ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום שבת, 25 בפברואר 2023

כיצד שרדנו את השואה, קטלין פליישמן , בת 5

 


מאתנירה, קטלין פליישמן

ארץ לידה הונגריה - Hungary

 נולדתי בשנת 1939 בדברצן בהונגרייההייתי הבת השישית לאחר חמש בנות, והוריי, זולטן וארז'יבט שוורצקופף, העניקו לי את השם קטלין (קוטי)אחרי נולדו שני בניםאבי היה זגג מקצועי – מקצוע מאוד נחשבהוא היה בין בעלי המלאכה שהרכיבו את הוויטראז' בכיפה של אוניברסיטת דברצןאימי הייתה עקרת בית זכור לי, שאימא דאגה לחגוג את חגי ישראל ולשמור על המנהגיםבבית דיברו הונגריתההורים ביניהם דיברו יידישהמשפחה לא הייתה עשירה אך אני זוכרת את האווירה הטובה ששררה בביתהייתי ילדה שובבה ויום אחד טיפסתי על עץ ונפלתי ונפצעתיפחדתי שיכעסו עליי אבל זה עבר ללא צעקותהבית שלנו היה בשכונה שבה הרוב היה יהודי ובגלל זה לא יצא לנו להרגיש את שנאת ההונגרים כלפי היהודיםככלל, זכורה לי ילדות מאוד כיפית.

בתקופת מלחמת העולם השנייהבדרך מקרה לא הגענו לאושוויץ

אבא גויס לעבוד במחנה עבודהאני הייתי בערך בת חמשלראשונה הרגשתי את המלחמה כשהורו לנו באפריל 1944 לעזוב את הבית ולעבור לגטו בתוך השכונה שרוב יושביה היו יהודיםאנחנו עברנו לגור יחד עם קרובי משפחה שגרו באותה שכונהכעבור כחודש ימים הועברנו לגטו שהוקם מחוץ לעיר במגרש ששימש מפעל ללבניםאת הדרך עשינו ברגלאז כבר זכור לי שהיה לנו טלאי צהוב על הבגדהיינו תחת כיפת השמיים בעונת החורףלא היה כלל אוכלאימא הצליחה לקחת איתה מעט דברי מזון ומזה הצלחנו להתקייםלאחר כשבועיים ניתנה הוראה להתחיל ללכתלא היה לנו מושג לאן אנחנו הולכיםבסופו של דבר הגענו בחזרה לדברצן לתחנת הרכבת, שם העמיסו אותנו על קרונות שהיו מיועדים להובלת בהמותעמדנו בקרון מאוד צפופים, 70 איש בקרון, לא היה מקום לזוזלא היה לנו מים לשתייהאימא לקחה איתה מעט אוכל וכלי לבישול שבעזרתו היא הצליחה לאסוף מי גשמים, וכך היה לנו מים לשתייהלמזלנו הצלחנו להיות כל המשפחה באותו קרון – אימא, האחיות ואחי הצעירהנסיעה ברכבת נמשכה כשבוע ימים עד שהגענו לגבול אוסטריה, שם הורו לנו להחליף רכבתהמשכנו לנסוע לאוסטריה עד שהגענו לתחנה הקרובה לווינה – שטראסהוף, ומשם נלקחנו במשאית לאזור פלוריסדורףהכניסו אותנו לתוך מבנה של בית ספרלכל משפחה הייתה פינה משלהישנו על הרצפהלמחרת כל מי שיכול היה לעבוד נלקח לעבודה, לפינוי הריסות ברחובות וינה המופצצת, לבתי חרושת ומפעלים שונים ולעבודות חקלאותנשארו רק נשים שהיו צריכות לשמור על הילדים הקטניםאימא לא יצאה לעבוד כי נחשבה למבוגרתאני הייתי עם אימאזכור לי, שכמה פעמים בית הספר הופצץ על ידי כוחות הבריתכל פעם שהפציצו רצנו למרתףהיה הרבה מזל, מאחר שאף אחד לא נפגע מההפצצותיותר מאוחר נודע שהרכבת שלנו הייתה אמורה להגיע לאושוויץ, אך בגלל שהיא הגיעה לגבול אוסטריה מהר יותר מהמתוכנן, הוחלט לשלוח אותה לאזור וינה, ורכבת אחרת שיועדה לווינה נשלחה במקומה לאושוויץכך בעצם קרה שבדרך מקרה לא הגענו לאושוויץ.

