פרץ הוכמן , בן 14, הישרדות בכיכר שלושת הצלבים בוורשה

בסוף שנת 1943 הגרמנים בעיר ורשה יצאו הרבה לבילויים בכיכר שלושת הצלבים ולא יכלו לתאר לעצמם שעוד חיים ילדים יהודיים , שאינם מסתתרים, אלא מסתובבים גלויים לעין ועוד מעזים להתפרנס ממכירת סיגריות. בכיכר שלושת הצלבים ההומה בוורשה הסתובבו אלפי גרמנים החל בטייסים, קצינים רמי דרג וכלה בחיילים פשוטים, ובנוסף להם גם חיילים זרים לצד הגרמנים , הונגרים רובם.

 כותב פרץ הוכמן ז"ל בספר הזיכרונות שלו : "מכרנו לחיילים גרמנים סחורה וסיגריות וקנינו מהם מצרכים שונים , כמו קופסאות שימורים, שמיכות צבאיות ועוד.

התחלנו לסחור גם בעיתונים. המסחר בעיתונים התגלה כעסק טוב , שכן אמצעי התקשורת צונזרו, והאוכלוסייה הפולנית, שלא ידעה דבר על הנעשה מחוץ לגבולות פולין , יחלה לכל פירור של מידע.

את העיתונים קנינו מאנשים פולנים שהיה בידיהם זיכיון מכירה. הצטיידנו  בכמות גדולה של עיתונים ואז הפצנו אותם ברחבי העיר.

באחד הימים בעת המסחר בסיגריות ובעיתונים יצר אתנו קשר אדם יהודי  מרשים בזהות נוצרית. שמו היה ז'מיאן , איש המחתרת  היהודית החשאית בוורשה הפולנית. הוא הצליח לזייף עבורנו תעודות של ילדים פולנים נוצרים ובכך גדל ביטחוננו לסחור עם הגרמנים. ז'מיאן גם הצליח לחסל כמה מלשינים פולנים סביבנו שסיכנו אותנו ורצו להלשין עלינו כי אנו ילדים יהודים.

התפרנסנו ממכירת העיתונים בכיכר שלושת הצלבים אך בלילות לא היה לנו היכן ללון . עברנו בלילות בין חדרי מדרגות ומרתפים קרים כאשר אנו בקושי שורדים בקור העז.

לפני כל חג הורגשה אצל הפולנים תכונה רבה. החל בולמוס של קניות : משקאות , אוכל וגם סיגריות. לנו הייתה מחשבה אחת : שיעבור החג מהר ככל האפשר. בלילה היינו שוכבים בחדר המדרגות על הבטון החשוף ושמענו את השירה שבוקעת מהבתים הפולנים בחג .

הנערים הפולנים שעבדו אתנו וסחרו אתנו בכיכר שלושת הצלבים לא ידעו שאנו יהודים ויחד איתם הלכנו להתפלל בכנסייה. העובדה שהתפללנו אתם בכנסייה הייתה לזכותנו וחיזקה את הדימוי הנוצרי שלנו. עבורנו הייתה זו צורת בילוי , כי ממילא לא היה לנו לאן ללכת. נראה לי שאין כנסיה בוורשה שלא ביקרתי בה. את התפילה ידעתי טוב יותר מהנוצרים. בזכות ידיעת התפילות הנוצריות ניצלתי כמה פעמים כאשר פולני הלשין עלינו בפני המשטרה הגרמנית.

המשכנו לחפש מקומות לינה בלילות ובאחד הלילות לנו בלי לשים ללב בחדר מדרגות של בניין בו התגוררו קציני ס.ס גבוהים בוורשה. גם בתור פולנים היינו צפויים לסכנת מוות אם יגלו אותנו הגרמנים , אך הצלחנו להימלט בבוקר מוקדם מבניין זה.  מאוחר יותר הצטרפתי למרד הפולני בוורשה ושם הייתי הלוחם הצעיר ביותר מול הגרמנים."

