שמי עדה איצקוביץ, נולדתי בישראל
בשנת 1951. הוריי קלרה ז"ל ואברהם כהן נולדו ברומניה ועלו לארץ בשנת 1947
בעליה בלתי לגאלית. הם הוגלו לקפריסין לשנה והוחזרו לארץ בשנת 1948. עם עלייתם
ארצה התיישבו בקיבוץ נגבה, התחתנו ועברו להתיישבות בקקון (קקון היה כפר ערבי שנכבש
ועבר למשוחררי צה"ל) נולדתי בקקון ולאחר שנה לערך עברנו עם שאר המתיישבים
למושב אמץ הסמוך (אמ"ץ- ארגון משוחררי צה"ל).
אני נשואה, אם לשלושה ילדים
ושמונה נכדים. אחד מהם הוא לוטם, תלמיד כיתה ד' בבית ספר "צליל" ואיתו
אתעד יחד את הסיפור על אבי, אברהם כהן, סבא רבא של לוטם.
אבי אברהם נולד בשנת 1928 בעיר פוקשן
שברומניה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 אבי היה בן 11. לפני המלחמה למד
בבית ספר יהודי במשך ארבע שנים, לאחר מכן עבר לבית ספר לא יהודי בו למד במשך חצי
שנה ולא יכל להישאר שם יותר. הייתה אנטישמיות גדולה מאוד, הילדים הלא יהודים התנהגו
אל אבי מאוד לא יפה רק משום שהיה יהודי. שנאו אותו והתנהגו באלימות פיזית, כמובן
שהתנהגות זו הייתה כלפי כל הילדים היהודים בבית הספר.
כשהיה בן 11 הגרמנים הגיעו לרומניה, ארץ הולדתו
וכבשו אותה. אבי הבין שיש מלחמה והמדינה נכבשת על ידי מדינה אחרת אך לא הבין את
החומרה וההשלכות של המלחמה. הם המשיכו די כרגיל את חייהם, קבלו מספר הוראות שהיה
עליהם לבצע כמו: שעות מסוימות שהיה מותר להם לצאת מהבית, השעות היו מהשעה 08:00
בבוקר עד 18:00 בערב, הם היו צריכים להסתובב עם טלאי צהוב (סמל זיהוי של היהודים)
המזון היה מועט מאוד, סבי שהיה נכה ממלחמת עולם ראשונה היה בעל הקלות ובזכות זה משפחתו
קבלה קצבה של אוכל קצת יותר גדולה משל האחרים.
מכיוון שאבי היה ילד קטן בזמן המלחמה הוא נשלח
על ידי הוריו לדאוג לאוכל למשפחתו, הוא היה יוצא בשעות הלא מותרות באמצע הלילה בסביבות
השעה 03:00. הוא היה עושה זאת בזהירות ובמהירות רבה כדיי שלא ייתפס, ילד שהיה נתפס
היה מקבל מכות רצח מהגרמנים.
בגיל 15 נשלח אבי לעבוד במחנה
עבודה, המחנה עבודה היה קרוב לביתו ולכן חזר כל יום הביתה. הוא עבד שבעה ימים
בשבוע. במפעל שייצר הסוואות למטוסים שהגרמנים נלחמו בהם. אבי הבין שהוא חייב לעשות
את מה שאומרים לו, אפילו שזה היה קשה, הוא הבין שלזה הוא נדרש וכך עשה. בשלב זה
עדיין לא הבין את חומרת המצב הנורא שאליו נקלעו במלחמה. אחיו הגדול של אבי נשלח גם
הוא למחנה עבודה, אך המחנה העבודה שעבד בו היה רחוק מהבית והגיע לביקור רק פעם
בשנה. זה היה קשה מאוד לאבי ולשאר בני המשפחה.
