דלג לתוכן הראשי

פיוטר ויינר, ילד בן 9 ,מסע הישרדות בין ברדיצ'ב לקזחסטן




ביוני 1941 התחילה המלחמה. אחרי יומיים – שלושה גייסו את אבי לצבא. בהתחלה ביקרנו אותו בבסיס בברדיצ'ב.  אחר כך הוא נשלח לכיוון לבוב והקשר איתו ניתק. נשארנו שלושתנו לבד, עזובים ולא נחוצים לאף אחד. אמא התחילה לחפש דרך לברוח, ופנתה לאחותה שהייתה לה עגלה עם סוס. בתאריך 1941.7.5 ברחנו על עגלה בדרך הגרמנים הפציצו את העגלה ונאלצנו להמשיך ברגל. כך הגענו לתחנת רכבת ועלינו על רכבת משא לסיביר.

בכל הפצצה אמי לקחה אותנו לשדה חיטה וכיסתה עלינו בגופה. ראינו את המטוסים הגרמנים טובחים בנו. באחת ההפצצות ראינו את הטייס יורה בנו. אחרי שקמנו ראינו שאנחנו כי היחידים ששרדו, ומסביבנו היו גופות.

לאחר מכן המשכנו ברגל. לא היו לנו בגדים חמים, בלילות היה קר, ולא היה לנו במה להתכסות – איבדנו הכול בדרך, גם את המסמכים. אכלנו מה ששכב לצידי הדרך ומזון שניתן לנו ע"י הכוחות הנסוגים. הגענו לעיר ארמוויר. משם שלחו אותנו לכפר ומהכפר לקולחוז. בקולחוז נתנו לנו צריף מלא קש לישון בו. התגוררנו שם חודשיים, וכשהגרמנים התקרבו ברחנו שוב. בהמשך היינו בעיר קרסנוגורסק, ומשם נשלחנו בדוברה לקזחסטן. בדרך הופצצנו ע"י הגרמנים, והדוברה שלנו היחידה מתוך שלוש דוברות ששרדה, שאר הדוברות טבעו.

נשלחנו למחוז דזיאמבורסקי, לכפר עם אקלים נוראי – היה שם מחסור בחמצן. חיינו שם בקושי. אמי ילדה תאומים, בן ובת. אחרי חודש הבן נפטר. לאחר מכן עברנו לכפר אחר, וגם שם חיינו בתנאים קשים, בצריף מכוסה קש. ישנו על הרצפה. אחותי חלתה בחזרת, ולמרות שזו לא מחלה קשה, היא נפטרה ממנה בגיל שנה.

עברנו לכפר סטנציו' , נתנו לנו מקום מגורים קטן לשתי משפחות, ובו שולחן עם דרגשים. היה קשה מאוד. אמא לא עבדה, וקיבלנו אוכל לפי כרטיסיות. אמא מכרה לחם וקנתה גזרי עץ. כשלא היה אוכל, היינו ניזונים מצבים. בגיל עשר או אחת עשרה התחלתי לעבוד במחסן ובשדה, ומדי פעם גנבתי סלק חצי קפוא. אבי נהרג בחזית.

בשנת 1944 חזרנו לברדיצב' . שום דבר טוב לא חיכה לנו . שם בדירה שלנו גרו שוטרים שעבדו עבור גרמנים. עברנו לדירה עם שלוש משפחות. בחדר אחד היינו שישה אנשים. לא יכולתי לעבוד כי הייתי צעיר מדי, ואמא עבדה בטחנת קמח. היא סחבה שקים בתמורה לקמח ושמן. בגיל 12 הלכתי לכיתה ב' . המשכתי ללמוד מספר שנים, ועבדתי במקביל כדי לקבל אוכל. הגעתי הביתה מהלימודים, זרקתי את התיק והלכתי לעבוד. בשנים 1945-1944 מכרתי ניירות פפירוס. סיימתי בקושי ארבע כיתות והמשכתי לבית ספר מקצועי. שם האכילו והלבישו אותנו – הכול היה במימון הממשלה. הבאתי הביתה כל מה שיכולתי, כדי שגם אמי ואחותי יוכלו לאכול. בשנה החמישית התחלתי ללכת לבית ספר ערב , כדי שאוכל ללמוד במקביל לעבודה. לאחר מכן התחלתי לעבוד במפעל פרוגרס כמעבד מתכות. סיימתי בית ספר וטכניקום ערב. לאחר מכן עבדתי כטכנולוג אחראי על ייצור מכשירים וכלים חשמליים . עבדתי שם 35 שנה – בשנים 1996-1961.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…