מקור:

פרץ הוכמן. להעז לחיות. הוצאת מודן ומשרד הביטחון -ההוצאה לאור

אחותו האבודה בשואה של העיתונאי אריה גולן

העיתונאי ומגיש יומן הבוקר של כאן רשת ב' אריה גולן, נולד בשם ליאון סקורניק בעיר ניימצ'ה בפולין, בכ"ט בנובמבר 1947 — היום בו קיבלה עצרת האו"ם את ההחלטה על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ועל הקמת שתי מדינות בשטחה. אל זוועות המלחמה ההיא, שבה איבדו הוריו את כל בני משפחותיהם, התוודע כשהיה כבן שבע.

"איננו יודעים מה עלה בגורל אשתו  של אבי טובה, אנחנו יודעים רק שאת דבורה, בתו בת הארבע, הוא מסר כשפרצה המלחמה למשפחה פולנית שהכיר, עם חנות הגלנטריה שהייתה בבעלותו, בתקווה שבתמורה לרכוש המשפחה תשמור על הילדה. הוא הבין שזה הולך להשמדה ורצה להציל אותה, אלא שכשהמלחמה נגמרה והוא חזר לשם כדי להתאחד עם בתו, אחותי, הוא לא מצא אותה. אמי סיפרה שהוא היה ממש באטרף, שנסע לשם שוב ושוב, אבל הילדה פשוט נעלמה. עם הזמן הוא השתכנע שאותה משפחה פולנית, שאיננו יודעים את שמה, מסרה את הילדה לגרמנים. לקח לי הרבה שנים להבין שכשאני מדבר על בתו של אבי — אני מדבר בעצם על אחותי הגדולה. אם היא חיה, היא בת 83 היום, אבל אנחנו לא יודעים אפילו היכן הוא מסר אותה, והסיכוי למצוא אותה קלוש ביותר".

לכתבה המלאה

פרקי הישרדות של ילדים יהודים בצד הארי של וארשה : בעיית החורף ומקומות השינה

              בצילום: הילדים פרץ הוכמן ואחיו זאנק בורשה , 1942
פעם אחת נכנסתי למסעדה לאכול. היה שם שוטר פולני , אך לא הבחנתי בו . הוא כנראה זיהה אותי כיהודי , תפס אותי בצווארון מעילי והחל מוביל אותי לכיוון תחנת המשטרה . כל בקשותי שיעזבוני לנפשי לא הועילו . לפתע צץ רעיון במוחי. פתחתי את כפתורי המעיל והשתחלתי מתוכו . השוטר נותר עם המעיל בידו . ואני פתחתי במנוסה . כך ניצלתי ממות בטוח .

משראיתי כי ניצלתי  התחלתי מצטער על אובדן המעיל. המעיל היה עם פרווה ויקר המציאות . החורף היה בעיצומו ורכישת מעיל אחר היתה למעלה מהישג ידי. עם זאת ברור היה לי כי אפשרות אחרת לא היתה . רעדתי מקור כל החורף ההוא.

החורף היה קשה מאוד , ולא היה לנו היכן לישון . חורף בפולין אינו החורף של ארץ ישראל , אבל כפי שאומרים , "האדם הוא חזק מפלדה", וגם על החורף הקשה התגברנו , אולי בגלל הרצון העז לחיות. ניצלנו כל מקום שרק ניתן להניח בו את הראש, והחלפנו מקומות לינה מזמן לזמן, כדי שלא יראו אותנו לעתים קרובות מדי באותו מקום.

החורף העז החל לתת בי את אותותיו. השינה בשדות ובחדרי המדרגות על גבי בטון חשוף גרמה לי שקיררתי את שלפוחית השתן. לא שלטתי בצרכי בזמן השינה בקור העז והרטבתי . מהקור קפאו מכנסי . בבוקר הייתי קם ומתהלך על מנת שיפשיר הקרח. כתוצאה מכך סבלתי מפצעים באגן. בנוסף לפצעים ברגלי , שנגרמו מחוטי התיל על חומות הגטו, בהם הייתי נשרט בעת שנכנסנו ויצאנו מהגטו.

לא פעם לנו בגינות ציבוריות בוארשה הפולנית ,אך שם היתה סכנה גדולה בגלל שומרי הגן כאשר החורף הקשה הגיע לקצו  חזרנו לישון בשדות.

