נעמי שדמי , ילדה רועת אווזים בכפר הונגרי

 

סיימתי לקרוא את ספרה המרתק של נעמי שדמי  (נעמי שדמי , מרתה ונעמי, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, מהדורה חמישית , 2009 ) ודליתי מתוכו 2 קטעים אודות ילדותה בשואה , הנה השני :

בכפרים

כאשר הצבא האדום שיחרר את העיר בודפשט נעמי ( מרתה ) ואחיה נותרו ללא קרובים וללא נפש חיה שתדאג להם.  הם התחזו ונרשמו בתור ילדים הונגרים יתומים ( בתור  נוצרים ) ונשלחו לעבוד בחקלאות  בכפרים הונגרים . אסור היה להם לגלות שהם יהודים  כי השנאה ליהודים לא נמוגה עם הכיבוש הסובייטי של הונגריה.

במסע הנדודים של נעמי ואחיה בין הכפרים ההונגרים הצליחו לבסוף למצוא אצל אחד הכפריים מקום . כותבת נעמי שדמי בספרה המרתק :  " גם שם עבדתי בכל העבודות , ואף נוסף לי עיסוק חדש שאותו אהבתי מאד : הפכתי לרועת אווזים . יצאתי עם יושקה לחצר ולשדה עם להקת אווזים מקרקרת  ורועשת. תחילה ,  פחדתי ממקוריהם החדים, בייחוד כאשר רצו לקראתי בצוואר נטוי קדימה  ובגעגוע מאיים, אך במשך הזמן התיידדנו, האווזים ואני, וחיינו בשלום. יושקה אחי היה אתי , עזר לי בעבודה בליווי להקת האווזים ובקולות שהשמענו כדי לקרוא להם ולהובילם לשדה או הביתה. "

“בתור רועת אווזים יכולתי להתבונן בנוף , בשמים , במרחקים , להיזכר ולחלום. גם יושקה נהנה מן העיסוק באווזים, מצא אבנים ומקלות ושיחק בהם. לעתים קרובות סיפרתי לו סיפורים. האווזים נברו בקרקע כדי למצוא להם גרגרים ושרידי צמחייה. “

 “הימים חלפו ואני לא ספרתי אותם . החורף נגמר , השלג הפשיר, היה עדיין קר, אבל השמש כבר הופיעה בשמים. הייתי רועת אווזים בכפר נידח, אי-שם בעולם”

“בזמן שהיינו בכפר  ההונגרי , חזרו מאושוויץ שתי בנות דוד שלי , קטי ושרי. כאשר נודע שיושקה ואני נמצאים  אצל משפחת איכרים באחד הכפרים, החליטו לחפש אותנו. נאמר להן רק באיזה מחוז בהונגריה פוזרו הילדים היתומים. הרישום שנעשה בכפרים לא השתמר ואיש לא ידע באיזה כפר אנחנו, וממילא ברחנו מכפר אחד לשני .”

יום אחד חזרנו מן השדה , יושקה , אני ולהקת האווזים . מרחוק הבחנתי בשתי דמויות בקרבת בית האיכרים. התקרבנו אליהן, ולפתע שמעתי צעקות : " יושקה! מרתה! “

“לרגע קפאתי במקומי ,מופתעת , אך עד מהרה התאוששתי ויחד עם אחי התחלתי לרוץ בכל כוחי לעבר הדמויות. היו אלו קטי ושרי. התחבקנו והזלנו דמעות . הן חזרו אין-ספור פעמים על שמותינו. קשה לתאר את שמחתן ואת שמחתנו. “

“נפרדנו מן האיכרים, העפתי מבט בלהקת האווזים ואמרתי  להם שלום.  קטי ושרי לקחו אותנו  לבודפשט אל ביתו של הדוד מרטון , אחיה הצעיר של אימא. סוף סוף הייתה לנו משפחה ולא היינו צריכים להיות בין זרים. יכולנו להתרחץ , ללבוש בגדים נקיים , לישון במיטה ולאכול לשובע. בתנאי חיים רגלים כל הדברים האלה מובנים מאליהם, אך לנו, לאחר מה שעברנו, היה זה גן עדן של ממש . “

“אבא , אימא והאח הגדול מיקי לא חזרו . בזו אחר זו הגיעו הידיעות והעדויות על מות שלושתם , במקומות שונים ובזמנים שונים. “

מקור וקרדיט :

נעמי שדמי , מרתה ונעמי, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, מהדורה חמישית , 2009

 

אודות נעמי שדמי ז"ל  ואחיה

נצ"מ נעמי שדמי ז"ל שרדה את גטו בודפשט, עלתה לארץ והפכה לקצינה פורצת דרך בחיל האוויר וגם במשטרת ישראל ., בגיל 88, הלכה לעולמה והותירה אחריה מורשת בלתי נשכחת - שירות נשים מבצעי במשטרת ישראל.

