"זה כלום הֶר מיור, זה רק חתול שמשחק שם"

מאת : מרדכי חיימוביץ
לפני שהחביאה אותו, נתנה האם לבן ה–5 קלפי משחק. באפלולית עליית הגג הוא ערבב, חילק, הפך, העמיד, בנה מהם בתים. לבסוף השתעמם והתחיל להשליך אותם אחד–אחד למטה. הקלפים התעופפו ברוח הגטו, נשרו כפתיתי שלג אל רחובות הפחד, עוררו את חשדו של הקלגס. "מי שם למעלה?", שאג אל היהודים, אך הם מיהרו להניח את דעתו: "זה כלום הֶר מיור, זה רק חתול שמשחק שם". והילד ניצל. מאז הוא מרגיש חוב עולם לחתולים. 

בחצר של יורק משוטטים 25 חתולים בשעת צהריים שרבית. כ–1,000 שקל בחודש הוא מוציא כדי להנעים את חייהם. מאכיל, מלטף, משתעשע איתם. מכיר על בוריים אותם ואת קורותיהם. "אתה איש חתולים", אני אומר. "אני איש חתולים מהשואה", הוא מתקן.

70  שנה נצר יורם (יורק) מרון את סיפורו. לא גילה לאשתו אלה, לא לשני בניו דני ורני. רק לפני שנתיים, כשהוזמן למסע אופנועים מפה לברלין, התחיל לרוקן את הלב. 

לסיפור החיים המרתק של יורם (יורק) מרון בעיתון "מעריב"