הבעיה של מציאת מקומות לינה המשיכה להטריד אותנו בעיקר בגלל העוצר . בזמן העוצר לא נראו אנשים ברחובות . כל אחד הסתגר בביתו. אזרחים שנתפסו נורו או נעצרו והובאו למשטרה . כל אחד הסתגר בביתו. כתובת לא היתה לנו , וגם לא תעודות . סיפורים , לעומת זאת , היו לנו למכביר , אבל לא כל אחד "קנה"  את סיפורינו . לכן, היה עלינו לחשוב על כל פרט מראש ולהתמודד עם הפתעות שלא יכולנו לחזות.

גם משמצאנו בית ללון בו, עדיין ניצבו בפנינו משימות קשות , להיכנס לחדר המדרגות  וללון שם מבלי שנתגלה ולעבור את הלילה בשלום , ולצאת מוקדם מאד בבוקר החוצה אל  הקור לפני שהשוער של הבית יגלה אותנו.  כל יום נאלצנו לתכנן את הלינה במשך כל היום . בדקנו מקומות לינה אפשריים : כמה דיירים יש בבניין , אם אין שמות גרמניים על תיבות הדואר וכדומה . זאת , על-אף שבין כה וכה לא יכולנו לדעת מה טיבם של הפולנים הגרים בבניין .

לילה לילה וקשייו : לילה  אחד צץ במוחנו רעיון לאסוף את כל המחצלות לניקוי הרגליים שבבניין ולהשתמש בהם כמצעים ושמיכות , שכן הקור בוארשה היה מקפיא עצמות , ורצפת חדר המדרגות היתה מבטון. במקרה יצאה דיירת אחת לבקר את שכנתה וראתה שהמחצלת נעלמה . מיד נכנסה לשכנה נוספת ונודע לה שגם המחצלת של זו נגבה . קמה מהומה בחדר המדרגות : "ראו למה הגענו , גם המחצלות לניקוי נעליים נגנבות" השכם בבוקר החזרנו את המחצלות למקומן . בעקבות מקרה זה השגנו שני שקי קמח ישנים . לפני השינה השתחלנו כל אחד לתוך שקו , ובבוקר נהגנו לאוורר את השקים.

בעת שלנו בחדרי המדרגות השתדלנו תמיד להשכים קום, מיד עם פתיחת שערי הבניין , ולהסתלק מהר ככל האפשר, לפני שיקומו הדיירים , שמא נתקל בהם .

כאשר לא מצאנו חדרי מדרגות היינו ישנים באחת מעגלות האשפה שניצבו ליד הבתים . התרכבלנו בעגלות ונרדמנו ולעתים זרקו עלינו אשפה רבה לעגלה.

בקיץ לנו גם בשדות בחלקות של חיטה. השכם בבוקר היינו מסתלקים מהמקום.

מקור וקרדיט :

פרץ הוכמן. להעז לחיות . מודן , הוצאה לאור , משרד הבטחון הוצאה לאור, 2013

ראו גם : קורות החיים  וגבורתו של פרץ הוכמן

ההישרדות של הילדים המזמרים מגטו ורשה

          בצילום:  הילדים פרץ הוכמן ואחיו זאנק בורשה , 1942

 הגטו הצטמצם. נותר רק "הגטו הגדול" וחלק מה"גטו הקטן" . חלקו האחר הוחזר לפולנים . לא היה טעם לשוב ולהיכנס לגטו , כי לא נותר שם אף מכר והיה רעב כבד. נשארנו בצד הארי והתפרנסנו משירה.

עד סוף הסתיו לא היו לנו נעליים . הסתובבנו יחפים בחוצות וארשה. החורף עמד בפתח . מהכסף שחסכנו פרוטה לפרוטה בעת שזימרנו בחוצות ורשה הפולנית קנינו אחי זאנק ואני שני זוגות נעליים . היו אלו נעליים שסוליותיהן מעץ והיו עלולות להתבלות מהר.

פעם אחת , בזמן ששרנו בחצרות , הכירו אותנו ילדים פולנים כיהודים והתחילו ליידות בנו אבנים. אבן אחת פגעה בראשי ופצעה אותי. דם רב ניגר מן הפצע . לא הגבתי . המחשבה על התנגדות ותגובת-נגד לא עלתה כלל . הייתי מאושר שלא מסרו אותי למשטרה. הפצע העיק עלי והיה חמור . רופא פולני , שהכיר את משפחתי  הסכים לקבל אותי  בחשאי וטיפל בי במסירות.

לאחר שהפצע בראש נרפא , חזרתי להתפרנס משירה. אנשים אהבו את זימרתי . קבעתי לי מסלול , וכל יום שרתי במקום אחר. היו אנשים פולנים שביקשו ממני לשיר שיר מסויים שאהבו. היו שביקשו מספר שירים.

 יום אחד כשהסתובבנו אחי ואני ברחובות וארשה הפולנית , שמענו שירה מבית סמוך . ניגשנו לשם וראינו שני ילדים . מיד היכרנו אותם כילדים יהודים. פתחנו בשיחה וסיפרנו להם שגם אנחנו יהודים. יאנק ( הגדול מבין השניים שכונה "בעל השן" , משום ששתי שיניו הקדמיות בלטו) ויאשק סיפרו שגם הם נשארו לבדם , לאחר שכל משפחתם נספתה בגטו. שאלנו אותם היכן הם לנים , והתברר שהם לנים , כמונו במקומות מזדמנים.

עוד סיפרו ששמעו שבגרוחוב ( פרבר של וארשה) עובדים יהודים בתיקון מסילות החשמל. החלטנו שלמחרת היום ניגש לשם , ואמנם למחרת הלכנו ארבעתנו  ופגשנו קבוצת יהודים שעבדו בתיקון המסילות . קשרנו איתם קשר , והם סיפרו לנו על החיים בגטו ועל גירוש רוב היהודים למחנות ריכוז . הם הביאו מהגטו בגדים , ואנחנו לקחנו אותם , מכרנו לפולנים , ובכסף קנינו להם אוכל . בשכר השירות קיבלנו בגדים, וממכירתם התפרנסנו . הנער יאנק הציע שהילד זאנק והוא ייכנסו עם הפועלים היהודים לגטו , יקנו בגדים בזול ויצאו יחד עמם למחרת חזרה מהגטו, בעוד יאשק ואני נישאר בצד הארי. כך נעשינו סוחרי בגדים משומשים. הרווחנו יפה מאד , והיה לנו די כסף לקיומנו. לא נזקקנו עוד לשיר בחצרות של הבתים הפולנים.

מקור וקרדיט :

פרץ הוכמן. להעז לחיות . מודן , הוצאה לאור , משרד הבטחון הוצאה לאור, 2013

ראו גם : קורות החיים  וגבורתו של פרץ הוכמן

מאבקי ההישרדות של הילד פרץ הוכמן בין גטו ורשה והחלק הארי של ורשה

               בצילום הפתיחה : ילדים רעבים בגטו וארשה , 1942

זאנק ואני המשכנו לצאת אל מחוץ לגטו ולפני כניסת העוצר היינו חוזרים אליו . הייתי חלש למדי, וההתגנבות פנימה הייתה קשה עבורי . מלבד זאת , לא כל יום היה בידינו מזון בכמות מספקת על מנת להביא לגטו. נשארנו ללון בצד הפולני , וכשצברנו מלאי מספיק, חמקנו לגטו להביאו לאמא . בלילות לנו בחדרי מדרגות , במרתפים של בניינים הרוסים  בוארשה הפולנית ( מזמן המלחמה)  ושל בניינים לא גמורים ( שעקב המלחמה הופסקה בנייתם).  תנאי הלינה במרתפים בחורף הפולני היו קשים.

כל כניסה ויציאה מן הגטו היתה הימור גדול , אילו נתפסנו, היינו צפויים למות בו במקום ללא משפט. כך החזקנו את אמא בחיים בגטו וארשה . הסיכון היה אך ורק עבורה , שכן חוץ ממנה , לא היה לנו כבר אף קרוב בגטו.

את האוכל הברחנו בשתי צורות : על הבטן או על הגב מתחת למעיל. זאת על מנת שהידיים והרגליים תהיינה פנויות לריצה וחופשיות  לתנועה . כאשר הסתכלת במבריח , נראה כאילו יש לו גבנון , או כאילו הוא אישה בהריון. לפעמים הגענו לנקודת מעבר לגטו , ולא ניתן היה להיכנס כי השמירה היתה מוגברת, אז הוכרחנו למצוא מקום חלופי . את המקומות הללו הכרנו היטב . גם את הגרמנים שעמדו על המשמר הכרנו וידענו , מי טוב לב יותר ומי פחות . אף את שמותיהם ידענו.

