ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שבת, 15 בספטמבר 2018

ישראל נימרק, בן 6 , הישרדות בשואה בין מסתור ביער למסתור במלונת כלבים

"נולדתי בוורשה ב1936 . השואה בשבילי זה לא דבר ערטילאי, חוויתי אותה באופן המוחשי והטראומטי ביותר.  ילדות מייסרת בצורה שלא תיאמן. היינו משפחה אמידה. ב1939  נסענו לנופש בעיירה סמוכה ושם נתקענו . אבא שלי נסע הביתה בשביל לנסות להציל את הרכוש ולא חזר משם. אני , אמי , אחי ואחותי הבוגרת נשלחנו לגטו . ברחנו לפאתי יער ושיירה של גרמנים תפסה אותנו.  בדיוק התפצלנו. אני הלכתי להביא מים , ואחותי הלכה לחפש שיירי מזון בפחי אשפה. ראיתי ממרחק של 40 מטר את אמא שלי מתחננת, "יש לי עוד שני ילדים"  ואז  איך יורים בה ובאחי.

אני ואחותי הסתפחנו לקבוצת ילדים וכל יום  מצאנו מסתור אחר ביער. הייתי הקטן בחבורה , כיוון שלא היו לי נעליים נורמליות , הלכתי הרבה יחף בשלג וכתוצאה מזה  נאלצתי לזחול . הייתי מוצא מסתורים ארעיים במלונה של כלב , בחדרי מדרגות , בבתי שימוש. גם לזחול נעשה לי קשה ושיכנו אותי באיזה בית עזוב לבד.

יש לי הבזק של זיכרון , שעבר שם רופא פולני שאמר לי שאם לא יקטעו לי את הרגליים אין לי סיכוי לשרוד כי הנמק יתפשט. ואני אמרתי , "לא , בלי שתי רגליים אין לי טעם לחיים" .. ובאמת באורח פלא נרפאתי , בלי טיפול , רק כמה אצבעות היה צריך לקטוע אחר כך, אבל זה לא מגביל אותי בכלום.

יום אחד , לקראת סוף המלחמה , הגיע לבית חייל גרמני מרקע פולני , שהפולנים לא יספרו סיפורים- רוב ההרוגים היהודים היו כתוצאה מהלשנות שלהם. הגרמנים לא הבחינו בדקויות. בכל אופן , החייל הזה הסתכל עלי ואמר , "זהו יהודי" .  אמרתי שזו עלילה, אבל הוא ביקש הוכחה  "חותכת" . הפשיט אותי וראה שאני נימול. החייל הודיע שצריך להרוג אותי . אבל לא כאן , בחצר , כדי לא לטמא אותה. לקח אותי ליער עם קנה  מוצמד לגב. ואני לאורך כל הדרך מנהל שיחה עם אלוהים : "עד עכשיו ריחמת עלי, הצלת  אותי כשהייתי בסכנת מוות , ריפאת אותי , למה עכשיו? "

פתאום אני שומע יריות , חשבתי שהוא יורה בי ומהאינסטינקט התחלתי לרוץ. איך הצלחתי לברוח כשאקדח מוצמד לגבי ? בדיעבד התברר לי שהחייל לא התכוון להרוג אותי. הוא גם הבין שזה הסוף וחיפש סיבה להימלט, לערוק מהיחידה . אני הייתי האמתלה שלו . כך ניצלתי . הגעתי לבית של איזו כפרייה , שאמרה לי שאני מוכרח לברוח כי מחפשים פה איזה ילד יהודי . היא נתנה לי כיכר לחם והמשכתי בדרכי.

המלחמה נגמרה . הגעתי לבית שבו התכנסו אנשים רבים . נרדמתי כנראה , וכשקמתי ניגש אלי כומר שליטף אותי ואמר "אתה יודע שאין יותר יהודים". הוא הציע לי להתנצר . אמרתי וואלה , זה נשמע פתרון טוב . הוא הטביל אותי , התחלתי ללמוד כמורה ונעשיתי עוזר שלו. חשבי שזה ייעודי בחיים .

בשלב זה התחילו לחזור שיירות של מגורשים ופליטים . חשבתי שאולי יש סיכוי שאחותי עדיין חיה, ובאמת איתרתי אותה באחת העגלות. אמרתי לה שאין יותר יהודים, שנשארנו רק אני והיא והצעתי לה להתנצר גם. היא אמרה , "אל תבלבל במוח, עוד יש יהודים רבים".  העבירו אותנו לבית יתומים ושם החזירו לנו צלם אנוש, לימדו אותנו מחדש איך אוכלים בכף.

איתרתי דודים שלי , שלושה בארצות הברית , ושניים בארץ . אחד שלח לי ניירות . בהתחלה גרתי אצלו בצפון תל אביב ובהמשך עברתי לקיבוץ גן שמואל . לצבא לא רצו לגייס אותי , בגלל הרגל , אז התנדבתי לשירות בשריון. אחר כך למדתי מתמטיקה והתחלתי ללמד בתיכון עירוני ז' בתל אביב.

כיום ישראל נימרק בן 82 , חולה בסרטן ובוחר שלא לעבור טיפולים . אין לו עניין לסחוט עוד רגע בשביל לראות עוד קרן שמש או להחזיק מעמד עד שהנכד ישתחרר מהצבא.

"בהתבוננות לאחור על חיי , אין ספק שיש צמתים שבהם הייתי נוהג אחרת. אולי הייתי בוחר מקצוע אחר. מתמטיקה זה קצת מתסכל , כי אם אתה לא נשאר באקדמיה אין לך הרבה לאן להתפתח . הייתי מורה 40 שנה ובסופו של יום יש לי סיפוק מהעבודה החינוכית. את הצנתור השני עשה לי תלמיד שלי לשעבר . הוא אמר לי אחר כך, "עכשיו אני בטוח שיש לך לב טוב" . 

כמנהל בית ספר עזרתי לילדים שהממסד נטש  בצד הדרך , ילדים שלא נתנו להם סיכוי. הצלחתי למצוא נתיב לנפשותיהם ופעמים רבות חילצתי אותם ממצבים נפשיים קשים." 

מקור וקרדיט : מוסף עיתון "הארץ"  , 14 בספטמבר 2018.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

ההישרדות של הנער חיים וייס , בן 16 , במחנה אושוויץ

    משפחת  וייס התגוררו בעיירה שימלאו סילווניה שבמחוז טרנסילבניה ברומניה. במשך עשר שנים לא נולדו להם ילדים. הם התייעצו עם האדמ"ור מביק...