דלג לתוכן הראשי

יוסף קומם , בן 6, בחדר המסתור, כמו עטלף במערה

מתוך ספר הזיכרונות של יוסף קומם , העוז והחסד, 2012 :

 הסתירו אותי בזהות של ילד פולני נוצרי בבית של אשת קצין פולני , הגברת ליאופולדה קורופייסקה, בעלת הבית. בחדר המסתור היה ילד נוסף בשם מאריאן . הזהירו אותי לסכור את הפה. אסור היה לדבר בקול רם אלא רק ללחוש חרש מפה לאוזן. גם ההליכה שלי צריכה להיות איטית, היה עלי לפסוע על קצות הבהונות. אין מזיזים כיסאות או חפצים כבדים. אין להתקרב אל וילונות החלונות ביום, וודאי שאין להימצא לידם בלילה, אלא אם כן התריסים נבדקו והם מוגפים היטב. יש גם נהלים לשטיפת אפלת-השירותים במים באופן חרישי וממותן ככל האפשר. אנו חיים בדממה ובלתי-נראים מבחוץ בצד המשפחה הרשמית כעטלפים במערה. מעשי הזהירות הם הכרח נוכח הסכנות ממלשינים פולנים .

בקיר הניצב של החדר, מימין לחלון החיצוני , נראתה דלת עץ צבועה בלכה לבנה, שמאחוריה היה חדר-ארונות קטן מבלבנים מטויחות . בתוך חדר הארונות מימין נמצא המחבוא שלנו.  זהו תא צר שהופרש מחדר-הארונות על-ידי מחיצת עץ עם דלת עץ תואמת, הסובבת על צירים פנימה. על ארבעת קירות הארון – חדר הארונות שהוצר – הובק במיומנות טאפט כחלחל עם דוגמת פרחים. 

המחבוא הפנימי נבנה לפני כשנה וחצי בסודיות הנדרשת על ידי אביה של גברת ליאופולדה , נגר-בניין במקצועו. בתוך הארון הזה , במקביל לקיר העץ , הורכבו  כששה מוטות-מתכת עגולים, שעליהם נתלו בצפיפות קולבים המולבשים במעילים, בחליפות ובשמלות. אלו הסתירו את דלת הסתרים והקשו על על גישה אליה . ממסדרון המבואה מימין הובילה דלת נוספת לחדר-במחנה שבויים בגרמניה לקצינים פולנים.

אישתו של הקצין , גברת ליאופולדה לא ידעה כי אני ילד יהודי , אבל הבינה בהמשך כי אני יהודי .

היא הפעילה בבית עסק של חייטות לבגדי נשים וטרטור מכונות התפירה הסתיר גם את הקולות החרישים שלנו בחדר המסתור.

עניין המחבוא דורש תיאום ומשמעת מוקפדת לא פחות מהעבודה עצמה. צלצולים או הקשות בדלת הם בקוד מוסכם כדי לא להסגיר איש מאתנו המסתתרים  בעת ביקור-פתע אפשרי. 

כל צלצול הניע אותנו דיירי הצללים להיעלם ולהסתתר מייד בארון המחבוא הבנוי בתוך חדרון הקיר. 

הארוחות היו חפוזות עם מזון מוקצב. בשקט הייינו משחקים בחדר משחקי מלחמה עם דמי התותחים  המוקטנים של הקצין הפולני.

עברו שבועיים ימים . בשעת בוקר מוקדמת נשמעו דפיקות חזקות מהרגיל בדלת החיצונית . 

אני מתלבש כהרף עין מעל לכותנות-הלילה וגב' ליאופולדה מצווה : "להתחבא במהירות" .

אני נכנס במהירות למחבוא החשוך אחרי שתי האחיות , עומד מאחורי דלת-הסתרים ומבריח את הסגר. הנשימה נעצרת . קולות דיבור רמים נשמעים מחדר האוכל . גברת ליאופולדה מכחישה אך קולות גבריים תקיפים דורשים לפתוח את דלת חדרון הארונות. הדלת נפתחת, הבגדים מוסחים ונשמעות נקישות עמומות שנעות סביב על קירות הלבנים מצופי הטאפט . עד שהן 
מתחלפות במהרה בנקישות מהדהדות על הטאפט של מחיצות-העץ שמאחוריה אנו ניצבים . 

דפיקות הלב שלי פעימות הדם התזזיתיות ברקות מקהות את עוצמת קול-הנקישות. "לפתוח" מצווים הקולות התקיפים. 

אני נחוש שלא אפתח ויהי-מה. גברת ליאופולדה בעצמה מבקשת לפתוח כי כבר אין טעם להסתתר. אני עדיין מסרב בשתיקה עד שהאחיות רומזות לי בתנועת-ידיים אילמות וקצרות-רוח כי צריך לפתוח.

אני פותח את הסגר ואת הדלת ואנו יוצאים חפויי –ראש .

 מתקיים שיח ערני בין גברת ליאופולדה לבין שוטר פולני כחול-מדים המלווה באדם לבוש אזרחית , המלשין הסחטן .  הם מתריסים על ה"ז'ידים" ועל הפשע הבלתי –נסלח של הסתרתם .

 גברת ליאופולדה עונה בקול תקיף ואף מאיימת : אם תיפול שערה מראשו של מי מהאנשים שבביתה , המחתרת הפולנית תיפרע ותחסל את שניהם. הדברים עוברים לפסים של משא-ומתן ענייני בין שני צדדים שאינם שווים בכוחם . מפינתי במיטה הגדולה בחדר-השינה איני מבין את המתרחש .

רק זמן רב לאחר שהמשטרה עוזבת על מנת לשוב , גברת ליאופולדה מורידה הילד היהודי  הנוסף , מאריש, בן 9 , ממדף גבוה וחשוך מתחת לתקרת תא-המחבוא , 
הוא הועלה לשם ראשו וישב מקופל בדממה כזאת, שאני עצמי אף לא שיערתי שהוא שרוי איתנו . השוטר הפולני לא ידע עליו.

הזעיקו את אבי , שהיה בזהות פולני נוצרי , והוא העביר לגב' ליאופולדה את סכום כופר- הנפש למה שדרשו המלשינים הפולנים הסחטנים בפוטנציה. הם אמרו לה שהיא יכולה להמשיך ולהחזיק אותי ללא חשש. אבל גב' ליאופולדה החליטה שאינה מאמינה להם ואינה מוכנה להמשיך ולהיסחט.

הוציאו אותי מהבית והעבירו אותי הרחק  בעיר פולנית אחרת למסתור אחר. הגב' ליאופלודה אבל החליטה להמשיך  ולהחביא בביתה את הילד היהודי  מאריש , שכן לא התגלה בעקבות ההלשנה. החלטתה מצביעה על אומץ-ליבה.

מקור וקרדיט :
יוסף קומם . העוז והחסד, הוצאת כרמל , 2012

ראה גם :

סיפור של גבורה והצלה



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…