הצלתו של נשיא בית המשפט העליון לעתיד

 

לאה בריק ובנה בן השמונה, אהרון, היו בין האנשים שזכו למחסה ממשפחת ראקוויציוס. הם הצליחו לשרוד מספר הוצאות להורג המוניות, ביניהן אקציית הילדים שהתבצעה במרץ 1944, שבמהלכה נחטפו 2,000 ילדים וזקנים מבתיהם ונרצחו בזמן שהוריהם היו בעבודה. לאה בריק ובנה ברחו מגטו קובנה במאי 1944 ומצאו מקלט אצל משפחת ראקוויציוס. אך באוגוסט 1944, לאחר שנערך חיפוש בביתו ואף התגלה במקום סידור תפילה יהודי, החליט ראקוויציוס כי עליו למצוא מקום מסתור חלופי עבור המסתתרים. הוא פנה לחבריו יונאס ואונה מוצוראיטיס, זוג איכרים עני שחי בכפר לנקסאי (Lenkčiai) במחוז יורברקאס (Jurbarkas) יחד עם ארבעת ילדיהם: מפודייה, אלפונסאס, זוזנה  וינונאס.

משפחת מוצוראיטיס ריחמה על לאה בריק ועל בנה אהרון והסכימה לקבלם לביתם. הם הקימו שתי מחפורות תת קרקעיות עבורם - האחת בתוך הבית והשניה בחצר. בשעה שאורחים ביקרו את המשפחה או שנערכו חיפושים אחר היהודים בבית, היו לאה ואהרון מסתתרים במחפורות. הם נשארו בבית משפחת מוצוראיטיס עד לשחרור הכפר על ידי הצבא האדום. לאחר השחרור, חזרו לאה ואהרון בריק לקובנה והתאחדו מחדש עם הבעל והאב, צבי בריק. ב-1947 עלתה המשפחה לארץ ישראל ושינתה את שמה לברק. אהרון ברק היה לפרופסור למשפטים, כיהן כיועץ המשפטי לממשלה בשנים 1975-1978, מונה לשופט עליון בשנת 1978 והיה לנשיא בית המשפט העליון בשנים 1995-2006.

לסיפור החיים המלא באתר יד ושם

 

החיפוש אחר אסתר

 

בצילום למעלה : ניצולים מקהילת איביה, 1945. אסתר, בכובע לבן, במרכז

בשנת 1994, פנתה קבוצה של יהודים, תושבי איבייה (IWJE) לשעבר, ליד ושם בבקשה לכבד משפחת מצילים. 

איבייה נמצאת בחבל נובוגרודק, מקודם פולין, כיום בלארוס. שנים מעטות קודם, הקימו אנשי הארגון אנדרטה באתר של קברי האחים של יהודי איבייה ומדי שנה, ביום השנה להשמדת הקהילה, חזרו לאיבייה כדי להנציח את משפחותיהם וחבריהם שנרצחו.

בפנייתם ספרו ליד ושם שאישה מקומית מבוגרת, ינינה פוזניאק, נוהגת להופיע בטקסי האזכרה השנתיים שלהם ושואלת אם יש מישהו שהכיר את אסתר, הילדה היהודייה הקטנה שהוסתרה אצל משפחתה בזמן הכיבוש הגרמני. ארגון יהודי איבייה פנה אל חבריו בשאלה אם מישהו מהם מכיר ניצולה מקהילתם בשם זה, שהייתה ילדה קטנה בתקופת השואה. האפשרויות היו מצומצמות; רק מעטים מתוך הקהילה, שמנתה כאלפיים יהודים בטרם המלחמה, שרדו את השואה בסיומה. לבסוף מישהו נזכר שאכן הייתה אסתר, שהיגרה לארצות הברית. על פי בקשת ארגון איבייה, כתבו מיד ושם לאישה, אך היא הייתה צעירה מדי, ולא יכלה לזכור כיצד שרדה. בהעדר עדות או תיעוד כלשהו אודות הצלתה של הילדה ששמה אסתר ואשר ניצלה על ידי משפחתה של ינינה, התיק נסגר.

שלוש עשרה שנה מאוחר יותר, הגיעה פנייה חדשה ליד ושם. אסתר רמיאל, במקור מ Trabyׁ(טראבי) שחיה כעת בקיבוץ בצפון הארץ, כתבה ליד ושם ומסרה מידע על הצלתה. לאחר שנים רבות הצליחה סוף סוף, כך כתבה, למצוא את מציליה – משפחת פוזניאק מאיבייה. כעת התברר גם מדוע ארגון איבייה לא מצא את אסתר קודם. הם חפשו מישהי מקהילתם, לא מטראבי, עיר אחרת באותו מחוז.

תאריך לידתה של אסתר רמיאל, לבית לוין, אינו ידוע, משום שאיש ממשפחתה הקרובה לא שרד. מניחים שהיא נולדה בערך בשנת 1938 או 1939. אביה נפטר בשנת 1940 וכאשר הגרמנים החלו לרצוח את היהודים בטראבי, הצליחה אמה להבריח אותה מן הגטו לגיס שלה באיבייה, מקום שנראה באותו זמן פחות מסוכן. הגיס מסר את אחייניתו לחבר, סטניסלב פוזניאק, שגר בכפר קטן סמוך לאיבייה.למשפחה הפולנית-קתולית היו תשעה ילדים משלה. הגדולה הייתה ינינה, ילידת  1927והצעיר היה תינוק, יליד 1942. אסתר נשארה עם המשפחה עד לשחרור בשנת 1944. מראה היה שונה משל שאר בני המשפחה והיה ברור שהיא אינה בתם. הדבר סיכן את המשפחה עד מאוד. ואכן השכנים הלשינו על כך לגרמנים. אלה ערכו חיפושים אחדים אך מעולם לא מצאו את הילדה. ינינה הופקדה כאחראית על אסתר ולוותה אותה לכל מקום. כאשר התקרבו זרים אל הבית, הייתה ינינה לוקחת את אסתר ליער הקרוב או מחביאה אותה בדיר.

