ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 25 ביוני 2023

ההישרדות של שושנה וייס, בת ה – 7, בשואה

 


נושאת דבר הניצולים בטקס הממלכתי ב'יד ושם' היתה הגברת שושנה וייס, ילידת ווטרה-דורנה, 1934.

בשנת 1941 גורשו שושנה ומשפחתה לטרנסניסטריה. עם שילוחו של אביה לעבודות כפיה, שושנה, בת ה - 7, לקחה על עצמה את עול פרנסת אמה החולה ואחותה הצעירה.

היא היתה עוברת בין בתים כדי לבצע סחר חליפין עם מעט הדברים שהיו ברשותן על מנת להצליח להביא פת לחם לאימא ואחותה. כאשר נגמרו הדברים להמיר, הציעה לסייע בעבודות משק הבית בתמורה למזון.

כשחלתה אחותה ואושפזה, הייתה שושנה מתייצבת יום יום בבית החולים, על מנת להשגיח עליה ולעודד את רוחה.

באחד הימים הודיעה לה אחות בית החולים כי אינה יכולה להיכנס, משום שאחותה נפטרה. בסיוע דודתה, הגיעו השתיים לחלץ את גופתה מחדר המתים, בכדי לגלות כי היא עדיין בין החיים, ובכך הצילה שושנה את אחותה ממוות וודאי.

בתום המלחמה שבו בני המשפחה לביתם. שושנה, שלא יכלה לשאת את האנטישמיות, עלתה ארצה לבדה. אמה ואחותה נשארו מאחור על מנת לנהל מאבק בן 11 שנה, לשחרור האב ממאסר - אליו נשלח בהיותו ציוני.

בדצמבר 1947 הפליגה עם קבוצת ילדים יתומים בספינת מעפילים בדרכה לארץ ישראל. האניה נתפסה ע"י הבריטים מול חופי תורכיה ונשלחה לקפריסין. הייתה בין מאה הילדים שהורשו לעזוב את האי ולעלות לארץ כעבור שלושה חדשים. בבית הילדים שברחובות גמלה בליבה ההחלטה להיות למורה ומחנכת. היא למדה הוראה ושירתה כמורה חיילת ביישוב הספר של אז, ניצני עוז.

במשך 32 שנים שימשה כמחנכת בבתי הספר: "שורשים" ו"ביאליק" בנתניה כשתחושה של יעוד ושליחות מלווה אותה ועל כך היא אומרת: "לאורך חיי ניסיתי לזרוע זרעים של אהבה ושל כבוד לאדם בלבבות תלמידי וילדיי שינבטו לתפארת".

שושנה התחתנה עם אריה וייס - יליד הונגריה והקימה עימו משפחה לתפארת.

כיום מתנדבת בארגון עמ"ך ובתיכון אורט לייבוביץ' בנתניה - בו היא מטפחת תלמידים קשיי יום והתנהגות.

מקור

 

במשך שנתיים הסתתרה מהנאצים נערה יהודייה באח להסקה

 



במשך שנתיים הסתתרה  מהנאצים נערה יהודייה באח להסקה .

 

עובדת ניקיון אוקראינית שעבדה במשרד המפקדה הגרמנית עזרה לה לשרוד.

ידוע הרבה על זוועות הנאצים במלחמת העולם השנייה, אפילו יותר מדי. כולל כמובן, על מיליוני היהודים שנורו ועונו במחנות ריכוז נאצים.

מפתיע עוד יותר לקרוא על אותם ברי מזל נדירים שהצליחו להימנע ממוות.

שנת 1941 ראשית הכיבוש הגרמני בעיירה קטנה באזור פולטבה. בית אחוזה קטן בן שתי קומות שנבנה לפני המהפכה משמש כמפקדה גרמנית.

ילדה בת שתיים עשרה הובאה לחקירה באחד המשרדים. היא נתפסה ברחוב, יש חשד שהיא יהודייה. לרוע המזל היא אכן הייתה יהודייה. הורים חיכו לבתם בגן עדן כבר חודש, ועכשיו הגיע הזמן לעדוצ'קה. במשך חודש היא הסתובבה בעיר, גרה בכל מקום שהתאפשר ואיש לא העז להגן על ילדה מסוכנת.

שני קצינים עבדו בחדר בשני שולחנות. אחד הרים את עיניו מהניירות, החליף כמה מילים עם השומר, פונה לעדה - דאס יודישה שווין! ושוב נכנס עמוק לעיתונים.

למרות שהנערה הסובייטית לא הבינה גרמנית, היא ידעה מה זה "יודישה" ומה מצפה לה. פתאום בייאוש היא מיהרה אל הדלת הכניסה למסדרון.

הנוכחים לא מיהרו לתפוס את הנמלטת, אלא צחקו בקול, כי לא היה חלון אחד ללא סורג בבניין, ולמטה ביציאה הייתה אבטחה רק של גרמנים מסביב לשעון. אין לאן לברוח, למעט אולי למשרד אחר ... ומה הטעם?

אך לפחד המוות אין שום היגיון. עדה מיהרה מהמסדרון לקומה השנייה ורצה לדלת הפתוחה הראשונה שנתקלה בה. הגרמנים נהנו מהבידור החדש ולאט לאט, באופן שיטתי, כמו חייזרים בחיפוש אחר אדם, הסתובבו חדר אחר חדר:

ילדה היי!

איפה את ?

- קום, דאס קליין יודישווין ...

- היי! אנו מחפשים אותך!

החייזרים הסתובבו בכל החדרים בשתי הקומות, ואז שוב, שוב ... הם כבר לא צחקקו. היהודיה לא הייתה בשום מקום. לאחר כמה שעות של חיפוש הם הבינו שהילדה הצליחה להוציא את ראשה בין הסורגים בשירותים, והיא ברחה. איזה ראשים קטנים יש לילדים היהודים המרושעים האלה ...

מיד הם הזעיקו "מאסטר" מקומי, והוא הצמיד גשר נוסף לסורג השירותים. הלילה ירד בלשכת המפקד. הקצינים הלכו הביתה, האחוזה החשוכה הייתה ריקה, רק השומרים בכניסה בקושי נשמעו.

עוד מהבוקר שכבה עדה בתוך האח הישנה, אבל היא עדיין פחדה לנשום. האח פעור שחור בחדר הגדול ביותר של בית הסוחר. תחת השלטון הסובייטי, נחשב לבזבוז לחמם עם עצים להסקה, חיממו בכיריים והארובה הונחה בלבנים, אך בהצלחה כל כך שבפנים, בגובה של מטר וחצי, התגלה מדף לבנים ברוחב של כארבעים סנטימטרים, כאן עדיין אפשר היה לחכות בינתיים...

באותו לילה, הילדה לא עזבה את מחסה. הגיע הבוקר, העבודה החלה להתנהל במשרד המפקד, וכמובן שכולם שכחו מהילדה היהודייה שברחה אתמול. רק בלילה השני החליטה עדה לעזוב את מאורה. היא בשקט, כמו רוח רפאים, עשתה את דרכה לשירותים, שבלעדיה כמעט התעלפה. היא שתתה בשקיקה מים וחזרה לחדר "שלה". לפי הריח היא מצאה עוגיות נסתרות בשולחן של מישהו ונשכבה עד הלילה הבא.

כך, מלילה ללילה היא הרחיבה את מעגל חייה. אפילו הגיעה לקומה הראשונה, טיפסה למזנון ושם תמיד יכולה להשיג חתיכת לחם בלי לרמות את הקצינים. היא הבינה שאם אפילו חתיכת בייקון תאבד, יהיו חשדות והם יוכלו לחפש בבניין עם כלב. וזה המוות.

אבל בעוד עדה עצמה הפכה לכלב פרא, או ליתר דיוק לעכבר שנצוד עם גוף ענק שאינו עכבר שצריך להאכיל. כל חושיה התחדדו. הילדה אפילו שמעה כמה יצורים בקומה השנייה וכמה בקומה הראשונה. כשהיא שוכבת באח, חשה ברטט הקירות מהחייזרים שנכנסים לבניין. היא לא ישנה במהלך היום, פחדה שהיא תזוז בשנתה.

הילדה הכירה את כל החיילים וקצינים במשרד המפקד, אף שמעולם לא ראתה אותם. הבחינה בקולות, בהליכה ובריח. עד מהרה התרגלה לכבס בגדים בשירותים. המבחן הגרוע ביותר בלילה היה שטיפת בור השירותים.

עם הזמן אי אפשר היה יותר להפתיע את עדה. היא ידעה מהשעון הפנימי מתי באים הסטוקרים, עובדי המטבח, והשומרים שהסתובבו בלילה נראו לה סתם פילים רועמים. אדם מתרגל לכל דבר. עדה הפכה לרוח רפאים, עליה לא היו שמועות ... הילדה, תחילה באופן אינטואיטיבי, ואז במילים, החלה להבין את הדיבור הגרמני.

החיים נמשכו. ואכן, למרות הסיכון הקטלני להתגלות בכל שנייה, זה היה עדיין חיים. כדי לא לאבד את הראש, היא שוחחה נפשית עם הוריה ועם "מכרים" קצינים גרמנים. לילה אחד, כשהילדה התגנבה בדרך לשירותים, היא נפגעה כמו מרעם. על הכיור היה פרוסת לחם ופיסת סבון זעירה. זה לא היה שירותי קצינים וכל אחד הביא את הסבון שלו שהם יכלו כמובן לשכוח, אבל מאיפה הלחם !!?

מישהו ידע עליה!

עדה לא נגעה בעושר הזה. פתאום מלכודת ... בלילה הבא הכל חזר על עצמו. נו מה שיהיה יהיה, לקחה את זה. אחרי הכל, גרמנים הם אנשים פדנטיים, אם היו חושדים במשהו, הם לא היו מפתים עם סבון, אלא עם כלבי רועים. כעבור שבוע הבינה הילדה שעובדת ניקיון הדודה זינה היא הפיה הטובה. איכשהו או העקבות הרטובות הקטנות, או משהו אחר, אבל הדודה זינה ניחשה לגבי "רוח הרפאים".

החיים של עדה התחילו כמו חיי מלך: חתיכת לחם שלמה ביום, לפעמים אפילו עם קוביית סוכר. בוקר אחד בלשכת המפקד הפסיקו דיבור הגרמני להישמע. הכל היה יוצא דופן לחלוטין. הבית התמלא בריחות וצלילים חדשים. זרים דיברו רק רוסית. עדה בילתה שלושה ימים שלמים בישיבה בקמין, עד שהחליטה לצאת. זה היה 1943.

ילדה יהודייה בת ארבע עשרה, עדה, נשלחה לראשונה לבית היתומים בפולטבה, וב- 44 - לפנימיית לנינגרד. בעיר זו היא חיה כל חייה. לעדה לא היו ילדים - כתוצאה של בריאות שנהרסה בתוך האח.

אני מכיר את דודה עדה מאז שאני זוכר את עצמי. גרנו דלת ליד דלת. הורי השאירו אותי איתה לעתים קרובות כשהלכו לקולנוע. ממנה שמעתי את כל האימה הזו.

בשנות השבעים דודה עדה נסעה לאזור פולטבה, שם מצאה את עובדת הניקיון דודה זינה אותה הכירה לפי קולה ... היא לקחה אותה אליה ומאז חיו ביחד כשעדה מטפלת בדודה זינה.

 

מקור

 



תמונתם הייתה תלויה על הקיר כשאבי היה ילד

 



במשך הרבה שנים הם כונו "הילדים
".

"הילדים" שלא היה להם שם ולא תאריך לידה.

תמונתם הייתה תלויה על הקיר כשאבי היה ילד, התמונה הזו ליוותה אותו עד שהוא הפך לאבא ואז הוא הסיר אותה מהקיר.

אני זוכר שנחשפתי לתמונה הזו פעם ראשונה רק כשעשיתי עבודת שורשים, אבא סיפר לי אז שאלו האחים שלו למחצה, הילדים של סבא שלי ואישתו הראשונה אבל היא והילדים הוצאו להורג בצורה אכזרית והוא לא יודע את השמות שלהם.

שאלתי אז את דודתו של אבי מה היו השמות של הילדים, הדודה שעברה ארבעה מחנות ריכוז אמרה שהיא לא זוכרת.. זה היה מנגנון הגנה.

עברו עוד 10 שנים מאז אותה עבודת שורשים ועד שגיליתי את שמותיהם.

זה קרה כשהתחלתי לחפש פרטים בארכיונים, לפתע צצו לי השמות של כל בני המשפחה שנספו בשואה, כל כך שמחתי על האפשרות להגיע לשמות של בני המשפחה שסבא וסבתא לא יכלו להגיד.

כך גיליתי את מסלולו של סבי בזמן המלחמה, הקרבות שהוא השתתף בהם וגם נפגע.

האובדן של אשתו הראשונה שהייתה קרובת משפחה רחוקה שלו ושלושת ילדיהם שכולם הוצאו להורג ביער רומבולה.

לאחר המלחמה סבא נישא בשנית, לסבתא שהייתה ניצולת שואה ואלמנת מלחמה צעירה עם ילדה קטנה, אלמנה שבעצמה איבדה שתי תינוקות ויחד הם הביאו עוד שני ילדים.

אבל הטראומות הכשילו את בריאותם והם נפטרו צעירים, עוד בטרם חגגו ימי הולדת 50.

אמא של סבא האריכה ימים עד גיל 106 ונפטרה הרבה אחריהם... ככה זה אצל ניצולי השואה או שנפטרים מוקדם או שמאריכים ימים.

יהי זכרם של פליקס והאנע לוריא הי''ד שמצולמים בתמונה ונספו ביער רומבולה בתאריך 8/12/1941.

 

מקור וקרדיט

Asi Nisselson Lurje

 קישור


הילד אלק וולקוביסקי, אלכסנדר תמיר. הילד המלחין מגטו וילנה

 


 

ערב מרץ בגטו וילנה. עוד חצי שנה ייחרב הגטו וכמעט כל יושביו יירצחו בפונאר, אבל כעת נשמעת מנגינת פסנתר מופלאה ועצובה מנשוא. לחן שחיבר ילד מבריק בן 11. זהו "ערב תרבות" בגטו, מעין תחרות שנועדה להרים את המורל ולהזכיר ליושביו שצלם אנוש טרם ניטל מהם. השיר הוא שיר ערש שמילותיו נטועות היטב במציאות האיומה שבה מכונת הרצח הנאצית נפטרת בשיטתיות מיהודי אירופה, והוא מוכר לנו בשם שקיבל משמעות מצמיתה - "פונאר":

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!

כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,

הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ

פֹּה מֵעֲבָרִים.

אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,

דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,

לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא

וְעִמּוֹ הָאוֹר.

שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,

אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב!

כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ

לֹא יָבִין אוֹיֵב,

גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,

גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ

עֱנוּתֵנוּ זֹאת

הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,

הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.

 

את "שיר הערש" הזה, בו מספרת אם לבנה על מות אביו, ואלפים נוספים, בגיא ההריגה, כתב נח (לאון) וולקוביסקי, רופא שיניים מפורסם בגטו. הוא התבקש לעשות זאת על ידי מארגן הערב, פעיל התרבות והמשורר שמריהו "שמרק'ה" קצ'רגינסקי. קצ'רגינסקי פנה אל וולקוביסקי, שכתב מילים בפולנית והציע שבנו אלכס ילחין את מילותיו.

למרות שבפונאר נרצחו 70 אלף יהודים, עבר זמן עד שהשמועות הגיעו לגטו. אנשים ספורים הצליחו לברוח משם, וכשהם חזרו לגטו וסיפרו שמעמידים את כל היהודים על שפת הבורות ויורים בהם, אמרו להם שהם מטורפים, שזה לא יכול להיות. אבל ב-1943, כאשר התקיימה בגטו תחרות המוסיקה, תושבי הגטו כבר לא פיקפקו במה שהתרחש בפונאר.

את השיר הקצר מסר וולקובסקי לקצ'רגינסקי שתרגם את הבית שכתב האב מפולנית ליידיש והוסיף שני בתים משלו.

את "פונאר" הייתה אמורה לשיר במקור לובה לויצקייה, זמרת אופרה מפורסמת ששרה גם ברדיו ורשה והיתה ידועה בכל ליטא. היא נרצחה לפני שהספיקה לעלות על הבמה עם השיר.

 

המפקד הגרמני של וילנה, מרטין וייס, בא בכבודו ובעצמו לפונאר והזמין גם את פילגשו לצפות בהוצאה להורג. הוא ציווה על לויצקייה להתפשט ולשיר. היא שרה "אלי אלי למה עזבתני" וכשהיא גמרה, הוא ירה בה. יש כאלה שאומרים שאת הכבוד הזה הוא העניק לפילגשו. גורלה של לויצקייה השפיע מאוד על מצב הרוח בגטו ולמרות זאת הוחלט לא לוותר על התחרות. במקומה נבחרה לשיר את "פונאר" זמרת צעירה הזכורה רק בשמה הפרטי - מירה'לה . כמה חודשים אחר כך היא התאבדה.

 

וולקוביסקי האב נרצח במחנה ריכוז כמה חודשים לאחר מכן. בנו שרד, עלה ארצה והתאחד עם אמו. הוא הדחיק את רוב מה שעבר עליו והתמסר לזהותו הישראלית – אלכסנדר תמיר, מוזיקאי ומרצה ידוע בעולמות המוזיקה הקלאסית.

גם "פונאר" עלה ארצה, והפך לאחד משירי השואה הידועים. השיר תורגם לעברית על ידי אברהם שלונסקי והתפרסם בביצועים רבים. המוכרים ביותר, הם כנראה זה של חוה אלברשטיין, ששרה אותו בעברית וביידיש. ביצוע מפורסם נוסף של השיר הוא זה של צילה דגן, שנפטרה, במקרה או שלא, ב- 18.4.2004, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה של אותה שנה.

מילות הסיום של השיר המפורסם גם חתמו את נאום הפתיחה של התובע גדעון האוזנר במשפט אייכמן.

בסוף שנות השמונים, הבין חוקר התרבות עפר גביש שאלכסנדר תמיר, פרופסור ומרצה באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, הוא הילד אלק וולקוביסקי, מלחין השיר. יחד איתו יצא למסע מרגש ועצוב אל העבר שהדחיק תמיר, אל זכר השיר שהיה קשור בקשר עז וכואב לאביו שנלקח.

בעקבות התחקיר המעמיק של גביש הופק הסרט "פונאר", בבימויה של רחלי שוורץ. שוורץ חזרה עם תמיר אל הגטו, ואפשרה לו לנגן שוב את השיר, כמעט 60 שנה אחרי שנוגן שם לראשונה.

עוד על הסיפור המרתק מאחורי השיר תוכלו לקרוא בטור "פונאר, וולקוביסקי וקצ'רגינסקי" שהתפרסם באתרו של עפר גביש – אירועי זמר.

בהכנת הפוסט נעזרנו גם בכתבה "גלגולו של שיר" שהתפרסמה ב"הארץ" מיום 3 באפריל 2002.

בתגובה הראשונה: מילות השיר המלאות וביצועה של צילה דגן לשיר.

***

בתמונה: הילד אלק וולקוביסקי, הוא מלחין השיר אלכסנדר תמיר. מתוך אתר "יד ושם".

 

מקור קרדיט


הנער שלוימלה פרל : "נער החמד הפלוגתי" של יחידת הוורמכט בחזית רוסיה

 

בהחלטה של רגע, שניות לפני שעמד מול חייל האס.אס שיישלח אותו אל בור ההריגה, קיבל הנער שלוימלה פרל החלטה שהפכה אותו מיהודי שיש לחסלו ליוזף פריל, חייל נאצי - "נער החמד הפלוגתי" של יחידת הוורמכט בחזית רוסיה. הוא החליט להזדהות בפני החייל הנאצי כנער בן הלאום הגרמני - פולקסדויטשר. השלכות מעשהו היו דרמטיות:

"לבוש מדי הוורמכט הסתכלתי על עצמי בראי משאית וגיליתי על חזי את סמל הנשר הפרוסי, שבין טפריו הדורסניים צלב-קרס. כשהתבקשתי למדוד את כובע השדה הצבאי, שעיגולי שחור-אדום-לבן מתנוססים עליו הייתי סעור ומזועזע. אני, שלוימלה הקטן, עומד לפתע אי-שם בשדות רוסיה, סביבי משתוללת מלחמה עקובה מדם – במדי חייל נאצי!"

בספרו "קוראים לי שלמה פרל" מספר ניצול השואה את סיפורו הקשה והמרתק: סיפורו של נער שנאלץ להתחזות, במשך 4 שנים ארוכות, לגרמני-טהור גזע שחי בלב האליטה הנאצית. פרל חי עם הקושי העצום הזה, בו הישרדותו תלויה בכך שיחייה בלב האויב שרצח את עמו.

הוא גם התמודד יום יום עם החשש המחריד שזהותו יתגלה ומוות איום יחכה לו, בשל היותו נימול. ביחידה הצבאית הנאצי בה שירת הוא שימש כמתורגמן, ובמסגרת תפקידו נטל חלק בחקירת בנו של סטלין, יאקוב ג'וגאשווילי,קצין בצבא האדום שנפל בשבי הנאצים. מאוחר יותר נשלח לבית ספר של נוער היטלר בבראונשווייג, ואף היה בזוגיות עם גרמנייה נאצית.

פרל הצליח לשרוד את כל שנות המלחמה בזהותו הבדויה. ארבע שנים מאוחר יותר עמד פרל, כשגבו אל הקיר, מול יחידה של חיילים אמריקאים שהשתלטו על המחנה בו שירת. שוב עמד בסכנת חיים בשל זהותו. היה זה יום הולדתו ה-20 של פרל, שנולד ב- 21.4. הוא לא העז לגלות את זהותו האמיתית לחיילים האמריקאים ושוחרר יום לאחר מכן כפליט גרמני. הוא המשיך לשמור על זהותו הבדויה עד שנתקל באחד מניצולי מחנה ההשמדה:

"ראיתי לפניי איש שדוף גוף... ראשו גלוח ולגופו חליפת פסים. כשקרב אלי יותר, שמתי לב למשולש צבעוני על חזהו, שעליו היה רקום מספר ומתחתיו המילה JUDE – יהודי".

למרות שהיה עדיין במדי "נוער היטלר", התרגש פרל עד דמעות ואמר לו את המילים הראשונות שעלו בפיו: "שמע ישראל!" ואז חיבק את הניצול הרבע ולחש באוזנו "גם אני יהודי. קוראים לי שלמה פרל!"

שלמה פרל עלה ארצה, התגייס לצה"ל והשתתף בלחימה במערכה על ירושלים במלחמת העצמאות. בשנת 1990 יצא לאקרנים הסרט "אירופה אירופה" המבוסס על סיפורו, בו גם השתתף. הסרט זכה ב-1991 בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר, והיה מועמד לפרס האוסקר.

הוא נפטר לפני חודשים ספורים, חודשיים לפני יום הולדתו ה-98.

***

בתמונה: שלמה פרל עם חבריו בנוער ההיטלראי. צילום: שלמה פרל

 מקור

 


יום ראשון, 18 ביוני 2023

בצלאל וחוה בראון

 


מאת: מיכל לייסט

  

בצלאל וחוה בראון

יום השואה 18.4.23 |כ"ז בניסן התשפ"ג

בצלאל וחוה בראון הם שכנים שלי. אני מכירה אותם כמעט מהיום שנולדתי. את סיפורה של חוה הכרתי היטב. היא מספרת אותו מדי כמה שנים ב"יום השואה".

בצלאל נולד בשנת 1930 בעיר דברצן שבהונגריה למשפחה בת שלושה בנים. להורים היתה חנות ספרים ומכשירי כתיבה אותה הם תפעלו. האבא מנחם והאימא מרגרט-שרה. המשפחה היתה דתית והסבתא הטובה, המיוחדת והחכמה שהתגוררה איתם טיפלה בילדים. היתה להם בעיר ובסביבתה משפחה מורחבת .

המשפחה התגוררה באזור היהודי והילדים למדו בבתי ספר יהודיים. אחר הצהריים הבנים הלכו ללמוד ב"חדר". את הלימודים ב"חדר" בצלאל לא כ"כ אהב ומדי פעם היה מתחמק... הולך לשחק עם חברים או אפילו לקולנוע עד שניתפס וקיבל מההורים גם הטפות מוסר וגם מכות כואבות. בקיץ, היתה המשפחה נוסעת לקרובי משפחה בכפר. כמעט כל בני המשפחה מהכפר נרצחו במלחמה.

הגרמנים נכנסו להונגריה במרץ 1944, בצלאל נער צעיר בן 13. המשפחה שומעת על כך תוך האזנה לרדיו נסתר שמישהו החביא בסודי סודות, האווירה היתה קשה והיה הרבה פחד. באחד הימים הראשונים לאחר הכיבוש, בצלאל הלך ברחוב כשמולו התקרבה אישה, קראה לו "יהודי מסריח" ונתנה לו אגרוף בפרצוף. בהמשך-נצטווו כולם לענוד טלאי צהוב וכן נאלצו לעזוב את הבית ולעבור לגטו שהיה סגור עם חומות ושערים. בגטו היה רעב ופחד. יום אחד נקראו כל יהודי העיר לתחנת הרכבת אך עוד קודם ניתנה הוראה ליהודים להביא את כל כספם ואת כל דברי הערך. כששאל אביו של בצלאל אם הכוונה גם למטבעות קטנים ענה לו החייל :"לאן שאתה הולך יהודי מסריח לא צריך מטבעות" ובצלאל חש את תחושת ההשפלה יחד עם אביו. כל היהודים רוכזו בתחנת הרכבת והועמסו על קרונות בקר. החלה נסיעה אל הבלתי נודע. צפיפות, רעב, צמא, פחד ובהמשך גם גוויות בתוך הקרונות. לאחר המלחמה התברר שהיעד היה אושוויץ אך מכיוון שזה היה לקראת סיום המלחמה האמריקאים החלו בהפצצות ופגעו במסילת הברזל. הרכבות נאלצו לשנות כיוון לטרזינשטאט ומשום מה הטרנספורט שלהם בכלל הגיע לווינה. כולם יצאו לעבוד, כולל הילדים. בצלאל למרות שהיה רזה מאוד וצעיר עבד בהובלת לבנים. בהמשך הוא נפצעו טופל בבית חולים, כשהחלים, הפך להיות עוזר טבח ויחסית מצבו היה טוב. לקראת סיום המלחמה נרצח אבא של בצלאל, שוטרים הכו אותו מכות מוות. רוב יהודי המחנה הוצאו לצעדת מוות אך משפחתו של בצלאל נותרה עד הניצחון בווינה. הם שמעו וראו את הפצצות הצבא הרוסי ולבסוף אף פגשו את החילים הרוסים שנכנסו לעיר.

המשפחה חזרה לדברצן ולאחר תקופה קצרה החליטו בצלאל וחבר ילדות לעלות לארץ ישראל. היה צורך להבריח את הגבולות ולהסתכן ולבסוף הגיעו ללייפהיים בגרמניה, שם צרפו קבוצות נוער שונות, בין היתר קבוצה מפולין אליה השתייכה גם חוה שלימים תהפוך לאשתו של בצלאל.

חוה נולדה בפולין בשנת 1930, בעיירה ויסקיטקי שנמצאת כ-40 ק"מ דרומית מערבית לוורשה. אימה הייתה אלקה קוק ואביה יהודה גרינברג. אבא היה סבל. לחוה היה אח צעיר ממנה שיה-ישעיהו ואחות תינוקת פריידה. המשפחה היתה מאוד עניה וממש לא תמיד היה אוכל ובטח לא בגדים חדשים ומתאימים. חוה הלכה לבית ספר יהודי וגם שם היא היתה בין התלמידים המסכנים והעניים. זכורה לה פעם אחת שהמורה ביישה אותה לפני כולם מפני שבאה לבושה בבגדים גדולים ומוזנחים. חוה זוכרת אישה יהודייה, רווקה בעלת חנות ממתקים, אישה שמאוד אהבה את חוה, היתה נותנת לה ממתקים ואפילו מזמינה אותה אליה הביתה, מקלחת ומפנקת אותה.

כשפרצה המלחמה הוטלו מגבלות על היהודים. את אבא של חוה לקחו לעבודות. חוה שהיתה ילדה מאוד טובה ניסתה לעזור, לדאוג לאוכל ולעצי הסקה. בתחילת פברואר 1941 אספו את כל היהודים מהעיר וגרשו אותם. בתחילה לעיר ג'ררדוב ומשם ברכבת לוורשה לגטו. הרעב היה נוראי. חוה היתה מסתובבת כל היום ברחובות שהיו מלאים גופות. תוך כדי שוטטות שמעה מילדים אחרים שאפשר לברוח וחוה אכן אמרה יום אחד לאמה שגם היא רוצה לברוח, היא הרימה את החולצה והראתה לה את הבטן הנפוחה. חוה בת ה-11 הבינה שאם היא תברח יש לה אולי סיכוי להינצל. אימא מכרה כרית שהיתה לה ואת מעט הכסף נתנה לחוה. חוה עוד שאלה את אימא-כיצד נזהה אחת את השנייה אחרי המלחמה ואימא אמרה שהן יפגשו ושהיא תכיר את חוה לפי סימן קטן שיש לה ליד האף....חוה הבינה בסתר ליבה שיותר לא יפגשו אך תמיד ליוותה אותה התקווה שהנס יקרה. כשהתרחקה חוה מהבית פגשה ילד וביקשה שיראה לה היכן יש פרצות בגדר כדי שתוכל לברוח. תמורת כמה מטבעות הילד הראה לחוה את הדרך אך שוטר ראה אותה ודחף אותה חזרה לתוך הגטו. אחרי כמה דקות חוה יצאה מבלי שאיש שם לב. ברחוב היא שאלה אנשים על הכיוון אליו רצתה ללכת ושמעה את אחד מהם אומר: "הילדה הזו היא חברה'מנית, היא תסתדר בכל מקום". חוה שמעה והרגישה שהיא מקבלת כוחות. היא נסעה מרחק מה לכיוון ויסקיטקי ולעת ערב נכנסה לבית אחד ובקשה לישון, בעלת הבית נתנה לה אוכל וחוה שהיתה כל כך רעבה, אכלה המון ובמהירות ובלילה הרגישה רע. הפולניה טיפלה בה אך כשהבריאה, נאלצה חוה לעזוב. היא התקרבה לעיירת הולדתה ושם פגשה אנשים שהכירו אותה וידעו שהיא יהודייה. הם הזהירו אותה לא להתקרב לעיר, שם יזהו אותה ויסגירו אותה לגרמנים. חוה החלה לנדוד. היא נדדה בכפרים-סמיצה, מדנייביצה, קמיון, שצ'ושאנה, הקלאנוב, קמנייה, פמיינטי, ועוד. אלו כפרים בסביבת ויסקיטקי עירה. תושבי הכפרים האלו היו מוכרים לפני המלחמה תוצרת חקלאית בעיר והם הכירו את הוריה של חוה. היו משפחות בכפרים שהסכימו לתת לה להישאר אצלם, חלקן רק ליום-יומיים ואחרים לשבועות וחודשים. היו מקומות שרצו להסגיר אותה והיו אחרים שרצו לעזור. אחד המקומיים עזר לחוה להמציא לעצמה סיפור כיסוי ושם מקומי. היה איכר אחד שבכל פעם שאבד אווז במרעה היה מכה את חוה בחגורה. כך נדדה חוה בין הכפרים, לפעמים ישנה במיטה, לפעמים על ערמת חציר ובלילות היא חולמת שאימא מסתכלת עליה ומבטיחה לשמור עליה. באחד הכפרים שהתה חוה זמן ממושך כשהיא משמשת רועה לעדר פרות של איכרה מהכפר עד שהתחילו להתלחש ולדבר על כך שחוה היא בעצם יהודייה. האיכרה פחדה מהלשנה וביקשה מחוה לעזוב וחוה מספרת "התחננתי ולא עזר לי, בכיתי, לאן אלך? הייתי אובדת עצות. נורא בכיתי. באותו לילה ישנתי בגורן ואימא הופיעה בחלום עם אח שלי. אחותי לא הופיעה. זה נורא הפריע לי ואני בכיתי לאימא שקשה לי נורא. אימא אחזה בידי ואמרה "בתי היקרה אני שומרת עלייך, אני מרגישה אותך. את תעברי את המלחמה. אל תדאגי, תראי את הבית הזה" והצביעה על צריף עם גדר פרחים ואישה עם שערות שחורות מוציאה ראש החוצה. "שם את תהיי ואני שומרת עליך". קמתי בבוקר מאושרת כמו שלא הייתי הרבה מאוד זמן ואמרתי לאיכרה שיש לי ביטחון שאעבור את המלחמה. הכל יהיה בסדר ולא אכפת לי לעזוב. אימא נתנה לי ביטחון גדול. כל כך האמנתי. בבוקר הלכתי ובאמת מצאתי בית בדיוק כמו בחלום. נשארתי שם, האיכר לא היה נחמד, לא היה לי טוב אצלו אבל נתנו לי אוכל ומקום לישון..."

כך, בנדודים ארוכים ובתלאות קשות עברו על חוה שנות המלחמה. בינואר 1945, לאחר סיום המלחמה חזרה חוה לויסקיטקי ובעיקר קיוותה שהסבתא והדודה שחיו באמריקה יחפשו אותה. היו אלו ימים מאוד קשים מפני שאיש מהמשפחה לא חזר ואיש לא חיפש אותה. חוה מצאה עבודה אך הרגישה ריקנות ולא ידעה מה יהיה אתה בהמשך. היא החליטה לנסוע לוורשה למרות שאפילו כסף לכרטיס לא היה לה. היא בכל זאת הסתכנה והתגנבה לרכבת. בוורשה מצאה חווה מקום שבו נאספו ילדים יהודים פליטים, איתם עברה לבית ילדים באוטובצק. שם החלה התארגנות שבסופו של תהליך שגם הוא היה עמוס נדודים געגועים ובכי, חשבה חוה שהגיעה לחוף מבטחים. מסיפון האנייה "מולדת" היא כבר ראתה את האורות של חיפה...אלא שאז הבריטים תפסו את האנייה והעבירו את נוסעיה למעצר בקפריסין. שמונה חודשים מאוחר יותר ב-16.12.1947 הגיעו חוה וכל יתר המעפילים לארץ. כבר בדרך לארץ ישראל נפגשו בצלאל וחוה והפכו לזוג. הם התגייסו לצבא, גרו במקומות שונים בארץ, עבדו בעבודות שונות כולל סלילת הכביש לאילת והקימו את קיבוץ "צור מעון". בסופו של דבר השתקעו במושב. נולדו להם שלושה ילדים והרבה נכדים ונינים, כן ירבו.....גם היום כשהם בני 93 הם אנשים שמחים שלמרות מגבלות הגיל נהנים מתחביבים שונים ובעיקר מהמשפחה.

 מקור

 

 


אבא נותר לבד, יתום מגיל 14, שריד יחיד מכל משפחתו,

 


מאת:

Anat Singer Finkelshtain is with Sharon Singer-Nir and Avi Singer.

 

"ענתי, כשתגיעי לדז'אלושיצה, ברינק(  הככר), תראי את מבנה בית הכנסת ולידו בית המדרש הקטן. שם למדתי בחדר. מגיל 4. ואז מצד שמאל מתחיל רחוב קרקובסקה, בסופו גשר מעל לנחל. שם בית מספר 42 היה הבית שלי. בכניסה לעיירה איפה שמתחיל היער והיה פעם בית הקברות הקימו יד לזכר הנרצחים, תלכי לשם ותדליקי נר זכרון". נסעתי לחפש את הבית של אבא ממנו גורשו הוא , הוריו, אחיו ואחיותיו. אף אחד לא חזר, אבא נותר לבד, יתום מגיל 14, שריד יחיד מכל משפחתו, עבר מדורי גהנום, היה בפלאשוב, צעד צעדות מוות ושרד אותן, היה במחנות נוספים ושוחרר בתחילת מאי 1945 מטרזנשטאט במשקל 32 קג.

את הבית של אמא בטומשוב לובלסקי לא יכולתי למצוא. הוא נמחק מעל פני האדמה בהפגזה הראשונה על העיר ומתחת להריסותיו נקברו אמה, אחיה ואחיותיה. ילדה בת 4 ששרדה עם אחיה ( דוד מאיר שלנו) שהיה בן 7 ועם אביה שחלה ואח"כ מת. אמא ומאיר הועברו למזלם, לבית יתומים בטשקנט. אבא עלה באוינית מעפילים לטרון, הוא וחבריו הועברו למחנות הפליטים בקפריסין ורק אחרי 11 חודשים זכו להגיע לכאן. אמא היתה באקסודוס. הוחזרה לגרמניה ולבסוף עלתה לישראל ב 48. הם הקימו משפחה, ולמרות שלא הייתה לאמא מעולם ילדות, ולאבא היה משא כבד של זיכרונות משנים של עינויים, הם עשו ככל יכולתם שנהיה משפחה כמו שמשפחה צריכה להיות. למדנו מהם מהי אהבה, מסירות, חריצות, התמדה, סקרנות, יהדות. קיבלנו השכלה מוזיקלית, הבית היה מלא ספרי קריאה, והיו גם סיוטים בלילות של אבא. אמא ואבא הביאו לעולם 3 ילדים, זכו ל 7 נכדים ואבא זכה להכיר 2 נינים. אמא זכתה להכיר 4 נינים. הם מעולם לא התלוננו, לא בקשו דבר מאף אחד, הם היו ארץ ישראל היפה. אמא ואבא אנחנו גאים להיות הילדים שלכם. יהי זכרכם ברוך.

מאת: Anat Singer Finkelshtain is with Sharon Singer-Nir and Avi Singer.

 

מקור


"ימים בלי שם"

 



מאת: רות אלמוג

חיה אלבאום־דורמבוס היתה סופרת יידיש שהכרתי לפני שנים רבות בזכות בתה ד"ר רות מרון, שגרה בכניסה השנייה של הבניין שלנו ובנה החמוד היה חבר לגן ולבית הספר של בנותי והם הרבו לשחק יחדיו. אמהּ, חיה, היתה מרבה לבקר בבית בתה. רות עבדה במכון ויצמן במחקר ואמה עזרה לה לגדל את בנה.

מקובל לומר שניצולי השואה מתחלקים לשני טיפוסים, אלה שמדברים על מה שעברו, ולעתים בכפייתיות, ואלה שלעולם שותקים. היה לי ידיד קרוב ששתיקתו הגיעה לקיצוניות. הוא בדה לעצמו ביוגרפיה חדשה, משכנעת, ואפילו אשתו לא ידעה מה באמת עבר עליו. בגיל מבוגר התנפצה העמדת הפנים הזאת והאמת התגלתה. גם זה לא הקל עליו.

חיה אלבאום־דורמבוס נמנתה עם המדברים. לפיכך ידעתי שעברה דברים קשים. היא סיפרה בין השאר על בתה הקטנה תמרה שבהעדרה נלקחה עם אמהּ לאומשלגפלאץ בזמן הגירוש הגדול של יהודי ורשה (יולי-ספטמבר 1942) והיא לא הצליחה להציל אותה.

לא ידעתי שבזמן המלחמה, כשהיא ובעלה חיו בצד הארי עם תעודות מזויפות, נולדה לה עוד בת, מלגושה. הסיפור על מותה של מלגושה בבית חולים פולני מזעזע. הסופרת זוכרת את כל הפרטים, את כל שמות הרופאים והנזירות. הכל מצטרף יחד לסיפור נורא.

אמנם ידעתי שאמא של ד"ר רות מרון שכנתי היא סופרת, אבל מכיוון שכתבה ביידיש לא הזדמן לי לקרוא דבר מפרי־עטה. עתה יצא בתרגום עברי הספר שכתבה על חייה בוורשה בזמן הכיבוש הנאצי, והוא יצירת מופת.

"ימים בלי שם" היא הכותרת שניתנה לספר בעברית, שיצא לאור לראשונה ב-1957 בהוצאת "לעצטע נייעס". הספר תורגם מצוין על־ידי ויקי שיפריס וראה אור בהוצאת "יד ושם" (399 עמודים), כשהתת־כותרת שלו "יהודייה אמיצת־לב בצד הארי של ורשה". בחזית הספר מופיע תצלום נפלא מ-1939 של חיה אלבאום המחזיקה את התינוקת שלה תמרה ובעלה ישראל דורמבוס רוכן עליהן. באחד המקומות היא כותבת כך: "בימי מלחמה קורה לעתים קרובות שהאופקים הרחבים מתכווצים לכדי דלת צרה שאליה נמלטים בשעת סכנה. כל החיים תלויים אז בדלת הזאת, אם תִמָצֵא פתוחה או סגורה". משפט זה הוא תמצית המצב שבו היתה שרויה הסופרת וכל האנשים שהתחזו לפולנים.

חיה אלבאום נולדה ב-1910 בעיירה סטוצ'ק לוקובסקי. בת 13 עזבה את הבית משום ששאפה ללמוד. היה לה כישרון לשפות והיא דיברה פולנית וגרמנית. היא עבדה לפרנסתה בבתי גבירים. כשסיימה את לימודיה התחילה לפרסם שירים וסיפורים קצרים בעיתונות. היא המשיכה ללמוד בסמינר למורים ועבדה זמן־מה בבית היתומים של ינוש קורצ'ק. היא נטשה את מקצוע ההוראה ולמדה ב"אורט" עיצוב חזיות, חגורות וכיו"ב.

ישראל דורמבוס (1910) מפלוצק, בן למשפחה אמידה וגבר נאה, בא יום אחד לביקור בבית הוריה של חיה. כך נפגשו, התאהבו ונישאו, וב-1938 נולדה בתם תמרה. ישראל ואביו היו בעלים של חנות אריגים גדולה וחיה, שחזתה את הנולד, הציעה שיעבירו מלאי גדול לוורשה, וכך עשו. אפשר לומר שבמעשה זה הצילה את משפחתה, כי נדרש כסף רב כדי לשרוד. הם עצמם, אביו של ישראל ואחותו, השתקעו בוורשה. עם הקמת הגטו הועסקה חיה בעבודת תפירה במפעל גרמני ואמהּ טיפלה בתמרה. ישראל הועסק במפעל מחוץ לגטו.

ב-22 ביולי 1942 החל הגירוש הגדול, שבמהלכו גורשו מהגטו כ-300 אלף יהודים ועמם גם תמרה ואמה של חיה. חיה רצה לאומשלאגפלאץ אבל לא הצליחה לחלץ אותן. היא הבינה שצריך לעזוב את הגטו. היא וישראל, האחות והאב יצאו בעזרת ידידים פולנים ועברו לצד הארי. מרגע זה חיה חייתה בפחד, לא רק מפני הגרמנים אלא ובעיקר מפני מלשינים פולנים. היא היתה בעלת תושייה ואמיצת לב ונחלצה ממצבים מסוכנים בעזרת תכונות אלה. הסיפור ארוך ונקרא כספר מתח. כבר אמרתי: יצירת מופת. חובה לקרוא.

מקור וקרדיט , רות אלמוג , 2023

 

ההישרדות של הנער חיים וייס , בן 16 , במחנה אושוויץ

    משפחת  וייס התגוררו בעיירה שימלאו סילווניה שבמחוז טרנסילבניה ברומניה. במשך עשר שנים לא נולדו להם ילדים. הם התייעצו עם האדמ"ור מביק...