לאחר המלחמה

באפריל 1945 אספו את כולם ממקומות העבודה והחזירו אותם למחנהכעבור כמה ימים השומרים ששמרו עלינו כבר לא היו, וראינו חיילים רוסיםבקרונות הרכבת שהגרמנים השאירו מצאנו מזוןלאחר מספר ימים אספנו את מעט הציוד שלנו, לקחנו מזון והתחלנו ללכת במטרה לחזור הביתהלא היה לנו מושג אם אנחנו הולכים בכיוון הנכוןמשאית של הצבא הרוסי אספה אותנו וזכינו לקבל מהם גם מזוןאימא מאוד דאגה לאחיותיי היותר גדולות, שהיו כבר עלמות צעירות, והיא הלבישה אותן כך שייראו כמה שיותר זקנות מחשש לתגובת החיילים למראה בחורות צעירותכך הצלחנו להגיע עד ברטיסלבה-סלובקיה, שם פעל ארגון הג'וינט שנתן לנו מעט כסף.

נסענו לבודפשט ומשם לדברצןהבית שלנו נתפס על ידי פולשים הונגרים, לכן התגוררנו בבית שהיה שייך לאח של אבא, שלא חזר מאושוויץאבא הצליח להשתחרר ממחנה העבודה תודות לתעודות הצטיינות שהיו לו מהשירות בצבא ההונגרי במלחמת העולם הראשונהכך התאחדה המשפחה מחדש והחיים חזרו למסלולםכעבור כשנה נולד אחי הצעירשתי אחיותיי הגדולות נישאו ועלו לארץ ישראלאני ואחי הלכנו לבית הספר לכיתה א'. אני הייתי בוגרת ממנו אך בגלל השואה הפסדתי שנת לימודיםאבא ניהל חנות לזגגות והחיים התנהלו על מי מנוחות עד פטירתה של אימא בשנת 1956מותה יצר מצב חדש שדרש ממני לעזוב את הלימודים ולנהל את משק הביתאני, אז בת שבע עשרה וחצי, בכיתה האחרונה של התיכון, מעולם לא עשיתי דבר כלשהו שקשור לניהול משק הביתכחצי שנה אחר כך, באוקטובר פרץ המרד בהונגריההסטודנטים התקוממו נגד השלטון הקומוניסטי ודרשו חופש ביטויבעקבות המרד השערים נפתחו ואנשים יכלו לעזוב את הונגריהאירועים אלה הדליקו נורה אדומה בראשו של אבי והוא החל לחפש דרך כדי שאני ואחי נעזוב לישראל ונצטרף לשתי אחיותינובשנת 1956 עליתי ארצה.

המסר שלי לדורות הבאים: צריכים לדעת שהאנטישמיות תמיד תהיה קיימתאנחנו צריכים להתנהג בצניעות ובכבוד אחד כלפי השני ולא להתנשא בפני עמים אחרים – לא להתנשא כאן בארץ ולא בחו"לעלינו להיות עם חוסן אנושי, פיזי וכלכליחייבים לחנך את הילדים להיות עצמאיים שיידעו לעשות הכול בעצמם.

 מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי

 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

ההישרדות של הנער חיים וייס , בן 16 , במחנה אושוויץ

    משפחת  וייס התגוררו בעיירה שימלאו סילווניה שבמחוז טרנסילבניה ברומניה. במשך עשר שנים לא נולדו להם ילדים. הם התייעצו עם האדמ"ור מביק...