לאחר השחרור חזרו לעיר אנשים בודדים, שרידיה של הקהילה היהודית של איבייה, כדי לחפש ניצולים. כאשר פוזניאק שמע על בואם, הביא אליהם את אסתר. צילום ישן וקרוע מראה את הניצולים נאספים ליד קבר האחים, כשאסתר במרכז. אחת המשפחות,שמוקלר, שהכירה את אסתר ומשפחתה לפני המלחמה, לקחה עמה את הילדה הקטנה במסעה מערבה. ברגע שהגיעו לגרמניה, שהו יחד עם פליטים רבים אחרים במחנה עקורים, שם המתינו להגירה לארצות הברית. מסיבה כלשהי לא לקחו את אסתר אתם כאשר הגיע תורם להגר. במקום זאת, צורפה הילדה לקבוצת ילדים יהודים ובשנת 1946 עלתה אתם לארץ ישראל. בהיותה ללא משפחה, שהתה בשנים הראשונות בפנימיות, אחר כך למדה בסמינר למורים, התחתנה והצטרפה לקיבוץ. אסתר השקיעה את עצמה בבניית חיים חדשים ובהקמת משפחה. כמו ניצולים רבים אחרים, ניסתה שלא להביט לאחור ולהתמקד בהווה ובעתיד. היו לה זיכרונות עמומים מן המשפחה שהסתירה אותה בשואה ומן הילדה שהשגיחה עליה. השם שנחקק בזיכרונה היה Kuliak (קוליאק), לא פוזניאק.

לאחר ששימשה כמורה בבית הספר שנים רבות, התמחתה אסתר בהוראת עברית לעולים חדשים, ביניהם צעירים מברית המועצות לשעבר. במסגרת עבודתה המקצועית נשלחה לאוקראינה, כדי לקחת חלק בהכנת אנשים לקראת עלייה לישראל. כאשר הייתה שם החליטה לחצות את הגבול לבלארוס ולנסות לבקר במחוזות ילדותה. כל מה שמצאה היו רק קברי אחים. דרכיהן, שלה ושל ינינה, לא נפגשו.

הייתה זו פגישה מקרית עם אישה מארגון איבייה, שיצרה את הקשר. כאשר שמעה את סיפורה של אסתר, לקחה האישה את התצלום שליד קבר האחים מ-1945, בנסיעתה למפגש השנתי באיבייה.  כמו מידי שנה, ינינה הייתה שם. כאשר ראתה את התמונה הצביעה מיד על אסתר. בחודש יולי שלאחר מכן נסעה אסתר רמיאל לאיבייה עם משפחתה. למרות שחלפו יותר משישים שנה, זיהתה ינינה מיד את אסתר בין אנשי הקבוצה שירדו מן האוטובוס..

ללא שפה משותפת, נאלצו השתיים להיעזר במתרגם. למרות מחסום השפה, הקשר היה מיידי. לאסתר היו זיכרונות מעורפלים מבית פוזניאק ומחייה שם, שאותם יכלה ינינה, המבוגרת ממנה, להשלים כעת. כך יכלה אסתר לשחזר את השנים האבודות של ילדותה.

כאשר חזרה, הגישה בקשה להענקת התואר של חסיד אומות העולם. התיק, שנסגר בשנת 1994, נפתח מחדש ב-2008. סטניסלב ותסיליה פוזניאק ובתם ינינה הוכרו כחסידי אומות העולם.

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 

שלושה ילדים יהודים ( ואחד מתל אביב ) במנזר הסטודיטי בשואה

 

אונייב (Uniow) הוא כפר קטן במחוז טרנופול, כיום באוקראינה. בזמן המלחמה הוסתרו יהודים בבית הספר של הכפר ובמנזר בכפר. קלרה ספרן, בנה הצעיר רונלד, אחיה שמואל רוזן ואשתו ג'וזפינה הוסתרו אצל משפחת דיוק (Dyuk) בבית הספר. בגלל הצורך לשמור על סודיות ועל מידור, הם כנראה לא היו ידעו שלא רחוק ממקום המסתור הקטן והאפל שלהם, במנזר הסמוך, הסתתרו שלושה יהודים נוספים.

בית היתומים שכן במנזר 'עלייתה השמימה של מריה הבתולה' באונייב, אשר השתייך למסדר הסטודיטי, בראשותו של הארכימנדריט קלמנט שפטיצקי(Arhcimandrite Klement Sheptytskyi) אשר לימים הוכר כחסיד אומות העולם. שלושת הילדים היהודים הובאו לאונייב והושארו תחת השגחתו של ראש בית היתומים הירומונק (כינוי בכנסיות המזרחיות לכומר שהוא גם נזיר) דניל טימצ'ינה (Daniil Tymchyna). טימצ'ינה ידע כי שלושת הילדים הם יהודים והסביר להם לפרטי פרטים כיצד עליהם להסתיר את זהותם היהודית. הם הוזהרו שלא להתקלח עם שאר הילדים האוקראינים וקיבלו שמות אוקראינים. הילדים גם הוטבלו לנצרות, אך היורומונק הסביר להם שמדובר בטקס רשמי בלבד שנועד להגן עליהם.

