הילד יוסי שרטו מבית היתומים ברומניה בתקופת השואה והקליטה בישראל

 

סבא יוסי – מבית היתומים ועד עלייתו לארץ

מאת: יוסי- יוסף שרטו (שרטו)

ארץ לידה: רומניה   Romania

 ראיון עם סבא יוסי

סבא שלי, יוסי שרטו, נולד בתאריך 26.2.1935 בכפר הונגורן שברומניה. הוריו של סבי הם יעקב וחנה שניהם נולדו ברומניה ונרצחו בשואה בגטו ברוסיה. סבא שלי הוא ניצול שואה. אחרי השואה אספו את כל הילדים היתומים והעבירו אותם לבית יתומים ברומניה. בשנת 1947 סבי עלה לארץ ישראל ביחד עם כל הילדים מבית היתומים.

סבי מספר: בבית שלנו היתה הכנסת אורחים כיד המלך בכל המובנים, בגלל שלאבי היתה מאפיה אזורית, אפשרנו לעצמנו בזמנים ההם לעזור לזולת. אני זוכר את אבי גבוה מאוד ורזה ואת אמי נמוכה ונמרצת.

ההורים שלי נרצחו בשואה. אחרי שנרצחו לקחו אותנו, הילדים, לבית יתומים ושם שמרו עלינו ונתנו לנו אוכל. בשנת 1947 הוחלט להעלות את כל הילדים מבית היתומים לארץ ישראל.

יצאנו מרומניה בשנת 1947 לכיוון בולגריה, שם חיכו לנו 2 אוניות אמריקאיות ששמן היה "פן יורק" ו-" פן קרשטתן", למחרת יצאנו מבולגריה. בשתי האוניות היו לפי זכרוני 15,000 פליטים מרומניה, הונגריה ובולגריה. משם יצאנו לכיוון ארץ ישראל שבזמנו קראו לה פלשתינה. שטנו בים במשך ששה ימים וביום השביעי התקרבנו לארץ ישראל ותפסו אותנו 7 אניות מלחמה של האנגלים, ולא נתנו לנו להמשיך לכיוון ארץ ישראל. החזירו אותנו לקפריסין וחלקו אותנו למחנות. הייתי שם כחודשיים בתוך מחנה הסגר, ולאחר מכן שלטונות בריטניה וארץ ישראל אפשרו לילדים היתומים לעלות לא"י. בשנת 1948 עליתי לארץ. בגלל שסבא שלי עלה לארץ בלי הורים, אימצו אותו כמה וכמה משפחות.

למשפחה הראשונה, שאמצה אותי קראו משפחת פיטל והם גרו במושב ליד כפר סבא. היו להם בן ובת והיה להם משק חקלאי. לאב קראו מיכאל והוא היה נגר. הבן, הבת ואני עבדנו במשק המשפחתי ולאחר מספר חודשים הבן גויס לצבא למלחמת השחרור, ושם נהרג. המשפחה לא יכלה לקלוט את מות בנם, ועזבו את הכפר. אני עברתי למשפחה אחרת, משפחת דובסטר, שהיו משפחה מגרמניה והיו להם 2 בנים. אחד היה שוטר והשני היה עובד חקלאות, ולאחר מספר חודשים גם הוא גויס לצבא וגם כן נהרג. הם לא היו דתיים, אבל שבת זה שבת, היינו נחים כולם ביחד ומקדשים בערבי שישי.

מאז העבירו את כל הילדים ע"י עליית הנוער לקיבוץ דגניה ב', שם למדנו חצי יום וחצי יום עבדנו בחקלאות. לאחר מכן סבי עזב את הקיבוץ ועבר למושב בית שערים, שם הוא עבד אצל חבר כנסת עד שנת 1956 ואז הוא גויס לצבא.

כשעליתי לארץ נפרדתי מאחיי ואחותי. דוד שלי מצא את שלושת האחים שלי ואיחד אותנו ביחד בשנת 1958.

כעבור מספר שנים סבא התגייס לצבא והשתתף בארבע מלחמות. אחרי השירות הסדיר הוא היה איש קבע כמה שנים, ואז פגש את סבתי ועזב את הצבא. סבא וסבתא שלי התחתנו בשנת 1963 בערך בגיל 16 ו-17. נולדו להם שלושה ילדים, יצו, משה, אבא שלי, ותמי.

בהמשך השנים סבא עבד בתנובה בקו חלוקה של חלב בבאר שבע והסביבה. מאז שסבא יצא לגמלאות הוא בעיקר נמצא בבית ומבקר כמה פעמים בשבוע במועדונית.

 מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת : הקשר הרב-דורי

 

 

מרים יהב , בת 12 , הישרדות בין אושוויץ למחנות עבודה גרמנים

 

 

ההתמודדות עם השואה בביתי

מאת: חנה בר דוד (יהב)

 ילדותי כדור שני לשואה

שמי חנה, נולדתי ביפו בשנת 1949, שנה אחרי קום המדינה, להוריי מרים לבית שבח ולאבי חיים יעקובוביץ ז"ל. בהמשך הם עברתו את שמם ל-יהב.

הוריי היו ניצולי שואה. אבי שירת בצבא הצ'כי ובאיזשהו שלב הוא ערק כשהבין שגם הצבא הצ'כי שותף להרג יהודים על ידי הגרמנים הנאצים. הוא ברח והסתתר בכל מיני מקומות עד סיום המלחמה ב-1945. אמי הייתה נערה, כשפרצה מלחמת העולם השנייה. בגיל 12 משפחתה הועברה לגטו ביאליסטוק. בגטו תנאי החיים היו מאוד קשים, הייתה צפיפות מאוד גדולה כי הגיעו יהודים מכל האזור ושכנו מספר משפחות בכל דירה. באותו הזמן רצחו את אביה יחד עם עוד מאות יהודים אחרים. בשנת 1943 בהיותה בת 14 הועברו יהודי הגטו למחנות השמדה ועבודה.

אמי הועברה לכמה מחנות עבודה והשמדה (טרבלינקה, מיידנק, בליז'ין). בשנת 1944 הייתה במחנה ההשמדה אושוויץ, שם נלקח ממנה שמה וקועקע על ידה השמאלית המספר A15755  והוא למעשה היה הזיהוי שלה. החיים במחנה היו קשים מאוד, שם נרצחו כ-1,200,000 רובם יהודים. בסוף 1944 עברה יחד עם 400 נשים למחנה עבודה חוחנאלבה בצ'כיה, שם הן עבדו בחברת לורנץ הגרמנית ובנו חלקים למכשירי קשר.

כל בני משפחתה נספו ולמעשה  היא נשארה לבד בלי הורים, בלי אחותה ובלי מרבית מקרובי משפחתה. אבי ואמי עלו לארץ בשנת 1948, יחד עם אחותי הבכורה. לסיכום חייהם של הוריי אפשר לומר שהם בנו חיים חדשים בארץ בעשר אצבעותיהם. חיים לתפארת, גם ברמה המשפחתית, ברמה הכלכלית, בניצחונם על זוועות השואה, וידעו להנות מהחיים, לצד העלאת זיכרון השואה.

אמי שמשה כאשת עדות לפולין במשך למעלה מ-30 שנה, כמעט עד מותה. נסעה מספר פעמים בכל שנה עם משלחות נוער, חיילים ואחרים. לקחה חלק ברבים מטקסי יום השואה ובהם ספרה את סיפורה בשואה ואת השתקמותה בארץ. כמו כן השתתפה כמה פעמיים בטקסים לציון סיום מלחמת העולם, ושחרור מחנה אושוויץ-יום השואה הבן לאומי.

אמי כתבה ספר על קורותיה בשואה, "בתי, אולי את…", וכתבה הרבה שירים על תקופה זו ואחריה. עם עליית הורי ואחותי הבכורה, טובה, ארצה, הם התגוררו ביפו, שם נולדתי. בשנת 1953 עברנו להתגורר בבאר שבע כי אבי מצא שם מקום עבודה, עם עוד שלושה שותפים. הם עבדו במפעל ליצור פסטות. בשנת 1954 נולד אחי הצעיר צביקה ז"ל. כולנו נקראנו על שם הסבים והסבתות שלנו שנספו בשואה.

זו הייתה תקופת הצנע, שנים של מצוקה כלכלית קשה, לנו ולרבים מתושבי הארץ. הדבר שהיה לי הקשה ביותר בתקופת הילדות היה השתיקות של הוריי שלא סיפרו את אשר עבר עליהם בשואה. ידענו שהם עברו דברים מאוד קשים, אך לא ידענו מה בדיוק. ההורים העדיפו לא לספר לנו מכמה סיבות: ראשית, רצו לשמור על עצמם והבינו שכדי לפתוח דף חדש בחיים הם חייבים "לסגור" את העבר הקשה, לחשוב על ההווה והעתיד ולבנות חיים חדשים בארץ. שנית, הם רצו לשמור עלינו הילדים ולא לספר את סיפורי הזוועה שעברו, לא להפחיד, ולנסות לגדל אותנו הכי טוב שאפשר.

התחושה שלי במשך הרבה שנים הייתה שבבית יש כאילו תקרה נוספת, ענן שחובק תחושת מוות. בלילות אמי חלמה חלומות זוועה ואנחנו שמענו צעקות מחדרם. ידענו שהיא עוברת סיוט בכל לילה ולילה. בביתנו לא היה הומור, לא סיפרו בדיחות, אבל אנחנו הילדים חיינו כמו כל הילדים האחרים. השכונה שגדלתי בה הייתה ברובה של משפחות ניצולות שואה ולמעשה השכנים היוו תחליף למשפחה אמיתית. הוריי גידלו אותנו כמה שפחות בצל סיפורי השואה ויותר באווירה חיובית, נורמלית וטובה.

השתתפתי בכל טיולי בית הספר, ובחלקם אמי השתתפה כהורה מלווה כדי להכיר בעצמה את הארץ. הייתי בצופים מכיתה ד', הייתי מדריכה והשתתפתי בכל המחנות והמסעות של הצופים. הוריי מעולם לא סירבו שאשתתף בהם. דבר שאינו מובן מאליו אצל נצולי שואה רבים שמנעו מילדיהם, דור שני לשואה, להשתתף בפעילויות שונות מחוץ לבית בשל חשש לשלומם. רק כשבגרתי הבנתי והערצתי את הוריי על כך, כאשר בעצמי הפכתי לאימא ועמדתי באותו המצב מול ילדי.

כשלבתי הבכורה זהר מלאו 14, נפל לי האסימון וחשבתי מה היה קורה אתה ולה אילו הייתה במצבה של אמי, סבתא של זהר, שבגיל הזה כבר הייתה בעצומה של מלחמת העולם השנייה וזוועות השואה שנמשכו כמה שנים. לא יכולתי לשאת את המחשבה הזו ולהתמודד כבוגרת עם מה שעבר על אמי כאחת מיני רבות ורבים שנשארה לבדה בעולם ושרדה את כל מחנות העבודה וההשמדה.

רכשתי להורי המון כבוד ודרך ארץ על שהצליחו לבנות לעצמם חיים חדשים, משפחה חדשה, להתערות בחברה הישראלית ולהצליח מאוד בחיים. הדבר החשוב ביותר שאמי העבירה לנו, את חשיבות המשפחה, ואכן עד היום אנחנו שומרים מכל משמר על יחסים בתוך המשפחה המורחבת שלנו. הדבר השני שהיה בראש חשיבותם הוא הלימודים, ההשכלה, פיתוח כל אחד מאיתנו על פי אופיו ואישיותו. לדוגמה: אחותי הייתה מוכשרת בריקוד והיא השתתפה בכל השנים בחוגים של התעמלות וריקוד. אמי נסעה איתה אחת לשבוע כל ארבע שנות לימודיה בתיכון, לתל אביב להשתתף בבית ספר לבלט "בת שבע," כי לא היה חוג לרמתה בבאר שבע. ואכן עד היום היא משמשת מדריכת התעמלות וספורט. אני למדתי בקונסרבטוריון ורקדתי בלט בחוגים שונים. אחי ז"ל התפתח בכל מיני תחומים שהוא היה מוכשר בהם. נושא שלישי שהיה מרכזי בביתנו היה נושא האוכל, אסור היה לזרוק אוכל. אמי עשתה שימוש בכל שאריות המזון שהיו בבית וממנה למדתי אותם הערכים. לסיכום, הייתי לי ילדות מאושרת, מלאת חוויות טובות.

 מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת: הקשר הרב-דורי

 ראו גם : סיפור החיים של מרים  יהב

המחבוא שלי: סיפור ההישרדות של הילדה אסתר

 

 

מאת: אסתר וייס

ארץ לידה: צרפת  France

סיפור ההישרדות של הילדה אסתר

שמי אסתר, נולדתי באלזס לורן שבצרפת בשנות ה-40, למשפחה דתית. הייתה לי ולמשפחתי זיקה לארץ ישראל. בילדותי הייתי בתנועת הנוער "בני עקיבא" וניגנתי בפסנתר בעל כורחי, אך חלומי היה להיות אחות.

עם תחילת הפוגרומים נגד הקהילה היהודית הפורחת, החל יחס מחפיר נגד הקהילה גם מצד השלטונות, אנשי המשטר רוקנו את בתיהם של היהודים מדברים יקרי ערך, וברגע שעזבנו אני ומשפחתי, השכנים הצרפתים השתלטו על ביתנו. במהלך המלחמה הוריי קנו אוכל בתלושים למרות הסיכון שייתפסו. ליהודים אסור היה לקנות בתלושים. רק אמי הייתה יכולה לצאת את פתח הדלת של ביתנו, ויצאה מהבית עקב המראה ה"ארי" שלה, כדי להביא אוכל למשפחה.

כל היהודים שהחזיקו בדרכון פולני גורשו לפולין, כדי לנקות את שטחי גרמניה מיהודים. במזל ואף בטעות, סבי וסבתי המסוגרים, לא דאגו לחידוש האזרחות הפולנית שלהם ושל המשפחה ולכן אני ומשפחתי לא גורשנו כמו הרבה יהודים אחרים.

בעזרת מספר ניסים וחסדים אני חיה היום, ומספרת את סיפור חיי. ראשית, פקיד שהתגלה בהמשך כפרטיזן, דאג להוריי למסמכים, בעזרתם הם לא נשלחו כמו שאר הקהילה. בעל בית קפה אלג'יראי הסתיר אותם בבית הקפה והם התחבאו בכל פעם שהגיעו סועדים. זה צלח עד לרגע בו נלקחו סבי וסבתי מצד אימא, על ידי הגסטפו למחנה ההשמדה. אבי הכיר את הקומיסר האחראי על שילוחי היהודים לרכבות, ובקש שייתן להם ללכת. בתחנת הרכבת, העיד אבי שזוג ושני ילדיהם שהיו אמורים להישלח למחנה ההשמדה הם חלק ממשפחתו וכך גם הם נצלו.

בשוויץ הניטרלית סיפקו הגנה למשפחות עם ילדים, ולכן ניסו סבי וסבתי להגיע, יחד איתי, לשוויץ, אך בהגיענו לגבול התגלתה אצלי מחלה קשה המונעת ממני לשהות במחנה הפליטים. אומצתי בזכות המחלה ע"י משפחת קולנגי שהתייחסו אליי ממש כאל בתם הביולוגית, אך דאגו להזכיר לי תמיד מי משפחתי האמיתית ואפילו טיפחו אצלי את הנגינה בפסנתר, תחביב שהחל אצל המשפחה בילדותי.

לאחר המלחמה כשכבר עליתי ארצה גיליתי מסמכים משפחתיים ששפכו אור על מידע עמום, על חיי וחיי משפחתי לפני המלחמה. אני עדיין חוקרת את העבר ודואגת לעתיד, לשמור זיכרון השואה, בחברה הישראלית וליחס החברה לניצולי השואה.

 מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת: הקשר הרב-דורי 

  

 

הפשיטה הגרמנית של גטו רומא 1943 ודרכם האחרונה של הילדים היהודים משם

 

בבוקר 16 באוקטובר 1943, 365 אנשי כוחות הביטחון והמשטרה הגרמניים (המשטרה האיטלקית נחשבה ללא אמינה ) סגרו את הגטו  ברומא , שהכיל אז חלק גדול מהקהילה היהודית, והפכו אותו לכלא וירטואלי. תיאודור דנקר, שמונה באותה תקופה לראש היודנרפראט באיטליה ועליו הוטל ליישם את הפתרון הסופי, רצח העם של היהודים באיטליה, הורה לפנות את הגטו. כמה יהודים בגטו הצליחו להימלט מעל הגגות.

בפשיטה נעצרו 1,259 בני אדם, מהם 363 גברים, 689 נשים ו-207 ילדים . לאחר מכן שוחררו האסירים הלא יהודים ו-1,023 יהודים נלקחו ל- מכללה הצבאית בפאלאצו סלוויאטי בטרסטוורה. יומיים לאחר מכן, לפחות 1,035 אסירים הועלו על רכבות השואה בתחנת טיבורטינה וגורשו לאושוויץ. רק 16 שרדו.  כל הילדים היהודים מגטו רומא הגיעו לדרכם האחרונה והעצובה באושוויץ.  

גטו רומא הוקם ב-1555. בזמן הפשיטה הגרמנית , הוא היה בן כמעט 400 שנה והיה מורכב מארבעה בלוקים צפופים מסביב לפורטיקו ד'אוטביה, דחוסים בין תיאטרון מרסלוס, פונטנה דלה טרטארוגה, פאלאצו צ'נסי ונהר הטיבר.

שאלת שתיקת האפיפיור

תפקידו של האפיפיור פיוס ה-12 באירועים היה נושא למחלוקת ניכרת, בשל קרבתם של הוותיקן והגטו הרומי. לדברי מייקל פייר, "שאלת שתיקת האפיפיור הפכה למוקד של ויכוח וניתוח היסטורי אינטנסיבי" מכיוון שהגירושים התרחשו "מתחת לחלונות שלו". המונח "מתחת לחלונות שלו" שימש ככותרת של ספר בנושא מאת ההיסטוריונית האמריקאית סוזן זוקוטי. הביטוי מבוסס על ציטוט מהדו"ח של ארנסט פון ויזסקר, שגריר גרמניה בוותיקן, שדיווח לברלין שהפשיטה המשטרתית התרחשה "מתחת לחלונות האפיפיור . ההיסטוריון הבריטי איאן קרשו כתב כי "מחאה חזקה וחד משמעית של האפיפיור הייתה עשויה להרתיע את הכובשים הגרמנים ולמנוע את גירוש היהודים שהם יכלו לשים עליהם את ידם. הגרמנים ציפו למחאה כזו. זה מעולם לא הגיע."

