יוסף קומם , בן 6, בחדר המסתור, כמו עטלף במערה

מתוך ספר הזיכרונות של יוסף קומם , העוז והחסד, 2012 :

 הסתירו אותי בזהות של ילד פולני נוצרי בבית של אשת קצין פולני , הגברת ליאופולדה קורופייסקה, בעלת הבית. בחדר המסתור היה ילד נוסף בשם מאריאן . הזהירו אותי לסכור את הפה. אסור היה לדבר בקול רם אלא רק ללחוש חרש מפה לאוזן. גם ההליכה שלי צריכה להיות איטית, היה עלי לפסוע על קצות הבהונות. אין מזיזים כיסאות או חפצים כבדים. אין להתקרב אל וילונות החלונות ביום, וודאי שאין להימצא לידם בלילה, אלא אם כן התריסים נבדקו והם מוגפים היטב. יש גם נהלים לשטיפת אפלת-השירותים במים באופן חרישי וממותן ככל האפשר. אנו חיים בדממה ובלתי-נראים מבחוץ בצד המשפחה הרשמית כעטלפים במערה. מעשי הזהירות הם הכרח נוכח הסכנות ממלשינים פולנים .

בקיר הניצב של החדר, מימין לחלון החיצוני , נראתה דלת עץ צבועה בלכה לבנה, שמאחוריה היה חדר-ארונות קטן מבלבנים מטויחות . בתוך חדר הארונות מימין נמצא המחבוא שלנו.  זהו תא צר שהופרש מחדר-הארונות על-ידי מחיצת עץ עם דלת עץ תואמת, הסובבת על צירים פנימה. על ארבעת קירות הארון – חדר הארונות שהוצר – הובק במיומנות טאפט כחלחל עם דוגמת פרחים. 

המחבוא הפנימי נבנה לפני כשנה וחצי בסודיות הנדרשת על ידי אביה של גברת ליאופולדה , נגר-בניין במקצועו. בתוך הארון הזה , במקביל לקיר העץ , הורכבו  כששה מוטות-מתכת עגולים, שעליהם נתלו בצפיפות קולבים המולבשים במעילים, בחליפות ובשמלות. אלו הסתירו את דלת הסתרים והקשו על על גישה אליה . ממסדרון המבואה מימין הובילה דלת נוספת לחדר-במחנה שבויים בגרמניה לקצינים פולנים.

אישתו של הקצין , גברת ליאופולדה לא ידעה כי אני ילד יהודי , אבל הבינה בהמשך כי אני יהודי .

היא הפעילה בבית עסק של חייטות לבגדי נשים וטרטור מכונות התפירה הסתיר גם את הקולות החרישים שלנו בחדר המסתור.

עניין המחבוא דורש תיאום ומשמעת מוקפדת לא פחות מהעבודה עצמה. צלצולים או הקשות בדלת הם בקוד מוסכם כדי לא להסגיר איש מאתנו המסתתרים  בעת ביקור-פתע אפשרי. 

כל צלצול הניע אותנו דיירי הצללים להיעלם ולהסתתר מייד בארון המחבוא הבנוי בתוך חדרון הקיר. 

הארוחות היו חפוזות עם מזון מוקצב. בשקט הייינו משחקים בחדר משחקי מלחמה עם דמי התותחים  המוקטנים של הקצין הפולני.

עברו שבועיים ימים . בשעת בוקר מוקדמת נשמעו דפיקות חזקות מהרגיל בדלת החיצונית . 

אני מתלבש כהרף עין מעל לכותנות-הלילה וגב' ליאופולדה מצווה : "להתחבא במהירות" .

אני נכנס במהירות למחבוא החשוך אחרי שתי האחיות , עומד מאחורי דלת-הסתרים ומבריח את הסגר. הנשימה נעצרת . קולות דיבור רמים נשמעים מחדר האוכל . גברת ליאופולדה מכחישה אך קולות גבריים תקיפים דורשים לפתוח את דלת חדרון הארונות. הדלת נפתחת, הבגדים מוסחים ונשמעות נקישות עמומות שנעות סביב על קירות הלבנים מצופי הטאפט . עד שהן 

מתחלפות במהרה בנקישות מהדהדות על הטאפט של מחיצות-העץ שמאחוריה אנו ניצבים . 

דפיקות הלב שלי פעימות הדם התזזיתיות ברקות מקהות את עוצמת קול-הנקישות. "לפתוח" מצווים הקולות התקיפים. 

אני נחוש שלא אפתח ויהי-מה. גברת ליאופולדה בעצמה מבקשת לפתוח כי כבר אין טעם להסתתר. אני עדיין מסרב בשתיקה עד שהאחיות רומזות לי בתנועת-ידיים אילמות וקצרות-רוח כי צריך לפתוח.

אני פותח את הסגר ואת הדלת ואנו יוצאים חפויי –ראש .

 מתקיים שיח ערני בין גברת ליאופולדה לבין שוטר פולני כחול-מדים המלווה באדם לבוש אזרחית , המלשין הסחטן .  הם מתריסים על ה"ז'ידים" ועל הפשע הבלתי –נסלח של הסתרתם .

 גברת ליאופולדה עונה בקול תקיף ואף מאיימת : אם תיפול שערה מראשו של מי מהאנשים שבביתה , המחתרת הפולנית תיפרע ותחסל את שניהם. הדברים עוברים לפסים של משא-ומתן ענייני בין שני צדדים שאינם שווים בכוחם . מפינתי במיטה הגדולה בחדר-השינה איני מבין את המתרחש .

רק זמן רב לאחר שהמשטרה עוזבת על מנת לשוב , גברת ליאופולדה מורידה הילד היהודי  הנוסף , מאריש, בן 9 , ממדף גבוה וחשוך מתחת לתקרת תא-המחבוא , 

הוא הועלה לשם ראשו וישב מקופל בדממה כזאת, שאני עצמי אף לא שיערתי שהוא שרוי איתנו . השוטר הפולני לא ידע עליו.

הזעיקו את אבי , שהיה בזהות פולני נוצרי , והוא העביר לגב' ליאופולדה את סכום כופר- הנפש למה שדרשו המלשינים הפולנים הסחטנים בפוטנציה. הם אמרו לה שהיא יכולה להמשיך ולהחזיק אותי ללא חשש. אבל גב' ליאופולדה החליטה שאינה מאמינה להם ואינה מוכנה להמשיך ולהיסחט.

הוציאו אותי מהבית והעבירו אותי הרחק  בעיר פולנית אחרת למסתור אחר. הגב' ליאופלודה אבל החליטה להמשיך  ולהחביא בביתה את הילד היהודי  מאריש , שכן לא התגלה בעקבות ההלשנה. החלטתה מצביעה על אומץ-ליבה.

מקור וקרדיט :

יוסף קומם . העוז והחסד, הוצאת כרמל , 2012

ראה גם :

סיפור של גבורה והצלה

יוסף קומם , ילד בן 6 , בין אקציה אחת לשניה

הגטו הוקם ברובע היהודי העתיק , שעל גבעת העיר סנדומייז' הבצורה המשקיפה על עיקול נהר הוויסלה. שוכנו בקומה השלישית או הרביעית של בניין אבן. עוד מספר אנשים זרים לנו גרו איתנו בחדר. היה צפוף מאד בלי פרטיות.

האקציה הראשונה הייתה בשעות-הבוקר המוקדמות והעירה אותי משנתי. 

בפרוזדור נשמעים קולות רמים בגרמנית. לפתע ניצבו בפתח החדר קצינים גרמנים ושוטרים במדים מצוחצחים וחובשי כובעי-מצחייה, חמושים באקדחים או חגורים אלות-יד, ואמרו משהו לדיירים המבוגרים, או שאלו אותם דבר-מה. פתאום אבי הזדקף וקם מהדרגש. אחד הקצינים הכיר אותו מעבודות שביצע עבור תחנת המשטרה הגרמנית.

באקציה זו נלקחו כמה מהאנשים מהדירה . אבל אנחנו ניצלנו עקב ההיכרות של הקצין הגרמני עם אבי. אבא הסביר לנו כי מול הקצין הגרמני הזה ביצע במקצועיות עבודות ההאפלה במפקדה הגרמנית בעיר לשביעות רצונו.