הצבא האדום שחרר את האזור ב-1944 והשטח עבר לריבונות סובייטית. כעבור זמן קצר, סטלין נתן הוראה לאסור את כל המנהיגות האוקראינית-קתולית במערב אוקראינה. ב-1947 ירומונק דניל נעצר ונידון לעשר שנות עבודות כפייה בסיביר. הוא נפטר בשנת 1972.

שלושת הילדים שניצלו על ידי ירומונק דניל במנזר שבכפר האוקראיני הקטן מייצגים שלושה סיפורי חיים, שונים מאוד זה מזה. הם נולדו במקומות מרוחקים זה מזה אך הגורל הפגיש ביניהם באונייב. אחרי המלחמה הם הלכו איש-איש לדרכו ובנו מחדש את חייהם בשלוש ארצות בשלוש יבשות שונות – ישראל, ארצות הברית ופולין.

עודד אמרנט נולד בתל אביב ב-1935. מספר שנים קודם לכן הוריו עלו לארץ ישראל מפולין. כשעודד היה בן 4, אמו נסעה לבקר את הוריה בפולין ולקחה איתה את עודד הקטן על מנת שיכיר את משפחתה. האם, שלא העלתה על דעתה שהמלחמה תפריד ביניהם בקרוב, חזרה לתל אביב לבדה והשאירה את בנה אצל הוריה שהיו אמורים להצטרף אליה תוך זמן קצר בארץ ישראל. כשהמלחמה החלה, הסב והסבתא לקחו איתם את עודד וברחו ללבוב. ניסיונותיהם לנסוע לארץ ישראל עלו בתוהו וב-1941 העיר נכבשה על ידי הגרמנים. כדי להצילו הביא אותו דודו של אמרנט אל המנזר באונייב וחייו אמנם ניצלו. יתר המשפחה נספתה בשואה. לאחר המלחמה עודד הושב למשפחתו בתל אביב.

אדם דניאל רוטפלד נולד בפשמישלאני (Przemyslany) בפולין בשנת 1938. אחד הנזירים הביא אותו לבית היתומים במנזר הסטודיטי באונייב. הוא קיבל את השם הבדוי דנילו צ'רווינסקי (Danylo   Charevynsky) והוסתר במנזר במשך כל תקופת הכיבוש הגרמני. מכל משפחתו, רק אחותו אליסיה שרדה את השואה. לאחר המלחמה, רוטפלד נשאר בפולין ועסק במחקר. בין השנים 1991 ו–2002 הוא שימש כמנהל מכון שטוקהולם לשלום ובשנת 2005 מונה לתפקיד שר החוץ של פולין.

לאון חמיידס (Chameides) נולד בקטוביץ', פולין, בשנת 1935. כאשר הגרמנים פלשו לפולין, משפחתו נמלטה מזרחה לאזור לבוב. בשנת 1942, שנה לאחר כיבוש לבוב על ידי הגרמנים, השאיר אותו אביו בכנסיית יור הקדוש (Holy Jur Church) מתוך תקווה להציל כך את חייו. תחילה הנזירים לקחו אותו לבית יתומים בבזוצ'וביץ (Brzuchowice) ומשם לאונייב, שם הוסתר עד לנסיגת הגרמנים. עם שחרור האזור ב-1944 על ידי הצבא האדום, הוא נלקח על ידי ניצול שואה אחר חזרה לפולין.

ב-1945, סבו וסבתו מצד אמו ודודו שהצליחו לברוח לאנגליה טרם המלחמה, הצליחו לארגן ללאון ולאישה שטיפלה בו להצטרף אליהם באנגליה. ארבע שנים לאחר מכן הם קיבלו ויזה והיגרו לאמריקה ביוני 1949.

ב-31 בדצמבר 2008, הירומונק דניל טימצ'ינה הוכר בתור חסיד אומות העולם.

קישורים

§        הניסיון הכושל להשיב את אמרנט להוריו

 מקור וקרדיט : אתר יד ושם

 

דוניה רוזן - ילדת היער בתקופת השואה

 

סיפורן של אולנה הוריהורישין (Olena Hryhoryshyn) ושל דוניה רוזן הוא סיפור החורבן והרצח – סיפור של ילדה בת 12, שכל משפחתה נרצחה, ששורדת ביער כחיה נרדפת – אך זהו גם סיפור של התגלמות האנושיות.  

דוניה רוזן נולדה בקוסוב בשנת 1930. כשהייתה בת שנתיים מתה אמה. אביה נישא בשנית והעתיק את מקום מגוריו לקולומיאה. דוניה נשלחה לחיות עם סבה וסבתה, הורי אמה, שהיו בעלי פונדק בכפר ששורי (Szeszory), במחוז קוסוב. שם גדלה בחיק הטבע – ילדה בודדה שאהבה לשוטט ביער. כפי שהתברר בהמשך, הקשר לטבע והאהבה ליער היו משמעותיים להשרדותה, ואולי אפילו הצילו את חייה. 

עם הכיבוש הגרמני, נאלצה המשפחה לעזוב את הכפר לאחר ששכנים התנפלו על ביתם ובזזו אותו. הם עברו לגור בבית הדוד בקוסוב. באקציה של 16-17 לאוקטובר 1941, בה נרצחו כ–2,200 יהודים, הצליחו דוניה וסבתה לברוח מן הבית לפני שהרוצחים הגיעו. דוניה התדפקה על דלתות השכנים. שכנה אחת סירבה לפתוח את הדלת, אך אחרת נתנה להן מסתור. כשהן במקום המחבוא שמעו את הסבא מתחנן על חייו לפני שנרצח. שנה אחר כך, ב-28 לספטמבר 1942 נערכה שוב אקציה. כל בני משפחתה נרצחו, ודוניה בת ה 12 נותרה לבדה. בתושיה מופלאה הצליחה להימלט מקוסוב והחלה נודדת בין הכפרים בסביבה כשהיא מוצאת מפעם לפעם מחסה אצל איכרים. אחת ממטיבותיה ביקשה להעביר אותה לסטפן הריהורישין שהתגורר עם אחותו אולינה בבקתה בקצה היער בכפר מיקיטיניץ. האח הסכים לאחר יד והטיל את האחריות על אחותו אולינה. מאותו רגע, משך שנה וחצי עד לשחרור האיזור קשרה אולינה את גורלה בגורלה של דוניה. היא לקחה עליה חסות בלי להתחשב בסכנות ובעוינות של הסביבה. האישה הפשוטה קשת היום, שהייתה אז בת למעלה משישים שנה, גוננה וסוככה על הילדה, עברה עמה תהפוכות רבות, ובדרכה הפשוטה הרעיפה עליה אהבה וחום.

זמן קצר לאחר הגעתה של דוניה, שינה אחיה של אולינה את דעתו והחליט לגרש את הילדה מביתו. אולינה, שלא רצתה להיפרד מבת חסותה, עזבה יחד עמה. שוב החל פרק נדודים מכפר לכפר. הזקנה חיפשה עבודה על מנת לקיים את שתיהן, אולם הקור החורפי העז היקשה על יכולתן לשרוד, ואולינה החליטה לחזור לביתה ולהסתיר את קיומה של דוניה מאחיה. אולינה הסתירה את הילדה בבית, והייתה יוצאת לעבודה. בשובה הייתה מביאה לדוניה אוכל, ולפעמים גם עיתון ישן או ספר קרוע שמצאה.

השתיים חיו בצל סכנה מתמדת מפני הגרמנים או מלשינים ומשתפי פעולה מקומיים. פעם אף הגיע שוטר לבית, ואולינה ודוניה הוכו באכזריות ונגררו לאורך רחוב הכפר. באורח נס הצליחו להימלט. שוב ברחו ליער, שם בנתה אולינה מקום מסתור לדוניה. הילדה התחבאה ביער, וכל ערב באה אולינה לבקרה והביאה לה מזון. כאשר גברה הסכנה, לקחה אותה אולינה למקום מרוחק יותר בהרים.

החזית התקרבה, אולם בתוהו ובוהו שהשתרר גברה גם הסכנה. שוב נתפסה דוניה. הפעם הצליחה לברוח ולחצות את הנהר פרוט לגדה השנייה שכבר שוחררה בידי הצבא האדום. את אולינה הוריהורישין לא ראתה עוד לעולם.

בשנת 1948 עלתה דוניה לישראל. ב-1956 החלה לעבוד ביד ושם, תחילה בפנקס הקהילות, ואחר כך ועד לפרישתה מיד ושם, כמנהלת המחלקה לחסידי אומות העולם.

דוניה רוזן לא הקימה משפחה. את ספר זיכרונותיה, ידידי, היער, שיצא בהוצאת יד ושם, הקדישה למצילה שלה. בספר מצויות שתי הקדשות: "ספר זה מוקדש לאולינה ולכל האולינות האלמוניות שסיכנו חייהן להצלת ילדי ישראל". ובעמוד הבא: "לאולינה – אולינה היקרה, הלא נשכחת, אילו הייתי פסלת הייתי יוצרת אנדרטה שלך, הייתי מנציחה את דמותך הנאצלת – דמות אם המוכנה לסבול ייסורים אכזריים ביותר למען ילדיה, המוכנה להקריב גם את חייה בכל עת ובכל שעה. כי אם היית את לי – אם שבשחר ילדותי אבדה לי. לדאבוני איני לא פסלת ולא משוררת, אין ידי משגת להביא לך אלא שי צנוע זה – זיכרונות אלה שנכתבו מתוך צורך נפשי ולבבי עמוק. קבלי אותם, אולינה היקרה, כביטוי לאהבתי הגדולה אליך, ביטוי לרחשי תודתי והוקרתי. אולינה היקרה והאהובה – לא אשכחך לנצח."

בשנת 1955 מילאה דוניה רוזן 17 דפי עד לבני משפחתה שנספו: ביניהם אביה, אברהם רוזן, סבה וסבתה, רפאל ופייגה פייגר, דודים ובני דודים. ב-15 ליוני 1965 החליטה הועדה לחסידי אומות העולם להכיר באולינה הוריהורישין כחסידת אומות העולם. בהר הזיכרון ניטע לכבודה עץ.

בספרה האוטוביוגרפי, "ידידי היער" כתבה:

"רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד לשמים, ציון שיראה אותו העולם כולו. פסל – לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים."

קישורים

§        מתוך ספרה של דוניה רוזן, "ידידי, היער"

 

מקור וקרדיט : אתר יד ושם

לודז', פולין. ילדה יהודייה קטנה שגורשה להשמדה במסגרת גירוש הילדים "שפרה", 1942.

 

 

הגירושים הראשונים מגטו לודז' היו למחנות עבודה באזור פוזנן. אלה החלו בדצמבר 1940 ונמשכו עד יוני 1942. הגירוש למחנות המוות החל בדצמבר 1941 עם שילוח הצוענים לחלמנו. לאחר מכן הגיע זרם קבוע של שילוחים יהודים מינואר עד מאי 1942, שבהם נלקחו 55,000 לחלמנו.

  לאחר הפסקה של ארבעה חודשים, התחדשו הגירושים ב-1 בספטמבר עם פינוי בית החולים של הגטו. לאחר מכן באה אקציית שפרה  שמונה ימים בספטמבר נגד אנשים חולים וקשישים וילדים מתחת לגיל עשר. באקציה זו נרצחו 572 יהודים ו-15,000 גורשו להריגה  לחלמנו.

 לא היו גירושים נוספים מלודז' למחנות המוות במשך השנה וחצי הבאות. באביב 1944 הפעילו הנאצים מחדש את מרכז ההרג הרדום בחלמנו לקראת חיסול הגטו. מ-23 ביוני עד 15 ביולי 1944 גורשו לחלמנו 7,000 יהודים. לאחר מכן נותבו כל רכבות הגירוש לאושוויץ.

מקור  יד ושם (ig)

ראו גם :

מעדותה של דבורה ברגר, בת 12 בתקופת השואה , על ה"שפרה" (Sperre) בגטו לודז'

ילדותו של האלוף אלברט מנדלר ז"ל באוסטריה הנאצית

 

“ברכב משוריין, במקום סגור, לא צמוד לקרקע, בתנועה מתמדת, בכוח אש וביחידות, במעבר המתלה, נפל אחד האלופים הגדולים של עמנו”…שמעון פרס ז”ל, שר הביטחון 1974.

קורות חייו מתוך האתר שהקימה המשפחה לזכרו של אחד מגדולי המפקדים בצה"ל

נהרג במלחמת יום הכיפורים

אלברט מנדלר, נולד בשנת 1929 בעיר לינץ (Linz) שלמרגלות האלפים האוסטריים. אביו יצחק יוצא קרקוב- פולין, עבד כסוכן-נוסע של מפעל מקומי. אימו פרידה, יוצאת קלוז' (Cluj) בעבר חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית וכיום חלק מרומניה, היתה עקרת בית. הוריו היו חדשים בעיר לינץ, שבה היתה קהילה יהודית קטנה ומגובשת נוכח האנטישמיות ההולכת וגואה בקרב הציבור הלא יהודי. לאלברט היה אח בכור: יחזקאל שהיה גדול ממנו בשלוש שנים, ונפטר בשנת 2019.
האב שהיה עסוק רוב הזמן בנסיעות עבודה נכח מעט מאד בחייו של אלברט. על אף עבודתו הקשה הכנסותיו הספיקו לניהול משק בית צנוע מאוד. "מעולם לא גדלנו על שמנת", אמר אחיו הבכור. בשנת 1934 כשאלברט היה בן 5 נפטר אביו מהתקף לב והותיר משפחה ללא מקור פרנסה. הקהילה היהודית בעיר הציעה תרומה חודשית בעבור המשפחה אך אימו פרידה סירבה לכך בתוקף, ובמקום זאת, ביקשה עבודה קבועה באחד המפעלים בבעלות יהודית. היא מצאה תעסוקה במפעל לייצור ליקרים ומאותה עת עמלה על מנת לפרנס את המשפחה בנוסף להיותה עקרת בית. פרידה הצליחה להחדיר בילדיה את החשיבות בלכידותם כמשפחה, שני בניה עזרו במטלות הבית ובמקביל שקדו על לימודיהם.

בשנת 1938, כשאלברט היה בן 9, כבש היטלר את אוסטריה. תושבי לינץ הקתולים קיבלו את החיילים הנאצים בתרועות והעיר התמלאה צלבי קרס. עולמו של אלברט הקטן נהפך עליו באחת. כמו שאר הילדים היהודים, הוא גורש מבית הספר וחבריו הקרובים החלו להתנכל לו. הוא נשאר בודד בעת שבני עירו מתאכזרים יותר ויותר לתושביה היהודים.

אזרחותם של יהודי הממלכה האוסטרו-הונגרית נשללה מכל מי שלא השתייך למשפחה שגרה בה דורות רבים קודם לכן. משפחת מנדלר נדרשה להתפנות לפולין או לרומניה, ארצות המוצא של ההורים, אך אף אחת מהן לא הסכימה לקבלם. זמן מה לאחר מכן דפקו על דלת המשפחה שוטרים שלקחו את המשפחה למטה הגסטפו בעיר, שם נחרץ דינם להיות מגורשים מן המדינה. יהודי העיר, ששמעו על מעצרם וליבם יצא אל האלמנה וילדיה הקטנים, הצליחו להפעיל קשרים ולדחות את ביצוע ההחלטה.

