דלג לתוכן הראשי

ההישרדות של הילדים המזמרים מגטו ורשה

          בצילוםהילדים פרץ הוכמן ואחיו זאנק בורשה , 1942

 הגטו הצטמצם. נותר רק "הגטו הגדול" וחלק מה"גטו הקטן" . חלקו האחר הוחזר לפולנים . לא היה טעם לשוב ולהיכנס לגטו , כי לא נותר שם אף מכר והיה רעב כבד. נשארנו בצד הארי והתפרנסנו משירה.

עד סוף הסתיו לא היו לנו נעליים . הסתובבנו יחפים בחוצות וארשה. החורף עמד בפתח . מהכסף שחסכנו פרוטה לפרוטה בעת שזימרנו בחוצות ורשה הפולנית קנינו אחי זאנק ואני שני זוגות נעליים . היו אלו נעליים שסוליותיהן מעץ והיו עלולות להתבלות מהר.

פעם אחת , בזמן ששרנו בחצרות , הכירו אותנו ילדים פולנים כיהודים והתחילו ליידות בנו אבנים. אבן אחת פגעה בראשי ופצעה אותי. דם רב ניגר מן הפצע . לא הגבתי . המחשבה על התנגדות ותגובת-נגד לא עלתה כלל . הייתי מאושר שלא מסרו אותי למשטרה. הפצע העיק עלי והיה חמור . רופא פולני , שהכיר את משפחתי  הסכים לקבל אותי  בחשאי וטיפל בי במסירות.

לאחר שהפצע בראש נרפא , חזרתי להתפרנס משירה. אנשים אהבו את זימרתי . קבעתי לי מסלול , וכל יום שרתי במקום אחר. היו אנשים פולנים שביקשו ממני לשיר שיר מסויים שאהבו. היו שביקשו מספר שירים.

 יום אחד כשהסתובבנו אחי ואני ברחובות וארשה הפולנית , שמענו שירה מבית סמוך . ניגשנו לשם וראינו שני ילדים . מיד היכרנו אותם כילדים יהודים. פתחנו בשיחה וסיפרנו להם שגם אנחנו יהודים. יאנק ( הגדול מבין השניים שכונה "בעל השן" , משום ששתי שיניו הקדמיות בלטו) ויאשק סיפרו שגם הם נשארו לבדם , לאחר שכל משפחתם נספתה בגטו. שאלנו אותם היכן הם לנים , והתברר שהם לנים , כמונו במקומות מזדמנים.

עוד סיפרו ששמעו שבגרוחוב ( פרבר של וארשה) עובדים יהודים בתיקון מסילות החשמל. החלטנו שלמחרת היום ניגש לשם , ואמנם למחרת הלכנו ארבעתנו  ופגשנו קבוצת יהודים שעבדו בתיקון המסילות . קשרנו איתם קשר , והם סיפרו לנו על החיים בגטו ועל גירוש רוב היהודים למחנות ריכוז . הם הביאו מהגטו בגדים , ואנחנו לקחנו אותם , מכרנו לפולנים , ובכסף קנינו להם אוכל . בשכר השירות קיבלנו בגדים, וממכירתם התפרנסנו . הנער יאנק הציע שהילד זאנק והוא ייכנסו עם הפועלים היהודים לגטו , יקנו בגדים בזול ויצאו יחד עמם למחרת חזרה מהגטו, בעוד יאשק ואני נישאר בצד הארי. כך נעשינו סוחרי בגדים משומשים. הרווחנו יפה מאד , והיה לנו די כסף לקיומנו. לא נזקקנו עוד לשיר בחצרות של הבתים הפולנים.

מקור וקרדיט :

פרץ הוכמן. להעז לחיות . מודן , הוצאה לאור , משרד הבטחון הוצאה לאור, 2013


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…