דלג לתוכן הראשי

קתי שוורץ , בת , 14 , בצעדת המוות בהונגריה



"שנים רבות לא שמעתי מאמי וחצי מילה על המסע הזה , שהיא חוותה בגיל ארבע-עשרה , אולי אמרה בהקשר זה, אם הבנתי נכון מילה או שתיים , באחת ממאות המריבות המרות עם אבי. מילה או שתיים סתומות-כהות, מגלות טפח ומכסות על כל השאר שנמלטו מפיה.

לראשונה שמעתי על "הצעדה" הזו ממכרה של אמי שאף היא "צעדה" באותו מסע ארור , היא שבה וטענה שאאמי היתה "גיבורה" , "פנומן" . לדבריה במשך כל צעדת המוות  בהונגריה עד השלב שבו היא נעלמה מעיניה – והיא היתה בטוחה שהיא מתה – היא, אמי שרה , היא הלכה ונפלה – ושרה. וגם נאנסה. אבל קמה והמשיכה ללכת ושרה בחורף הקר של נובמבר 1944 . "כיוונו אלינו רובים ולקחו אותנו מהגטו ברחובות . וכולם הסתכלו והמשיכו ללכת. כאילו כלום. לקחו לנו את כל מה שלקחנו ברגע האחרון. כסף , אוכל, ואחר כך גם את מעיל החורף והשל . והיו כאלו הונגרים  שגם קיללו וגם זרקו דברים וירקו"

 קטע מעדויות במשפט אייכמן על אותה צעדת מוות :

הרעיון להוליך את היהודים ברגל מבודפשט עד לגבול האוסטרי , מרחק כ220 ק"מ , נולד עקב הפצצות בנות הברית שהרסו את קו  מסילת הברזל . צעדה זו של אלפי יהודי בודפשט התחילה ב10 לנובמבר 1944 . אנשי  "צלב החץ" ההונגרים אספו את היהודים מבתי היהודים המיוחדים . נלקחו לא רק מבוגרים – על פי רוב נשים , כי הרבה גברים היו מחוץ לבתיהם בשרות עבודה- אלא גם  מאות ילדים . אלפי יהודים נדחסו את תוך שטח של בתי חרושת ללבנים , ששימשו  כמקום ריכוז לצועדים . שם הם הוחזקו בצפיפות איומה תחת כיפת השמים, ובמזג אויר גשום. משם התחילה הצעדה בקבוצות גדולות . הליווי היה של אנשי "צלב החץ" , שהתעללו ביהודים ושדדו מהם את כל חפצי הערך, בגדים , שמיכות ואת הצידה שלקחו עמם לדרך. כך הם צעדו שבעה עד שמונה ימים, בלי שאוכל בא אל פיהם במשך ימים. הם לנו באורוות , בדיר חזירים או אף תחת כיפת השמים, בקור של לילות נובמבר. לא ניתנה להם שום עזרה רפואית. מי שנפל בדרך מאפיסת הכוחות נורה על ידי  אנשי "צלב החץ" , או שגווע בצדי הדרך. הנותרים נמסרו בגבול האוסטרי לאנשי הס"ס הגרמניים. קרוב ל50,000 יהודים שהולכו בצעדת המוות ההונגרית היה כ30,000 איש . מחציתם גוועו בדרך.

מקור וקרדיט :

יגאל שוורץ , מקהלה הונגרית , דביר , 2014.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…