האח הבכור, יחזקאל, שהיה חבר בתנועה הציונית "בלאו-וייס" (Blau Weiss, גרמנית: כחול- לבן), ניסה לעלות לארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער" טרם מלאו לו 14, גיל המינימום לעליה. באוקטובר 38' הוא מצליח בכך בזכות עצימת עין מצד הפקידים של "עליית הנוער" ולנוכח הדחיפות לעזור למשפחה.

לקראת יום הולדתו החמישים של הפיהרר הוחלט בלינץ להעניק לו כמתנה ״עיר נקיה מיהודים״. מנהל המפעל של פרידה, מר שפיץ, ייעץ לה בתוקף לעזוב את לינץ ולעבור לוינה, שם, קיווה, יהיה קל יותר לחמוק מעיני הגסטפו. לאחר מסע מורכב הצליחה פרידה למצוא מחסה לאלברט ולה בבית משפחה יהודית אמידה, אותה הכירה דרך מכרים משותפים מלינץ. בעקבות ריבוי היהודים שמצאו מקלט באותו הבית האם נדרשה לישון על מיטה מתקפלת במסדרון ואלברט עצמו ישן על שמיכה שנפרסה באמבטיה, ונדרש להשכים משום כך, לפני כל שאר דיירי הבית.

פרידה התעקשה שלא לקבל את העזרה מבלי שתוכל לתרום בחזרה ולקחה על עצמה את מלאכת הבישול לטובת כל הדיירים. מדי כמה ימים הייתה הולכת למשרדי הקהילה היהודית לבדוק האם יש ספינה עליה איתה יוכלו להעפיל לארץ ישראל, אך נענתה בשלילה. אלברט העביר את רוב הימים ספון בבית הרחב. כשניתן היה, הלך לבית הספר שפתח הארגון היהודי "היאס" (HIAS – Hebrew Immigration Aid Society – חברה לסיוע למהגרים עבריים). לעיתים, למרות דאגת אימו שוטט לבדו ברחובות. כך עברו על אלברט ופרידה שמונה חודשים באותו בית בעוד הגסטפו הולך וסוגר על כל אותם יהודים שאזרחותם נשללה מהם.

לקראת סוף שנת 1938 הגיעה הבשורה לה פרידה ואלברט חיכו – נמצא להם מקום בספינה "סאטורנוס" שאמורה להפליג מוינה לרומניה ומשם לחבור לספינה אחרת שתעלה אותם ארצה. אך כשהספינה יצאה לעבר יעדה, מארגני העליה טרם מצאו ספינה ברומניה שתעלה אותם לארץ ישראל. ההפלגה לעבר רומניה התקיימה בצל חשש רב נוכח איומיו של הקפטן הנאצי של ספינת "סאטורנוס" שלא יחכה ברומניה אפילו יום אחד להגעת הספינה הנוספת. במזל רב, ממש ברגע האחרון הצליחו מארגני המשט להגיע להסכם עם ספינת "סקריה" שתעלה את יהודי "סאטורנוס" יחד עם יהודים רבים מכמה ספינות אחרות.

לאחר כמעט חודשיים של המתנה בנמל ברומניה,, אוניית "סקריה" יצאה לדרך.939. המסע על סיפונה לא היה פשוט. רחוק מכך – ספינה זו היתה אוניית פחם טורקית ישנה שלא היתה מיועדת להובלת נוסעים והייתה מלוכלכת משאריות פחם וללא שום דרגשי שינה, בתי שימוש או מטבחים. מחלת הדיזנטריה התפשטה בקרב הנוסעים וגם אלברט חלה בה. למרות שהיו אלה חודשי חורף קרים ביותר, כשנשאל אלברט בראיון לאחר מלחמת ששת הימים על ההפלגה, היא נשמעה בפיו כמו הרפתקת נעורים: "היינו צעירי הנוסעים, ולכן – חביבי המלחים…לא חשתי בקשיים שהמבוגרים יותר סבלו מהם. זו היתה חוויה עצומה".

המסע בים לארץ ישראל ארך שבועיים וכשהגיעה הספינה היא הופנתה על ידי הבריטים למפרץ חיפה. ה"סקריה" היתה אוניית ההעפלה האחרונה מאירופה הנאצית שהצליחה לעגון בארץ ישראל. מרבית מאלפיים ושלוש מאות מעפילי הספינה, כולל פרידה ואלברט, הועברו למחנה עתלית. רוב הגברים הוחזקו שם כחצי שנה, נשים וטף שוחררו מוקדם יותר. אלברט ואימו שוחררו לאחר שבועיים. בתום המסע המפרך ותקופה ארוכה של חוסר ודאות ופחד, הם הגיעו לארץ ישראל.

 התבגרות בארץ ישראל

לאחר שחרורם מהמעצר, התאחדו אלברט ואימו עם אחיו הגדול, יחזקאל, בקריית מוצקין שם למד והתגורר. פרידה איתרה את מר שפיץ, מנהל המפעל בו עבדה בלינץ והתקבלה לעבודה במפעל חדש שפתח מאז הגיע ארצה. היא מצאה לה ולאלברט חדר בדירה אותה חלקו עם שתי משפחות נוספות, ושהייתה ממוקמת ביישוב "נחלת גנים" (כיום שכונה ברמת-גן).

