דלג לתוכן הראשי

המרדף אחרי פרץ וזאנק הוכמן , הילדים של גטו ורשה


                      בצילום :  הילדים פרץ הוכמן ואחיו זאנק בורשה , 1942

"נשארנו בגטו , אמי אני ואחי הקטן , זאנק . לא ידענו מה לעשות . אמא היתה חולה , ואף כי לא היה באפשרותנו לעשות דבר להצלתה קיוונו שמצבה ישתפר.
המשכתי להבריח מזון עד שאפסו כוחותי , ואחרי מספר החרמות של  המזון המוברח אזל גם הכסף , שאיפשר לי לקנות סחורה חדשה. אז נידונה המשפחה כולה לכליה. תפסתי את העניין ברגע האחרון ממש . כבר התחלתי להתנפח מרוב רעב , והיתה זו שאלה של חיים ומוות. הסוף יכול היה להיות עניין של שבועות או אפילו של ימים ספורים.

החלטתי לצאת מהגטו , להסתובב בצד הארי של וארשה ולזמר בחצרות . אימי יעצה לי לא לעזוב את הגטו . היא אמרה שלא אחזיק מעמד במצב שבו הייתי . לא שעיתי להפצרותיה. מנוי וגמור היה עמי לצאת מהגיהנום הזה , ששמו גטו. אם אצליח , שלושתנו (אמא, זאנק ואני) נשאר בחיים. סיפרתי לזאנק על תוכניותי, והוא הסכים אתי. הוא אמר שאין מה להפסיד , כי הזמן הולך ואוזל, ויש לעשות משהו כדי להינצל. בערב החלטנו. למחרת קיבלנו את ברכת אמא, ויצאנו לדרך.

אלמלא יצאתי מהגטו בזמן , היתה הנפיחות מהרעב מחסלת גם אותי. התרופה היחידה לכך היתה מזון , ומזון לא היה בנמצא בגטו וארשה .

יצאנו  במעבר בו לא נמצאו גרמנים ושוטרים. חיפשנו מעבר שקט , כי לא הייתי מסוגל עוד לרוץ כמו בזמנים עברו : הייתי נפוח כולי מרעב. בחרנו את רחוב שננה, שם ניצב בית הרוס מזמן ההפצצות הגרמניות. הטיפוס על ההריסות לא היה דבר קל עבורי, אבל בעזרת אחי  הקטן זאנק שתמך בי כל העת , התגברתי גם על כך. כך הצלחנו להגיע לרחוב זלוטה שגבל בהריסות, ועמדנו בצד הארי , אבל בזאת לא תמה הפרשה. מה עושים הלאה ? לא היו לנו כתובות של משפחות פולניות מהן ניתן לבקש עזרה. וגם כסף לא היה לנו. היינו לבד.
 העלינו בדעתנו שתי דרכי פעולה : להיכנס לבית , לדפוק בדלת ולבקש דבר מה לאכול, שכן כבר זמן מה לא בא אוכל לפינו, או לעמוד בחצרו של בית ולפצוח בשיר, וכך לזכות בכסף או בדבר מאכל. לא ידענו מה טיבם של הדיירים הפולנים. אם נדפוק בדלת יראה אותנו אדם אחד בלבד, אם נתחיל לשיר יראו אותנו כל דיירי הבית. אם נדפוק  בדלת נבקש נדבה , ואם נשיר נבקש שכר לעמלנו.

החלטנו לשיר ולראות מה תהיינה התוצאות. התוצאות היו מעודדות . הכרנו שירים פולנים רבים . החלונות נפתחו , ואנשים זרקו כסף עטוף בנייר. זאנק הלך ואסף אותו, ואני המשכתי לשיר. לאחר שסיימנו , הוזמנו על ידי משפחה אחת לביתה וקיבלנו מעט לחם ומרק. ההתחלה הייתה טובה. בלחם לא נגענו , והאשה הפולניה שאלה מדוע איננו אוכלים אותו.  הסברתי לה שזה עבור אמא שנשארה בגטו, וכבר שבועות לא טעמה טעמו של לחם . היא הוציאה כיכר שלמה ומסרה לנו. הודינו לה ובירכנו אותה שאלוהים ישלם לה כגמולה על חסדה עמנו.

אחרי מקרה זה הרגשנו מלאי בטחון. גם בגלל הלבוש וגם בגלל העובדה שאנחנו מסוגלים לפרנס את עצמנו ואת אמא. לא חיכנו זמן רב ונכנסנו לחצר נוספת. התחלנו לשיר והשיר מצא חן כנראה בעיני השומעים . שוב נפתחו החלונות , והחלו להשליך כסף. עוד משפחה פולנית הזמינה אותנו לסעוד את לבנו. וגם כאן קיבלנו צידה לדרך.

היום נטה לערוב, והחלטנו לחזור לגטו באותה דרך בה יצאנו. המרחק לביתנו  לא היה רב . שוב בתמיכתו של זאנק התגברתי ועברתי את כל המכשולים. הגענו הביתה לגטו בשלום. אמא בראותה שלא אונה לנו כל רע , קרנה מאושר. כשהוצאנו מהתרמיל את הלחם , הייתה השמחה כפולה. נתנו לה גם את הכסף שהרווחנו. למזלנו , לא הנפיקו הגרמנים כסף מיוחד עבור הגטו. כך אפשר היה לסחור עם הפולנים ולנהל אתם עסקים.  אגב, בגטו לודז' הונפק כסף יהודי – על השטר התנוסס דיוקן זקן היהודים וחתימתו : "רומקובסקי חיים" – ודבר זה הקשה על תושבי הגטו מאד.

התחלנו לצאת מהגטו בתדירות גבוהה. אנשים  בצד הארי ריחמו עלינו ונתנו לנו כמה פרוטות וגם לחם . לפעמים אפילו קצת מרק. בערבים חמקנו לגטו דרך מעברים שונים אשר הכרנו במרוצת הזמן, והבאנו את "השלל " לאמא.  כיוון שהחזרה לגטו והיציאה ממנו הכבידו עלי מאוד, החלטתי להישאר מספר ימים מחוץ לגטו. זאנק חזר לאמא עם הכסף והמצרכים שקיבלנו בתמורה לזמרה אצל הפולנים. לפעמים גם קנינו מספר דברים שאמא ביקשה.

באחת הפעמים בהן יצאנו מהגטו , שמנו פעמינו לשוק שבכיכר קרצלגו לקניות . התכוונו להצטייד בסחורה ולהבריחה לגטו. שום פרנסה אחרת לא נראתה באופק, ולמרות שההברחה היתה כרוכה בסכנה רבה , לקחנו את הסיכון .

בדרך זיהו אותנו בחורים פולנים כיהודים והחלו לרדוף אחרינו. אותה שעה הזדמן לשם גם טייס גרמני , והם סיפרו לו שאנחנו "יודה" (יהודים) . בהישמע המילה "יודה" נתקף גם הוא דיבוק של רדיפה אחרינו . נמלטנו כל עוד רוחנו בנו. קשה היה להם להשיג אותנו. מרוב תסכול וכעס על שאינו יכול להשיג אותנו , שלף הטייס הגרמני את פגיונו ונעץ אותו בישבנו של אחי , הילד זאנק.  זאנק נפצע , אבל לא הפסיק לרוץ , כי ידע היטב שאם יאט מר יהיה סופו.

בכוחותיו האחרונים המשיך זאנק לרוץ על מנת שלא לפגר אחרי. הריצה נמשכה מספר דקות נוספות, עד שאיבדנו מגע עם הבחורים הפולנים ועם הטייס הגרמני. הטייס היה בודאי מרוצה שנעץ את פגיונו בילד יהודי. אגב, סימן של הפגיון נשאר על גופו של זאנק עד עצם היום הזה.

סיפור זה יכול להמחיש לאיזה דרגה של שפלות הגיעו הגרמנים, ולא רק החיילים הפשוטים, אלא גם הטייסים של היטלר. אולם גם הפולנים אינם נקיים ! לולא היו בחורים הפולנים מזהים אותנו, לא היה הטייס יודע שאנו ילדים יהודים . (לגרמנים היה קשה להבחין בין ילד יהודי לבין ילד פולני , אך הפולנים דאגו להסב את תשומת לבם) . באופן דומה מסרו פולנים רבים יהודים שהצליחו להימלט מהגטו, לידי הגרמנים, בין אם עבור פרס כספי , ובין אם מרוע לב.

מקור וקרדיט :
פרץ הוכמן. להעז לחיות . מודן , הוצאה לאור , משרד הבטחון הוצאה לאור, 2013



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…