בנובמבר 1946 הפליגה נעמי עם אחיה הצעיר לארץ באניית המעפילים "כנסת ישראל". האנייה נעצרה, ונוסעיה נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. כעבור שנה, באוקטובר 1947, הגיעה ארצה לקיבוץ כפר גלעדי. היא הייתה חברה בגרעין שהקים את קיבוץ האון והייתה מזכירת הקיבוץ. זמן קצר לאחר עלייתה כבר הייתה פעילה בסיוע ביישובי עולים. נעמי התגייסה לצה"ל ב-1948, הייתה קצינה קרבית בצבא, השתתפה בפעולות תחת אש ואף קיבלה צל"ש על חילוץ פצוע תחת אש.  הייתה מפקדת קורס קצינות בהמשך. היא הייתה קצינת ח"ן של חיל האוויר. תפקידה האחרון היה סגנית קצינת ח"ן ראשית של צה"ל.

היא שירתה במשטרה במשך 20 שנה וייסדה את שירות הנשים בתפקידים מקצועיים במשטרה. היא השתחררה בדרגת ניצב משנה

במשטרת ישראל

בשנת 1961, בעקבות החלטה לשלב נשים בפעילות המשטרתית, המליץ מנהל הסגל בצה"ל על נעמי שדמי כמתאימה לפקד על יחידת השוטרות המוקמת, והיא הסכימה לקבל את התפקיד.

שדמי ניהלה מאבק ממושך כדי להכשיר שוטרות לתפקידים נוספים כמו: בילוש, מפלג נוער, מוקדי אלחוט ומז"פ.

שדמי שירתה עשרים שנה במשטרה וביססה את שירות השוטרות במשטרת ישראל. היא השתחררה ב-1 במאי 1981 בדרגת ניצב משנה.

מקור

יהי זכרה ברוך

אחיה הקטן  של נעמי , יושקה , ששינה את שמו לעלי שמיר  ,  היה חבר קיבוץ כפר-גלעדי , היה מ"פ בשריון , הגיע לתפקיד מג"ד בשריון  במילואים , ברמת הגולן

ראו גם :

בלוז לכחולת המדים ( מאמר של ד"ר שרון גבע)

ההישרדות של נעמי שדמי ( בת 13) ואחיה יושקה (בן חמש וחצי ) בגטו בודפשט

 

סיימתי לקרוא את ספרה המרתק של נעמי שדמי  (נעמי שדמי , מרתה ונעמי, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, מהדורה חמישית , 2009 ) ודליתי מתוכו 2 קטעים אודות ילדותה בשואה , הנה הראשון

 "שמרי על אחיך הקטן , אני בוטחת בך , אני סומכת עלייך" . היא רצתה להתקרב אלינו לחבק אותנו , לנשק אותנו ."

"אם תתקרבו אל אימכם, אשחיל אתכם על הכידון " , איים הקלגס הגרמני שאחז באימא"

עמדנו מולם חסרי אונים , שני ילדים יהודים קטנים , חסרי מגן , ילד בן  חמש וחצי וילדה בת שלושה-עשרה.

הקלגסים ההונגרים ( אנשי " צלב החץ"  הפשיסטית ההונגרית)  והגרמני אחזו באימא שלהם והתחילו לגרור אותה החוצה ."

האימא נלקחה  בסתיו 1944 למחנה ברגן בלזן שם נרצחה .

ילד בן חמש וחצי וילדה בת שלושה-עשרה נותרו לבדם בהונגריה .

" את אימא לקחו בנובמבר 1944 , איני יודעת את התאריך המדויק . אחרי שלקחו אותה, יושקה בן החמש וחצי ואני נשארנו לבד. לא היה מי שידאג לנו. לא היה שינשק  וירגיע אותנו בעת ההפצצות , כאשר פחדנו נורא והאדמה רעדה. ישבנו בחדר ומדי פעם הצצנו החוצה מבעד לחלון ."

"אני רעב" אמר יושקה.

נחכה לאימא ואז נוכל יחד" , אמרתי לו.

