היום, יום הולדתו של הנער היהודי ז'אק קליגמן ז"ל אשר נולד ב22 למרץ 1930 בפריז . הנער בן ה12 נרצח בתאי הגזים בשנת 1942 לאחר שנלכד ע"י המשטרה הצרפתית יחד עם אחיו ג'ורג' . שניהם הובלו מייד למחנה האיסוף ונשלחו ברכבת לאושוויץ שם הועברו מייד לתאי הגזים.
באותו חודש נלכדו גם ההורים והאח סימון
ונשלחו לדרכם האחרונה באושוויץ.
המשפחה כולה , כולל האב שנלחם במלחמת העולם
הראשונה בצבא הצרפתי נמחו מעל פני האדמה . יהי זכרם ברוך!!
בלב
כבד, ובידיעה גמורה שככל הנראה לא תפגוש את בניה שוב, בחרה קלרה בחירה קשה מנשוא
שהצילה את חייהם: היא שלחה אותם, עם פעילי תנועת החלוץ וההסתדרות, מאוקראינה
לאיראן ומשם לארץ ישראל.
בפברואר
1943 הגיעו לארץ "ילדי טהרן" - פליטים מפולין שנאספו לאיראן ונשלחו לארץ
בדרך לא דרך באחד ממבצעי ההצלה המקיפים והמוצלחים שהיו בזמן מלחמת העולם השנייה.
מסמכים
ותמונות השמורים בארכיון עין חרוד מספקים לנו הצצה אינטימית לתהליך הקליטה המורכב
וחושפים סיפורים אישיים מכמירי לב.
אריה ומשה
דרוקר, זהו שמם של שני בניה של קלרה. אריה בן חמש עשרה שנים ומשה בן עשר, שניהם
"ילדי טהרן".
כשקלרה
הועלתה עם שני בניה על הרכבת לסיביר, חרב עליה עולמה. היא לא יכלה לדעת שדווקא שם
היא תמצא את הפתח להצלת ילדיה.
משה,
בנה, סיפר לנו: "כשפרצה מלחמת העולם השנייה היינו, אמא אריה ואני, בביקור אצל
דודה רוזה, באוקראינה הפולנית. ופשוט "נתקענו" שם". בפולין נשארו
האב ליאון והאח הבכור הרמן. אחרי כמעט שנתיים של רעב, קור ומחלות, ובהיעדר כל
יכולת להאכיל או להלביש את בניה מסרה אותם קלרה, ברגע שנוצרה אפשרות כזו, לבית
יתומים.
"בערב
היינו מתגנבים לישון איתה לפעמים", נזכר משה, "והיינו מביאים איתנו
אוכל, מה שהצלחנו לגנוב מהמטבח. אם לא השאריות שלנו היו ימים שהיא לא הייתה אוכלת
כלום".
איך
הגיעו הפליטים היהודים מסיביר לאיראן? מיהי האישה שניצחה על מבצע החילוץ של הילדים
היהודיים וקליטתם בארץ ישראל, ברגישות ובאהבה? איך התקבלו הילדים בארץ?
הסיפור
מאחורי המבצע המופלא להעלאת "ילדי טהרן" ארצה, ומסמכים נדירים המתעדים
את המבצע, נמצאים בקישור למטה .
ארכיון
עין חרוד זמין דיגיטלית במסגרת פרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) - שיתוף
פעולה בין ארכיון עין חרוד מאוחד, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
****
בתמונה:
ילדי טהרן ברכבת בדרכם לישראל, 1943. הצילום באדיבות הארכיון הציוני המרכזי
לאחרונה הלכה לעולמה רחל גרא, תכשיטנית מוערכת. לגרא היה סיפור
חיים יוצא דופן: היא אחת מחמישה ילדי טהרן שתועדו בסרט “ילדי האודיסיאה" של
הבמאי והעיתונאי הגרמני סטפן פוגל. הסרט צולם בפולין ובגרמניה.
בעוד כל ילדי טהרן נולדו באירופה ונמלטו לישראל כדי להינצל
מציפורני הנאצים, סיפורה של גרא היה שונה לחלוטין: חצי שנה לפני שפרצה מלחמת העולם
השנייה רחל, אז שטיינברג, ילידת שכונת נווה צדק, הפליגה יחד עם אמה יהודית לפולין
כדי לבקר את בני משפחתה, כשהאב אברהם נשאר בת"א. השתיים נסעו לבקר את הסבא
והסבתא מצד אביה ואת המשפחה ופתאום פרצה המלחמה.
האם הבינה שצריך למצוא מהר דרך לברוח אחרי שכל הגברים היהודים של
המשפחה נלקחו מביתם. היא תפרה את חפצי הערך לתוך המחוך שלה ושמה שם גם כסף,
תכשיטים ושעונים. היא ארזה את סכו"ם הכסף במזוודה ויחד עם שישה אנשים נוספים
ברחו מפולין לגבול הרוסי, עברו טלטלות ונתפסו. האם שיחדה אותם בעזרת הרכוש שהיה
ברשותה. המסע ארך יותר מחמש שנים ובמהלכו האם נשלחה לעבודות כפייה, וגרא, כילדה
קטנה, נאלצה להתמודד לבדה עם הפחדים לצד ילדים נוספים ששהו איתה במחנה העבודה.
המפנה חל ב־1941, עת נחתם הסכם שיקורסקי–מאיסקי, בין ממשלת פולין
הגולה לממשלת בריה"מ. כשהאם שמעה על איסוף הילדים, היא לא היססה להציל את בתה
ושלחה אותה עם פתק על צווארה ועליו כתבה את שמה, שם אביה וכתובתם של הדודים שלה -
רחוב דיזנגוף 19 בת"א, פלשתינה. בטהרן צורפה רחל לקבוצת הילדים הקטנים וכעבור
ארבעה חודשים, וכנגד כל הסיכויים, גם אמה הגיעה למחנה. השתיים הגיעו לארץ ונפגשו
עם האב. בהמשך, כשהייתה בת 17 נולדה אחותה היחידה איקה.
גרא הפכה ברבות השנים לאמנית רב־תחומית שעוסקת בציור, בפיסול,
באופנה וביצירת שטיחי קיר. את תכשיטיה ענדו אליזבת טיילור, דני קיי, הנסיכה אדמאו
ממונקו ורבים אחרים. ״לא רציתי ללדת ילדים לעולם האלים הזה", היא סיפרה
בראיון שהעניקה לרותי קדוש בשנת 2013. בראיון, שחלקים ממנו שימשו להכנת אייטם זה,
היא הסבירה מדוע אין לה ילדים. ״במיוחד בשל מה שעבר עליי בילדותי".
מתוך כתבה של ליאורה
גולדנברג-שטרן || 18.3.2023
|| TMI מעריב
ילדת טהרן, צילה פנטו, בת 85
לימדה מתמטיקה במשך 30 שנה
ב תיכון גבעת ברנר בקיבוץ גבעת ברנר.
בפרוץ המלחמה, צילה, אז צ׳שה קליינר,
ילדה בת שלוש, יצאה עם אמא שלה סוניה, למסע הירואי חוצה מדינות
שבסופו הגיעו עם עוד כ 700 ילדים יתומים לארץ ישראל.
פברואר 1943. אמצע המלחמה. אירופה בוערת. שערי
הארץ נעולים!
הישוב בארץ נרעש מהגעת הילדים הניצולים, בין היחידים שהגיעו משם.
אמה של צ׳סה ששמה הפך לצילה, ראתה שבאמצעים שיש ברשותה לא תוכל
לחנך ולגדל את הילדה כראוי, בחרה בקיבוץ חולדה
שהעניק לה בית חם, ומשפחה נהדרת,
הניה ובנק סים, שהיו עבורה הורים לכל דבר.
חיבוק גדול, ילדת טהרן יקרה שלנו!
רוני קדם בטח.
הם היו בסך
הכל ילדים, פליטי מלחמה יהודים מפולין, שברחו מזרחה ויצאו למסע מטלטל ורווי אימה
בין שטחי פולין הכבושה, ברית המועצות, איראן, הודו ומצרים, בדרכם לארץ ישראל.
כ־900 ילדים יהודים, בני שנה עד 17, נמלטו מאימת המוות בזכות עלייה לגאלית נדירה.
ילדים קטנים שברגע אחד עולמם חרב עליהם, משפחתם נותרה מאחור והם המשיכו במסע החיים
לבד, עדים ראשונים לזוועות המלחמה באירופה. 80
שנה לאחר הגעתם ההיסטורית של ילדי טהרן לארץ
ישראל, אילנה רפאלי, עדינה וייס וחיים ארז, שלושה מאותם ילדים, נזכרים במסע המפרך.
