דלג לתוכן הראשי

יוסף קומם , בן 6, בחדר המסתור, כמו עטלף במערה

מתוך ספר הזיכרונות של יוסף קומם , העוז והחסד, 2012 :

 הסתירו אותי בזהות של ילד פולני נוצרי בבית של אשת קצין פולני , הגברת ליאופולדה קורופייסקה, בעלת הבית. בחדר המסתור היה ילד נוסף בשם מאריאן . הזהירו אותי לסכור את הפה. אסור היה לדבר בקול רם אלא רק ללחוש חרש מפה לאוזן. גם ההליכה שלי צריכה להיות איטית, היה עלי לפסוע על קצות הבהונות. אין מזיזים כיסאות או חפצים כבדים. אין להתקרב אל וילונות החלונות ביום, וודאי שאין להימצא לידם בלילה, אלא אם כן התריסים נבדקו והם מוגפים היטב. יש גם נהלים לשטיפת אפלת-השירותים במים באופן חרישי וממותן ככל האפשר. אנו חיים בדממה ובלתי-נראים מבחוץ בצד המשפחה הרשמית כעטלפים במערה. מעשי הזהירות הם הכרח נוכח הסכנות ממלשינים פולנים .

בקיר הניצב של החדר, מימין לחלון החיצוני , נראתה דלת עץ צבועה בלכה לבנה, שמאחוריה היה חדר-ארונות קטן מבלבנים מטויחות . בתוך חדר הארונות מימין נמצא המחבוא שלנו.  זהו תא צר שהופרש מחדר-הארונות על-ידי מחיצת עץ עם דלת עץ תואמת, הסובבת על צירים פנימה. על ארבעת קירות הארון – חדר הארונות שהוצר – הובק במיומנות טאפט כחלחל עם דוגמת פרחים. 

המחבוא הפנימי נבנה לפני כשנה וחצי בסודיות הנדרשת על ידי אביה של גברת ליאופולדה , נגר-בניין במקצועו. בתוך הארון הזה , במקביל לקיר העץ , הורכבו  כששה מוטות-מתכת עגולים, שעליהם נתלו בצפיפות קולבים המולבשים במעילים, בחליפות ובשמלות. אלו הסתירו את דלת הסתרים והקשו על על גישה אליה . ממסדרון המבואה מימין הובילה דלת נוספת לחדר-במחנה שבויים בגרמניה לקצינים פולנים.

אישתו של הקצין , גברת ליאופולדה לא ידעה כי אני ילד יהודי , אבל הבינה בהמשך כי אני יהודי .

היא הפעילה בבית עסק של חייטות לבגדי נשים וטרטור מכונות התפירה הסתיר גם את הקולות החרישים שלנו בחדר המסתור.

עניין המחבוא דורש תיאום ומשמעת מוקפדת לא פחות מהעבודה עצמה. צלצולים או הקשות בדלת הם בקוד מוסכם כדי לא להסגיר איש מאתנו המסתתרים  בעת ביקור-פתע אפשרי. 

כל צלצול הניע אותנו דיירי הצללים להיעלם ולהסתתר מייד בארון המחבוא הבנוי בתוך חדרון הקיר. 

הארוחות היו חפוזות עם מזון מוקצב. בשקט הייינו משחקים בחדר משחקי מלחמה עם דמי התותחים  המוקטנים של הקצין הפולני.

עברו שבועיים ימים . בשעת בוקר מוקדמת נשמעו דפיקות חזקות מהרגיל בדלת החיצונית . 

אני מתלבש כהרף עין מעל לכותנות-הלילה וגב' ליאופולדה מצווה : "להתחבא במהירות" .

אני נכנס במהירות למחבוא החשוך אחרי שתי האחיות , עומד מאחורי דלת-הסתרים ומבריח את הסגר. הנשימה נעצרת . קולות דיבור רמים נשמעים מחדר האוכל . גברת ליאופולדה מכחישה אך קולות גבריים תקיפים דורשים לפתוח את דלת חדרון הארונות. הדלת נפתחת, הבגדים מוסחים ונשמעות נקישות עמומות שנעות סביב על קירות הלבנים מצופי הטאפט . עד שהן 
מתחלפות במהרה בנקישות מהדהדות על הטאפט של מחיצות-העץ שמאחוריה אנו ניצבים . 

דפיקות הלב שלי פעימות הדם התזזיתיות ברקות מקהות את עוצמת קול-הנקישות. "לפתוח" מצווים הקולות התקיפים. 

אני נחוש שלא אפתח ויהי-מה. גברת ליאופולדה בעצמה מבקשת לפתוח כי כבר אין טעם להסתתר. אני עדיין מסרב בשתיקה עד שהאחיות רומזות לי בתנועת-ידיים אילמות וקצרות-רוח כי צריך לפתוח.

אני פותח את הסגר ואת הדלת ואנו יוצאים חפויי –ראש .

 מתקיים שיח ערני בין גברת ליאופולדה לבין שוטר פולני כחול-מדים המלווה באדם לבוש אזרחית , המלשין הסחטן .  הם מתריסים על ה"ז'ידים" ועל הפשע הבלתי –נסלח של הסתרתם .

 גברת ליאופולדה עונה בקול תקיף ואף מאיימת : אם תיפול שערה מראשו של מי מהאנשים שבביתה , המחתרת הפולנית תיפרע ותחסל את שניהם. הדברים עוברים לפסים של משא-ומתן ענייני בין שני צדדים שאינם שווים בכוחם . מפינתי במיטה הגדולה בחדר-השינה איני מבין את המתרחש .

רק זמן רב לאחר שהמשטרה עוזבת על מנת לשוב , גברת ליאופולדה מורידה הילד היהודי  הנוסף , מאריש, בן 9 , ממדף גבוה וחשוך מתחת לתקרת תא-המחבוא , 
הוא הועלה לשם ראשו וישב מקופל בדממה כזאת, שאני עצמי אף לא שיערתי שהוא שרוי איתנו . השוטר הפולני לא ידע עליו.

הזעיקו את אבי , שהיה בזהות פולני נוצרי , והוא העביר לגב' ליאופולדה את סכום כופר- הנפש למה שדרשו המלשינים הפולנים הסחטנים בפוטנציה. הם אמרו לה שהיא יכולה להמשיך ולהחזיק אותי ללא חשש. אבל גב' ליאופולדה החליטה שאינה מאמינה להם ואינה מוכנה להמשיך ולהיסחט.

הוציאו אותי מהבית והעבירו אותי הרחק  בעיר פולנית אחרת למסתור אחר. הגב' ליאופלודה אבל החליטה להמשיך  ולהחביא בביתה את הילד היהודי  מאריש , שכן לא התגלה בעקבות ההלשנה. החלטתה מצביעה על אומץ-ליבה.

מקור וקרדיט :
יוסף קומם . העוז והחסד, הוצאת כרמל , 2012

ראה גם :

סיפור של גבורה והצלה



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…