 אחד הרוצחים המפורסמים ביותר שניצבו ליד חומת הגטו היה הגרמני פרנקנשטיין . התחביב שלו היה לירות בילדים שהבריחו מזון לגטו . בראותו ילד מתקרב לחומה עם כמה קילו תפוחי אדמה או עם כמה כיכרות לחם , היה מאזן את הרובה ויורה בו. הוא היה צלף מעולה ולעולם לא החטיא . את גזר הדין היה מבצע על דעת עצמו והיה מפיק מכך הנאה מרובה.

אם שמענו שהוא נמצא בשמירה באותו יום , לא העזנו אפילו להתקרב לחומה.

פרנקנשטיין היה נמוך קומה ועקום רגליים . אינני מבין כיצד יכלו בכלל לגייס לצבא הגרמני אדם בעל פגמים רבים כל כך.  כאשר הלך רגליו היו מצטלבות ממש. בגטו סיפרו שיש לו חמישה ילדים . כיצד ניתן להסביר תופעה כזו , שאדם מגדל ילדים ובאותה עת גם הורג ילדים אחרים ?

היו ילדים שהצליחו לצאת מהגטו בזמן שגרמני מסוים עמד על המשמר, ועד שובם התחלפו המשמרות. אז היה מצבם אומלל מאד וכך מצבה של משפחתם, כי ילד כזה שנהרג , נעלמה אתו פרנסת המשפחה כולה, שכן הוא היה המפרנס החיד בזכות ההברחות שלו מהצד הארי של וארשה.

 כל אימת שיצאתי מן הגטו , לעולם לא ידעתי אם אשוב בריא ושלם . לא רק היציאה מן הגטו היתה מסוכנת , גם בהיותנו בצד הפולני נשקפה לנו סכנה מן הבחורים הפולנים , אשר ביקשו את כספנו ולעתים גם את נפשנו. הם היו מתנפלים עלינו וגוזלים מאתנו את הסחורה . לא תמיד יכולנו להתגונן – היינו עמוסי סחורה עד שבקושי יכולנו ללכת . באחת הפעמים תפסו אותי בחורים פולנים ודרשו ממני כסף . הסברתי כי אין בידי כסף , ובאמת לא היה כי השתמשתי בכולו לקניית סחורה, לא השתכנעו והחלו לחפש עלי וגם להרביץ לי. הבטחתי  שבפעם הבאה אתן להם, ובלבד שיניחו לי. הם איימו שימסרו אותי למשטרה. לבסוף הצלחתי לשכנעם שיתנו לי ללכת תוך הבטחה שבפעם הבאה אשלם. בפעמים הבאות תמיד השארתי לי כסף למקרה שאיתפס.

לפעמים היינו נתקלים בשוטרים פולנים בדרך חזרה לגטו. כל שוטר כזה צוייד באקדח ובאלה עשויה גומי יצוק. השוטרים נהנו להרביץ לילדים יהודים שנתפסו בזמן הברחה . לא פעם הרגשתי את האלה מכה בבשרי וחובטת בראשי , אשר התנפח מרוב מכות, בלי אפשרות להתגונן.  לעתים החרימו את הסחורה שנשאו הילדים המבריחים , סחורה אשר הייתה נחוצה למשפחות למשפחות הילדים שימים לא בא אוכל לפיהם.

את הסחורה נהגו השוטרים הפולנים להחרים ובתום המשמרת התחלקו בשלל שנגזל מהילדים האומללים. הייתה להם גם אפשרות לירות בילד שנתפס מבלי לתת על כך דין וחשבון לאיש. מקרים כאלו קרו לעתים קרובות : ילד יהודי שהתנגד למסור את הסחורה , נורה בו במקום ומשפחתו בגטו גוועה ברעב. לא אומר שכל השוטרים נהגו כך . היו גם כמה אנושיים יותר , אבל את אלה ניתן היה לספור על אצבעות יד אחת.