אלברט, כעולה חדש, נאלץ להתרגל לחיים חדשים ושונים לחלוטין. הוא ידע עברית מועטה מאוד, מראות הרחובות האפורים וריח הפרדסים היו זרים לו. את יומו הראשון ללימודים כמעט והחמיץ:בבוקר אימו הגישה לו את ארוחת הבוקר ואמרה: "כשתסיים, שטוף את הספל ומהר לבית-הספר. זה הבניין שעל הגבעה". אלברט שהיה רגיל לבניינים גדולים יותר מאלו שהיו קיימים בארץ באותה תקופה התבלבל והגיע אל בריכת המים. בית הספר האמיתי, אותו מצא לאחר חיפושים, היה קטן בהרבה וכלל רק שלושה – ארבעה חדרים.

באותו יום הצטרף אלברט אל חדר ששימש את כיתות ה' ו-ו' שלמדו בצוותא. המורה יוסף קוריצקי, שהיה דמות חינוכית חשובה עבור אלברט סיפר על אותו היום: "יום אחד הודיע לי המנהל שבא תלמיד חדש מאוסטריה…חשבתי: ילד בלי שפה ועוד 'יקה' – איך יסתגל לחבורת הצברים? עודני דואג וחושב איך להקל על התלמיד החדש והנה עומד לפני נער לבוש 'אירופי' (מכנסי 'שלושה-רבעים' ושתי כתפיות חוברות להם – ניגוד חריף מאוד ללבוש הצברים) ושומע קול נעים ורך אומר: 'שלום, המורה'. אני מסתכל בו – חיוך ביישני ותמים שפוך על פניו, עיניים כחולות וחמות, בלונדיני. משום מה, הציפני איזה רגש טוב וחם…הנער הזה יהיה לברכה".

על אף הפער הגדול בין אלברט ל'צברים" האחרים בני כיתתו הוא נקלט בהצלחה. כדי לעזור לאלברט להתאקלם בבית הספר הכיר לו יוסף את רות וגרשון רוטשילד, אחים דוברי גרמנית, והם הפכו לחבריו הקרובים. אותו מורה העניק לאלברט את שמו העברי – "אברהם", אך קרוביו המשיכו לקרוא לו אלברט.

אלברט סיים את לימודיו בהצטיינות ב"בית הספר לילדי עובדים" בנחלת גנים, אחריהם המשיך ללימודים מקצועיים בבית הספר "מקס פיין" שבתל אביב במגמת חשמל. בגיל 16 חל בחייו שינוי משמעותי נוסף כאשר אמו פרידה פגשה אלמן בשם סימון שטרמר והשניים נישאו, (רק לאחר שהתייעצה עם שני בניה ווידאה שהעניין מוסכם עליהם.)

במקביל ללימודיו, אלברט רצה להצטרף ל"הגנה", אך לנערים ממושבי שוליים כמו נחלת גנים היה קשה להגיע לארגון. המצב השתנה בשנת 1946, בהיותו בן 17, אז משאלתו של אלברט התגשמה והוא הוזמן להצטרף. טקס החיול התקיים בשעת לילה בחורשת האקליפטוסים. המורה אברהם אלדמע (1963-1884) דיקלם את שבועת האמונים ל"הגנה" ואלברט יחד עם שאר המתגייסים חזר אחריו בהתרגשות: "הנני נשבע לשמור אמונים כל ימי חיי לארגון ההגנה…"

זמן קצר לאחר גיוסו נבחר אלברט להישלח לקורס מפקדי כיתות של הגדנ"ע (גדודי נוער). מדריכו יואב כהן (1926- ) הפך בהמשך לחברו הטוב ואף אחראי להיכרותו עם שולה, מי שתיהיה אשתו לעתיד. הנער הביישן הפך למפקד שדרש מעצמו ומחייליו משמעת ברזל. תיאר את השינוי חברו מיקי כהן, שאף גייס אותו ל"הגנה": "אלברט התאים את עצמו מהר מאוד למסגרתו החדשה ולתדמיתו החדשה: כל ההקפדה הזו על גינונים, על סודיות. כמו עניין הסיסמה למשל, בלי סיסמה לא נכנסים…חשדנו שיש מצידו כלפינו איזה ניכור מלאכותי".

להמשך סיפור החיים וגבורתו במלחמות ישראל

https://tinyurl.com/3cn3drt9

"אסור היה לנו להיקשר לילדים"

 

 

לכמה שניות הרכבת הקלה הסתירה לשומרים הנאצים את שדה הראייה • זה היה הרגע שאותו ניצלו מטפלות מעון באמסטרדם כדי להבריח ילדים לחופשי, במבצע מוצלח במיוחד • 800 מהם ניצלו • אינס פלנר, אחת המטפלות: "עד היום לא ברור לי איך הילדים לא בכו"

המועצה היהודית מינתה את וולטר סוסקינד, יהודי שברח להולנד מגרמניה ב־1938, למנהל של מחנה המעבר בתיאטרון. תוך כדי סיכון חייהם, הבריחו סוסקינד, מנהלת מעון הילדים הנרייטה הנריקז פימנטל, וכמה מטפלות ובהן בטי אודקרק (בת 18), סיני קטנברג (בת 19), האחות וירי כהן ואינס פלנר, כ־800 ילדים ממעון הילדים לידיהם של פעילי ארבע מחתרות הולנדיות. אלה העבירו את הילדים למקומות מסתור בערי שדה, שם הוסתרו מהנאצים בחיק משפחות נוצריות עד תום המלחמה. "הרבה חושבים שהנוצרים רק התנערו מהיהודים, אך נתקלתי בעזרה רבה מצד הולנדים וגרמנים - אנשים שלא חשבו פעמיים והצילו עוד ועוד ילדים", משתפת פלנר.

