בין המפונים מקיבוץ סאסא , כמה שהיו ילדים בשואה , סיפור חייהם

 

שמואל ושולה אנגלמאיר

 שולה אנגלמאיר נוסעת עם הקלנועית מחדר האוכל אל החדר שלה. בעלה שמואל מעדיף לצעוד. הוא בן 87, היא בת 86. כפר הנופש מעגן עדן צמוד לקיבוץ מעגן. כבר כמעט שנה שהם חיים פה בחדרים קטנים של כפר נופש, אבל עם נוף ישיר לאחד המראות המבוקשים במדינה.

הם עלו לישראל מצרפת ב–1959 והמבטא עוד ניכר בעברית המופתית שלהם. שולה: "הוא מאלזס, אני מלורן". שמואל: "אני ממץ, היא מננסי". הם הכירו בקן השומר הצעיר בננסי וכבר 70 שנה הם יחד. הם עדיין מחזיקים ידיים בהליכות ומרבים להחליף ביניהם עקיצות בילינגואליות. הם עלו ארצה עם הגרעין שלהם לקיבוץ בית קמה בנגב הצפוני וחיו שם שנים למרות שלא ממש אהבו את המקום. שולה סבלה מהחום. האנגלמאירים משלבים אידיאולוגיה קיבוצית סוציאליסטית עם גינונים של בורגנות אירופית. הוא לובש סוודר של לאקוסט ומדי פעם פורץ בשיר בצרפתית. היא מבשלת למשפחה בכל שבת ארוחות גורמה מהמטבח האלזסי.

לסאסא הם הגיעו בגיל מבוגר יחסית והתאהבו במקום. שולה: "באתי לשם לביקור ולא האמנתי. אתה צריך סוודר כי קריר, יש פרחים על הדשא".

 שמואל ושולה התרשמו מהרצינות האידיאולוגית של חברי הקיבוץ ומהשוויון שניתן למצטרפים חדשים. מיד עם הגעתו לקיבוץ, שמואל הפך להיות רכז מטע התפוחים. מניסיון אני מעיד שתפוחי סאסא הם מהטובים בעולם. סאסא הוא קיבוץ שעדיין שומר על שיתופיות מלאה ועל מערכת רווחה קיבוצית כמו בעבר. זה מתאפשר בזכות המפעלים המצליחים של הקיבוץ (בין השאר "פלסן סאסא", שמייצר כלי רכב ממוגנים לעולם כולו וגם לצה"ל, ו"סאסא סופטוור" שעוסק בהגנת סייבר). בפרדוקס יפה, ההצלחה הקפיטליסטית מאפשרת לקיים את המערכת הסוציאלית. כל המפעלים וענפי החקלאות של הקיבוץ פועלים גם תחת מטחי האש של השנה האחרונה.

גם בגלות מעגן (ונחשולים, שלשם פונו חלק מחברי הקיבוץ) נשמרת המערכת הזאת. חדר האוכל של סאסא מספק מדי יום ארוחות שמוגשות במעגן. החברים מקבלים את עלון סאסא, הקיבוץ מקיים פעילויות, חוגים, הרצאות ושיחות קיבוץ, כולל דיונים אידיאולוגיים.

שמואל היה ילד כשהגרמנים כבשו את צרפת. הוא זוכר כל משפחה ומשפחה שגרה בבניין שלו ומציין כל אחד מהילדים שנשלחו לאושוויץ (שולה: "מזל שלא היו לכם הרבה קומות"). המשפחה שלו קיבלה אזהרה ששמה מופיע ברשימות המשלוח למחנה ריכוז וברחה. ההורים והילדים חיו בהריסות של טחנת קמח נטושה על שפת נהר ליד יער. "בשבילי זה היה גן עדן. דגנו דגים בשפע. גידלנו עופות, היה לנו גן ירק עם תפוחי אדמה, גזר, שעועית, אפונה ואפילו מלון. ולא היה בית ספר".

שולה: "הוא עכשיו יתחיל לדבר, הוא לא יפסיק".

שמואל ואחיו התאום נשלחו למנזר וחיו שם כיהודים בהיחבא. יום אחד הם לא התאפקו וסיפרו לחבר שלהם, כריסטיאן, שהם יהודים. כריסטיאן סיפר זאת לאמו והיא נזפה בו. שמואל: "היא מיששה לי את המצח ואמרה לכריסטיאן: 'אתה מדבר שטויות. הילד הזה לא יהודי, אין לו קרניים'. אחרי זה ראיתי שבספר מהכנסייה שלהם היה כתוב: 'היהודים הם כולם בני השטן ובבוא היום כולם יחזרו לאבא שלהם'".

היא באמת האמינה בכך כי מעולם לא ראתה יהודי .

שולה, לעומת זאת, לא זוכרת דבר מתקופת השואה.

שמואל: "שולה, את הדחקת את זה".

שולה: "רגע, שמואל. אם מדברים על השואה, למרות שאנחנו לא בתחרות מי היה במצב הכי קשה כי זה אידיוטי..." היא משתנקת.

שמואל: "עוד לא סיפרת כלום".

מקור וקרדיט : מורן שריר ( קישור)