באחת מאותן פעמים שיצאתי מן הגטו , קניתי סחורה ושמתי פעמי חזרה . במרחק מה מן החומה של הגטו שמעתי יריות . מיד הבנתי מה מתרחש : חושי היו מאד מחודדים. התחלתי לחפש אלטרנטיבה. כלומר , מעבר חלופי לגטו במקום אחר. בדרך פגשתי ילדים נוספים כמותי אשר חיפשו מעבר לגטו – זה נראה כאילו איבדנו את דרכנו . לבסוף מצאנו מעבר חלופי .

מקור וקרדיט :

פרץ הוכמן. להעז לחיות . מודן , הוצאה לאור , משרד הבטחון הוצאה לאור, 2013

ראו גם : קורות החיים  וגבורתו של פרץ הוכמן

המרדף אחרי פרץ וזאנק הוכמן , הילדים של גטו ורשה

                      בצילום :  הילדים פרץ הוכמן ואחיו זאנק בורשה , 1942

"נשארנו בגטו , אמי אני ואחי הקטן , זאנק . לא ידענו מה לעשות . אמא היתה חולה , ואף כי לא היה באפשרותנו לעשות דבר להצלתה קיוונו שמצבה ישתפר.

המשכתי להבריח מזון עד שאפסו כוחותי , ואחרי מספר החרמות של  המזון המוברח אזל גם הכסף , שאיפשר לי לקנות סחורה חדשה. אז נידונה המשפחה כולה לכליה. תפסתי את העניין ברגע האחרון ממש . כבר התחלתי להתנפח מרוב רעב , והיתה זו שאלה של חיים ומוות. הסוף יכול היה להיות עניין של שבועות או אפילו של ימים ספורים.

החלטתי לצאת מהגטו , להסתובב בצד הארי של וארשה ולזמר בחצרות . אימי יעצה לי לא לעזוב את הגטו . היא אמרה שלא אחזיק מעמד במצב שבו הייתי . לא שעיתי להפצרותיה. מנוי וגמור היה עמי לצאת מהגיהנום הזה , ששמו גטו. אם אצליח , שלושתנו (אמא, זאנק ואני) נשאר בחיים. סיפרתי לזאנק על תוכניותי, והוא הסכים אתי. הוא אמר שאין מה להפסיד , כי הזמן הולך ואוזל, ויש לעשות משהו כדי להינצל. בערב החלטנו. למחרת קיבלנו את ברכת אמא, ויצאנו לדרך.

אלמלא יצאתי מהגטו בזמן , היתה הנפיחות מהרעב מחסלת גם אותי. התרופה היחידה לכך היתה מזון , ומזון לא היה בנמצא בגטו וארשה .

יצאנו  במעבר בו לא נמצאו גרמנים ושוטרים. חיפשנו מעבר שקט , כי לא הייתי מסוגל עוד לרוץ כמו בזמנים עברו : הייתי נפוח כולי מרעב. בחרנו את רחוב שננה, שם ניצב בית הרוס מזמן ההפצצות הגרמניות. הטיפוס על ההריסות לא היה דבר קל עבורי, אבל בעזרת אחי  הקטן זאנק שתמך בי כל העת , התגברתי גם על כך. כך הצלחנו להגיע לרחוב זלוטה שגבל בהריסות, ועמדנו בצד הארי , אבל בזאת לא תמה הפרשה. מה עושים הלאה ? לא היו לנו כתובות של משפחות פולניות מהן ניתן לבקש עזרה. וגם כסף לא היה לנו. היינו לבד.

 העלינו בדעתנו שתי דרכי פעולה : להיכנס לבית , לדפוק בדלת ולבקש דבר מה לאכול, שכן כבר זמן מה לא בא אוכל לפינו, או לעמוד בחצרו של בית ולפצוח בשיר, וכך לזכות בכסף או בדבר מאכל. לא ידענו מה טיבם של הדיירים הפולנים. אם נדפוק בדלת יראה אותנו אדם אחד בלבד, אם נתחיל לשיר יראו אותנו כל דיירי הבית. אם נדפוק  בדלת נבקש נדבה , ואם נשיר נבקש שכר לעמלנו.

