דלג לתוכן הראשי

יענקל שמיר , בן 16 , סיפור הישרדות בשואה



"אבי ואימי נולדו באושווינצים בשנת 1889- 1898. שניהם היגרו לפני מלחמת העולם הראשונה לגרמניה שם גרנו עם עוד ארבעת אחי בעיר LUDWIGSHAFFEN גרמניה שעל נהר הריין, עד לשנת 1938.

אני יענקל שמיר, יליד 1925, בלודביגסהאפן גרמניה, למדתי בבית ספר עממי נוצרי משנת 1930- 1936. מאחר והייתי בן למשפחה חרדית למדתי גם בחיידר בנוסף לבית הספר מגיל שלוש.

בסוף שנת 1936 נזרקתי מבית הספר ולמדתי עם עוד שמונה ילדים יהודיים מכיתות ה- ח בכיתה נפרדת ליהודים.

בתקופה הזאת הוטרדתי כל הזמן ע"י חברי תנועת הנוער הנאצית ה"היטלריונגד" ובעיקר סבלתי מפציעות כשהותקפתי כשהלכתי לפעולות של בני עקיבא בעיר הסמוכה מנהיים. בשנת 1937 נשלחתי לעיר פרנקפורט ללמוד בישיבת שניידר. כל אותה תקופה הותקפתי ע"י חוליגאנים נאצים צעירים מידי יום.

בחול המועד סוכות נסעתי הביתה לחופשת החג. יום אחרי שמחת תורה הוציאו אותנו אנשי גסטאפו באמצע הלילה והעבירו אותנו לבית סוהר מרכזי של האיזור.
כל יהודי ה- Ostjuden גורשו לפולין בחוסר כל ונזרקו לשדה בגבול שבין גרמניה ופולין בעיירה זבונז'ין. לא הגרמנים ולא הפולנים הסכימו לקבל את הפליטים היהודים לשטחן.

בערב שבת הועברנו עם עוד 1000 יהודים אחרים לרכבת והובלנו לגבול הפולני הורדנו מהרכבת וציוו עלינו : "לכו למשמר הגבול הפולני. אלו ירו עלינו ללא היסוס, וצעקו "בחזרה!" כך שלוש פעמים בלילה הזה דחפו אותנו מצד אחד של הגבול לצד השני. לבסוף דחסו את כולנו לרציף הרכבת בצד השני שם גרנו אלף יהודים ארבעה ימים על גבי אותו רציף. סיוט לא יתואר , באמצע שום מקום.

בתקופה האיומה הזאת גורשנו מצד לצד ואנשים מתו בהמוניהם מרעב וממחלות. תחושת ההשפלה והאימה ובעיקר הואקום הנוראי שאומר כי בשום מקום איננו רצויים היתה איומה.

לאור הסדרים בינלאומיים הורשינו, הפליטים היהודיים, להגיע לעיר קרקוב שם חיינו כעניים מרודים המתגוררים בבית מרזח של יהודי ואוכלים בבית תמחוי יהודי.

ההורים נאלצו לרסק את המשפחה. הם הצליחו לשלוח אותי כשהייתי בן 14 עם ילדי פליטים נוספים לחווה חקלאית לילדי פליטים של הג'וינט בקרבת ביאליסטוק ששם למדנו חקלאות ועבדנו בשדות. מידי יום הותקפנו שם באלימות ע"י הפולנים.

מעולם לא ראיתי את הורי או את אחי שוב.

אח נוסף שלי מרדכי בן 11 נשלח לסקוטלנד למוסד לילדי פליטים יהודיים , ב1948 התנדב לצה"ל ונהרג בקרב על ירושלים, ביום הכיפורים 1948.

בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם ה2- וכל המורים בבית הספר ברחו על נפשם. נשארנו כמה ילדים יהודיים בבגדי קיץ ללא מגן אוכל או מקום לחיות בו. חיינו מנדבות שקיבצנו ברחובות. בראש השנה הגרמנים כבשו את העיר והוציאו צו גירוש לכל מי שהיה תושב המקום. חיינו ביער 5 ילדים יהודיים. ביער ביאליסטוק.

בלילות זחלנו לשדות וחפרנו באדמה לחפש מזון. שורשים תפוחי אדמה, תותי יער, פטריות. הייתי רעב ומוטרף מאימה ודאגה ובעיקר געגועים נוראים להורי.
באחד הימים כשהייתי בחיפושי מזון ביער נתקלתי בכיתת חיילים על גבי משאית שהסתבר לי אחר כך שהיו חיילים רוסיים שהגיעו לתפוס מחצית מפולניה על פי הסכם מולטוב ריבנטרופ. לא הצלחתי לתקשר איתם והם חשדו בי שאני מרגל . 

המפקד ציווה להפנות אלי את הרובים.

ידעתי כי מותי הגיע.

צעקתי כפי שחונכתי אל ה': "שמע ישראל"!

באותו רגע המפקד צעק בהתרגשות: "סטופ!"

הוא ניגש אלי, חיבק אותי ואמר לי ביידיש:

" ביסט א יידיש קינד?" ( אתה ילד יהודי?) .

הקצין היהודי הזה הזין אותנו באוכל במשך שבועיים אך לאחר מכן שוב נשארנו מורעבים וחסרי כל.

הפעם הזאת - ניצלתי. שוב.

האימה היתה רבה. הרגשתי אבוד בעולם.

לא ידעתי מה עלי לעשות,

לאן לפנות,

על מי אוכל לסמוך ומי ישדוד אותי ,

יכה,

ירמה,

ינצל או ילשין.

תחושה איומה של להיות אבוד בעולם.

טבעתי בעולם לא מוכר של רוע ואכזריות.

כל אדם רצה משהו ממך.

מעיל,

אוכל,

נעליים.

לא יכולתי להבין איך העולם השתגע והפך למקום נורא כל כך.

החלטתי להגיע להעיר וילנה, שהיתה לגביה שמועה כי תועבר לשליטת ליטא, שהיתה אז מדינה עצמאית.

כסף לא היה לי .

מכרתי ברחוב את המעיל שלי שנתנו לי הרוסים ובתמורה קניתי כרטיס עלייה לרציף- אך בכל זאת התגנבתי לרכבת.

כמה פעמים באותו לילה סולקתי מן הרכבת ע"י מפקחים והתגנבתי בעקשנות בחזרה .

כ 20 ק"מ לפני וילנה סולקתי סופית עם עוד 100 אנשים והרכבת נסעה לדרכה.
היינו על הפסים,

חושך,

רוח קרה,

שלג,

התחלנו ללכת ברגל לכיוון וילנה.

רק 20 אנשים מתוך המאה נותרו בחיים. כל האחרים נותרו מתים על המסילה – בשלג.

בדרך שרתי בקולי קולות לעצמי ולאנשים שצעדו עימי את מזמורי השבת מבית הורי. השירה ניחמה רותי ונטעה בי כוחות.

כשהגעתי לוילנה , גנבו ממני את כל חפצי פרט לתפילין שהיו צמודים בשקית על גופי . הליטאים טבחו בנו באותו יום בפוגרום נוראי שנערך בכל יהודי העיר.
אותי, בין הנותרים, גרשו לפנים ליטא בתחילת 1940 שם עבדנו אצל איכרים ליטאים בשדות תמורת מעט אוכל ולינה.

לאחר כמה חודשים כבשו הרוסים את ליטא לטביה ואסטוניה. מיד הוציאו צו שכל מי שנמצא כפליט בליטא חייב לחזור לפולין, או להשלח לברוביז'אן או לכל מדינה שתקבל אותו.

אותי - הג'וינט העביר למוסקווה, ואחר כך לאודסה ,בכל מקום ישבתי כמה שבועות, ומשם באונייה לאיסטנבול, דרך כל תורכיה, ברכבת לעיר הנמל MERSIN קרוב לגבול סוריה, שם חיכיתי חודש וחצי עד שקיבלתי סרטיפיקט לעלות לארץ ישראל. דרך חלב בסוריב וביירות בלבנון.

הגעתי לארץ ישראל בטקסי דרך ראש הנקרה בשנת 1942 . נישקתי את אדמת ארץ ישראל אליה הגעתי אחרי סבל ונדודים ארוכים. בניתי בה חיים חדשים. הקמתי משפחה. נלחמתי למענה ובניתי את הארץ .

בידי היו התפילין שקיבלתי מהורי בבר המצווה ושהצלחתי לשמור עליהם בכל שנות האימה ומעולם, כל חיי לא נפרדתי מהם.

בשנת 1942 התנדבתי לצי הבריטי ושרתתי בבסיסים ימיים בבנגזי, טוברוק, 
מלטה, סואץ, פורט סעיד ואלכסנדריה. שם פגשתי את אישתי האהובה מרגלית בת ר' חיים עיאש אלכסנדרוני והתחתנתי איתה בפסח 1946.

עם פרוץ מלחמת השחרור גוייסתי לחיל הים ואז גם נודע לי כי הורי ושני אחי נספו בשואה. 

כאיש מילואים נלחמתי בכל מלחמות ישראל עד ששוחררתי סופית ב1981 מחיל הים.

כל חיי , למרות המשפחה החדשה שהקמתי, הילדים הנכדים הנינים, לא הצלחתי ממש להנות ממאומה. 

השמחה אף פעם לא היתה שלמה. התגעגעתי להורי ולאחי געגועים נוראים . התגעגעתי לחיים שהיו לנו בבית, לבית, לזמירות, לאוכל שאמא בישלה, לטקסים היהודיים ללימודים בחיידר ובישיבה ולחגים. מעולם לא הפסקתי להתגעגע. ככל שהזדקנתי הגעגועים והכעס גברו. 

לא יכולתי לסלוח לגרמנים ולליטאים על חורבנה של משפחתי. על האכזריות שלא תתואר על הרדיפות על לילות הפוגרומים, על צעדת המוות על המסילה בשלג בדרך לוילנה. על הכאב, על הדמעות, על גזל הילדות, על רצח של כל קרובי משפחתי וחברי הילדים. על שנות הנדודים האימה והרעב. על החיים שחייתי כפליט, מגורש, נע ונד, מסומן באות הקיין של התפילין שלי""

יענקל שמיר , נפטר לפני שנתיים בגיל 92

ראיון איתו ביוטיוב : מי האיש החפץ חיים סבא יעקב שמיר 2/3/14




תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…