הסתכלנו החוצה , אבל אימא לא באה.

"יושקה בכה הרבה , וכל הזמן ביקש לאכול."

יום אחד  לקחו אותנו לגטו במרכז העיר בודפשט.

בשטח הגטו , שגודר בחומה הצטופפו עשרות אלפי יהודים שחיו ברעב ובתנאים סניטריים איומים.                 

עברנו מבית לבית עד שמצאנו לנו פיסת רצפה במטבח של אחת הדירות.

 לפעמים יצאתי מן הגטו אל הצד הארי דרך אחת הפרצות שבגדר או במעבר מאחד הבתים, וקיבצתי דברי מאכל אצל הגויים ההונגרים.  נכנסתי לחצרות ולדירות  ועוררתי את רחמיהם של האנשים. סיפרתי שאחי ואני נשארנו יתומים לאחר שהורינו נהרגו בהפצצה. לא חשבתי על הסכנה, משום שהייתי בלונדינית ולא נראיתי כילדה יהודייה מן הגטו. חשבתי רק יושקה אחי הקטן ועלי . הין שאיימו וגירשו אותי, אך רוב האנשים נתנו לי משהו ומעולם לא חזרתי לגטו בידיים ריקות.

אחי יושקה לא חדל לשאול מתי תחזור אימא, מתי יבואו אבא ומיקי.

נוסף  על כל הצרות סבלנו מאד מההפצצות מן האוויר ומהתפוצצות הפגזים שנורו על העיר מן הצד ההררי שלה, בודה, שהצבא האדום כבר עמד בקרבתה. העיר הייתה במצור . שמענו כל העת את שריקות הפגזים ואת נפילת הפצצות. האדמה רעדה. היו פגיעות בבתים קרובים אלינו. רבים מבתיה של בודפשט נפגעו, גם בתוך הגטו וגם מחוצה לו, יושקה ואני רעדנו מפחד.

באחד הימים הייתי עדה למראות נוראים: חיילי אס-אס , וחבריהם בריוני " צלב החץ" , ערכו קליעה למטרה באנשים שהלכו לתומם בגטו  או שנראו בחלון אחד הבתים. בפעם אחרת ראיתי שאנשי " צלב החץ" מעמידים קבוצה גדולה של יהודים במעגל , עוברים לידם ויורים בכל אדם שישי או עשירי.

ההפצצות תכפו מיום ליום, עד שלא פסקו יום ולילה, לבסוף ירדנו למרתף ונשארנו בו כל הזמן. כאשר הרעב היה בלתי נסבל , עליתי לרחוב בגטו כדי לחפש דבר מאכל כלשהו.

באחד הימים הייתה הפצצה עזה , הבית רעד ונדמה היה שהוא נופל עלינו. אחר כך השתרר שקט. ניצלתי את ההפוגה ועליתי מן המרתף, התמזל מזלי, והצלחתי להשיג מעט מרק. נשאתי אותו בסיר הקטן שלנו .

ברחוב, לא רחוק מפתח המרתף , ראיתי אישה צעירה שוכבת ברחוב ודמה מאדים את השלג. בזרועותיה של האישה שכב תינוק בוכה. כאשר התקרבתי היה ברור אף יותר שהאישה שוכבת ללא תנועה ואינה נושמת. חילצתי  את התינוק מאמו המתה ולקחתי אותו בזרועותיי. פניו היו אדומות מן הקור, אבל עיניו נעו והביטו בי. נשאתי אותו יחד עם סיר המרק אל המרתף. לא היה לי מושג מה אעשה בו, אולם היה ברור לי שאיני יכולה להשאירו ברחוב. קרובי המשפחה של האישה, שהיו אתנו במרתף בגטו, נטלו ממני את התינוק, אבל אלמלא כן אין ספק שהתינוק היה נשאר ברשותי והייתי מטפלת בו. חוויה זו זעזעה אותי עד עומק נשמתי ונחרטה בזיכרוני לעד.

גטו בודפשט בו היו 65,000 יהודים  שוחרר רק באמצע ינואר 1945 , שחרר אותו הצבא האדום. "

מקור וקרדיט :

נעמי שדמי , מרתה ונעמי, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, מהדורה חמישית , 2009

אודות נעמי שדמי ז"ל  ואחיה

נצ"מ נעמי שדמי ז"ל שרדה את גטו בודפשט, עלתה לארץ והפכה לקצינה פורצת דרך בחיל האוויר וגם במשטרת ישראל ., בגיל 88, הלכה לעולמה והותירה אחריה מורשת בלתי נשכחת - שירות נשים מבצעי במשטרת ישראל.