החלטנו לשיר ולראות מה תהיינה התוצאות. התוצאות היו מעודדות . הכרנו שירים פולנים רבים . החלונות נפתחו , ואנשים זרקו כסף עטוף בנייר. זאנק הלך ואסף אותו, ואני המשכתי לשיר. לאחר שסיימנו , הוזמנו על ידי משפחה אחת לביתה וקיבלנו מעט לחם ומרק. ההתחלה הייתה טובה. בלחם לא נגענו , והאשה הפולניה שאלה מדוע איננו אוכלים אותו.  הסברתי לה שזה עבור אמא שנשארה בגטו, וכבר שבועות לא טעמה טעמו של לחם . היא הוציאה כיכר שלמה ומסרה לנו. הודינו לה ובירכנו אותה שאלוהים ישלם לה כגמולה על חסדה עמנו.

אחרי מקרה זה הרגשנו מלאי בטחון. גם בגלל הלבוש וגם בגלל העובדה שאנחנו מסוגלים לפרנס את עצמנו ואת אמא. לא חיכנו זמן רב ונכנסנו לחצר נוספת. התחלנו לשיר והשיר מצא חן כנראה בעיני השומעים . שוב נפתחו החלונות , והחלו להשליך כסף. עוד משפחה פולנית הזמינה אותנו לסעוד את לבנו. וגם כאן קיבלנו צידה לדרך.

היום נטה לערוב, והחלטנו לחזור לגטו באותה דרך בה יצאנו. המרחק לביתנו  לא היה רב . שוב בתמיכתו של זאנק התגברתי ועברתי את כל המכשולים. הגענו הביתה לגטו בשלום. אמא בראותה שלא אונה לנו כל רע , קרנה מאושר. כשהוצאנו מהתרמיל את הלחם , הייתה השמחה כפולה. נתנו לה גם את הכסף שהרווחנו. למזלנו , לא הנפיקו הגרמנים כסף מיוחד עבור הגטו. כך אפשר היה לסחור עם הפולנים ולנהל אתם עסקים.  אגב, בגטו לודז' הונפק כסף יהודי – על השטר התנוסס דיוקן זקן היהודים וחתימתו : "רומקובסקי חיים" – ודבר זה הקשה על תושבי הגטו מאד.

התחלנו לצאת מהגטו בתדירות גבוהה. אנשים  בצד הארי ריחמו עלינו ונתנו לנו כמה פרוטות וגם לחם . לפעמים אפילו קצת מרק. בערבים חמקנו לגטו דרך מעברים שונים אשר הכרנו במרוצת הזמן, והבאנו את "השלל " לאמא.  כיוון שהחזרה לגטו והיציאה ממנו הכבידו עלי מאוד, החלטתי להישאר מספר ימים מחוץ לגטו. זאנק חזר לאמא עם הכסף והמצרכים שקיבלנו בתמורה לזמרה אצל הפולנים. לפעמים גם קנינו מספר דברים שאמא ביקשה.

באחת הפעמים בהן יצאנו מהגטו , שמנו פעמינו לשוק שבכיכר קרצלגו לקניות . התכוונו להצטייד בסחורה ולהבריחה לגטו. שום פרנסה אחרת לא נראתה באופק, ולמרות שההברחה היתה כרוכה בסכנה רבה , לקחנו את הסיכון .

בדרך זיהו אותנו בחורים פולנים כיהודים והחלו לרדוף אחרינו. אותה שעה הזדמן לשם גם טייס גרמני , והם סיפרו לו שאנחנו "יודה" (יהודים) . בהישמע המילה "יודה" נתקף גם הוא דיבוק של רדיפה אחרינו . נמלטנו כל עוד רוחנו בנו. קשה היה להם להשיג אותנו. מרוב תסכול וכעס על שאינו יכול להשיג אותנו , שלף הטייס הגרמני את פגיונו ונעץ אותו בישבנו של אחי , הילד זאנק.  זאנק נפצע , אבל לא הפסיק לרוץ , כי ידע היטב שאם יאט מר יהיה סופו.

בכוחותיו האחרונים המשיך זאנק לרוץ על מנת שלא לפגר אחרי. הריצה נמשכה מספר דקות נוספות, עד שאיבדנו מגע עם הבחורים הפולנים ועם הטייס הגרמני. הטייס היה בודאי מרוצה שנעץ את פגיונו בילד יהודי. אגב, סימן של הפגיון נשאר על גופו של זאנק עד עצם היום הזה.