מקור וקרדיט : ויקיפדיה בעברית , אוחזר בתאריך 31 לדצמבר 2023

 מקור 2 : עיתון ניו יורק טיימס , אוחזר בתאריך 31 לדצמבר 2023  

  מקור 3 , אתר הקהילה היהודית ברומא , אוחזר בתאריך 31 לאוקטובר 2023 

כך שרדתי את המחנות : נערה בת 14 באושוויץ

 

מאת: חנה שטרנליכט (נוימן)

ארץ לידה: צ'כיה  Czech Republic

כך שרדתי את המחנות

נולדתי בפראג שבצ'כוסלובקיה של שנת 1930 בעיירה קטנה בשם הוליצה. בת יחידה להורי, אירנה וארנולד נוימן. תקופת ילדותי הייתה תקופה מאושרת מלאה בזכרונות נפלאים, מאכלים צ'כים אהובים ובילויים בתיאטרון. אם כי תקופה יפה זו נגמרה מוקדם מהצפוי, כיוון שכשמלאו לי 9 שנים פרצה מלחמת העולם השנייה.

לאחר שמועות רבות, ומעקב הדוק אחר התקדמות הגרמנים ברדיו, הגרמנים כבשו את צ'כוסלובקיה ב- 15 למרץ 1939 ובתאריך זה הכול השתנה.  עם הכיבוש החלו גזרות קשות שנגעו ליהודים בכל תחומי החיים. שלטים האוסרים על כניסת יהודים הוצבו בכניסה לגנים ציבוריים, אוטובוסים בריכות שחייה ועוד. ילדים הפסיקו ללכת לבתי הספר והטלאי הצהוב נכנס לפועל. חנה מעידה כי אף אחד לא סיפר לה על המלחמה אלא הבינה זאת לבד עקב האנטישמיות שחוותה על בשרה.

לא הרבה זמן לאחר שהחלו הגזרות נלקחנו לגטאות, הגעתי לגטו טרזין, לחדר הבנות, בזכות מאמצי אבי, ולמרות שלא היה אוכל או סדר זה היה שיפור, מכיוון שהייתי בחברת בנות גילי.

בשנת 1944 הגעתי לאושוויץ ועברתי את הסלקציה של דוקטור מנגלה בזכות זה שאמרתי שאני בת 17 בעוד הייתי בת 14. באושוויץ איבדתי את אמי ונשארתי לגמרי לבד. הקושי היה רב, אך התגברתי על הקשיים, בזכות חברה שמצאתי בגרמניה, במהלך העבודה שקבלתי שעזרה לי להתגבר על הקשים.

באחד הימים נאמר לי ולחברותיי לעבודה שאנחנו הולכות למקלחות, והיה ידוע שמהמקלחות עלול לצאת גם גז. בסופו של דבר התקלחנו, אך אני זוכרת בבהירות את הפחד בהליכה שזכורה לי כהליכה האחרונה אל מותי.

ב-5 למאי 1944 האמריקאים הגיעו לאושוויץ ושיחררו את המחנה. אני הייתי מוכנה לרקוד בהגיעם, אבל גופי החלש לא יכול היה להתנועע גם במאורע מסוג זה.

עליתי לארץ עם בני נוער נוספים במרץ 1949, והגעתי הישר לקיבוץ "החותרים", שם התגוררתי עם בעלי המיועד. ביוני של אותה השנה התחתנו. בארץ למדתי לחיות מחדש, לשמוח, לצחוק, ולהאמין באנשים, לחוות ולהנות.

כיום אני מתגוררת בקריית גת, מוקפת בילדים, נכדים ונינים, מרצה ומפיצה את ספרי שמספר את קורות חיי בתקופת השואה "הספר שלנו" .

מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת: הקשר הרב-דורי

 

 

 

דונסיה , ילדה יהודייה בת שלוש, נמצאה לבדה ברכבת מוורשה

 

מפולין לארץ ישראל - תחנות בחייה של סבתי

שמי איתן סט אספר את סיפורה של רעייתי ובת – זוגי הדסה ( ז"ל ) ורשבסקה.

הילדה דנוסיה נולדה בפולין, בתקופה בה הגרמנים היו מחסלים כל משפחה, גם פולנית שמסתירה ילד יהודי.

ב- 1943 בחודש מרץ ילדה בת שלוש נמצאת לבדה ברכבת מוורשה לצ'נסטוחובה. התקופה היא ימי מרד גטו ורשה השני כשהושמד. הילדה דנוסיה נמסרת למשפחה בצ'נסטוחובה לאימוץ. משפחת קובלצ'יק הפולנית, גידלה וטיפלה בילדה דנוסיה, עד אשר נאספה בחזרה אל חיק העם היהודי, ע"י פעילי העלייה, שהתגייסו בסוף המלחמה, משארית היהודים. חלקם נשלח מישראל לארגן את איסוף שארית הפליטה, והעלתה אותם לארץ. המשפחה לא שמחה להיפרד מהילדה שהייתה איתם שלוש שנים.

דנוסיה הובאה לבית ילדים שנאספו מכל קצוות אזורי המלחמה, בית ילדים בעיר לודז'. בבית הילדים טופלה דנוסיה במסירות ע"י נשים וגברים  שם גם הסבו את שמה לשם הדסה. לאחר תקופה של כשנה התחילו להניע את קבוצות הילדים לכיוון עלייה, דרך כמה תחנות באירופה: מפולין, גרמניה, צרפת ומשם עלייה לארץ. על מנת שהעלייה תהיה רשמית, חיברו את הדסה ועוד חברה מבית היתומים, שמה תמר, למשפחה עם תינוק, כבנות המשפחה, מה שאפשר להם לקבל אישור עלייה לארץ.

בארץ עברה הדסה מספר תחנות, מחנה עליה, בית חינוך אונים בכפר סבא , מקומות בהם נוסף לטיפול, גם חיפשו אם יש לילדים משפחה בארץ. למי שלא נמצאה משפחה הופנה לחברות נוער, שהופנו ליישובים, קיבוצים בעיקר, שקלטו אותם. שם גדלו והתחנכו. הדסה נקלטה עם חבריה בקיבוץ עין חרוד.  והיא זכתה לקליטה חמה של ילדי עין חרוד וחבריה. זכתה להיות מאומצת ע"י משפחה בקיבוץ ולחיות בביתה.

כך צמחה הדסה, החל מקליטתה בגיל שמונה שנים בקיבוץ והמשך בבית ספר,  עבודה, חברת הילדים, וגיוס לצה"ל. שם הצטיינה בחיל האוויר בהפעלת אמצעי זיהוי כלי טיס. בסיום הצבא חזרה הביתה לעין חרוד, לאחר מספר חודשים יצאה לשנת שירות שלישית בקיבוץ יראון, שבסיומה חזרה לעין חרוד, עבדה בלול ובטיפול בילדים בבית ספר יסודי.

הקשר של הדסה ושלי נוצר כאשר למדתי בקורס רכזי משק, שהתקיים בעין חרוד ובהמשך בשנת 1965, התקשרנו למשפחה, והדסה עשתה עוד תחנה בחייה, עברה לקיבוץ גדות. גם בגדות, כמו בכל מקום שאליו הגיעה, והיו הרבה כאלה, ידעה להתחבר בחיוב לאנשים ולפעילותם, ולתרום בצורה חיובית. וכך גם התקבלה בכל מקום בחיוב ובאהבה.

 

מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי : מאגר סיפורי מורשת

 

סיפורו של פרדי הירש מגלם את הטוב האנושי

 

מאת: יהודית קול־ענבר

בהמשך לרשימתו של גדעון לב, גם אני מאמינה שכל בני האדם נולדו שווים, וההחלטות המוסריות שלהם יקבעו איזה בני אדםהם יהיו. ב–1996 אצרתי תערוכה קטנה ביד ושם שעסקה במשחק ויצירה של ילדים בתקופת השואה. אחד הנושאים בתערוכה היה סיפור ביתן הילדים באושוויץ־בירקנאו, שהיה כמעט לא ידוע, למרות שנותרו בזמנו כמה ניצולים מהביתן.

ביתן הילדים נוצר בידי פרדי הירש עבור הילדים שהגיעו בשלושה טרנספורטים ייחודיים מטרזין. היות שהגיעו אחרי ביקור הצלב־האדום, הוחלט לא להרגם מיד, אלא רק לאחר שישה חודשים. הם שוכנו במה שנקרא "מחנה המשפחות" שם שהו ילדים ומבוגרים יחד, והם לא לבשו את בגדי האסירים.

גם הירש הגיע במשלוחים אלה. הוא היה במקור מגרמניה, ולימד חינוך גופני בטרזין. הירש ראה שהילדים היו ללא תעסוקה, ופנה לד"ר מנגלה בבקשה להקצות ביתן לילדים על מנת שיוכלו לשהות בו במשך היום. מנגלה נעתר לבקשתו, ואף הרשה לו לחפש מדריכים שיהיו עם הילדים.

הירש הצליח להפוך את הביתן למקום שבו הילדים שכחו את המקום הנורא שבו שהו. הוא השיג להם מעט ספרים, העסיק אותם במשחקים שונים, ולקראת חג המולד, הילדים אף העלו הצגה, שאליה הוזמנו גם מנגלה וצוותו. הירש השיג לילדים גם אוכל ממחנה הצוענים, שהיה טוב יותר מזה שקיבלו במחנה המשפחות.

לאחר שישה חודשים הגיעה הוראה לשלוח את הילדים שהגיעו בטרנספורט הראשון אל הגז. הירש, שהיה בטוח שרוע הגזרה כבר לא ימומש, מיהר למנגלה וביקש את עזרתו. מנגלה פנה למפקד המחנה, רודולף הס, אך הס אמר לו שמדובר בהוראה מגבוה.

הירש, שנלחץ כל כך מהמצב, ביקש מהרוקחים במחנה תרופה להרגעה. אחרי שלקח אותה, הוא איבד את ההכרה. אנשי הביתן פנו למנגלה שיציל אותו, אך הוא אמר שעדיף לו לא לראות את הילדים הולכים אל הגז, והירש נישא באלונקה אל הגז יחד עם הילדים. במשך שנים רבות אנשים שהכירו אותו חשבו שהוא התאבד, ותהו כיצד אדם ראוי כמוהו לא הלך עם הילדים בשעתם הנוראה.

כשאספנו את המידע לתערוכה, דיברתי בין השאר עם רות בונדי ז"ל, שהיתה אחת המדריכות בביתן. היא סיפרה שבשנות ה–80 היא השתתפה בכנס ניצולים בצ'כיה, ופגשה שם את שני הרוקחים מאושוויץ. הם התוודו בפניה שהם נתנו להירש חומר הרגעה בכמות גדולה כדי שיאבד את ההכרה. הסיבה לכך היתה שהם פחדו שהירש — שהיה גם חבר במחתרת באושוויץ — ידווח על כך, והמחתרת תפעיל את התוכנית לשרוף את אושוויץ. מכיוון שהיה להם סיכוי יחסית טוב לשרוד, הם נתנו לו את הכמות הגדולה של חומר ההרגעה. סיפרתי על כך לאנשי הגרעין של הירש בקיבוץ כפר רופין. אני זוכרת שהם בכו מהתרגשות.

הירש הוא ללא ספק אחת הדמויות האנושיות המרשימות, לא רק בהיסטוריה של השואה, אלא בכלל, ומנגלה הוא סמל עולמי לרוע. ההחלטות הטובות שקיבל בנושא הביתן רק מוכיחות שהיה אדם — ולא מפלצת שממנה אין לצפות דבר. את גורל שניהם קבעו ההחלטות המוסריות שקיבלו.

יהודית קול־ענבר,
מורן (ממפוני צבעון)

מקור : מכתבים למערכת , עיתון "הארץ", 22 לדצמבר 2023

 

כשגריק היה כבן שבע הוא חיפש אוכל בשדות, מכיוון שלא היה להם כמעט מה לאכול

 

 

סבתא סוניה לוגוב מספרת לנכדתה חסי.

על בעלי גריק ז"ל

שמי סוניה ולבעלי קראו גריק לוגוב ז"ל. הוא נולד ברוסיה לאמו שולה ואביו גרגורי. הם היו שלושה ילדים: גריק, רעיה ופאינה. לגריק היו דודים ודודות, סבא וסבתא.

בשנת 1941 כשגריק היה בן 5, הנאצים פלשו לרוסיה. הוא ומשפחתו ברחו לקזחסטן, שם חיו אצל משפחה גויה שנתנה להם חדר. המצב הכלכלי היה כה קשה, עד כדי כך שאמו נאלצה למכור טבעת זהב תמורת כיכר לחם שחור. בהמשך היא החלה קצת לעבוד.