הם היו בסך הכל ילדים, פליטי מלחמה יהודים מפולין, שברחו מזרחה ויצאו למסע מטלטל ורווי אימה בין שטחי פולין הכבושה, ברית המועצות, איראן, הודו ומצרים, בדרכם לארץ ישראל. כ־900 ילדים יהודים, בני שנה עד 17, נמלטו מאימת המוות בזכות עלייה לגאלית נדירה. ילדים קטנים שברגע אחד עולמם חרב עליהם, משפחתם נותרה מאחור והם המשיכו במסע החיים לבד, עדים ראשונים לזוועות המלחמה באירופה. 80 שנה לאחר הגעתם ההיסטורית של ילדי טהרן לארץ ישראל, אילנה רפאלי, עדינה וייס וחיים ארז, שלושה מאותם ילדים, נזכרים במסע המפרך. מלחמת העולם השנייה פרצה עם פלישתה של גרמניה הנאצית לפולין ב־1 בספטמבר 1939, כשלפי הסכם ריבנטרופ־מולוטוב בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, נקבע כי פולין תחולק בין שתי המדינות. צדה המערבי נכבש בידי הגרמנים, ואילו ברית המועצות סיפחה את חלק המזרחי.
אילנה רפאלי, אחותו של האלוף אביגדור (יאנוש) בן־גל ז"ל, זוכרת היטב את החיים שלה ושל אחיה לפני המלחמה, את רגעי הבריחה והמסע הארוך לארץ ישראל: "נולדתי בלודז' ב־1933. אחי ואני באנו מבית מאוד מבוסס. לאבא שלי היה מפעל טקסטיל גדול, הוא העסיק אלפיים פועלים. היה לנו אוטו ונהג, חיינו ברמת חיים גבוהה כמו של היום. כשפרצה המלחמה, ברחנו לוורשה, כי היו לנו קרובים שם. ברחנו בלילה, נעלנו את הבית ויותר לא חזרנו".
לכתבה המלאה של מאיה
בואנוס בעיתון מעריב ( קישור)
יזמה רותי מרשנסקי ויחד עם טובה לשם ובית שלום עליכם הפיקו את
האירוע המרגש עד דמעות.
הייתה זו קבוצה בת 719 ילדים ניצולי שואה, רובם יתומים, שהגיעו
בדרך לא דרך לטהרן לאחר שנמלטו מפולין. שמענו את סיפורי הילדים שהגיעו ארצה בחודש
פברואר 1943 והיו העדות הראשונה והמצמררת לגורלם של יהודי אירופה. הם התקבלו בארץ
בהתרגשות עצומה ואומצו על ידי משפחות, בעיקר בהתיישבות העובדת, ובמשפחות דתיות. (קבוצה
נוספת בת 200 ילדים הגיעה ארצה בחודש אוגוסט 1943).
בספטמבר 1947 יצאה מבוקרשט שברומניה רכבת בחסות הצלב האדום ועליה
421 ילדים שנאספו מכל רחבי רומניה ומבתי יתומים, מלווים ב-37 מדריכים וארבעה
מורים. הרכבת הגיעה דרך פראג להולנד. הילדים נקלטו בכפר הילדים
"אילניה", באתר ששימש בית חולים יהודי פסיכיאטרי באפלדורן (Apeldoorn) שבהולנד (בינואר 1943 שולחו לאושוויץ כל החולים יחד עם חלק מעובדי בית החולים.)
הבאת הילדים ואחזקתם במקום היתה ביוזמת עליית הנוער של הסוכנות
היהודית, פרי שיתוף פעולה עם הג'וינט (AJJDC) והגופים
הציבוריים של יהודי הולנד, ובאישור ממשלת הולנד. לאחר מספר שבועות הגיעו
ל"אילניה" עוד 32 ילדים שהובאו מברלין להולנד ושהו קודם לכן בברנפלד. על
האתגר בטיפול בילדים, בני 16-6, סיפר שמואל ראט, מדריך גורדוניה ב"אילניה":
"לא היה נהיר לי האם
אנו ברוכים בכישרונות לשאת באחריות החינוכית לילדים שנפרדו ממשפחותיהם או
מקרוביהם, יתומים שחוו על בשרם את אימת השואה. היה לי ולחברי המדריכים ניסיון
חינוכי בארגון ובהסברה בתנועת הנוער, אבל עתה ציפתה לנו עבודה מסוג אחר – להיות
מופקדים על בעיותיהם היומיומיות של הילדים ולשמש להם כתובת יחידה במקום הוריהם או
קרוביהם."
זהבה
הלמן (גולדי קופמן) מקבוצת הילדים של אגודת ישראל הייתה בת שלוש-עשרה כשהגיעה
ל"אילניה". סיפרה זהבה:
"אחרי הגיהינום של המחנות באוקראינה
והמוסדות ברומניה, הולנד היתה בשבילי גן עדן... הרגשתי שם כמו שמרגישים פה
התינוקות בטיפת חלב. שקלו אותנו, בדקו אותנו וטיפלו בנו. ... לא היינו ילדים
רגילים, אלא ילדים פליטי שואה, מלאים פחדים וסיוטים. בלילה היו ילדים בוכים
וצועקים מתוך שינה. אפילו מרטיבים. עוברים ממיטה למיטה בשל הפחד לישון לבד, פחד
מהחושך ופחד ממה לא? וכמה טוב היה לדעת שבקצה המסדרון ישנה אחות לילה. מיד כששמעה
בכי או צעקות - כמו מלאך היתה מופיעה ומרגיעה, אפילו שלא ידעה לדבר בשפתנו. ...
התפתחתי שם ואני חושבת שגם העצב ירד.
)אילניה-אפלדורן, עמ' 57;
שמעון שכטר, כפר הילדים אילניה - סיפורי עלייה, עמ' 41)
בית הילדים באפלדורן, הולנד | www.yadvashem.org
בית הילדים
בזאקופנה, פולין
הילדים של לנה קיכלר
הבתים
בזאקופנה ובראבקה היו כמעט מוכנים. ... כשאספנו את הרישומים של מאה ושבעים ילדי
דלוגה, הבנו שאלה, בעצם, כמעט כל הילדים היהודים ששרדו ממאות אלפי היהודים באזור.
מאה ילדים מתוך אוצר אדיר זה הופקדו בידי.
לנה קיכלר-זילברמן
לנה קיכלר נולדה ב-1910 בווייליצ'קה (Wieliczka) שבפולין.
היא למדה פסיכולוגיה ופדגוגיה באוניברסיטת קרקוב, היתה מורה בבית ספר יהודי
בביילסקו ולימדה בסמינר למורים. בפרוץ המלחמה ברח בעלה אלפרד ללבוב ולנה חזרה
לעיירת הולדתה לשהות עם אביה שלא היה בכוחו לברוח. לאחר זמן מה חברה לבעלה בלבוב ונולדה
להם תינוקת, מירה, שמתה זמן קצר לאחר הלידה. קיכלר חזרה לווייליצ'קה. באוגוסט 1942, בעת שילוח אלפי יהודים לבלז'ץ, ברחה קיכלר והגיעה לוורשה, שם שהתה בזהות בדויה. היא פעלה במחתרת. בין היתר, הבריחה תינוק
מהגטו והעבירה אותו למנזר. באחד הימים נחשפה זהותה היהודית, אבל היא הצליחה לברוח
והגיעה לכפר ינובק (Janówek) שבמזרח
פולין. בכפר היתה אומנת לשתי ילדות. היא שהתה במקום עד השחרור.
באביב 1945 הגיעה קיכלר לבית הוועד היהודי ברחוב דלוגה 38 בקרקוב
כדי לחפש מידע על קרוביה. באחד החדרים ראתה עשרות ילדים יהודים, חלקם קטנים מאוד,
במצב גופני ונפשי ירוד, והחליטה לפעול למענם. היא חברה לוועד היהודי בקרקוב בארגון
והקמת בתי ילדים בראבקה (Rabka) ובזאקופנה (Zakopane) לכ-120 ילדים, מרביתם יתומים.
בעזרת צוות שארגנה ואותו ניהלה, טופלו הילדים והתאוששו.
נחום בוגנר (לימים ד"ר בוגנר, חוקר השואה) היה בן
11 עם השחרור. הוריו נרצחו בשואה, והוא נותר לבדו ושרד ביערות. ב-1946 כתב נחום בן
ה-13:
עם שחרור
לבוב נסעתי ללבוב, ואז הוקם בעיר "בית הילד". מיד הצטרפתי אליו ועם הזמן
הצטרפו אליו עוד ועוד ילדים, ובהם יהודים. נקשרנו אלה לאלה. עם הזמן הגענו למסקנה
שכאן אין לנו עתיד. הודות למאמצי הוועד היהודי של לבוב נסענו לפולין. בפולין
הצטרפנו לבית הילדים של לנה קיכלר בזאקופנה, וממנו הצטרפנו לקיבוץ ילדים של תנועת
"דרור" על מנת להשיג את מטרתנו הקדושה: לעלות לארץ ישראל ולעבוד למענה.
על המפגש הראשוני עם הילדים ברחוב דלוגה, סיפרה קיכלר:
נשארתי
לבדי עם כל הילדים. הם היו כחמישים, ואולי יותר מזה. וכי אפשר היה לספור אותם? הם
התרוצצו על פני החדר כמטורפים. נתקלו זה בזה. הרביצו זה בזה וסחבו בשערות, ולאחר
שפגעו, ברחו אל הפינות להתחבא. ... בפינה אחת היו מוטלות על הרצפה כמה שמיכות
מלוכלכות, ובשמיכות אלה התחפרו הילדים והתחבאו, כמו בערמות הסמרטוטים לפני הסלקציה
במחנה. ... עכשיו הקיפו אותי הילדים בידיים שלוחות ובעיניים רעבות וצעקו:
"לאכול! תני מרק!" ילדה קטנה שרטה אותי מתחת לשמלה, בברכי, שרטה ומשכה
את שמלתי וצעקה: "לי תני מרק!" ... פניתי אל הילדים ואמרתי: "בואו
אלי, ילדים! נעשה מעגל, נשחק". אבל שום ילד לא שלח לי יד. ... לא היתה שום
תועלת בזה שאנסה לשחק עם הילדים האלה. הם היו רעבים.
(לנה קיכלר-זילברמן, מאה ילדים שלי, 1961,
עמ' 147-146(
הילדים הועברו לראבקה וזאקופנה. באוגוסט 1945 הותקף הבית בראבקה
ממניעים אנטישמיים. בית הילדים במקום נסגר והילדים הוברחו לבית אותו ניהלה קיכלר
בזאקופנה. גם ממנו נאלצו בסופו של דבר להימלט.
יוסף פרבר, חייל יהודי שלחם בשורות הצבא האדום ושוחרר, היה מפקד
ההגנה העצמית היהודית בבית הילדים בזאקופנה. הוא סיפר על הנסיבות שאילצו אותם
לעזוב את המקום:
עמדנו יום
ולילה ושמרנו על חייהם של היתומים היהודים. הסכנה גברה מיום ליום. הפולנים זרקו
עלינו עלונים בהם איימו שיהרגו אותנו כמו שהרגו יהודים לא רחוק מזאקופנה בנובי
טארג (Nowy Targ). ... זה יהיה גם גורלכם, כתבו. היינו
חייבים לברוח משם.
בית הילדים
בזבז'ה, פולין
היתומים של ישעיהו דרוקר
ברוב המקרים הילדים
הניצולים בבתי הפולנים לא רצו להיפרד מהמשפחה הפולנית. היה דבר נדיר ביותר שאיזה
שהוא ילד הסכים ללכת. ... אפילו איפה שהיה יחס רע, לא הסכימו ללכת.
כך סיפר ישעיהו דרוקר, איש הרבנות הצבאית בצבא הפולני שאסף ילדים
יהודים מידי נוצרים והביאם לבית הילדים בזבז'ה. היה זה "מפעל פדיון
ילדים" של איש אחד. הילדים קראו לו "פאן [אדון] קפיטן".
בתום המלחמה חודשו החיים הציבוריים היהודים בפולין. הרב דוד כהנא,
הרב הצבאי הראשי בצבא הפולני, מונה על ידי הממשלה הפולנית, בנוסף על תפקידו בצבא,
לעמוד בראש "ועד הקהילות הדתיות". תפקידו של הוועד היה חידוש חיי הדת
בקרב שארית הפליטה בפולין. במסגרת זו נטל על עצמו ועד הקהילות את המשימה של פדיון
ילדים יהודים שנשארו בידי נוצרים. מאוחר יותר קמה בפולין "הקואורדינציה
הציונית לגאולת הילדים", שפעלה בנפרד מוועד הקהילות. הניסיונות להקים ארגון
מאוחד לא צלחו. את הטיפול בפדיון הילדים הפקיד הרב כהנא בידי ישעיהו דרוקר והמימון
הגיע דרך ועד הקהילות בעיקר מהג'וינט (AJJDC), ועד
ההצלה של רבני אמריקה והרב ד"ר שלמה שיינפלד מלונדון, ממנהיגי אגודת ישראל.
ישעיהו דרוקר נולד ב-1914 בעיירה יורדנוב שליד קרקוב. הוא התחנך
בבית ציוני של תנועת המזרחי והיה בוגר הסמינר הממלכתי למורי דת יהודים בוורשה.
בפרוץ המלחמה ברח מזרחה, נתפס ונאסר על ידי הסובייטים ונשלח למחנה סובייטי לעבודת
כפייה בקומי (Komi). ב-1943
התגייס לדיוויזיה הפולנית על שם קושצ'ושקו שלחמה לצד הצבא האדום והשתתף בקרב על
ברלין. דרוקר התבלט בתקופת שירותו כמי שארגן תפילות בימי חג, דאג לחגוג את הפסח
כהלכתו וניסה לשמור על הגחלת בקרב החיילים היהודים. מעשיו של דרוקר הגיעו לידיעת
הרב כהנא וכשעמד דרוקר להשתחרר מהשירות הצבאי המליץ עליו כהנא לתפקיד רב צבאי בצבא
הפולני בדרגת סרן, למרות שלא היתה לו הסמכה לרבנות, והציע שיעסוק בגאולת הילדים.
הידיעות על הימצאותם של ילדים יהודים אצל נוצרים הגיעו לוועד
הקהילות מניצולים שחזרו לערים ולעיירות מהם גורשו בחפשם אחר בני משפחה ומסרו עדות
על ילדים שנמסרו. ידיעות הגיעו מאנשים שחיפשו את הילדים וקיבלו על כך תשלום. מידע
הגיע גם מפולנים שהילדים היו אצלם וגם מקרובי משפחה של הילדים. "הידיעות
הגיעו ונערמו אחת לאחת, והגיעו לכמה מאות כתובות של ילדים", סיפר דרוקר.
דרוקר החל לנסוע ברחבי פולין לאתר את הילדים, לבוש מדי קצין פולני,
מה שהקל עליו את הקשר עם הפולנים. מהר מאוד הבין שצריך מקום בו ניתן יהיה לרכז את
הילדים. סיפר דרוקר:
להמשך
התיעוד באתר יד ושם (ילדותי האבודה : בתים לילדים ניצולי השואה )
בית הילדים
באקואי, צרפת
"ילדי בוכנוולד" בחסות האוז"ה
ב-11 באפריל 1945 שוחרר מחנה הריכוז בוכנוולד בידי הצבא האמריקני.
בעת השחרור היו במחנה כ-21,000 אסירים. 4,000 מהם היו יהודים, מהם כ-1,000 ילדים,
בהם ילדים בני ארבע. בין הכוחות המשחררים היו הרבנים הצבאיים האמריקנים רוברט
מרכוס והרשל שכטר, שהגיע למקום יום או יומיים אחר כך. סיפר הרב שכטר:
"הגעתי לבוכנוולד. את המראות שנגלו
לעיני והחרוטים עמוק במוחי ובלבי לא אשכח כל עוד אני חי. ... מראה הגיהינום שקרע
אותי מבפנים. ... שאלתי, האם יש ניצולים יהודים. ... ראיתי שורה ארוכה של צריפים.
נכנסתי לראשון. ... שם הם היו. שורות שורות של מדפי עץ מן הרצפה עד התקרה ועליהם
שקי קש מצחינים. הייתי המום. פגשתי פנים אל פנים את המציאות המרה של הטרגדיה
היהודית. הסתכלתי על האנשים וראיתי עיניים. ... הם היו רק עור ועצמות, מורעבים,
כחושים. הם הסתכלו בי בעיניים מפוחדות, נרדפות, משותקות. הם לא ידעו איפה הם ומה
קורה. ... באופן אימפולסיבי התחלתי לצעוק ביידיש: "שלום עליכם. יידן, איר
זענט פריי [יהודים, אתם חופשיים]! אני אמריקני, אני רב!" ... הם הביטו בי, לא
מאמינים למשמע אזניהם, ואני הבטתי בהם, לא מאמין למראה עיני. ... הלכתי מצריף
לצריף וחזרתי על הדברים. ... האנשים האלה היו בשר מבשרי. ... אם אבי לא היה עוזב
[את אירופה] בזמן, הייתי אני שם.
באחד מצריפי המחנה שנשא את המספר 66 מצאו
המשחררים כמה מאות ילדים יהודים מפולין, הונגריה, רומניה וצ'כוסלובקיה. כולם היו
בנים ששרדו כנגד כל הסיכויים בעזרתם של חברי המחתרת הבינלאומית בבוכנוולד, ביניהם
כמה יהודים. הילדים היו במצב גופני ונפשי נורא. הודעה נשלחה למשרדי האוז"ה (OSE) בז'נבה – מצאנו כאלף ילדים יהודים בבוכנוולד.
נא לדאוג לפינויים ללא דיחוי. אנשי האוז"ה - ארגון בריאות לסיוע לילדים
יהודים בצרפת (Œuvre de Secours aux Enfants) - ארגנו
את הוצאת הילדים שזכו לכינוי "ילדי בוכנוולד" והעברתם לצרפת, שווייץ
ואנגליה.
צבי-הירש פלד היה בן 17 בעת ששוחרר מבוכנוולד.
הוא היה בקבוצה שנסעה לצרפת. סיפר צבי:
להמשך
התיעוד באתר יד ושם (ילדותי האבודה : בתים
לילדים ניצולי השואה )
בית הילדים
בבלנקנזה, המבורג, גרמניה
הבית על גדות נהר האלבה
במהלך ינואר 1946 עברו כמאה בני-נוער בני 16-15
ממחנה העקורים ברגן-בלזן לאחוזה על גדות נהר האלבה בבלנקנזה, פרבר של המבורג. היתה
זו אחוזתה של משפחת ורבורג, משפחת בנקאים יהודים שהופקעה בשנות השלושים על ידי
השלטונות הנאציים. לאחר המלחמה נמסרה האחוזה לידי הג'וינט
(AJJDC) לרווחת ניצולי השואה. במקום הוקם בית ילדים ששימש
בין השנים 1948-1946 כמעון ותחנת מעבר עבור כ-300 ילדים ובני נוער ניצולי השואה
בדרכםעם ילדי הקבוצה הראשונה הגיעו מברגן-בלזן מדריכים, מטפלות ואנשי
בריגדה. חלקם היו מורים וחלקם נעשו מורים עקב הנסיבות. ביניהם היה אליהו בן-יהודה
(אריך שטיפל), ממקימי בית הילדים. בן-יהודה הגיע למחנה העקורים ברגן-בלזן באוקטובר
1945. סיפר בן-יהודה:
"באנו למחנה
ברגן-בלזן. הייתה שם התרגשות עצומה כי הם ראו צבא יהודי. הם התרגשו מהמדים שלנו.
... לאט לאט אנחנו פשטנו את המדים וקיבלנו מההנהלה של שארית הפליטה תעודות
מזויפות, שגם אנחנו כביכול משארית הפליטה. ... אנחנו לא אכלנו יותר בחדר האוכל של
הבריטים, אלא אנחנו אכלנו בחדרים. ... קיבלנו אוכל מאנשי שארית הפליטה וישנו
בצריפים שלהם [של הניצולים] כי לא רצינו שיתפסו אותנו. ... ראינו את תפקידנו בעיקר
לעבוד עם הנוער בבית הספר. היה שם בית ספר יסודי. ... מה שהיה חסר להם בעיקר בבית
הספר זה רוח של ארץ-ישראל, זה מה שאנחנו רצינו לתת בבית הספר, בזה ראינו את עיקר
התפקיד שלנו. ... אני ראיתי שבתוך ברגן-בלזן זו לא אווירה חינוכית בשביל נוער. ...
אני הייתי אחד מאלה שאמרו שצריך להוציא את הנוער כמה שיותר מהר. ... זה היה מקום
סגור. ... היה צריך רישיון כדי לצאת. ... לא רחוק מברגן-בלזן על יד המבורג היתה
חווה של יהודי עשיר. ... ואנחנו קיבלנו את המקום הזה. אז חלק מהנוער עבר מברגן-בלזן
לבלנקנזה. אני הייתי שם מנהל הפנימייה.
בבירה הפולנית השכירו דורסט ואמו חדר בדירה של אישה שהסכימה
להסתירם בה - זאת לאחר שסיפרו לה כי הם פולנים קתולים שמתחבאים בגלל שאבי
המשפחה הוא למעשה "קצין פולני" בצבא. הם ציינו בפניה כי
הם חוששים שהדבר יתגלה - ושיפגעו בהם עקב כך. "לא ידעו שאנחנו יהודים", מספר דורסט,
"זה גרם לנו להרבה מתח וחרדות החשש הזה שיגלו מי אנחנו באמת. אם המקומיים היו
מגלים יהודי ברחוב היו אומרים לו 'אנחנו יודעים שאתה יהודי. תשלם לנו כסף ולא
נסגיר אותך' - זו הייתה המציאות. היו לא מעטים ששילמו דמי כופר בתמורה לזה שלא
יגלו את זהותם".
שוטרים הגיעו לבית
מקרה
כזה בדיוק כמעט והוביל לחשיפתו של הילד אריה ואמו. בדירה בוורשה בה הסתתרו
התגורר אדם נוסף, יהודי שהתחזה אף הוא לפולני קתולי. "הוא הסתובב ברחוב ויום
אחד תפסו אותו פולנים ודרשו ממנו כסף", מספר דורסט. "הוא הגיע הביתה עם
הפולנים כדי לשלם להם ואז הם ראו אותי ואת אמא ושאלו מי אנחנו. הם לקחו את המסמכים
שלנו ואמרו שהכל מזויף ושהם לא מאמינים לנו, שהם מזמינים את המשטרה ושעוד יראו מה
יעשו איתנו".
"המשטרה
הגיעה לבית ונתקלה בכניסה בשומרת שהוצבה בפתחו", משחזר דורסט. "הם אמרו
לה ששמעו שיש בבניין אישה וילד שהם רוצים לדעת מי הם. היא העסיקה אותם, אני ואמא
עלינו מהר לקומה השלישית. היא אמרה שכשנשמע טריקת דלת, שנברח - וכך
היה. ירדנו מהר לחצר ומשם לרחוב והם לא תפסו אותנו. הצלחנו לברוח
מהבניין ולהסתתר".
דורסט
ואמו חיו בזהות בדויה עד לתום המלחמה, אז החלו לחפש את האב ופנו למשרדי הסוכנות
היהודית - שם הבינו כי הוא לא נפגע ונמצא בתל אביב. הודות לקשריו של האב כחייל
בצבא הבריטי הם הצליחו להשיג אישור לעלות לארץ ישראל. השניים הגיעו לארץ ב-1946
לאחר שהפליגו באונייה שיצאה מאיטליה והתאחדו עם אב המשפחה. עד לסיום המלחמה, דורסט
הצעיר ואמו כלל לא היו בטוחים שהוא חי.
ניתוח מאולתר
ב-1952
החל דורסט לימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים וסיים אותם ב-1959. הוא שירת
בצה"ל החל מ-1960 כרופא בגדוד 51 של חטיבת גולני. בפברואר 1961 ביצע ניתוח
שדה בחייל שנפצע באורח אנוש בתאונת דרכים באזור הגבול עם סוריה.
"היה
נראה לי שלחייל אחד יש בעיה קשה מאוד מבחינה נשימתית", הוא משחזר. "גם
עם הידע המוגבל שלי אז בכירורגיה חשבתי שהדרך היחידה לסייע לו זה לפתוח את בית
החזה מיידית. רק החובשים הגדודים והפלוגתיים היו איתי. היה לי ברור שצריך לעשות לו
חור בחזה כדי שיינצל".
דורסט,
שנקלע למקום ולא היה עם ציוד מתאים, ביצע ניקוז אוויר מחזהו של החייל תוך שימוש
באולר, פנס כיס וצינורית גומי ששימשה במקור לשאיבת בנזין. "הפעולה המאולתרת
הזו גרמה לכך שחייו ניצלו", הוא אומר. "אני לא בטוח שהיום הייתי
עושה את זה. השתמשתי במה שהיה לי והיה לנו מזל". דורסט המשיך את הטיפול עד
פינוי הפצועים תחת אש לבית חולים - ועל הפעולה האמיצה והנחושה הזו הוא זכה
בצל"ש אלוף ממפקד פיקוד הצפון.
מנתח ראשי ממשלה
המקרה
הזה רק חידד את רצונו של דורסט לעסוק בכירורגיה - וכך היה. ב-1972 הוא הקים
בירושלים את יחידת ההשתלות הראשונה בישראל. הוא ניהל את מחלקת כירורגיה ב' ועמד
בראש המערך הכירורגי בבית החולים הדסה עין כרם במשך 20 שנים, במהלכן הקים בבית
החולים את יחידת הטראומה.
בשנת
1999 עבר לנהל את המחלקה הכירורגית בבית החולים ביקור חולים ובשנים 1985 עד 1990
כיהן כיו"ר איגוד הכירורגים בישראל. במהלך השנים עברו תחת ידיו גם אישים
בכירים - בהם גם שניים שכיהנו כראשי ממשלה. "כל כירורג שמנתח צריך לקחת
בחשבון אחוז מסוים של סיכונים, אבל אתה יודע מראש שאתה עושה את כל
המאמצים לטפל בחולה בצורה הטובה ביותר. האנשים החשובים
שניתחתי אמנם חשובים, אבל כולנו חשובים כי כולנו בני אדם".
מקור 2 :
ילדות בצל השואה; זיכרונותיו של אריה דורסט מלבוב ומוורשה בימי
מלחמת העולם השנייה
הוצאת כרמל , 2019
היום, יום הולדתו של הנער היהודי ז'אק קליגמן ז"ל אשר נולד ב22 למרץ 1930 בפריז . הנער בן ה12 נרצח בתאי הגזים בשנת 1942 לאחר שנל...