סיפור זה יכול להמחיש לאיזה דרגה של שפלות הגיעו הגרמנים, ולא רק החיילים הפשוטים, אלא גם הטייסים של היטלר. אולם גם הפולנים אינם נקיים ! לולא היו בחורים הפולנים מזהים אותנו, לא היה הטייס יודע שאנו ילדים יהודים . (לגרמנים היה קשה להבחין בין ילד יהודי לבין ילד פולני , אך הפולנים דאגו להסב את תשומת לבם) . באופן דומה מסרו פולנים רבים יהודים שהצליחו להימלט מהגטו, לידי הגרמנים, בין אם עבור פרס כספי , ובין אם מרוע לב.

מקור וקרדיט :

פרץ הוכמן. להעז לחיות . מודן , הוצאה לאור , משרד הבטחון הוצאה לאור, 2013

ראו גם : קורות החיים  וגבורתו של פרץ הוכמן

קתי שוורץ , בת , 14 , בצעדת המוות בהונגריה

"שנים רבות לא שמעתי מאמי וחצי מילה על המסע הזה , שהיא חוותה בגיל ארבע-עשרה , אולי אמרה בהקשר זה, אם הבנתי נכון מילה או שתיים , באחת ממאות המריבות המרות עם אבי. מילה או שתיים סתומות-כהות, מגלות טפח ומכסות על כל השאר שנמלטו מפיה.

לראשונה שמעתי על "הצעדה" הזו ממכרה של אמי שאף היא "צעדה" באותו מסע ארור , היא שבה וטענה שאאמי היתה "גיבורה" , "פנומן" . לדבריה במשך כל צעדת המוות  בהונגריה עד השלב שבו היא נעלמה מעיניה – והיא היתה בטוחה שהיא מתה – היא, אמי שרה , היא הלכה ונפלה – ושרה. וגם נאנסה. אבל קמה והמשיכה ללכת ושרה בחורף הקר של נובמבר 1944 . "כיוונו אלינו רובים ולקחו אותנו מהגטו ברחובות . וכולם הסתכלו והמשיכו ללכת. כאילו כלום. לקחו לנו את כל מה שלקחנו ברגע האחרון. כסף , אוכל, ואחר כך גם את מעיל החורף והשל . והיו כאלו הונגרים  שגם קיללו וגם זרקו דברים וירקו"

 קטע מעדויות במשפט אייכמן על אותה צעדת מוות :

הרעיון להוליך את היהודים ברגל מבודפשט עד לגבול האוסטרי , מרחק כ220 ק"מ , נולד עקב הפצצות בנות הברית שהרסו את קו  מסילת הברזל . צעדה זו של אלפי יהודי בודפשט התחילה ב10 לנובמבר 1944 . אנשי  "צלב החץ" ההונגרים אספו את היהודים מבתי היהודים המיוחדים . נלקחו לא רק מבוגרים – על פי רוב נשים , כי הרבה גברים היו מחוץ לבתיהם בשרות עבודה- אלא גם  מאות ילדים . אלפי יהודים נדחסו את תוך שטח של בתי חרושת ללבנים , ששימשו  כמקום ריכוז לצועדים . שם הם הוחזקו בצפיפות איומה תחת כיפת השמים, ובמזג אויר גשום. משם התחילה הצעדה בקבוצות גדולות . הליווי היה של אנשי "צלב החץ" , שהתעללו ביהודים ושדדו מהם את כל חפצי הערך, בגדים , שמיכות ואת הצידה שלקחו עמם לדרך. כך הם צעדו שבעה עד שמונה ימים, בלי שאוכל בא אל פיהם במשך ימים. הם לנו באורוות , בדיר חזירים או אף תחת כיפת השמים, בקור של לילות נובמבר. לא ניתנה להם שום עזרה רפואית. מי שנפל בדרך מאפיסת הכוחות נורה על ידי  אנשי "צלב החץ" , או שגווע בצדי הדרך. הנותרים נמסרו בגבול האוסטרי לאנשי הס"ס הגרמניים. קרוב ל50,000 יהודים שהולכו בצעדת המוות ההונגרית היה כ30,000 איש . מחציתם גוועו בדרך.

מקור וקרדיט :

יגאל שוורץ , מקהלה הונגרית , דביר , 2014.