בנובמבר 1946 הפליגה נעמי עם אחיה הצעיר לארץ באניית המעפילים "כנסת ישראל". האנייה נעצרה, ונוסעיה נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. כעבור שנה, באוקטובר 1947, הגיעה ארצה לקיבוץ כפר גלעדי. היא הייתה חברה בגרעין שהקים את קיבוץ האון והייתה מזכירת הקיבוץ. זמן קצר לאחר עלייתה כבר הייתה פעילה בסיוע ביישובי עולים. נעמי התגייסה לצה"ל ב-1948, הייתה קצינה קרבית בצבא, השתתפה בפעולות תחת אש ואף קיבלה צל"ש על חילוץ פצוע תחת אש.  הייתה מפקדת קורס קצינות בהמשך. היא הייתה קצינת ח"ן של חיל האוויר. תפקידה האחרון היה סגנית קצינת ח"ן ראשית של צה"ל.

היא שירתה במשטרה במשך 20 שנה וייסדה את שירות הנשים בתפקידים מקצועיים במשטרה. היא השתחררה בדרגת ניצב משנה

במשטרת ישראל

בשנת 1961, בעקבות החלטה לשלב נשים בפעילות המשטרתית, המליץ מנהל הסגל בצה"ל על נעמי שדמי כמתאימה לפקד על יחידת השוטרות המוקמת, והיא הסכימה לקבל את התפקיד.

שדמי ניהלה מאבק ממושך כדי להכשיר שוטרות לתפקידים נוספים כמו: בילוש, מפלג נוער, מוקדי אלחוט ומז"פ.

שדמי שירתה עשרים שנה במשטרה וביססה את שירות השוטרות במשטרת ישראל. היא השתחררה ב-1 במאי 1981 בדרגת ניצב משנה.

מקור

יהי זכרה ברוך

אחיה הקטן  של נעמי , יושקה , ששינה את שמו לעלי שמיר  ,  היה חבר קיבוץ כפר-גלעדי , היה מ"פ בשריון , הגיע לתפקיד מג"ד בשריון  במילואים , ברמת הגולן

ראו גם :

בלוז לכחולת המדים ( מאמר של ד"ר שרון גבע)

סוזן ספאק , הבלגית שהסתירה והצילה ילדים יהודים בשואה ונתפסה ע"י הגרמנים

 

סוזן ספאק (Suzanne Spaak) התגוררה בפריס עם בעלה קלוד, מפיק סרטים, ושני ילדיהם. היא מצאה סיפוק רב בטיפוח משפחתה. ספאק היתה בתו של בנקאי בלגי ידוע וגיסתו של שר החוץ הבלגי, והיתה רגילה לרמת חיים גבוהה. עם זאת, היא החשיבה את הכיבוש הגרמני של צרפת לבלתי נסבל והחליטה להצטרף למחתרת הצרפתית.

ספאק קיבלה תפקיד ברשת הריגול "התזמורת האדומה" ומצאה פתרונות נועזים לבעיותיהם של סוכני מודיעין. במיוחד נמשכה  סוזן ספאק להצלת חייהם של ילדים יהודים שהיו בסכנת גירוש.

כאימם המאושרת של שני ילדים, הזדעזעה ספאק מהטרגדיה של הילדים היהודיים ולא הייתה מסוגלת להמשיך להנות מחייה האישיים. בתחילת 1943 נודע לאוז'יף על הכנות לגירוש ילדים יהודים. ספאק היתה חברה פעילה במבצע שיזמו האב פול ורגרה ומרסל גיימו (Guillemot), שהבריחו יותר משישים ילדים למקום מבטחים. היא הסתירה כמה ילדים בביתה עד שכולם נלקחו לבתיהם של אנשים שהיו מוכנים להסתירם. בעזרת חבריה, ותוך סיכון אישי גדול, סיפקה ספאק לילדים כרטיסי קיצוב מזון וכן הלבשה.

באוקטובר 1943 נעצרה ספאק בידי הגסטאפו ונלקחה לכלא פרן (Fresnes). לפני כליאתה הספיקה לתת את רשימות הילדים היהודים וכתובותיהם לחבר מחתרת אחר, וכך הצילה את הילדים. ב-12 באוגוסט 1944, פחות משבוע לפני שחרור פריס, רצחו הגרמנים את ספאק.