הם למדו בבית ספר של יהודים וגויים יחד. כשגריק היה כבן שבע הוא חיפש אוכל בשדות, מכיוון שבמקום בו הם שהו לא היה להם כמעט שום דבר לאכול. הם חיו במקום הזה שלוש שנים. לאחר מכן הם עברו לליטא.

בכל  תקופת המלחמה אביו שירת בצבא הרוסי, שנלחם נגד הנאצים. אחרי סיום המלחמה הם גילו, שכל משפחתם נרצחה במחנות ההשמדה.

אני נולדתי בטטה סטן (כפר) בויליא שנמצא בקצה רוסיה, לשם ברחה משפחתי מוויטבסק עקב המלחמה – מלחמת העולם השנייה. כפי שאמרתי, ההורים שלי ברחו מוויטבסק. היינו במצב קשה, מבחינה כלכלית ונפשית, בדומה לפליטים מאוקראינה, אלא שלנו לא הביאו כלום. ההורים שלי הצליחו למצוא מישהו שהסכים שנגור אצלו בבית בחצי חדר. לא אכלנו כמעט כלום, כי לא היה מה לאכול. המשפחה שלי הייתה עצובה ומדוכדכת, כי כל קרובי משפחתנו נספו בשואה.

 מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי:  מאגר סיפורי מורשת

 

 

אליזבט לוסטהאוז , בת 6 בזהות בדויה כילדה פולניה

 

 

בגיל ארבע, אליזבת לוסטהאוס שטרסבורגר ואמה, הלנה, החלו להסתתר ולשנות זהות .  

 בקיץ 1942, כאשר השלטונות הגרמניים החלו לגרש יהודים מגטו טרנוב למחנה ההשמדה בלז'ץ, הלנה ארגנה לעצמה ולאליזבת תעודות זיהוי מזויפות. הם ברחו לעיירה אחרת בפולין הכבושה הגרמנית, שם לא סביר היה שיכירו אותן , ועברו לגור עם חברים נוצרים ,שהסתירו את האם והבת בסיכון רב.

 כחלק מזהותה הבדויה, אליזבת גדלה כקתולית ולמדה בבית ספר קתולי. "הלכתי לכנסייה, והתפללתי," היא נזכרה. .

לאליזבת היו מעט זיכרונות מחייה לפני המלחמה ולא הייתה מודעת לכך שהיא יהודייה. אולם היה רגע אחד שהיא לעולם לא יכלה לשכוח.

"אני זוכרת את סבתא שלי, ואני זוכרת שהגרמנים לקחו אותה. זה זיכרון מאוד מאוד חי עבורי".

אליזבת לא תבין מה קרה לסבתה - או תלמד על זהותה האמיתית - עד לאחר שהיא שוחררה ע"י הצבא האדום בשנת 1945 , רק אז , האם הלנה אמרה לאליזבת, אז בת שש, שהיא למעשה יהודייה, לא קתולית.  הילדה אליזבת נחרדה  כאשר שמעה זאת , משום שהפנימה את הרטוריקה האנטישמית ששמעה במשך שנים בביה"ס הפולני  ונזכרה שחשבה שלהיות יהודי "פירושו שאני האדם הנורא".

 מספר חודשים לאחר מכן התאחדו אליזבת ואמה  עם אביה, חייל  יהודי פולני שנפל בשבי הצבא הסובייטי ב-1939. ב-1951 הגיעה המשפחה לארצות הברית.

 יהי זכרה ברוך !!

 

מקור וקרדיט : מוזיאון השואה , וושיגנטון

הסוחרת הקטנה מהגטו: סיפור הישרדותה של קלרה

 

מאת:  קלרה -חיה ינקו (סלומון)

ארץ לידה: רומניה  Romania

  

סיפור הישרדותה של קלרה

נולדתי בשנת 1937 בראשון באפריל ברומניה, גדלתי שם עד שהתחילה המלחמה. אבי, צבי הרמן, נשלח לעבודה, ארבע שנים הוא לא היה בבית. לא היה לנו מה לאכול ! אמי הייתה עוברת דרך היער, קונה גרעינים וקולה אותם. הייתי ילדה בלונדינית, עם עיניים ירוקות, שמנמנה וחמודה שכל אחד אהב לצבוט. אמי העמידה אותי בחצר הבית, ללא הטלאי הצהוב, עם קונוסים של עיתון ובו גרעינים. הייתי מוכרת אותם, ומהכסף הזה שהרווחתי, ההורים היו קונים קמח תירס, כי לא היה כסף לקנות קמח משובח יותר.

המצב החל להיות גרוע יותר, אבי נעדר מהבית, ואמי החליטה למכור אלטע זאכן, לא הייתה ברירה, כי מה שהרווחתי לא הספיק לכלכלת הבית. הגרמנים כבשו את רומניה וזה היה נורא, הגרמנים התמקמו בחצר הבית שלנו, וראיתי שישי להם תפוחי אדמה, אז נגשתי אליהם, ובקשתי מעט. הייתי יפה, והם התאהבו בי. הגרמנים דרשו בתמורה שאעזור בשטיפת הכלים, אני הייתי אוספת את הצלחות מהשולחן ומגישה אותם לאדם ששטף את הכלים. ככה קיבלתי מידי יום 3-4 תפוחי אדמה. הייתי מביאה שאריות של סבון. וכך עד שהתחילו לשלוח יהודים למחנות. ברומניה פתחו מחנה לריכוז היהודים – טרנסניסטריה. זה נודע לנו, אמי החליטה שנתחבא ביער. אבל להסתתר ביער היה מאוד קשה.

אמי גלתה שיש לשכנים שלנו מרתף, והם הסכימו שנסתתר שם כשיש סכנה. כשהסתתרנו במרתף, כילדה, מאד פחדתי. לא שיתפתי את הוריי בפחדים שלי, כי הבנתי שהם טרודים מאוד. הרוסים החלו להתקרב לאזור, והגרמנים הגבירו את המלחמה, ומשלוח היהודים. אמי הייתה בהריון בחודש תשיעי עם אחי הצעיר. לבית פרצו כמה קוזקים וניסו לאנוס אותה לנגד עיני ולנגד עיני אחותי. אני זוכרת את זעקתה של אמי: "שמע ישראל ה' אחד" באידיש. לפתע נכנס חייל לבית ושאל את אמי אם היא יהודייה, היא ענתה לו כן אני יהודייה. היא שאלה את החייל: "מה אתה רוצה שאעשה למענך, כיוון שהצלת אותי שלא יבזו אותי בפני הבנות שלי?" החייל שאל מתי היא אמורה ללדת ואמי אמרה עוד כשבועיים, ואז בקש שאם תלד בן, הוא מבקש שתקרא לו על שם אביו שנהרג במלחמה. אמי כמובן הסכימה. ולאחר שלושה שבועות כאשר ילדה בן היא קראה לו מנדל, על שם אביו של החייל שהציל אותה.