בין השאר, הוסתרו ילדים קטנים בתיקי גב ובפחי חלב והוצאו אל מחוץ לבית הילדים לתוך קרון של הרכבת הקלה, שעברה בכביש שבינו לבין התיאטרון והסתירה לשומרים הגרמנים את הראות. ההברחה תוזמנה כך שהיציאה מדלת בית הילדים הוסתרה על ידי הרכבת, והמבריח היה עולה לתוך הקרון בתחנה הקרובה אל תחנת הרכבת המרכזית. המבריחים סיפרו שהנוסעים ברכבת ואף הנהגים הבחינו במתרחש, אך מעולם לא הסגירו אותם. 

בשיטה אחרת, הצוות היהודי הצליח לשכנע את הגרמנים שהילדים זקוקים לאוורור, והוציאו אותם לטיול מסביב למעון. הילדים היו נספרים ביציאה מהמעון, אך הצוות היהודי היה מוסיף ילד אחד שלא נספר או יותר ומוסר אותו דרך החלון, כאשר הקבוצה היתה חולפת על פניו. אותם ילדים היו מוברחים במהלך הטיול ומועברים לידי אנשי המחתרת. בכל המקרים היה צורך לתקן בהיחבא את הרישומים הקפדניים וכן לביים עם ההורים מסירה של ילד לקראת הגירוש מהתיאטרון

לכתבה המלאה של דניאל רוט-אבנרי

אינס פלנר, אחת המטפלות: "עד היום לא ברור לי איך הילדים לא בכו"

Israel

הפעוטה היהודיה בבלגיה שלא יכלה לעמוד בגעגועים להוריה

 

מאת: Sandra Peterfreund

אבי , אהרון יהודה פטרפרוינד  בתקופת השואה , נער יהודי בלגי, הוא ו-2 אחיו ואחותו הסתתרו אצל משפחה פלמית גויה. אחותו בת השנתיים של אבי ,לא יכלה לעמוד בגעגועים להוריה,  היה בשבת, אבי שהיה האח הבכור לא יכול היה לעמוד בבכי שלה ולקח אותה לבית הוריהם לבקר, הגיעו הגסטאפו לקחו את הוריו ואותה והושמדו בתאי הגזים באושוויץ

בטי פרידמן , בת ה7 ואחיה מתחזים למתים בשנת 1942 בפריז

 

בטי פרידמן שרדה את השואה בעזרתה של העובדת הסוציאלית María Errázuriz. מריה עזרה לבטי בת השבע ואחיה, מרסל, להימלט מבית החולים רוטשילד בפריז, שעליו השתלטו השלטונות הגרמניים, על ידי העמדת פנים שהם מתים.

מקור

 

מריה אראסוריס עוזרת סוציאלית במקצועה, עבדה בבית חולים רוטשילד בפריס. היא נטלה חלק חשוב בפעילויות רשת בית החולים להצלת חיי חולים יהודים שסוכנו על ידי הגרמנים החל מ-1942. הגרמנים הקיפו את בית החולים בגדר תיל, ממש כמו במחנה. כל החולים, ברגע שהבריאו, נשלחו למחנה המעבר דראנסי ומשם נשלחו למחנות להשמדה.

קלר היימן, עוזרת סוציאלית יהודית הייתה הרוח החיה מאחורי רשת ההצלה. ברשת, נמצאו גם רופאים ואנשי כנסיה כמו האב מנארדה . הם היו אחראים לספק מסמכים מזוייפים ולהסתיר את הפליטים במוסדות נוצרים או במשפחות מאמצות.

ב 16 ליולי 1942 לפנות בוקר, בטי פרידמן, בת 8, נעצרה יחד עם אמה ואחיה הקטן מרסל שהייה בן 4 ונשלחו לול דיב. האם חלתה בגרדת וגם מרסל נדבק במחלה. לפי הנחיות אמה, בטי נדבקה לאחיה ונדבקה אף היא מגרדת. כך, שלושתם נשלחו מול דיב לבית החולים רוטשילד. הילדים היו באגף לחולים המדבקים. הם יכלו לבקר את אימם מדי פעם עד שיום אחד, הם מצאו את המיטה ריקה. האם הבריאה ונשלחה לדרנסי ומשם לאושוויץ, שם נרצחה. "דודה קלר" ו"דודה מריה" ארגנו את בריחתם של הילדים, בטי ומרסל, ושלחו אותם לטירה בשם מולינה עד השחרור. גם לאחר השחרור, הן המשיכו לטפל בילדים.

גם שני ילדים יהודים אחרים, ג'אן ומרסל פרידמן חבים תודה למריה. לאחר המלחמה, כשהיו בני 1 ו 4, היא נתנה את הילדים למשפחת אלקובי לאימוץ, כיוון שהוריהם נרצחו במחנות. הם שמרו על קשר עם מריה עד לחזרתה לצ'ילה בשנת 1960. מריה קיבלה את 'אות הלגיון' בשביל תרומתה להצלת חיים רבים.

8 ביוני 1972 נפטרה

יהי זכרה ברוך

ב-27 אוקטובר 2005, הכיר יד ושם במריה אראסוריס, המנוחה, כחסידת אומות עולם.