ב-21 באפריל 1985 הכיר יד ושם בסוזן ספאק כחסידת אומות העולם.

מקור וקרדיט : יד ושם

הלכה לעולמה ד"ר גיטה סיקוביץ, שהייתה נערה ששרדה את אושוויץ

 

יד ושם אבל על מותה של שורדת השואה גיטה סיקוביץ׳, פסיכולוגית ופעילה מסורה עבור ניצולי שואה.

גיטה נולדה ב-1927 בחוסט שבצ׳כוסלובקיה (היום באוקראינה) למשפחה דתית וציונית.

ב-1944 רוכזו גיטה ובני משפחתה יחד עם שאר יהודי חוסט בגטו. לאחר מכן גורשה לאושוויץ-בירקנאו ומשם למחנות המשנה של גרוס-רוזן.

גיטה ואחותה שוחררו ב-8 במאי 1945, יום סיום המלחמה באירופה. אחרי המלחמה היא היגרה לארצות הברית והקימה משפחה. בגיל 56 השלימה דוקטורט בפסיכולוגיה ולאחר מכן עלתה לישראל.

גיטה הקדישה את חייה לסיוע לניצולי שואה ועבדה בעמותת ״עמך״ במשך למעלה מ-25 שנה.

גם בגיל 90 המשיכה גיטה להעניק טיפול פסיכולוגי לניצולים. היא ליוותה משלחות לפולין ושיתפה את סיפורה האישי עם קבוצות רבות בארץ ובעולם.

לסיפור חייה באתר "יד ושם"

מקור וקרדיט : יד ושם

הלך לעולמו ד"ר גדעון פרידר שהיה ילד בשואה ושרד בכפר סלובקי

 

גדעון פרידר , יליד 1937 צ'כוסלבקיה ( כיום סלובקיה) . בן למשפחה דתית .

בקיץ 1944 הידרדר עוד יותר מצבם של היהודים שנותרו בסלובקיה, כולל משפחתו של גדעון. באוגוסט 1944 פלשו כוחות גרמנים לסלובקיה כדי להילחם בפעילות הפרטיזנים. בתגובה, פתחו קבוצות התנגדות סלובקיות במרד הידוע בשם המרד הלאומי הסלובקי (Slovenské národné povstanie, SNP) מהעיר בנská ביסטריצה, עיר במרכז סלובקיה. מטרתם הייתה לגרש את הגרמנים, להפיל את ממשלת טיסו ולהצטרף לסלובקיה עם בעלות הברית. גדעון, אימו ואחותו ברחו מנובה מסטו בסלובקיה , ועשו את דרכם לבנסקה ביסטריצה. אביו , הרב פרידר נמלט בנפרד, מחשש שמאחר שהיה חלק מ"קבוצת העבודה" הוא עלול  להירצח אם ייתפס.

הגרמנים הגיבו באכזריות למרד הסלובקי . באוקטובר 1944, כאשר יחידות גרמניות התקרבו לבנסקה ביסטריצה, נמלטו הילד גדעון ואימו ואחותו להרים לצד פרטיזנים. הם נתפסו בטבח  הגרמני בכפר Staré Hory. מטוסים גרמניים הפציצו וירו עליהם. אימו ואחותו נהרגו;  הילד גדעון נפצע אך שרד.

פרטיזן יהודי, הנרי הרצוג, לקח את גדעון לכפר  הסלובקי בולי, שם הסתירו אותו משפחתם של פאולינה ויוזף שטריכרששיק הסלובקים. מאוחר יותר כתב הנרי הרצוג את ספר הזיכרונות שלו, ..."וגן עדן לא הזיל דמעות", שבו תיאר את עזרתו להציל את הילד גדעון. כאשר המרד הסלובקי נמחץ באוקטובר 1944, החלו הגרמנים לאסוף יהודים ופרטיזנים. אלפים נהרגו או גורשו למחנות. הילד גדעון קיבל שם בדוי והתחזה לקרוב משפחה של משפחת שטריכרששיק. הוא נשאר בכפר הסלובקי בולי עד 1945, אז שוחרר. אביו של גדעון, שגם שרד את המלחמה, מצא אותו מאוחר יותר. אביו נישא בשנית אך נפטר  בטרם עת ב-1946 בגיל 35.

לאחר המלחמה, גדעון ואימו החורגת עלו לארץ ישראל בהעפלה בלתי לגאלית  בשנת 1947, שנה לפני מלחמת העצמאות של ישראל. הוא נשאר בישראל עד 1975, אז היגר לארצות הברית. הוא היה פרופסור אמריטוס להנדסה ומדע יישומי ע"ש א. ג'יימס קלארק באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון בוושינגטון הבירה. פאולין ויוסף שטריכרשיק הסלובקים זכו לתואר חסידי אומות העולם בשנת 2018. עם פרישתו מההוראה   באוניברסיטה , גדעון התנדב במוזיאון להנצחת השואה של ארצות הברית.

יהי זכרו ברוך !!

לסיפור חייו המלא באנגלית

 

בגיל 6 בלבד, הלן טריס, לצד אמה, הסתתרה מתחת לגופות במשך שעות

 

בגיל 6 בלבד, הלן טריס, לצד אמה, שרדה את הטבח ביהודים בלידה, פולין במאי 1942, כשהיא הסתתרה מתחת לגופות במשך שעות. לבסוף ברחו ליער, התגוררו שתיהן בין הפרטיזנים של בילסקי.

הלן, יחד עם שאר ילדי מחנה הפרטיזנים למדו בבית הספר בעיר  והופיעו בפני הפרטיזנים בלילות, העלו מופעים, שרו, ריקודים ודקלמו שירה כדי לשמור על רוחם.

לאחר השחרור ב-1944, היגרו הלן ואמה לארצות הברית. הלן הייתה פעילה מאוד בקהילה היהודית ובזיכרון השואה בניו ג'רזי. כילדה ניצולת השואה, חשוב לה לספר את סיפורה:

"במשך שנים רבות לא יכולתי לדבר על העבר שלי. זה פשוט היה כואב מדי בשבילי. אבל עכשיו אין לי ברירה... הרבה מאוד מהשורדים הלכו לעולמם. כעת נותר לנו, הילדים הניצולים, לשמור על סיפוריהם בחיים. אז זה אף פעם לא חוזר על עצמו, וזה אף פעם לא נשכח".

למידע נוסף ולסיפור החיים באנגלית

שואת יהדות הולנד – קורות החיים של התינוק אפרים כוכבא (Efraim Kochba) בתקופת שלטון הנאצים באירופה

 

 לסקירה  המרתקת שנכתבה ע"י ד"ר עמוס ביק 

מסע הילדים היהודים היתומים מהולנד לאושוויץ בשנת 1944

 

 קבוצת ילדים קטנים יהודים הגיעה ב1944 הגיעה למחנה וסטרבורק בהולנד .

 במהלך מלחמת העולם השנייה, ילדים אלו נלקחו למקומות מסתור בהולנד בתקווה שישרדו את המלחמה ללא פגע. כמה מהם נבגדו בדרכים שונות והובלו למחנה וסטרבורק. בגלל שהילדים היו עדיין צעירים מאוד, לעתים קרובות הם לא ידעו את שמם האמיתי. ב-1944 רוב ההורים כבר נעצרו, גורשו או נהרגו.

לאחר שהילדים הקטנים שהגיעו לוסטרבורק, הם נרשמו באותו בוקר. ככל שהיו להם ניירות ורכוש, הם הוחרמו. ילדים שמוצאם לא היה ברור נרשמו כ'לא ידוע'. ילדים אלה קיבלו תג שם על צווארם ​​שעליו נכתב: "Unbekanntes Kind". כל קבוצת הילדים נחשבה ליתומים. הם היו ידועים ברישומים בתור 'Gruppe Unbekannte Kinder' ושוכנו בצריף מספר 35. עם הרכבת האחרונה מווסטרבורק, ב-13 בספטמבר 1944, גורשו הילדים מזרחה. 4 אסירי מחנה נשלחו יחד עם הילדים כמשגיחים.  תינוקת בת תשעה חודשים, הנרייטה דליה (ג'טה) המבורגר, לא שרדה את הנסיעה  בגלל דלקת ריאות. לרכבת היתומים  היה יעד:  אושוויץ, אבל בגלל שהרוסים הפציצו את מסילת הברזל, הגרמנים נאלצו לברוח . שאר הילדים שרדו כולם ברגן בלזן וטרזינשטט.

מקור

הצלת ילדים יהודים ע"י המורה הבלגית ז'אן דמן-סקליונה

בשנת 1942 לא הורשו הילדים היהודים ללמוד בבתי ספר עם ילדים לא יהודים והקהילה היהודית נאלצה להקים מוסדות חינוך לילדים יהודים. פלה פרלמן, דמות מובילה במאמצי ההצלה המאורגנים עבור ילדים יהודים, נזקקה לכוח אדם מאומן ומוסמך עבור ילדים יהודים רבים שנותרו ללא בית ספר. בהמלצתו של מר טיץ, מנהל השירותים החינוכיים בבריסל, ביקשה פרלמן מז'ן דמן (Jeanne Daman), מורה צעירה בבריסל, להצטרף לצוות המורים בבית הספר שלה, בית ספר שנקרא "הקטנים שלנו" (Nos Petits) ובו למדו כ-325 ילדים.

דמן הייתה קתולית ולא הכירה לפני כן יהודים, אך היא גדלה עם חוש צדק חזק. היא החליטה להיענות להזמנה להצטרף לפרלמן ולסייע לילדים יהודים, בייחוד לאחר שהבחינה בכך שהקהילה היהודית הופכת למבודדת יותר ויותר עקב מעשי ההפליה נגדה. היא הפכה לאם הבית של "הקטנים שלנו" ברחוב הגלגל (rue de la Roue), ושם חזתה במעצרים ההמוניים של היהודים, מעצרים שלוו בהפגנות כוח ברוטלי. חוויה זו שינתה את חייה של דמן. היא החלה ליטול חלק פעיל בהצלתם של ילדים יהודים.

 להמשך סיפור החיים באתר יד ושם 

הילדים היהודים שהצילה אם המנזר מריה אגנסה טריביולי

 

סימונה סאקרדוטי, אשתו מרסלה לבית בלגראדו וילדיהם סזארה (נולד ב-1938) ו-ויטוריו (נולד ב-1941) חיו בפירנצה. סימונה היה חזן הקהילה וחיי המשפחה סבו סביב בית הכנסת והקהילה היהודית. חוקי הגזע של 1938 הקשו על המשפחה אך סימונה המשיך לעבוד בתור חזן. כשנכנסו הגרמנים לעיר, בשנת 1943, נשארו יהודי העיר בבתיהם. עם זאת, ב-6 בנובמבר 1943 פשטו הגרמנים והפשיסטים על משרדי הקהילה ועל בית הכנסת ויצרו כאוס והרס כה רבים, עד כי המשפחה החליטה להימלט.

סימונה החל להיות מעורב בפעילויות הצלה ועזר לרב נתן קסוטו להציל יהודים אחרים, בעזרת הקרדינל אליה דלה קוסטה (Elia Dalla Costa) ואנשי כנסיה רבים אחרים. הקרדינל דלה קוסטה עמד בראש אחת מהרשתות הפעילות ביותר להצלת יהודים מהרדיפות הנאציות באיטליה. בתיווכו של מזכיר הקרדינל, ג'יאקומו מניילו (Giacomo Meneghello), הועברו מרסלה ושני בניה למריה טריביולי, מייסדת מסדר "חסידיו האדוקים של הקדוש ג'יוזפה" (Pie Operaie di S. Giuseppe) ואם המנזר ששכן ברחוב פראלי (Ferragli) בפירנצה. סימונה קיבל מקלט במקומות נוספים, בהם מקומות מקלט שארגנו אנשי כמורה.

סזארה זוכר כיצד קיבלה אותו מריה בברכה כשהגיעו למנזר, שם נפגשו עם בני משפחות יהודיות אחרות שהסתתרו שם עם ילדיהן. כל היהודים התגוררו באולם אחד, ואחת הנזירות ישנה עמם שם. למיטב זכרונו של סזארה, משפחתו לא שילמה דבר למנזר, והקרדינל דלה קוסטה ביקש מאנשי המנזר לעזור, אך מעולם לא ציווה על כך. היתה זו החלטתה של אם המנזר, מריה, לארח את היהודים שחייהם היו בסכנה ולהצילם, למרות שהדבר העמיד אותה בסכנה גדולה. היא מעולם לא יידעה את הנזירות האחרות בדבר זהותם האמיתית של אורחיהן, וכינתה אותם רק "פליטים חסרי בית".

סזארה ו-ויטוריו הצטרפו לגן הילדים של המנזר, שאותו ניהלה אם המנזר. רוב שעות היום היו הילדים בחברת הנזירות, בעוד הנשים היהודיות נשארו מוחבאות באולם. סזארה, שהיה בן חמש באותה העת, זוכר את מריה, אישה נמוכה אך מלאת אנרגיה, מלטפת את ראשו בלי להגיד מילה.