יום אחד הגיע חבר קומוניסט של אבי ואמר לו: "כדאי שתיקח את משפחתך ותברח מפה. אם הרוסים יכבשו את המקום, יהיו לך חיים קשים". אבי שיתף את אמי, וכך הם החליטו לעלות ארצה. הודיעו לנו שבלילה מסוים יגיעו לאסוף אותנו במשאית שכולה ברזנט כדי להסתיר את האנשים היושבים בה. יצאנו בשקט, משפחה משפחה, ועלינו למשאית וכשהגענו לגבול עם אוסטריה הורידו אותנו.

באוסטריה שהינו כמעט שנה, ואני הייתי כבת 7, ראיתי מול הבניין ששהינו בו חנות, נכנסתי פנימה ואני שואלת את המוכרת אם יש לה מלח, מהאידיש שלמדתי בבית, ידעתי כמה מילים בגרמנית. המוכרת שאלה אותי למה אני צריכה מלח, הסברתי לה שאני אקנה כמות מלח, אמכור למי שזקוק וכך ארוויח כסף. המוכרת הסכימה לתת לי קילו מלח, ובתמורה אביא לה סכום העלות, ממה שהרווחתי. מגיל צעיר הייתי סוחרת ממולחת, וידעתי להסתדר.

בסוף המלחמה  הגיעו אנשי הג'וינט ושכנו אותנו במוסד, את הילדים הפרידו מההורים. אני ואחותי היינו ביחד, ארגון הג'וינט היה שולח לנו מלא דברים טובים, חבילות בכל יום שישי, שוקולדים, קונסרבים, פירות. אני כילדה לא הייתי צריכה את הקונסרבים, ולכן החבאתי את כל קופסאות הקונסרבים מתחת למיטה. הרומנייה שהייתה במוסד, שאלה אותי למה אני מחביאה את השימורים מתחת למיטה? עניתי לה שאתן את זה להוריי. העובדת הציעה שהיא תמכור את השימורים ותיתן לי את הכסף.

במוסד חליתי, ושלחו אותי לבית חולים יחד עם נשים יהודיות  מבוגרות, אחת פולנייה ושתי רומניות. אחת הפולניות, שאהבה אותי מאוד ופינקה אותי, התינוק שלה שנפטר בבית החולים בגלל דלקת קרום המוח. והיה לה קשה כי היא אבדה את כל משפחתה בשואה וכעת גם את התינוק שלה. כשקרה לה המקרה הטרגי הזה היא באה אליי בלילה והחלה לחנוק אותי, והאשימה אותי שהרגתי לה את הילד. חטפתי דום לב, וכמה רופאים באותו לילה החיו אותי. והצליחו להציל אותי. אמי הגיעה לבית החולים והחליטה להוציא אותי מבית החולים אל אף שהוזהרה שאני עלולה למות.

חזרתי למחנה הג'וינט, ומיד התחלתי לסחור באוכל שקיבלנו מהאמריקאים, ומהאנגלים. היינו מגיעים לשער המחנה שהיה סגור, ומוכרים לגרמנים את השימורים תמורת פירות ושאר חפצים שרצינו. הייתי כבר בת עשר, ורציתי להפתיע את ההורים שלי לכבוד יום הנישואין שלהם. ראיתי סט יפה של ספלי תה מפורצלן בצבע בורדו עם פס זהב מסביב, והחלטתי לקנות להם אותו כמתנה. אחת הפולניות התמקחה עם הגרמנייה, שסירבה למכור לה את הסט, אלא אם תוסיף לה עוד ככר לחם. הבחנתי בזה מיד, נגשתי נתתי לה ככר לחם תמורת סט כלי הפורצלן. הפולניה הלכה והתלוננה עליי בפני ראשי המחנה שאני סוחרת עם הגרמנים.

הסרט שהופק ע"י תלמידי תיכון רבין אילת בהנחיית המורה להיסטוריה אלה פרץ והמורה לקולנוע יהורם ביטון.

הקישור לסרט

 

 מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי : מאגר סיפורי מורשת

 

רחל כהן : ניצחתי את היטלר

 

מאת: רחל כהן

ארץ לידה: רומניה   Romania

ניצולת מחנה טרנסניסטריה

נולדתי בשנת 1940, בדורוחוי רומניה. הוריי התחתנו בדורוחוי, סבתי מצד אמי גרה במקום אחר. כשאמי באה לבקר את שתי הדודות שלה, השכן מצא חן בעיניה, לכן היא נשארה שם, הם התחתנו ואני נולדתי. לאבי הייתה מספרה קטנה, ואמי הייתה תופרת. הייתי בתם היחידה עד היום הארור ההוא.

יום בהיר אחד, בכיכר העיר, היו רמקולים ומשאיות, כל היהודים היו צריכים להגיע לכיכר העיר, והגרמנים התחילו לעשות סלקציה. עלינו כולנו למשאיות, ולא ידענו לאן אנחנו הולכים. אמרו לנו שאנחנו הולכים לטיול, ומאותו יום לא חזרנו הביתה. הגענו לטרנסניסטריה, בגבול רומניה ורוסיה-ברית המועצות. כשהגענו, הפרידו בין הנשים והילדים לגברים, מאותו הרגע לא ראיתי יותר את אבי .

את הנשים הכניסו לצריפים גדולים, שהיו מוכנים לבואנו. נכנסנו לצריפים הם דחסו אותנו כמו זבובים לצריפים. כל אנשי העיירה נדחסו לצריפים. היו דרגשים בצריפים, מלא ילדים קטנים, בכי, ומריבות על מקום על הדרגשים. אחרי כמה זמן הגיעו הגרמנים, השתלטו על המקום, לא אשכח את הצליל הנורא של החיילים הגרמנים, סגרו בעצמה את רגליהם. עד היום כשאני רואה מישהו מצמיד את הרגליים אני מדמיינת את הסיטואציה הנוראית הזו. את אמי שלחו לעבוד בחדר האוכל, להכין אוכל לקצינים הגרמנים.

לעתים, היא לקחה אותי אתה, וכשלא יכלה, הסתתרנו הילדים, מתחת לדרגשים. כשקמנו בבוקר, הייתה המולה, כולם ממהרים לעבודה, והילדים נשארו בצריפים. לא היו לנו כלל צעצועים, היו מכינים לנו בובות וכדורי בד מבגדי הנרצחים. זה הדבר היחידי שהיה לנו למשחק. כל זמן שהמבוגרים היו עובדים, אנחנו, הילדים התקוטטנו. גם הנשים רבו ביניהן על המקום על הדרגשים. כולם סבלו מהרבה מחלות וכאבים. החיים במחנה היו מאד מאד קשים. כל יום היינו רואות שחסרות, ילדות ונשים. כשהייתי שואלת את אמי איפה הילדה שהייתה לצדי, היא אמרה שהיא בבית חולים, ובעצם היא הייתה בין הנרצחים. כילדה בת שלוש וחצי, אז לא הבנתי מה זה אדם שנפטר או עד כמה המקום הזה הוא נורא.

אחרי זמן מסוים העבירו את אמי למכבסה, והמצב היה קשה יותר. כבר לא הייתה פריבילגיה לגנוב חתיכה של לחם, תפו"א או בצל מידי פעם, עבורי, זה פסק. עד היום אני לא מסוגלת לזרוק אוכל. אחרי כל ארוחה, אני אוכלת חתיכת לחם. המרק שקיבלנו היה כמו מים, זה לא היה מרק, היו מוהלים את המרק במים כדי שיספיק לכולם לאכול, וחתיכת לחם קצובה. כשעבדה במכבסה המצב היה הרבה יותר קשה. מידי פעם אמי לקחה אותי למכבסה, הייתי עוזרת לה להכניס את הבגדים למכונות.

בלילה כשהיינו ישנים, עכברושים היו מסתובבים. לא פעם העכברושים פגעו בנו. ועשו לנו צלקות בראש. קשה לתאר את הסבל שכולם צורחים ובוכים, ואת רואה עכברושים מתרוצצים. ככה עברנו כשנה וחצי. עברנו את המלחמה, עד שנכנסו הרוסים. יצאנו מהמחנה, וכולם התפזרו, כל אחד ניסה לחזור למקום ממנו בא. אמי ואני חזרנו לדורוחוי, ללא אבי. כבר לא מצאנו אותו. 70% מהגברים לא חזרו מהמחנות.

אני מצטערת שלא הכרתי את אבי יותר טוב. אולי היו לי חיים יותר טובים, אם כל זה לא היה קורה. יכול להיות שהיו לי אחים ואחיות. תמיד קינאתי במשפחות עם כמה ילדים. אמי נשארה לבד איתי ולא התחתנה שוב. כשחזרנו לדורוחוי החנות של אבי כבר הייתה של גויים שהשתלטו עליה. כבר לא נתנו לנו להיכנס לבית שלנו, כל רכושנו נגזל ע"י רומנים. נשארנו חסרות כל. הלכנו לבית של סבתי מצד אבי היא לא  הייתה שם. כך גם הדודות מצד אמי, הן נעדרו מהבתים שלהן. לא היה לאן ללכת. כל הגויים השתלטו על הכול וגזלו את כל רכושנו. חזרנו לבית סבתי מצד אמי, ששרדה. היה לה דוכן של פירות, והיא נתנה לנו חדר אצלה. גם אח של אמי ששרד, הגיע לבית הסבתא. דודי היה נשוי עם שלושה ילדים, וחזר עם שניים בלבד. והם הצטרפו לבית של סבתי.

אמי החלה לעבוד כתופרת. סבתא הלכה לדוכן למכור פירות וירקות כך גם דודי, ואני נותרתי עם שני בני הדודים שלי. ושוב נותרנו לבד בבית, סגרו אותנו בבית ונעלו, מחשש שנפגע. כולם סבלו מבעיות מעיים עקב השהות במחנות. אני מתגעגעת לחיים שלפני המלחמה, לחיים הטובים ולפינוקים, לדעת שאוהבים אותי. הייתי הנכדה הראשונה מצד אבי, ומאוד נאהבת ומפונקת.

מיד אחרי סיום המלחמה, באו אנשי הסוכנות היהודית לאסוף את כל האנשים הצעירים, כדי להעלותם לישראל שנקראה אז פלשתינה א"י. ערב אחד אמי אמרה, שאם אהיה ילדה טובה היא תגלה לי סוד. היא אסרה עליי לגלות, שאנחנו עולים לפלשתינה, חוץ מסבתי שידעה. אמי אספה את הכסף שחסכה, לקחה ארנק קטן עם כסף, עברנו ממקום למקום בעזרת מורי דרך, שהיינו צריכים לשלם להם, כדי לעבור את הגבול.

עברנו לסטו מארה, עיר נמל במערב רומניה, ומשם עברנו להונגריה. בלילה חצינו כרמים ושדות תירס, וביום היינו מסתתרים בשדות. אכלנו תירסים או פירות של עצי פרי בדרכנו. כך חצינו את הגבול והגענו להונגריה. כשהגענו להונגריה, היינו פצועים ובנעליים מרופטות. אמי שלמה יותר עבורי, ונאסר עליי לבכות, כי אם הייתי בוכה זה היה מסכן את כל הקבוצה. לא היה לנו סרטיפיקט, ולכן שילמנו כסף שוחד כדי לעבור ממקום למקום. מהונגריה, אחרי התאוששות, העבירו אותנו לגרמניה, למחנה של הג'וינט. היו משפחות שמצאו שם את יקיריהם. אנחנו לא מצאנו אף אחד. שם בילינו שנתיים. משם לנמל מרסיי ומשם באונייה לארץ.

המסע ארך 11 יום עד שהגענו ארצה. קיבלנו חצי תפוז, שלא הכרנו את הפרי, לקקנו את הפרי, והיינו מאושרים שהגענו לפלשתינה, והבנו שהגענו לנחלה. עד גיל 15 וחצי לא הייתי מסוגלת לצחוק. בגיל 17 התחתנתי, תמיד אמרתי לעצמי, שניצחתי את היטלר, הוא לא השמיד אותנו.

זו הפעם הראשונה שרחל כהן ספרה את סיפורה, עד עכשיו היה לה קשה לשתף את סיפורה !

 מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת : הקשר הרב-דורי