מקור
וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת – אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי (קישור)
שואה שקטה
מאת:
חיה דקל
2021
העיסוק האינטנסיבי בהנצחת השואה ושפע
הפרסומים בנושא, מטעים לעיתים ונותנים פתח למחשבה שאין עוד מה לחדש. השיאים הנוראים
והבלתי נתפשים של אכזריות, רוע וחורבן בתקופת השואה, מייצרים רף רגשי והיסטורי כה
גבוה, שמקהה לעיתים את היכולת להכיל סיפורים נוספים על עולם שלם של חיים יהודיים,
שהיה ואיננו עוד.
"שואה שקטה" מאת חיה דקל בהוצאת
"סטימצקי" מציג עובדות היסטוריות שלא נודעו עד כה על שואת יהודי רומניה
מזווית שטרם נשמעה בשיח הציבורי. שואת יהודי רומניה הייתה שואה שקטה, עליה דיברו רק
בקרב יוצאי רומניה, כשמחוץ למעגל הזה רק מעטים ידעו או התעניינו.
בספר מוצג סיפור השואה לצד הסיפור של אבי
הכותבת ובני משפחתו, שעברו בלילה אחד מחיים יהודיים שקטים בעיירה קטנה בחבל
מולדובה לפינוי ברוטלי לעיר המחוז בידי
הז'נדרמריה הרומנית, שהייתה בת בריתם של הגרמנים ופעלה לצידם, מבלי שיוכלו לחזור לעיירה.
הסבל והקשיים התגברו כשהגברים הצעירים ביניהם אבי הכותבת ואחיו נשלחו למחנות כפייה
בטרנסניטריה, מהם חזרו שברי כלי, אך למרות
כל הקשיים עמד לנגד עיניהם הרצון לחיות. כשהגיעו ארצה נכנסו למרוץ החיים והיה עליהם להפנות מבטם
לעתיד ולאתגריו, שלא היו קלים ולהניח
למאורעות העבר הנוראיים ולא לספר את סיפור חייהם.
ספר זה מאגד עדויות ששמעה חיה לאורך השנים
בבית מפי בני משפחה ומכרים וגם מפי אביה לפני מותו. מעדויות אלה נובע סיפור הקהילה
היהודית בחבל מולדובה, סיפור שלא היה מוכר, אלא לכמה חוקרים ולבני משפחות הניצולים
כי כמעט שלא סיפרו אותו. הכותבת מספרת את סיפור הקהילה באמצעות סיפור חייו של אביה
- לופו ירחמיאל ששרד את אותה שואה שקטה שקבעה במידה רבה את מהלך חייו עד אחרון
ימיו.
חיה דקל, בת 67, נשואה ואם לשלושה ילדים,
תושבת תל אביב. היא בעלת תואר שני במנהל חינוכי (האוניברסיטה העברית) ובמשפטים
(אוניברסיטת בר-אילן), וכן תואר ראשון באמנות ובחינוך המיוחד. היא ניהלה את המכללה
למורים לטכנולוגיה בתל אביב ואת המכללה להנדסאים בירושלים לפני למעלה מעשרים שנה
וניהלה גם בית ספר באגף הנוער בכלא השרון (הדרים).
חיה דקל מספרת: "בילדותי שמעתי
סיפורים רבים על חייהם של יהודי רומניה, סיפורים על חיים מלאים ופעילים של קהילה
עשירה במעשים ובשמחת חיים שנקטעו וזיכרונות שלא מצאו את מקומם בנרטיב
ה"רשמי" של הנצחת השואה והגבורה.
סביב שולחן האוכל בביתנו התאספו לעיתים מזומנות קרובים וחברים, ששוחחו
ברומנית על עיירת הולדתם פרומושיקה, על העיר הגדולה בוטושאן שאליה גורשו בחטף ועל
הסבל והמצוקה בגטאות ובמחנות הכפייה. כילדה,
זכור לי הפער בין מה ששמעתי בבית ובין מה שלמדתי בבית הספר. זכורים לי טקסי יום
השואה, שבמהלכם מעולם לא הוזכרה יהדות רומניה. נשאלתי תמיד בבית: 'מה סיפרו? את מי
הזכירו?' ותשובותיי הובילו לכעס עצור ולתחושת עלבון. כילדה אני זוכרת שכל הזמן
הדגישו את הסבל של יהודי פולין, אבל אני לא זוכרת שאמרו מילה על הסיפורים הקשים
ששמעתי בביתי. מתוך מיליון וחצי יהודים שהיו ברומניה לפני המלחמה נותרו אחריה רק
מחצית מהם. לא הבנתי למה לא מדברים על זה".