בשנים האחרונות ביקרו סזארה ו-ויטוריו במנזר פעמים רבות ולמדו יותר על הארועים שהתרחשו בתקופת המלחמה. הם בדקו את העובדות לגבי האנשים שאותם זכרו, נפגשו עם הנזירות וביקרו במקומות המסתור שלהם מתקופת המלחמה.

אחת הנזירות סיפרה לסזארה שהיא ונזירה אחרת היו לעתים קרובות במשמרת בשערי המנזר וראו את סימונה מבקר מדי פעם. הנזירות הוסיפו ואמרו לסזארה שחיילים גרמניים ניסו לפרוץ למנזר ולחפש יהודים, אבל אם המנזר מריה הצליחה לשכנע אותם לא לחלל את קדושת המוסד.

מאוחר יותר נזכרה אחת הנזירות באירוע שנחרט גם בזכרונו של סזארה. הוא ואחיו בן השנתיים ויטוריו הובאו לטקס המיסה על ידי הנזירה קטרינה. כשנכנסו לכנסיה ראה ויטוריו את חלל הכנסיה, שבעיניו היתה דומה מאד לבית הכנסת שבו נהגה משפחתם להתפלל. כשראה כומר מולו חשב ויטוריו שזהו אביו, וקרא "אבא! אבא!" להנאתן של הנזירות. הנזירה סיפרה לסזארה שהוא היה ילד ממושמע מאד אך סרב ללמוד איך להצטלב. כשנלקח סזארה לאם המנזר כדי לשאול בעצתה, ביקשה מריה מהנזירות להיות סבלניות עם הילד והסבירה את סירובו של הילד בטראומה שעבר בכך שנאלץ לעזוב את ביתו.

סזארה זוכר את הלילה שבו בא אביהם לקחתם בחזרה. היה זה ב-27 בנובמבר 1943, והגרמנים זה עתה פשטו על מנזר סמוך ואסרו נשים יהודיות רבות עם ילדיהן. סימונה ופעילי הצלה אחרים חשו שהמנזר כבר אינו מקום בטוח וסברו שיש להעביר את הנשים והילדים למקום מסתור חדש.

באותו יום ציוותה אם המנזר על כל האחיות להישאר נעולות בחדריהן ולא התירה להן לצאת עד לעזיבתם של כל האורחים. רק כשיצאו הנזירות מחדריהן וראו שכל אורחיהן עזבו, הבינו את זהותם האמיתית של האורחים.

המשפחה עזבה את המנזר במהירות והחלה ללכת ברחובות פירנצה. פתאום ראה סימונה משאית צבא גרמנית. הוא קפץ על אופניו ורכב משם, מושך בכך את תשומת לבם של החיילים הגרמנים ובכך מאפשר לאשתו ולילדיו לברוח ולהתחבא. הוא נתפס בקרבת מקום אבל הצליח לברוח. מאותה עת ואילך התחבאה המשפחה במוסדות דתיים שונים בעזרת הכמורה המקומית. לבסוף נשלחו הילדים לבית יתומים בעיירה מונטה קאטיני (Montecatini), אותו ניהל האב פאציבני (Facibeni). הם נשארו שם עד השחרור ואז התאחדו עם הוריהם.

ב-16 ביוני 2009 הכיר יד ושם באם המנזר מריה אגנסה טריביולי כחסידת אומות העולם.

מקור וקרדיט : יד ושם

הנזירה שהצילה ילדים יהודים בפריז 1942

 

הנזירה Yelizaveta Skobtsova, הידועה בשם אמא מריה, הייתה נזירה שחיה בפריז , נולדה בלטביה. היא נחרדה כשנודע לה שהנאצים הורו לכל היהודים לענוד את הטלאי היהודי הצהוב. ביולי 1942 אספו הנאצים אלפי יהודים באצטדיון לגירוש. האם מריה הצליחה להשיג גישה לאצטדיון שבו הוחזקו ובסיועם של אספני אשפה צרפתים , חילצה  עשרות ילדים בסתר על ידי הסתרתם בפחי אשפה. בשל מעשיה היא נעצרה בסופו של דבר  ע"י משטרת צרפת בשנת 1943 ומתה במחנה הריכוז רוונסבריק.

חלק מהילדים היהודים  שהסתירה בכנסייה ניצלו .

הוכרה ע"י יד ושם כחסידת אומות העולם 

מקור