העת, כל המשפחה למעט אביו היו על הקרון, שהיה עתיד להגיע למחנה ההשמדה טרבלינקה, אולם שם קרתה תפנית: אימו אמרה לו: "לך בני, תציל את עצמך", ודחפה אותו מעגלת הטרנספורט. דוד, בן 10 בלבד, נבהל והשיב: "בואו נקפוץ כולנו". אימו, שלא ידעה שהתחנה האחרונה של אותו קרון הייתה טרבלינקה, אמרה לו: "לך תחפש מחבוא ואנחנו נצטרף לאחר מכן". 

דוד רץ והסתתר באותה עליית גג של אחיו הבכור. מאותו לילה השניים ואביהם החלו לנדוד מבית לבית, במטרה להסתתר מהנאצים. "אחד הגויים שעבד אצל אבי, אמר לנו 'כל מה שיש לי זה בזכותך', תעלה למעלה ותסתתר. אבי שילם לו על זה. עד שיום בהיר אחד הוא אמר לנו שחלם חלום רע ובו הגרמנים פשטו על ביתו". באותה תקופה הגרמנים נהגו לשרוף את בתי הפולנים אשר נמצאו מסתירים יהודים, "הם היו שורפים את כל הבית ואת כל מי שבבית". 

מאותו יום הם הפכו לפרטיזנים ביערות, נודדים מקבוצה לקבוצה. באחת המתקפות של הגרמנים נהרגו אביו ודודו. דוד מספר כי קשיים לא פסחו עליהם גם כשחיו כפרטיזנים באותם יערות, "אף אחד לא רצה אותי, הייתי קטן וצנום, בן 10-11. אמרו לי: 'מי ירצה ילד איתנו? נצטרך לטפל בך. תסתלק מפה או שנבעט בך, אנחנו לא רוצים ילדים'".

לכתבה המלאה באתר "ישראל היום" ( קישור)

 

סיפור הישרדותה של שרה ויינשטיין , כילדה ביער בתקופת השואה

 

"שמי שרה ויינשטיין, ואני בת 91 .  שרדתי את הגטו, את הכדור שהרג את אמי, את היער ושלוש שנים בלי נעליים "

כשהייתי בת 4 החלה מלחמת העולם השנייה. ילדה קטנה שרק רצתה לחיות, לשחק ולאהוב. נולדתי למשפחה מסורתית וגדולה, חיינו בבית קטן עטופים באהבה. אבא חייט, אמא עקרת בית. היו לי שלושה אחים ושתי אחיות ואני בת הזקונים.

גרנו ליד הנהר. בחורף גלשנו על הנהר הקפוא במזחלות. אמא הייתה מכבסת בנהר, ואני ישבתי על ידה כשרגליי בתוך המים. לא ידעתי שאלה הימים האחרונים עם אמא.

ב־1941 הוצאנו מהבתים וצעדנו לעבר הגטו. שנה ורבע הייתי בגטו ברז'נה ובגטו סטפן. בתום תקופה זו הבינו הוריי שהגרמנים מתכוונים להשמיד את הגטו ואת כל תושביו.

הצלחנו לברוח בעזרת בני משפחה אוקראינית שהיו חברים של הוריי. הם הגיעו בלילה עם עגלה מלאה בקש והבריחו אותנו לביתם. פופל, אב המשפחה, ידע שמי שעוזר ליהודים סופו מוות. הוא סיכן את חייו והחביא אותנו בחדר צדדי.

הכדור שהרג את אמא חדר אלי

בני הכפר שמו לב שפופל קונה כמויות אוכל גדולות מהרגיל. הם עקבו אחריו והבינו שהוא מסתיר יהודים. הם הגיעו לבית, פרצו את הדלת ואמרו לכולנו לשכב על הרצפה. אמא נשכבה עלי כדי לגונן על ילדתה הקטנה. פופל ואשתו נורו ראשונים, ואז ירו על כולנו.

אמא נהרגה. הכדור שהרג אותה חדר אלי. נפצעתי מאוד קשה - הכדור נכנס דרך הכתף שלי ופילח את גבי. גיסתי ושתי התינוקות נרצחו. תושבי הכפר עמדו מחוץ לבית, צהלו ושמחו שהצליחו להרוג עוד יהודים. הם הציתו את הבית ולאחר זמן מה הלכו.

אבא הבין שאם לא נצא, האש תשרוף גם אותנו. הוא צעק: "ילדים, מי שחי - קומו ונברח!". אף אחד לא קם מההלם. הוא עבר מאחד לשני ומשך אותנו - אותי, את אחיי ואת שתי אחיותיי. לקחנו את גופתה של אמי מהבית הבוער, גררנו אותה לקבורה ביער וברחנו לתוכו.

הייתי פצועה, סובלת מייסורים ומכאבים, שכבתי על האדמה רעבה, צמאה, מלוכלכת, חלשה וקודחת מחום, במינוס 20 מעלות, מכוסה בעלים וענפים. היער הוא עצום ומפחיד, אין מים, אין אוכל, גם לא נעליים, ואין מחסה.

שלוש שנים באותה שמלה

ביער היינו שלוש שנים. חיינו כמו חיות. אני הייתי עם אותה שמלה שלבשתי כשברחנו מהבית הבוער, בלי נעליים לרגליי. יצאתי מהיער בת 9 וחצי ושקלתי 15 ק"ג.

ביום שבו המלחמה הסתיימה נרצח גם אבי על ידי תושבי הכפר הסמוך. נשארנו אני ושתי אחיותיי לבד בעולם, מחכות על המדרכה לחזרתו של אבא.

נדדתי בין עשרות בתי יתומים, עד שהגעתי לישראל, לקיבוץ שקלט אותי והיה לי לבית. הקמתי משפחה כשנישאתי לאברהם, זכרו לברכה, גם הוא שורד שואה. נולדו לנו שלוש בנות, שישה נכדים, שלוש נינות והרביעי בדרך.

בני משפחתי, שנמצאים בגן עדן, מסתכלים עלי מלמעלה ונמצאים איתי בליבי כאן, ורואים את הילדה המלוכלכת, הרעבה, שלא החליפה שמלה שלוש שנים, עומדת כאן זקופה ומדברת בפני העצרת הכללית של האו"ם."

לסיפור החיים המלא שפרסמה שרה ויינשטיין ב27 לינואר באתר " ישראל היום"

קישור

רצתי לבד בשטח אש": יוסי בן ה-6 ברח מהגטו, והשיא משואה ביד ושם בשנת 2021

 

יוסי חן נולד בשנת 1936 בעיירה לחווא שבפולין (כיום בבלרוס), בנם הבכור של דב ברל וחיה שרה חיניץ. ביולי 1941 כבשו הגרמנים את לחווא ובערב ליל הסדר 1942, הצטוו כל יהודי לחווא להתרכז בגטו. רבים מיושבי הגטו נפטרו כתוצאה מרעב ומגפות, בהם סבתו של יוסי.

באוגוסט 1942 נודע ליושבי הגטו על חיסול גטאות סמוכים ועל חפירת בורות על ידי אסירי הגטאות בסמוך לעיירה. התפשטה שמועה כי יושבי הגטו עומדים להירצח. קודם לכן ארגנו צעירי הגטו מחתרת, בידיעת היודנראט ובתמיכתו.

כשיושבי הגטו רוכזו לקראת הוצאתם להורג, פרץ המרד במהלכו קרא היודנראט ליהודי הגטו לברוח אל היערות. היה זה אחד המרדים היחידים בתולדות השואה שבוצעו על ידי צעירי הקהילה והיודנרט בשיתוף פעולה מלא. רבים מבין אלף היהודים שניסו לברוח נורו ונהרגו. בלב הירי והתופת ברח יוסי בן השש ליערות. "בזכות המרד הזה אני חי", אומר יוסי.

אמו ואחיו הקטן של יוסי נתפסו ונרצחו. הקשר עם אביו אבד והוא ברח לבדו לביצות. לאחר כשעה של מנוסה מצא יוסי את דודו הירש לייב. למחרת מצאו השניים את אביו של יוסי. הם פילסו דרכם בתוך הביצות בניסיון להגיע לאזור הפרטיזנים. לפתע שמעו ירייה. ידו של הדוד נשמטה מידו של יוסי וזה הרגע הנורא ביותר שהוא זוכר.. הדוד נרצח על ידי פולני שארב לבורחים כדי לשדוד אותם.

יוסי ואביו הסתתרו בערימות שחת, בביצות וביערות, שתו מים מבורות ומביצות ואכלו מפירות היער עד שמצאו את הפרטיזנים והצטרפו אליהם.

בסוף 1943 פתחו הגרמנים ועוזריהם במצוד אחר הפרטיזנים. יוסי ואביו נעו ברגל ובמזחלות ביערות בלרוס, רעבים וקפואים. הם אלתרו נעלים מרצועות עור פרה, ובגדים מחתיכות בד גס. יוסי חלה והועלה על מזחלת, עטוף בסמרטוטים ועליהם ערימות שלג כדי לשמור על חום גופו, והושקה במרק דלוח בעזרת כפית עד שהתאושש. מדי פעם חיפש אביו את הדופק בידו, על מנת לבדוק אם יוסי עדיין בחיים. לאחר שהתאושש, הוטל על יוסי להשיג מזון מהחקלאים בסביבה. הוא הצטיין בניווט והתמצאות ביערות ואף סייע למבוגרים ממנו להגיע ליעדם. כמה פעמים נתקל בגרמנים אך הצליח לברוח. "היינו כמו ג'וקים שבורחים ממקום למקום", מספר יוסי.

ביולי 1944 שוחררו יוסי ואביו על ידי הצבא האדום. הם נעו מערבה, למחנות העקורים. ביולי 1947 עלו השניים על אניית המעפילים אקסודוס. האנייה נתפסה על ידי הבריטים ויוסי ואביו גורשו לאירופה והורדו בכוח בנמל המבורג בגרמניה. באוגוסט 1948 עלו יוסי ואביו לישראל.

יוסי היה מפקד בכיר ביחידת מודיעין בצה"ל, נציג אמ"ן במוסד ולאחר מכן איש המוסד. הוא כתב מחקר על פעילות המוסד למרדף אחר פושעי מלחמה נאצים, מחקר שרק חלק מתוכנו הותר לפרסום.

ליוסי ולנחמה שלוש בנות ותשעה נכדים.

 מקורוקרדיט : אתר יד ושם (קישור)

מקור 2  

 סיפור הבריחה של הילד יוסי חן מגטו לחווא בפולין: "רגע לפני ההוצאה להורג החל מרד, שיבשנו את כוונת הגרמנים וחיי ניצלו". במהלך הבריחה נרצחו אימו ואחיו הקטן. הוא ואביו איתרו אחד את השני, וחברו לפרטיזנים: "היה רעב ופחד, האביב זכור לי לטובה כי אכלנו את פירות היער".

ב-1947 עלו יוסי ואביו לישראל באקסודוס, שנתפסה על ידי הבריטים. הם גורשו לגרמניה ולאחר שנה עלו שוב לישראל. יוסי היה בהמשך מפקד בכיר באמ"ן ואף שירת במוסד. נולדו לו בישראל שלוש בנותיו ותשעה נכדים.

מקור וקרדיט 

אטילה שומפלבי, אתר YNET ,  8.4.2021

 לכתבה המלאה :

"רצתי לבד בשטח אש": יוסי בן ה-6 ברח מהגטו, והשיא משואה ביד ושם   

 קישור  

עליזה ברק רסלר , בת 14 , מסתתרת עם משפחתה בבור ביער , סלובקיה

 

עליזה ברק-רסלר – נולדה במיכאלובצה שבסלובקיה, בשנת 1930. במלחמה הבריחו אותה הוריה להונגריה, אך כשהתקרבה המלחמה לשם חזרה לסלובקיה והסתתרה יחד עם משפחתה בבור ביער.

"לאחר שניצלנו, התרחש עוד מקרה מזעזע וגורלי. שכבנו כהרגלנו בתוך הבור, כשלפתע נשמע רחש מכיוון הפתח. ידענו, שזה איננו וינסנט או פאבל מהכפר הסמוך ( הם גם הביאו להם מזון פעם בשבוע בלילה ) שתמיד השמיעו שריקה מוסכמת. נדרכנו והקשבנו. נשמעו דיבורים עמומים ופלצות אחזה בנו. הבחנו, שהשפה הנשמעת היא גרמנית. אבא סימן לנו בלחישה להיצמד אל הקיר ולא לזוז ממנו, כדי שהשטח המרכזי של הרצפה יישאר ריק (למקרה שמישהו יציץ למטה לבור). הוא הניח על פיה של הקטנה את כף ידו כדי למנוע ממנה לצעוק או לבכות. נצמדתי אל הקיר, סמוך אלי נעמד אחיו של רוני וכשאחז בידי, הרגשתי את ידו הלחה מזיעה ואת רעידתו המבוהלת. גם לבי הלם בפראות, הקיבה התרוממה והרגשתי בחילה."

"האנשים שמעלינו החלו לפנות את הקש והקרשים ומבעד לפתח שנגלה, החל חודר אור קלוש. לפתע ,ללא אזהרה, נורתה ירייה מהדהדת. בחללו של הבור ניצת הבזק אור וכדור חדר לקרקע החולית שבמרכז המרתף. הגרמנים שעמדו למעלה, פתחו בצעקה ,Raus !Raus) החוצה, החוצה). לא הגבנו, הפכנו לפסלים אילמים, דוממים. ושוב נשמעה ירייה ואחריה עוד אחת, ושוב אחת. הכדורים שרקו באוזנינו וחלפו קרוב לרגלינו. היינו שרויים בפאניקה פנימית, בשיתוק מוחלט, תדהמה ובהלה אימתנית. זה כנראה מנע מאיתנו לצאת אל הלוכדים, למסור את עצמנו בידיהם ולגמור עם הסיוט המצמרר. עוד שמענו דיבורים עמומים ואחרי שעה קלה נורה צרור נוסף, שממש שפשף את נעלו של אבא. הוא ודאי נבהל מאוד, אולם לא הגיב. עדיין החרשנו ולא הראינו סימן חיים, היינו בהלם ."

"איני זוכרת כמה זמן נמשך הסיוט, אך בסוף השתרר שקט מעיק. שמענו שהקולות הולכים ומתרחקים, עד שהייתה דומיה מוחלטת. התחלנו רועדים ובוכים בשקט ושואלים את עצמנו, מה עלינו לעשות. האם לעבור לבור אחר ?  

עוד באותו יום לפנות ערב הגיע וינסנט , מהכפר הסלובקי הסמוך ליער שסיפק להם כל שבוע מזון לבור ביער,  נסער וסיפר לנו, שכנראה הייתה הלשנה בכפר, כי הגיעו גרמנים וישר יצאו לשטח הבורות לאסוף את המתחבאים. עלה בידם למצוא קבוצת יהודים שאותם לקחו עימם. יש חשש שיחזרו שוב והפעם עלולים אולי להשליך רימונים לתוך הבורות, שמתוכם עולים אדים, ריחות אדם או סימני חיים אחרים. סיפרנו ל- וינסנט על האירוע הטראומטי שעברנו ותהינו, מדוע הגרמנים לא זחלו וירדו למטה אם חשדו שישנם אנשים בבור ."

"הוא שיער שאולי פחדו, כי נרמז להם שפרטיזנים המצוידים בנשק, נמצאים במרתפים האלה והם עלולים להסתכן ברדתם מטה. טיכסנו עצה על אפשרויות שונות של מילוט, עד שהוחלט שכדאי לנו לעזוב את המקום לכמה ימים עד יעבור זעם . אבא נזכר באיש הידידותי בכפר "Capor Cabai", שהלין אותנו למשך יותר משבוע. נלך אליו שוב ונבקש את עזרתו. הבנים נראו מדוכאים מאוד מהאפשרות שניפרד, אך לנו היה ברור שלא נעזוב אותם, אלא נצרפם אלינו. השהות המשותפת הפכה אותנו למשפחה אחת. הודענו לוינסנט, שכבר הלילה נצא לדרך ובאם הכול יעבור בשלום בעזרת האל, נשוב לכאן , להסתתר בבור , כעבור זמן." 

מקור וקרדיט :

עליזה ברק רסלר, זעקי ילדה, יד ושם, ירושלים, תש"ס, 2000

קישור לסיפור החיים באתר " יד ושם"

עליזה ברק רסלר ז"ל 1930 – 2022

 

עליזה ברק רסלר בת 14 , הבריחה ליער בהובלת האב

  

עליזה ברק רסלר נולדה בשנת 1930 במיכאלובצה (Michalovce) שבסלובקיה.  בתחילת הכיבוש הגרמני הסתתרה עם משפחתה, אך בשלב מסוים הם נתפסו ויועדו לגירוש. עליזה זייפה דלקת תוספתן, ואביה שיחד את רופא כדי שיאשפז אותה בבית החולים וינתח אותה, וכך המשפחה לא תגורש. עליזה ואחותה ברחו לקרובי משפחה בבודפשט (Budapest),  וחזרו להוריהן  בסלובקיה אחרי שהנאצים כבשו את הונגריה. יחד הסתתרו ביער ובבור סמוך לביתם של כפריים שהצילו אותם.

המשפחה נאלצה להסתתר במשך חודשים ארוכים בבור ביער , מכוסה זרדים. 

 היער העבות היה לא רחוק מכפר בסלובקיה . כמה מאנשי הכפר הסלובקי היו מגיעים בלילה פעם בשבוע לבור ביער ומביאים מזון למשפחה המסתתרת.

הכומר של הכפר הוא שהטיף לגילוי של חסד ורחמים כלפי היהודים הנרדפים והמסתתרים בעיר .

 לאחר המלחמה עלתה עליזה ארצה עם משפחתה, נישאה והביאה לעולם שלושה ילדים. 

סלובקיה , 1944

"יותר מיובל שנים חלפו עברו מאז אותו יום סתיו גורלי, שבו הצלחנו לברוח בנסי נסים, ועדיין איני מסוגלת להבין ולהפנים את האירוע שבו התנסיתי. איך העז אבא להוביל אותנו להרפתקה מסוכנת זו? האם היה גיבור, נביא או איש בעל תמימות ילדותית שלא חשב כלל על תוצאות אפשריות, על הסכנות ועל חוסר הסיכוי המוחלט להגשים את התכנית? אינני יכולה אלא להניח שכאשר הוביל אותנו, היה אבא מצויד בחושים של חיה נרדפת הנמלטת על נפשה. הרי המנוסה שלנו התנהלה ללא כיוון מוגדר, רוב הזמן לא ידענו היכן אנו נמצאים, כי האזור של העיר היה בלתי מוכר לנו. האמצעים ההכרחיים למי שמבקשים לשרוד, ובעיקר כסף או דברי ערך, כמעט לא היו ברשותנו. והאיש הזה לקח את אשתו ואת שלוש בנותיו, והוביל אותן ל'שום מקום', לתוך אין סוף עצים... מה היו תוכניותיו ? קרוב לוודאי שלא תכנן כלל, אלא הלך קדימה כסומא. האם ידע איפה נשים את ראשינו בלילה בתוך היער, מהן הסכנות האורבות לנו שם ולאן נמשיך? האם חשב מה נאכל וכיצד נתגונן מפני הקור שכבר החל להתגבר בעונה זו של ראשית הסתיו? כמו בעל חיים נרדף, המחפש מסתור ומריח את הסכנה, כך ברחנו יחד בעקבות אבא, שנטל עליו את העול והאחריות. הוא העז לעקור את משפחתו ולטלטל אותה אל הבלתי נודע, כשמטרה אחת בלבד עומדת לנגד עיניו: להישאר בחיים." 

קישור לסיפור החיים באתר " יד ושם"

מתוך ספר הזיכרונות המרתק של עליזה ברק-רסלר ז"ל :

" התחלנו לצעוד בהליכה מהירה שהפכה לריצה, לכיוון היער הגדול שגבל בירכתי  העיר" כותבת עליזה ברק רסלר בספר זיכרונותיה המרתק.

 הם הגיעו  לשדה תירס בדרך ליער ואז  הגרמנים החלו לירות לכיוון שדה התירס שבו הסתתרו יחד עם יהודים נוספים שברחו מאימת הטרנספורטים של הנאצים .

 במהירות נמלטו עליזה , אחיותיה הקטנות והוריה  לכיוון היער העבות.

" לבסוף הגענו אל פאתי היער, שם  התמקמנו בקרחת יער קטנה. היער היה עצום , ונדמה שאין לו סוף" ...

 במהלך השיטוט הממושך ביער העבות אביה של עליזה מגלה בור עמוק מכוסה בעשבים .

כותבת עליזה ברק רסלר  בספר זיכרונותיה המרתק:

 " הוא גילה  פתח רחב למדי באדמה, שאפשר להיכנס דרכו בקלות . היה לו פנס כיס שבלעדיו לא זז בסיוריו ביער, והוא החל לבחון  המקום בקפידה. הוא האיר לתוך פנים הבור , וגילה ירידה נוחה למדי , כעין פרוזדור מלוכסן, מתוך סקרנות זחל לתוך הבור, ושהגיע לקצהו של המדרון המתון, בעומק די ניכר, מצא עצמו בחלל מרובע, שהיה מרווח וחמים."

"אחרי צאתו מהבור המשיך אבא להתקדם, ושוב נתקל בבור דומה לקודמו וכך, במרחק לא רב זה מזה, ספר אבא עוד שלושה בורות נוספים, חפורים כולם בתוך האדמה. מיד עלה  במוחו הרעיון כי אם נוכל להתגורר ולהסתתר בבורות האלה- הם  עשויים לשמש פתרון לימי החורף המתקרב. "

הבורות האלו סמוך מאד ליער היו בעבר מקום אחסון של חביות יין של תושבי הכפר הסמוך, אבל כבר עשרות שנים הפסיקו תושבי הכפר להשתמש בבורות (סוג של מרתפים) שהם חפרו במיוחד לצורך אחסון חביות היין. כבר עשרות שנים אין איש מתושבי הכפר משתמש בהם  יותר .

" מצאנו ביער  מרתף חצוב באדמה , שהיה מרווח יחסית וקירותיו ישרים. הבאנו קש וריפדנו מקום לינה לכולנו. לא תיארנו לעצמנו כי  "מרתפים" כאלה, שהיו ראויים אולי למגורי עכברים או חיות חושך אחרות ביער , ישמשו לנו בית במשך חודשים רבים, התחלנו להסתתר באוקטובר 1944 בבור העמוק (" מרתף" ).

החיים מתחת לפני האדמה

"פעם בפעם , שהצחנה הייתה בלתי נסבלת , או שהמרתף נעשה מעופש, נדדנו ביער למרתף הבא. את "ביתנו" החדש שמתחת לאדמה כינינו "הבור". החיים בבור התנהלו בצפיפות רבה"  .

 מדי שבוע היה וינסנט , מהכפר הסלובקי הסמוך ליער , מביא להם  מזון שיספיק בקושי לשבוע.

" השהות בבור החשוך בלבלה את היום והלילה ונראתה אין סופית. עד שיום ראשון אחד עלה אבא לפתח הבור , ראה את השמש המחממת  והציע שנצא מהבור לשאוף אוויר רענן בלי לחכות לרדת הלילה" .

באחד הפעמים בהם יצאו בני המשפחה מהבור לשאוף אוויר צח הם נתקלו לפתע בשני אנשים במדי המיליציה הסלובקית  הלינקה גארדה ( מיליציה סלובקית שסייעה לנאצים ) .

משמר הלינקה (בצ'כית: Hlinkova garda) מיליציה שהייתה הזרוע הצבאית של מפלגת העם הסלובקית הימנית-קיצונית. משמר הלינקה קם במהלך משבר הסודטים בקיץ 1938. המיליציה פעלה בסלובקיה נגד יהודים, צ'כים ומתנגדי המשטר האנטישמי (קישור לויקפדיה בעברית)

כותבת עליזה ברק רסלר בספר זיכרונותיה המרתק:

" עוד אנו מתענגים על החופש , נושמים עמוק את האוויר הצח, התרחקנו מעט מהבור שלנו כדי לחלץ עצמותנו, אבא הלך בראש , ואנו הילדות אחריו, והנה ללא סימני אזהרה צצו  מולנו שני אנשים במדי ההלינקה גארדה שבאו מהכפר."

"עמדנו כמאובנים . ידענו שעכשיו, בגלל קלות דעת רגעית, הולכים להסתיים כל המאמצים והתחבולות שנקטנו עד כה. כל ניסיונות ההישרדות היו לשווא. ללא דיבורים מיותרים, בעזרת סימני ידיים , הורו לנו השניים להתלוות אליהם לכפר. אבא החל לפשפש בכיסיו והציע להם כסף שעוד נותר לנו. הם לקחו את הכסף, ועם זאת לא נראו כאילו יש בכוונתם להניח לנו ללכת. ואז קרה דבר שאיש מאתנו לא פילל לו, שמעולם לא סיכמנו או דיברנו ביננו- אולי מפני שלא העלנו בדעתנו שאפשרות כזאת בכל תיתכן ".

"אחותי הקטנה בת השמונה וחצי כרעה על ברכיה, חיבקב בידיה את רגלי אחד מאנשי ההלינקה גארדה, פרצה בבכי ואמרה בקול תחנונים:

" אנא, אני עוד קטנה, אני רוצה עוד לחיות, תנו לנו ללכת, שחררו אותנו"

 "מופתעים מיוזמתה הפתאומית של מרים בת השמונה וחצי ,  הסתכלנו בה בפליאה , אבל לא תם הדבר, כי הנה ראינו מחזה לא צפוי, האיש שאת רגליו חיבקה מרים לא בעט בה, לא ניער אותה מעליו, לא צעק ולא הכה אותה. הוא היה מופתע ונרעש, התכופף והרים את אחותי, העמידה על רגליה ואמר: " לכו , תברחו מהר ", ולא הוסיף. "

חברו הסתכל בנו ובו, כאילו אינו מאמין למשמע אוזניו: גם אנחנו לא האמנו שזה קורה באמת, אך הוא לא התערב. שניהם הפנו לנו עורף והתרחקו לעבר הכפר.

 עוד רגע עמדנו נדהמים ומופתעים מהתנהגותה האמיצה של מרים הקטנה, שחרף גילה הרך מצאה דרך אל לבם של אנשי משמר ההלינקה הסלובקי שגורלנו היה נתון בידם , לטוב או לרע. אחרי דקות אחדות , כשהתאוששנו  מהזעזוע שעבר עלינו, התחלנו ממהרים כמעט בריצה חזרה אל הבור החמים "והבטוח" ( עליזה ברק רסלר , עמודים 134-135 ) .

מקור :

עליזה ברק רסלר, זעקי ילדה, יד ושם, ירושלים, תש"ס, 2000

עליזה ברק רסלר ז"ל 1930 – 2022

 

ההישרדות של ישראל פויר , בן ה7 , ביערות בתקופת השואה

 

מאת : הדר גיל-עד , איריס ליפשיץ -קליגר 

ישעיהו פויר בן ה־91 חי באשקלון, ועד לאחרונה בכל בוקר היה יוצא לשחות בחוף הים הסמוך לביתו וממשיך לעבודתו בתור מדביר (גם הרבה אחרי גיל פנסיה). ב־7 באוקטובר טיל פגע בביתו, אך הוא סירב לעזוב את אשקלון במשך כל המלחמה. "ראש העיר היה פה, הציע לי להתפנות לאן שאני רוצה. אמרתי שאני לא עוזב את הבית שלי ולא את העיר שלי", הוא מספר, "אני לא עוזב את הבית שלי בשום מחיר. אני לא אפקיר את הבית שלי. אני לא מפחד".

ישראל פויר היה ילד בן שבע בגליציה בתחילת המלחמה. אימו שלחה אותו לאחת החוות להסתתר, את אחותו שלחו למקום אחר. מאז שנפרדו דרכיהם של בני המשפחה לא פגש אף אחד מהן, והוא אינו יודע מה עלה בגורלן. הוא הסתתר ביער לגמרי לבדו. בכל פעם שהגרמנים התקרבו, הוא עבר ממקום מסתור אחד לאחר.

לאחר תקופה הצטרף לקבוצת פרטיזנים ביער. לארץ הגיע בגפו ב־1948. הוא למד בישיבת חברון, אך החליט מאוחר יותר להתגייס לגולני כשאמר למנהל הישיבה: "2,000 שנה חיכינו שיהיה לנו צבא, עכשיו יש לנו, לשם אני הולך". בעת שירותו הצבאי הגיעו ארצה חבריו ליער מפולין והקימו את בתיהם באשקלון. "לי לא היה לאן ללכת, אז הם הזמינו אותי לעיר. הם אמרו שכמו שהיינו יחד ביער, נמשיך להיות יחד באשקלון. אז השתכנעתי. זה היה ב־1953, ומאז אני כאן".

את רעייתו דינה ז"ל הכיר על חוף ימה של אשקלון. לשניים נולדו שני ילדים, שבעה נכדים ו־13 נינים. "אני הייתי בגולני. יש לי נכד שקיבל מצטיין רמטכ"ל. יש לי נכדה שהייתה קצינת חינוך של הדרום. אחרת שהייתה מצטיינת הגנ"א (ההגנה האווירית). אני שארית הפליטה, פליט אחרון. הם דור ההמשך, הם הניצחון האמיתי שלנו".

כשהוא מדבר על הטבח ב7 באוקטובר 2023  קולו רועד, אבל חשוב לו שיידעו שהוא לא מאבד תקווה. "אני מכיר את כל הקיבוצים מהתקופה שעבדתי כמדביר. זה היה צאן לטבח, שחטו אותנו. יש לנו עכשיו מדינה, ואמרו לנו שזה לא יכול לקרות פה. אני לא מצליח להבין את זה. למה הדם שלנו הפקר? כי אנחנו יהודים?"

לסיפור החיים המלא בכתבה משנת 2024

 

כחיה נרדפת : יפה שניידרמן , בת 8 , סיפור הישרדות ביערות

 

 תמה שניידרמן הייתה אחת הקשריות החשובות של תנועות המחתרת בגטאות. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה  האם פייגה והבנות רחל ובלה נהרגן מפצצה שנפלה על גג ביתם בעת כיבוש וורשה ע"י הוורמכט. גם הילדות הניה ויפה  נקברו תחת גלי ההריסות, אך חולצו בחיים. תמה שניידרמן, שלא נמצאה בבניין בעת שנפגע העבירה את אחיותיה הפצועות לבית דודתן בעיירה מינסק – מזובייצקי, הנמצאת  40 ק"מ מזרחית לוורשה. בשל פעילותה  המחתרתית  עלה בידה לבקר אותן רק פעמים ספורות לאחר מכן .

באוקטובר 1941 נדחסו יהודי מינסק-מזובייצקיאל תוך הגטו שהוקם בעיירה שם נרצחה הילדה הניה שניידרמן.

אחותה יפה , בת שמונה באותה שנה, נמלטה ליערות שמסביב  לעיירה ושרדה בהם כל שנות המלחמה כחיה נרדפת , בעודה מסתייעת מדי פעם באיכרים פולנים רחמנים או מסתפחת לחבורות  נודדות של ילדים יתומים.

פעמים רבות ניצלה ממוות  כמעט ודאי בזכות תושייתה ותעוזתה.

לאחר המלחמה עלתה לישראל במסגרת עליית הנוער.

מקור : יואל יערי , דיוקן אישה , כנרת , זמורה , ביתן , 2024

 

הנער איסיק דנון נלחם עם הפרטיזנים ביוגוסלביה

 

איסק דנון לא ראה את עצמו כאמיץ במיוחד.

"פשוט נסחפנו על ידי אירועים... תוך כדי התרחשותם",

הוא נזכר. "אתה עושה מה שצריך לעשות כדי לשרוד".

חייו המוקדמים של איסק עוצבו באופן דרמטי על ידי מלחמת העולם השנייה.

כאשר הגרמנים ובני בריתם החלו להתקרב לעיר הולדתו של איסק ביוגוסלביה הכבושה,

איסק הצעיר ואביו לא בזבזו זמן בהכנות לברוח.

הם חששו שגברים יהודים ייעצרו ראשונים.

איסק ואביו הצטרפו לקבוצת התנגדות חמושה בהרים.

כאחד החברים הצעירים ביותר ביחידתו,

איסק העביר תחמושת ולמד כיצד להשליך רימונים.

בסופו של דבר, איסק ואביו התאחדו עם אמו של איסק ושתיים משלוש אחיותיו,

והמשפחה עשתה את דרכה לארצות הברית.

איסק הרגיש חובה לספר לדורות הבאים מה הוא ואחרים חוו.

"אני יודע מהן האחריות שלי, ואני מנסה לעמוד בהן", הוא הרהר.

 יהיה זכרו ברוך !!

Isak Danon 

Born: June 24, 1929, Split, Yugoslavia

Died: June 11, 2025, Baltimore, MD

מקור וקרדיט : מוזיאון השואה , וושינגטון 

הנער דב לוין בורח לפרטיזנים ביערות

 

משפחתו של דב התגוררה בליטא הכבושה על ידי הסובייטים במהלך הפלישה של הצבא הנאצי . רבים משכניהם קיבלו בברכה את סיום הכיבוש הסובייטי, ואף קיבלו את פני הגרמנים בפרחים.

"סגרנו את התריסים, הורדנו את הווילונות ונעלנו את עצמנו בבתים שלנו", נזכר דב. כיהודים, משפחתו חששה ממה שעלול לקרות להם תחת שליטת גרמניה הנאצית. ההתקפה הנאצית על ברית המועצות סימנה נקודת מפנה משמעותית בשואה. עד מהרה, יחידות נאציות, בעלי בריתם ומשתפי הפעולה  המקומיים שלהם החלו לירות בקהילות יהודיות שלמות.

באוגוסט 1941, דב ומשפחתו נאלצו להיכנס לגטו קובנה. הוא התחמק ממעצרים, אך הוריו ואחותו התאומה, בסיה, גורשו באוקטובר 1943. הם לא שרדו. זמן קצר לפני שהנער דב עזב את הגטו כדי להצטרף ללוחמי המחתרת ביער, הוא נתן את התצלום הזה לחברתו, ריבקלה. היא החביאה אותו בסוליית נעלה ושמרה אותו אצלה בזמן שנכלאה במחנה ריכוז. היא החזירה את התמונה לדב כשהתאחדו  שוב ב-1984.

צילום: USHMM, באדיבות דב לוין

מקור וקרדיט : מוזיאון השואה בוושינגטון

הבכי של הפעוטה היהודייה ג'ולי קיפר הציל את חייה במסתור ביער העבות בשואה

 

בכייה המתמיד של הפעוטה היהודייה  ג'ולי קיפר העמידה את משפחתה בסכנה. בסופו של דבר, ייתכן שזה הציל את חייה.

לאחר שנמלטו מגטו לבוב, ג'ולי, אחותה, טולה, ומשפחתן הסתתרו מפני הנאצים במחבוא ביער במשך מספר חודשים. עם הזמן, הבכי של הבנות  הפעוטות סיכן את המשפחה היהודית במסתור ביער . הסבא שלהן קיבל  אז  את ההחלטה הכואבת להסתיר את ג'ולי בת השנתיים ואת התינוקת טולה אצל אישה נוצרייה שהכיר.

זמן קצר לאחר שהועברו  הפעוטות למסתור , הגרמנים גילו את מקום המחבוא ביער ורצחו את כל מי שהיה בפנים. סבה של ג'ולי, שהיה בביקור אצל הבנות הפעוטות , היה הניצול היחיד. ג'ולי לא ראתה את הוריה שוב.

במהלך הכאוס של המלחמה, ג'ולי וטולה  הפעוטות הופרדו, וטולה נשלחה לבית יתומים קתולי.

לאחר השואה, ג'ולי וסבה חיפשו נואשות אחר טולה אך לא הצליחו לאתר את התינוקת. ג'ולי מעולם לא איבדה תקווה למצוא את אחותה.

למרות כל מה שאיבדה, ג'ולי בחרה לשתף את סיפורה עם המבקרים במוזיאון בוושינגטון  "במשך שנים רבות, לא רציתי לדבר על החוויות שלי. זה המון כאב. אבל החלטתי שיש שישה מיליון מבני עמי שהושתקו לנצח, ובדרכי הקטנה אני חייב לדבר בשמם"

מקור המידע ( מוזיאון השואה בוושינגטון  )

הניה שטרנבליץ , בת 10 במסתור בין כפרים ויערות באזור לובלין

 

הניה שטרנבליץ , בת 10 עם פרוץ המלחמה

מסתתרת עם הוריה בכפר פולני באזור לובלין .

בשלב מסוים אחד הפולנים מסגיר את האמא שלה לידי הגרמנים . היא נותרה במסתור אחר עם אבא ואח אחד.

"היינו מתחבאים אצל איכרים שונים בכפר וגם הרבה ביערות בפחד מתמיד, שמא ישגיח בנו מישהו ושמא ייתקלו הרועים הפולנים בעקבותינו . בלילה יצאנו להשיג קצת מזון עד שהתארגנו הכנופיות המקומיות שמטרתן הייתה להשמיד את היהודים המסתתרים" .

"פעם יצא אבא להשיג לחם והשיגו אותו הכנופיות הפולניות וירו אחריו . הם פצעו אותו ועינו אותו . וכך נשארתי עם אחי ללא כל אמצעים. אחי הצטרף לפרטיזנים ואני בהמלצתה של פולנייה אחת נתקבלתי למנזר . "

החיים במנזר : מעל לכל שררה בו במנזר האנטישמיות . היינו שם מאה ילדות וביניהן 4 יהודיות . שתיים ידענו זו על זו . היינו הרבה בכנסייה והלכנו לבית ספר ואחרי כן הרבה תפילות נוצריות . גערו בנו הרבה וגם היחס לא היה טוב . כך חייתי עד יום השחרור .

מקור : בנימין טננבוים (טנא). אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

עדויות ילדים מהשואה שנאספו על-ידי בנימין טננבוים (טנא) חבר קיבוץ איילון. טנא ביקר בפולין ב-1946 ובראותו את חורבן יהדות פולין החליט לתעד את קורות הילדים בשואה. הוא עבר בין בתי ילדים של התנועות החלוציות וב-17 מחנות עקורים בגרמניה. כל העדויות נפתחות בכותרת "אוטוביוגרפיה". 865 עמודים בכתב יד ומכונת כתיבה בפולנית, יידיש ועברית,
חלק מהעדויות פורסמו בספרו של טנא – "אחד מעיר ושניים ממשפחה", שראה אור בהוצאת ספריית הפועלים והקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1947.

0