הכנו את עצמנו לאקציה הבאה בגטו , שלא איחרה לבוא. כשהגיעו הסימנים לתחילת המצוד , עלינו לעליית-גג רחבת-ידיים והתחפרנו עמוק בתוך ערימה גדולה של חפצים, שהצטברו במהלך השנים. המתנו בחרדה שעות ארוכות , מקשיבים לכל רחש קרוב או רחוק. לבסוף , כשנדמו הקולות, חזרנו בזהירות רבה לחדר , וההורים הציצו במצודד מבעד לחלון לרחוב.

ברחוב הובלו אנשים, חלקם מוכרים , נושאים מיטלטלים אישיים מעטים ארוזים בתרמילים ובמזוודות. לפתע זיהו הורי את מורתו של אחי מובלת לנקודת הריכוז לקראת השילוח למחנות ההשמדה.

בינתיים התכוננו לאקציה נרחבת יותר מזו הקודמת וחיפשנו מקום-מסתור בטוח יותר.

איתרנו עליית-גג גדולה ואפלה, שבקצה החשוך ביותר שלה היה מדף-עץ צר וגבוה. אפשר היה להעפיל אליו בסולם-עץ ארוך. כשהאקציה החלה נחפזנו והגענו לעליית-הגג.

החלו ויכוחים קדחתניים. אמי , אני ועוד מספר אנשים התחלנו לטפס בקושי במעלה הסולם אל המדף. בסוף הטיפוס הסתבר לי כי בקצהו של המדף , בפנייה לימין הייתה דלת עץ חורקת , המובילה לכוך-עץ נסתר, מובנה בחלקה העליון של העלייה. רצפתו הייתה מכוסה בקש, הסולם הכבד הועלה במאמץ למעלה והושכב לאורך רצפת המדף. זמן מה לאחר שהספקנו להצטנף על רצפת  הכוך , קלטנו קולות חיפוש . 

הקולות הלכו וקרבו והאנשים בחדרון נתקפו אימת מוות , לפחות זה מה שהרגשתי אני : מועקה בחזה  ולחץ במעיים ובקיבה. סתמתי לעצמי את הפה בסמרטוט. אמא חיבקה אותי בעוצמה לבל אפלוט הגה .

קולות החיפוש הגיעו קרוב לרצפת העץ של החדרון מתחתינו, בינהם נביחות כלבים.

מבעד לחרכי הדלת ראיתי אלומות-אור המרצדות על קיר המדף. נשמעו קולות ויכוח בגרמנית . המדף היה ריק מאנשים, הסולם היה מונח סמוי מלמטה, ולא ניתן היה להבחין משם בחדרון המסתור.

הגרמנים החליטו להסתלק ולא העלו את הבית באש כפי שחששנו. הרגשתי שניצלנו בנס, אחרי שבמשך השעות , עד שירדנו , כבר עשיתי בדמיוני את הדרך לעולם הבא והמסתורי. בשעות אימה עזה זו זיכרוני היה חדל מלקלוט דברים, כך שאינני נזכר בבירור אם אבא כבר חזר והיה איתנו ואם היו בחדרון ילדים נוספים , ואולי לא היו..

מקור וקרדיט :

יוסף קומם . העוז והחסד, הוצאת כרמל , 2012

ראה גם : סיפור של גבורה והצלה

המסע הארוך של שני יתומי המלחמה

"במהלך ההפלגה  מצרפת לחיפה במרץ 1948 קשרתי ידידות חמה עם שני ילדים יהודים יתומי מלחמה . ליוותה אותם  כפריה אוקראינית  פשוטה , שהעריצה אותם ופינקה אותם . מפיה נודעו לי קורותיהם – סיפור אמיתי .

אביהם היה רופא ידוע באוקראינה. 

כאשר הגיעו הגרמנים , הוצאו ההורים להורג , אבל הכפריה  הנוצריה הזקנה הצילה את הילדים בהסתירה אותם בכל שנות הכיבוש הארוכות והקשות.

לאחר השחרור החליטה להחזיר את היתומים אל בני עמם- וגמרה אומר להביאם לארץ-ישראל.

היא היתה אישה פרימיטיבית , עניה. איכשהו עלה בידה לגבור על כל המכשולים העצומים שבנסיעה מאוקראינה, על פני תריסר ארצות באירופה ההרוסה, עד מארסיי והילדים היתומים עמה. כעת הפליגה לחיפה , להשלים את המשימה שהטילה על עצמה.

כאשר הגענו לחיפה עזרתי להם להתארגן בימים הראשונים ."

מקור :

בן דונקלמן , נאמנות כפולה , הוצאת שוקן , 1977

יענקל שמיר , בן 16 , סיפור הישרדות בשואה

"אבי ואימי נולדו באושווינצים בשנת 1889- 1898. שניהם היגרו לפני מלחמת העולם הראשונה לגרמניה שם גרנו עם עוד ארבעת אחי בעיר LUDWIGSHAFFEN גרמניה שעל נהר הריין, עד לשנת 1938.

אני יענקל שמיר, יליד 1925, בלודביגסהאפן גרמניה, למדתי בבית ספר עממי נוצרי משנת 1930- 1936. מאחר והייתי בן למשפחה חרדית למדתי גם בחיידר בנוסף לבית הספר מגיל שלוש.

בסוף שנת 1936 נזרקתי מבית הספר ולמדתי עם עוד שמונה ילדים יהודיים מכיתות ה- ח בכיתה נפרדת ליהודים.

בתקופה הזאת הוטרדתי כל הזמן ע"י חברי תנועת הנוער הנאצית ה"היטלריונגד" ובעיקר סבלתי מפציעות כשהותקפתי כשהלכתי לפעולות של בני עקיבא בעיר הסמוכה מנהיים. בשנת 1937 נשלחתי לעיר פרנקפורט ללמוד בישיבת שניידר. כל אותה תקופה הותקפתי ע"י חוליגאנים נאצים צעירים מידי יום.

בחול המועד סוכות נסעתי הביתה לחופשת החג. יום אחרי שמחת תורה הוציאו אותנו אנשי גסטאפו באמצע הלילה והעבירו אותנו לבית סוהר מרכזי של האיזור.

כל יהודי ה- Ostjuden גורשו לפולין בחוסר כל ונזרקו לשדה בגבול שבין גרמניה ופולין בעיירה זבונז'ין. לא הגרמנים ולא הפולנים הסכימו לקבל את הפליטים היהודים לשטחן.

בערב שבת הועברנו עם עוד 1000 יהודים אחרים לרכבת והובלנו לגבול הפולני הורדנו מהרכבת וציוו עלינו : "לכו למשמר הגבול הפולני. אלו ירו עלינו ללא היסוס, וצעקו "בחזרה!" כך שלוש פעמים בלילה הזה דחפו אותנו מצד אחד של הגבול לצד השני. לבסוף דחסו את כולנו לרציף הרכבת בצד השני שם גרנו אלף יהודים ארבעה ימים על גבי אותו רציף. סיוט לא יתואר , באמצע שום מקום.

בתקופה האיומה הזאת גורשנו מצד לצד ואנשים מתו בהמוניהם מרעב וממחלות. תחושת ההשפלה והאימה ובעיקר הואקום הנוראי שאומר כי בשום מקום איננו רצויים היתה איומה.

לאור הסדרים בינלאומיים הורשינו, הפליטים היהודיים, להגיע לעיר קרקוב שם חיינו כעניים מרודים המתגוררים בבית מרזח של יהודי ואוכלים בבית תמחוי יהודי.

ההורים נאלצו לרסק את המשפחה. הם הצליחו לשלוח אותי כשהייתי בן 14 עם ילדי פליטים נוספים לחווה חקלאית לילדי פליטים של הג'וינט בקרבת ביאליסטוק ששם למדנו חקלאות ועבדנו בשדות. מידי יום הותקפנו שם באלימות ע"י הפולנים.

מעולם לא ראיתי את הורי או את אחי שוב.

אח נוסף שלי מרדכי בן 11 נשלח לסקוטלנד למוסד לילדי פליטים יהודיים , ב1948 התנדב לצה"ל ונהרג בקרב על ירושלים, ביום הכיפורים 1948.

בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם ה2- וכל המורים בבית הספר ברחו על נפשם. נשארנו כמה ילדים יהודיים בבגדי קיץ ללא מגן אוכל או מקום לחיות בו. חיינו מנדבות שקיבצנו ברחובות. בראש השנה הגרמנים כבשו את העיר והוציאו צו גירוש לכל מי שהיה תושב המקום. חיינו ביער 5 ילדים יהודיים. ביער ביאליסטוק.

בלילות זחלנו לשדות וחפרנו באדמה לחפש מזון. שורשים תפוחי אדמה, תותי יער, פטריות. הייתי רעב ומוטרף מאימה ודאגה ובעיקר געגועים נוראים להורי.

באחד הימים כשהייתי בחיפושי מזון ביער נתקלתי בכיתת חיילים על גבי משאית שהסתבר לי אחר כך שהיו חיילים רוסיים שהגיעו לתפוס מחצית מפולניה על פי הסכם מולטוב ריבנטרופ. לא הצלחתי לתקשר איתם והם חשדו בי שאני מרגל . 

המפקד ציווה להפנות אלי את הרובים.

ידעתי כי מותי הגיע.

צעקתי כפי שחונכתי אל ה': "שמע ישראל"!

באותו רגע המפקד צעק בהתרגשות: "סטופ!"

הוא ניגש אלי, חיבק אותי ואמר לי ביידיש:

" ביסט א יידיש קינד?" ( אתה ילד יהודי?) .

הקצין היהודי הזה הזין אותנו באוכל במשך שבועיים אך לאחר מכן שוב נשארנו מורעבים וחסרי כל.

הפעם הזאת - ניצלתי. שוב.

האימה היתה רבה. הרגשתי אבוד בעולם.

לא ידעתי מה עלי לעשות,

לאן לפנות,

על מי אוכל לסמוך ומי ישדוד אותי ,

יכה,

ירמה,

ינצל או ילשין.

תחושה איומה של להיות אבוד בעולם.

טבעתי בעולם לא מוכר של רוע ואכזריות.

כל אדם רצה משהו ממך.

מעיל,

אוכל,

נעליים.

לא יכולתי להבין איך העולם השתגע והפך למקום נורא כל כך.

החלטתי להגיע להעיר וילנה, שהיתה לגביה שמועה כי תועבר לשליטת ליטא, שהיתה אז מדינה עצמאית.

כסף לא היה לי .

מכרתי ברחוב את המעיל שלי שנתנו לי הרוסים ובתמורה קניתי כרטיס עלייה לרציף- אך בכל זאת התגנבתי לרכבת.

כמה פעמים באותו לילה סולקתי מן הרכבת ע"י מפקחים והתגנבתי בעקשנות בחזרה .

כ 20 ק"מ לפני וילנה סולקתי סופית עם עוד 100 אנשים והרכבת נסעה לדרכה.

היינו על הפסים,

חושך,

רוח קרה,

שלג,

התחלנו ללכת ברגל לכיוון וילנה.

רק 20 אנשים מתוך המאה נותרו בחיים. כל האחרים נותרו מתים על המסילה – בשלג.

בדרך שרתי בקולי קולות לעצמי ולאנשים שצעדו עימי את מזמורי השבת מבית הורי. השירה ניחמה רותי ונטעה בי כוחות.

כשהגעתי לוילנה , גנבו ממני את כל חפצי פרט לתפילין שהיו צמודים בשקית על גופי . הליטאים טבחו בנו באותו יום בפוגרום נוראי שנערך בכל יהודי העיר.

אותי, בין הנותרים, גרשו לפנים ליטא בתחילת 1940 שם עבדנו אצל איכרים ליטאים בשדות תמורת מעט אוכל ולינה.

לאחר כמה חודשים כבשו הרוסים את ליטא לטביה ואסטוניה. מיד הוציאו צו שכל מי שנמצא כפליט בליטא חייב לחזור לפולין, או להשלח לברוביז'אן או לכל מדינה שתקבל אותו.

אותי - הג'וינט העביר למוסקווה, ואחר כך לאודסה ,בכל מקום ישבתי כמה שבועות, ומשם באונייה לאיסטנבול, דרך כל תורכיה, ברכבת לעיר הנמל MERSIN קרוב לגבול סוריה, שם חיכיתי חודש וחצי עד שקיבלתי סרטיפיקט לעלות לארץ ישראל. דרך חלב בסוריב וביירות בלבנון.

הגעתי לארץ ישראל בטקסי דרך ראש הנקרה בשנת 1942 . נישקתי את אדמת ארץ ישראל אליה הגעתי אחרי סבל ונדודים ארוכים. בניתי בה חיים חדשים. הקמתי משפחה. נלחמתי למענה ובניתי את הארץ .

בידי היו התפילין שקיבלתי מהורי בבר המצווה ושהצלחתי לשמור עליהם בכל שנות האימה ומעולם, כל חיי לא נפרדתי מהם.

בשנת 1942 התנדבתי לצי הבריטי ושרתתי בבסיסים ימיים בבנגזי, טוברוק, 

מלטה, סואץ, פורט סעיד ואלכסנדריה. שם פגשתי את אישתי האהובה מרגלית בת ר' חיים עיאש אלכסנדרוני והתחתנתי איתה בפסח 1946.

עם פרוץ מלחמת השחרור גוייסתי לחיל הים ואז גם נודע לי כי הורי ושני אחי נספו בשואה. 

כאיש מילואים נלחמתי בכל מלחמות ישראל עד ששוחררתי סופית ב1981 מחיל הים.

כל חיי , למרות המשפחה החדשה שהקמתי, הילדים הנכדים הנינים, לא הצלחתי ממש להנות ממאומה. 

השמחה אף פעם לא היתה שלמה. התגעגעתי להורי ולאחי געגועים נוראים . התגעגעתי לחיים שהיו לנו בבית, לבית, לזמירות, לאוכל שאמא בישלה, לטקסים היהודיים ללימודים בחיידר ובישיבה ולחגים. מעולם לא הפסקתי להתגעגע. ככל שהזדקנתי הגעגועים והכעס גברו. 

לא יכולתי לסלוח לגרמנים ולליטאים על חורבנה של משפחתי. על האכזריות שלא תתואר על הרדיפות על לילות הפוגרומים, על צעדת המוות על המסילה בשלג בדרך לוילנה. על הכאב, על הדמעות, על גזל הילדות, על רצח של כל קרובי משפחתי וחברי הילדים. על שנות הנדודים האימה והרעב. על החיים שחייתי כפליט, מגורש, נע ונד, מסומן באות הקיין של התפילין שלי""

יענקל שמיר , נפטר לפני שנתיים בגיל 92

ראיון איתו ביוטיוב : מי האיש החפץ חיים סבא יעקב שמיר 2/3/14

ילדותה של חוה עציוני-הלוי , בת 10 , בתקופת השואה

חוה עציוני-הלוי (נולדה ב-1934) היא פרופסור אמריטה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן וסופרת העוסקת בכתיבת רומנים תנ"כיים.

ביוגרפיה

נולדה בשנת 1934 בווינה, בירת אוסטריה. בילדותה נמלטה משם עם הוריה בתחילת 1939. במהלך מלחמת העולם השנייה שהתה עם הוריה באיטליה, בחלקן במחנה ריכוז. כאשר כבשו הנאצים את צפון איטליה נאלצה המשפחה להסתתר מפניהם.

ב-1945 עלתה עם משפחתה לארץ ישראל. עד 1948 למדה ב"כפר הנוער הדתי" ולאחר מכן למדה בבית ספר תיכון לילדי עובדים בעפולה. 

למדה סוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1955 קיבלה תואר ראשון, ולאחר מכן שירתה בצה"ל. בשנת 1969 קיבלה תואר שני באוניברסיטת תל אביב, על עבודה שכותרתה "הזדהות יהודית של סטודנטים", ובשנת 1971 קיבלה באוניברסיטת תל אביב תואר דוקטור, על עבודה שכותרתה "דפוסי גישות של סטודנטים ישראליים לירידה מן הארץ: עימות בין שאיפות אינדדיבידואליות וזיקות קולקטיביות".

בשנת 1972 מונתה למרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ובשנת 1976 עלתה לדרגת מרצה בכיר. 

בשנת 1978 עברה לאוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה. בשנת 1989 חזרה לישראל ומונתה לפרופסור באוניברסיטת בר-אילן, שם היא כעת פרופסור אמריטה. באותה עת חזרה בתשובה.

כתבה ספרים ומאמרים בסוציולוגיה. תחומי העניין שלה הם ליברליזם, דמוקרטיה, אליטות, סוציולוגיה פוליטית, ביורוקרטיה וארגונים, שינוי חברתי והחברה הישראלית.

עוסקת גם בכתיבת רומנים תנ"כיים, שבמרכזם נשות המקרא.

נשואה לצבי ולה שלושה ילדים. מתגוררת בתל אביב.

מקור

פרידנסרייך הונדרטוואסר, בן 14 , הצטרף לנוער ההיטלראי

פרידנסרייך הונדרטוואסר  (Friedensreich Hundertwasser; ‏15 בדצמבר 1928 – 19 בפברואר 2000) היה אמן, צייר, פסל ואדריכל אוסטרי-יהודי. הונדרטוואסר נחשב לגדול אמני אוסטריה של שלהי המאה ה-20. אף על פי ששלח ידו בתחומי אמנות רבים ואף היה ידוע בפעילות חברתית וסביבתית ענפה, מורשתו העיקרית והידועה ביותר מצויה בבנייניו הייחודיים.

הונדרטוואסר נולד בווינה לאם יהודיה ואב קתולי. שמו המקורי היה פרידריך סטוואסר .

אביו נפטר בהיותו בן שנה.

במלחמת העולם השנייה התחזה  הנער פרידנסרייך לנוצרי ואף הצטרף לנוער ההיטלראי.  בנוער ההיטלראי לא העלו על דעתם כי הוא ילד אשר אמו יהודיה והוא הצליח להסוות היטב את זהותו היהודית.  מתוך 74 בני משפחתה של אמו נספו 69 בשואה (אמו, אליה היה קשור מאוד, נפטרה בשנת 1972).

מקור

חוויות הילדות של ירמי רוזנברג, פעוט ברומניה במלחמת העולם השנייה

"בספטמבר 1939 פורצת מלחמת העולם. ברומניה מוכרז גיוס כללי ולמרות האנטישמיות המוצהרת, הגיוס כולל גם את היהודים. אבי גויס, ואמי נאלצה לנהל את החנות וגם לגדל ילד בן שנה. משנת 1943 החלו הפצצות כבדות על העיר פלוישטי. בחצר הבית שלנו נחפר מקלט בתוך האדמה, ובשעת הפצצות היינו עוזבים את הבית ומתכנסים בתוך המקלט הזה. כאשר ההפצצות הפכו לשגרה החליטה אמא שעלינו לעזוב את העיר ולעבור לכפר ליד פלוישטי, שם שכרה חדר אצל משפחת איכרים. אמא המשיכה מדי יום לפתוח את החנות בעיר ואני הייתי נשאר לבד בבית האיכר בכפר.

ההחלטה לעבור לכפר התגלתה כנכונה כי באחד הימים נפלה פצצה בחזית הבית בעיר והבית קרס. בשלב מסויים אבא מצליח "לקנות" תעודה רפואית שעליו להיות מאושפז בבית חולים. החיים בפלוישטי וסביבתה הופכים לבלתי נסבלים בגלל ההפצצות התכופות והמשפחה מחליטה לעבור לעיר בראילה. זאת הייתה עיר שקטה שלא הופצצה, והתעודה הקנויה של אבא אפשרה לו לעבור לבית החולים המקומי. נשארנו בבראילה מספר חודשים. למרות שבמשך כ- 6 שנות המלחמה, נדדתי בין שלושה מקומות, למרות שאבא כמעט לא נראה, למרות שאמא נאלצה לעזוב אותי לבד במשך היום, למרות שלא היו לי צעצועים וחברים ולא ביקרתי בגן ילדים, לא זכורה לי תקופה זאת כתקופה טראומטית.

בסיום המלחמה חזרנו לעיר פלוישטי. למרבה המזל החנות של הורי לא נהרסה, כך שמיד יכלו להתפרנס. המצב הכלכלי היה טוב והחיים היו טובים. אבל 1948 חל מפנה לרעה בחיי היהודים ברומניה. נסגרו כל בתי הספר היהודים, היקשו על עלייה לארץ, והתנועה הציונית הוכרזה כאויב. בקיץ של 1950 קיבלנו היתר לעלות לישראל. בתאריך 7.9.1950 עלינו על האנייה "טרנסילבניה" בנמל הרומני קונסטנצה רק עם שלוש מזוודות בגדים, כל אחת במשקל 20 ק"ג, שזה הרכוש היחיד שהורשנו לקחת. ב- 10.9.1950 הגענו לחיפה. עברנו את תהליכי הקליטה המקובלים כמו ריסוס בדי-די-טי ואז נשלחנו ל"שער העלייה", מחנה אוהלים דרומית לחיפה. "

 לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת , הקשר הרב דורי