"שואת יהודי רומניה הייתה שואה שקטה.
רק בקרב יוצאי רומניה היא הייתה נושא לשיחה, אך מחוץ למעגל הזה רק מעטים ידעו או
התעניינו. היו לכך כמה סיבות אינהרנטיות שהיו קשורות לאופי הקהילה שהתאפיינה בהתבדלות
ובמופנמות. מרוץ החיים האינטנסיבי היה יותר חזק וההתייחסות לעבר דרשה התעסקות והשתלבות
בתפקידי מפתח שרק מעטים מבני הקהילה מצאו בהם מקום. העליות הראשונות העדיפו להפנות
את המבט לעתיד ולאתגריו שלא היו קלים, אך היו גם סיבות חיצוניות: מייד לאחר המלחמה הכחיש השלטון הרומני
שהייתה שואה על אדמתו וגם שלטון הקומוניסטים ברומניה התכחש אליה. רק בשנת 2003 בעקבות
דוח שהתפרסם ב'וועידת וייזל' נאלצו הרומנים להודות שהייתה שואה על אדמתם. עד אז הייתה הכחשה גורפת
לעובדות".
"איסוף הפרטים ומציאת הסיפורים
האבודים לא היו עניין של מה בכך. חוסר הרצון לחזור לזיכרונות הקשים והרצון לבנות
חיים חדשים, היו הגורמים לכך ששואת יהודי רומניה הייתה שואה שקטה. בחייו הבוגרים
של אבי, הוא הסתיר קורותיו עקב התעלמות קולקטיבית משואת יהודי רומניה. באחרית ימיו
הסתיר את הסיפור בשל זיכרונו שהועם".
"גורמים אלה והתקווה לגאול את הסיפור
של הקהילה החיונית והעשירה הזאת מתהום הנשייה - הניעו אותי לספר את הסיפור של
אבי".
·
בילדותי
שמעתי סיפורים רבים על חייהם של יהודי רומניה בין השנים 1930 ל־1950. סביב שולחן
האוכל בביתנו התאספו קרובים וחברים, ששוחחו ברומנית על עיירת הולדתם פרומושיקה, על
העיר הגדולה בוטושאן שאליה גורשו ועל גטאות ומחנות כפייה. כילדה, זכור לי הפער בין
מה ששמעתי בבית ומה שנלמד בבית־ספר. זכורים לי טקסי יום השואה, שבמהלכם מעולם לא
הוזכרה יהדות רומניה. תמיד נשאלתי בבית: מה סיפרו? את מי הזכירו? ותשובותי הובילו
לכעס אצור ולעלבון. שואת יהודי רומניה הייתה ”שואה שקטה”. בקרב יוצאי רומניה היא
הייתה נושא קבוע לשיחה, אך מחוצה לה רק מעטים התעניינו. ספר זה מאגד עדויות ששמעתי
לאורך השנים ומתוכן עולים סיפורה של הקהילה היהודית בחבל מולדובה וסיפורו של אבי,
לופו ירחמיאל. באחרית ימיו הוסתרו חייו של אבי עקב מחיקת זיכרונו. בחייו הבוגרים
הוסתרו קורותיו עקב מחיקה קולקטיבית של שואת יהודי רומניה. אלו ואלו הניעו אותי
לספר את סיפורו. חיה דקל נולדה בת”א. בעלת תואר שני במינהל חינוכי (האוניברסיטה
העברית) ובמשפטים (אוניברסיטת בר־אילן). בין השנים 2012-2004 ניהלה את המכללה
למורים לטכנולוגיה בתל אביב ואת המכללה להנדסאים בירושלים.
·
שם: שואה שקטה
שואה
·
מחבר/ת: חיה דקל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה