"יום שישי אחד, 21 באוגוסט 1942, (התאריך נודע לי אחר כך),
הלכתי להביא את המרק לאמא. המרחק מהמשתלה לבית היה קילומטרים אחדים. בדרך הייתי
פוגשת ילדים יהודים שגם הם הביאו אוכל לקרוביהם. באותו יום, חשתי משהו מוזר. לא
ידעתי מהו אבל היתה לי תחושה שיום זה אינו כתמול שלשום. כשפגשתי את אמי, היא סיפרה
לי שמגיעות שמועות נוראות מגטו לוצק. היא שמעה שהגרמנים והשוטרים האוקראינים גירשו
את כל היהודים מבתיהם, אספו אותם בכיכר השוק ולקחו אותם במשאיות מחוץ לעיר. שם
הכינו בורות ענקיים ורצחו אותם.
כשנודעה הידיעה הטרגית הזאת, עזבו האנשים את עבודתם וכולם ניסו
לברר אם יש בה ממש. הלכנו אל הקרוב שלנו, הממונה על העבודה, גם הוא היה שרוי
באימה. הוא לא יכול היה להבטיח חסות והגנה, מפני שגם הוא ומשפחתו היו באותו מצב.
כולנו, אחוזי בהלה ומטורפים מפחד, רצנו הביתה. היה עלינו לפעול
מהר, כי ידענו שהנאצים לא יאחרו להגיע גם לכפר. את מעט החפצים שנותרו לנו העברנו
לביתה של השכנה שלנו הפולקסדויטשה שאצלה עבד אחי. היא הבטיחה לשמור על כל הדברים
וגם על אחי. היא אמרה שבביתה הוא יהיה בטוח.
אמא ודודה החליטו לקחת אותנו ליער; זה היה המקום היחיד שהיהודים
חשבו שיהווה מסתור מהגרמנים. סבתא שלנו לא רצתה להצטרף. היא היתה זקנה ובאפיסת
כוחות והעדיפה להישאר עם יתר הקשישים שנשארו בבית, סמוך ליער. זאת היתה הפעם
האחרונה שראינו אותה.
היער שאליו נכנסנו לא היה גדול כמו יערות אחרים באזור זה באירופה
שהשתרעו על פני קילומטרים רבים. אבל היה זה יער צפוף ובו אגמים מכוסי טחב וצמחייה
סבוכה. מֵי האגמים היו מלוכלכים וירוקים.
לפני המלחמה, היער היה מקום בילוי עבורנו, הכרנו אותו מטיולים
ומשעשועים. אהבנו לטייל עם אבא ביער, נהגנו ללקט בו תותים, פטריות ופרות. מדי שנה
היה אבא שוכר דירה בכפר הֶלֶנוּבְקָה, ליד יער גדול, ושם בילינו את חדשי הקיץ.
בסופי שבוע, היה אבא בא כדי לבלות אתנו בשבת, ואחר כך, בשאר ימי השבוע, חזר לעבוד
בעיר.
עכשיו המצב היה שונה לחלוטין, היער היה בשבילנו מקום מקלט ומסתור.
בחיפזון אספנו מעט בגדים, כלים ושאריות מזון שהיו בבית, ורצנו ליער
כדי להימלט מהגרמנים שעלולים להגיע בכל רגע. היינו: אמא והאחים הקטנים שלי בני
הארבע, אני, דודה סוסיה עם שלושת ילדיה, שתי בנות: הגדולה רייזלה, שהיתה צעירה
ממני; אסתר, אולי בת שש; והקטן מכולם, משה בן השלוש. התחבאנו במקום צפוף שהגישה
אליו סבוכה וקשה. הצטרפו אלינו עוד שלושה אנשים זרים: זוג עם בן מתבגר ופחדן,
שהתנהגותו היתה גרועה יותר מזו של הילדים הקטנים.
בתחילה הסתתרנו באזור של עצים צפופים וביצות. השמועות מהחוץ היו
איומות. נודע לנו שלמחרת הבריחה שלנו, בשבת, באו התליינים והוציאו מהבתים את
האנשים הזקנים ואת יתר היהודים שנשארו בכפר ורצחו אותם. סבתא שלי היתה בין הקרבנות
האלו. בכפר שבו גרנו, כמו בכל יתר המקומות בסביבה, לא נשאר אף יהודי. גם בלוצק
ובשאר הערים הגדולות בווֹלין שהיו בהן גטאות, נרצחו כמעט כל היהודים באותם ימים
בסוף אוגוסט 1942. היהודים שהצליחו עדיין להסתתר נרדפו, והגרמנים ומשתפי הפעולה חיפשו
אחריהם בכל מקום.
היער היה מעתה המחבוא שלנו, לזמן בלתי ידוע. התחבאנו בתוך הצמחייה,
כל קבוצה לחוד. השתדלנו לשמור על שקט במשך היום. הפחתנו את התנועה, רק לדברים
הנחוצים ביותר, כדי שלא להשאיר עקבות שיעידו על נוכחותנו. אפילו הקטנים שמרו על
שקט ולא התלוננו על התנאים הנוראיים ועל הרעב.
אני זוכרת את אמא מנחמת אותנו ומנסה לטעת בנו מעט תקווה במצבנו
העלוב. היא היתה אומרת לנו “שביאת המשיח קרובה מאד, כי זאת התקופה הקשה ביותר
שהיהודים עוברים, והיא בוודאי מבשרת על בואו”. ומאחר ש“הימים הנוראים” היו בפתח
אמרה אמא שהמשיח בטח יגיע ביום כיפור. ואנחנו האמנו וציפינו לו בכל לבנו בכיסופים
ובתקווה!
אולם ראש השנה ויום כיפור עברו ודבר לא השתנה. כדי להתגבר על הפחד,
לימדה אותנו אמא תפילה: “שַׁדַי ישמרנו ויצילנו מכל רע”. אמרנו את התפילה הזו
בבוקר ובערב וגם בכל רגעי הסכנה והפחד. התפילה הזאת עזרה במקצת להתגבר על החרדה
היומיומית ועל הסבל המתמשך.
בשבועות הראשונים לשהותנו ביער, היו השדות בכפרים מלאי ירקות
ותפוחי אדמה, ועל העצים היו פרות בשלים. היינו יוצאים בלילות מהמחבוא אל שולי
המשתלות וגני הפרות ולוקחים בחשאי קצת מזון. כך התקיימנו. אולם בסתיו אספו בעלי
האחוזות את היבול וקיומנו נהיה קשה מאד. היה קשה למצוא תפוחי אדמה בשדות, אפילו
רקובים לא נותרו. חיפשנו את האיכרים וביקשנו מהם עזרה. רובם היו משסים בנו את
כלביהם ולא נתנו לנו להתקרב לבתיהם. בייחוד למבוגרים שבינינו היה מסוכן לצאת מן
היער. דיירי הכפרים זיהו אותם בקלות והלשינו עליהם לגרמנים. פחדתי מאד שיתפסו את
אמא. לעומת זאת ילדים משכו פחות תשומת לב בכפרים, וחוץ מזה הם היו יותר זריזים.
בת דודתי ואני נהגנו לצאת ממקום המחבוא לפנות ערב. איכרים אחדים
ריחמו עלינו ועזרו לנו לפעמים במעט מזון. אחרים גירשו אותנו כאילו היינו כלבים
משוטטים. אני נזכרת שהגענו לבית שדייריו היו בעבר שכנים שלנו. בדיוק באותה עת אכלה
המשפחה ארוחת ערב. הקיבה שלנו התהפכה מריח האוכל. כשיגמרו לאכול, חשבתי, בטח יתנו
לנו את השאריות. חיכינו על סַף הדלת. כשגמרו לאכול, קם בעל הבית ממקומו ואמר: “עכשיו,
יהודיות ארורות, אני הולך למסור אתכן לגרמנים!”
ברחנו כל עוד נפשנו בנו.
יש לציין שלא כולם היו כאלה. קרה שפגשנו אנשים טובים שריחמו עלינו
ועזרו.
בסתיו, החלו הגשמים והלילות נעשו מאד קרים. כדי להגן את עצמנו
חפרנו “בונקר”. כולנו השתתפנו במשימה הזאת. חפרנו בור גדול ודי עמוק. את האדמה
סחבנו רחוק ופיזרנו אותה, כדי שהנאצים לא ימצאו שרידים מהחפירה. כיסינו את הבונקר
בגזעי עץ, ענפים יבשים ועלים. בצורה כזאת הסווינו את הבור. פתח קטן, גם הוא
מוּסווה, שימש לנו לכניסה ויציאה. נשירת העלים בסתיו, הוסיפה גם היא וסייעה להסוות
עוד יותר את מקום המסתור שלנו. חשבנו שהבונקר יהיה מקום בטוח ויגן עלינו.
במשך היום ישבנו שם מבלי להגיד מילה בקול רם. מבוגרים וילדים שמרו
על השקט, כי לא יכולנו לדעת אם היה מישהו בקִרבת מקום. כולם נחשבו לאויבים! לא רק
הגרמנים, אפילו הילדים מהכפרים הסמוכים שבאו לאסוף ענפים או אגוזים ביער – גם הם
עלולים היו להסגיר אותנו לגרמנים.
כך שכבנו בחושך, בלכלוך, בקור, רעבים ונפחדים. כשירד גשם, המים
והבוץ חדרו לתוך הבור, אבל אף אחד לא התלונן. חשבנו רק לעבור יום ועוד יום ולהישאר
בחיים…
כשהחשיך היינו יוצאים מהבונקר כדי לנשום אוויר ולהשיג מזון. בלילה
הרגשנו יותר מוגנים הודות לחושך וחשבנו שהגרמנים לא יבואו ליער בלילה.
בשעות החשיכה הייתי יוצאת לכפרים, מבקשת נדבות. בדרך חזרה הייתי
מביאה דלי מים נקיים. הכרתי היטב את היער, את העצים והשבילים. מעולם לא טעיתי
בדרך, גם לא פחדתי לפגוש חיה, פחדתי רק מאנשים.
למרות התנאים הנוראיים והרעב לא איבדנו את התקווה. רקמנו פנטזיות
של נִסים שיצילו אותנו. נאחזנו בתקווה הזאת והמשכנו להיאבק נגד הזמן.
מדי פעם שמעתי בכפרים חדשות על מהלך המלחמה. אלה עודדו והוסיפו לנו
כוח להמשיך ולהיאבק. כשסיפרתי את החדשות בבונקר שלנו, היה זה מספיק כדי שנאמין
בשחרור אפשרי. אולי היינו סתם טיפשים או תמימים? ידענו היטב מה קרה לכל שאר
היהודים ועדיין חשבנו שגורלנו יהיה שונה…
כל יום שעבר הביא עמו תזכורת לחורף המתקרב. לא היו לנו בגדים ולא
נעליים, גופינו היו עטופים בסמרטוטים, היה ברור שלא נוכל לשרוד כך בקור העז. כבר
באוקטובר קפאנו מקור. לא יכולנו להאמין שנצליח לשרוד שם בחורף. אולם על אף שידענו
זאת, לא דיברנו על כך. אני בטוחה שהמבוגרים היו מודעים היטב לסכנות ולסיכויים
הקלושים שלנו, אבל הם לא אמרו דבר.
אומללות האמהות היהודיות. למרות הייאוש הענקי, עדיין היו להן כוחות
הגוף והנפש כדי להגן על ילדיהן ולטעת תקווה בלבבות, גם כשידעו שאין תקווה.
מקור וקרדיט
מרים בריק נקריץ. בדרכי
החיים : ילדות זהות ארית בין הכפריים , הוצאת יד ושם בגרסה המודפסת , 2004 פרוייקט
בן יהודה בגרסה המקוונת ,2020
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה