מיכאל ימנפלד נולד בשנת 1934 באמסטרדם למשה ורחל לבית בלומנקרנץ,
יהודים שומרי מצוות שהיגרו מפולין. "בבית דיברנו יידיש והתפללנו בבתי כנסת
חסידיים קטנים, שטיבלעך." בשנת 1936 נולד אחיו בנימין, שנפטר בגיל צעיר.
האב עבד במאפייה יהודית בחלוקת לחם וחלות בערבי שבת וחג. הוא נסע
בתלת-אופן עם ארגז לחם, ובהמשך רכש משאית פורד כחולה. "הימים שבהם צרף אותי
לעבודתו היו ימים מאושרים."
במאי 1940 כבשה גרמניה את הולנד.
אבי נעצר ברחוב ונכלא אך שוחרר וחזר הביתה.
בקיץ 1942 החל גירוש יהודים מהולנד למחנות ההשמדה.
באחת השבתות, בשעת התפילה, פרצה אישה בוכה מעזרת הנשים אל עזרת
הגברים ב"שטיבל" שלנו. היא פתחה את ארון הקודש והטיחה האשמה בקב"ה
על שעצרו את בעלה ואת ילדיה.
בספטמבר 1942 נולדה מרים, אחותו של מיכאל. כשהיתה בת חצי שנה
הסתירה אותה המחתרת אצל משפחה הולנדית. "הסתכלתי במיטת התינוקת הריקה של
אחותי."
את ליל הסדר האחרון ציינו מיכאל והוריו באביב 1943.
אבי ישב בראש השולחן לבוש קיטל לבן. מצות ויין כבר לא היו וגם מזון
רב לא היה. אמי הכינה בורשט (חמיצה), משקה מסלק. היתה אווירה עצובה.
בקיץ 1943 נעצרה לפני הבית מכונית משטרה שחורה. שני הולנדים ירדו
ממנה ונכנסו לדירה. מינה, דודתו של
מיכאל, וסבתו דורה שהו
בבית בביקור. בני המשפחה לא הספיקו להיכנס למסתור שהכין האב מתחת לשטיח בחדר
המגורים. הם נעצרו והובלו לתאטרון ההולנדי. "הרמקולים זעקו הוראות בגרמנית,
אנשים צעקו ובכו, היה חם ודחוס."
בערב נפרד מיכאל מהוריו בנשיקה ונשלח למעון הילדים היהודי (de
crèche) מעבר לרחוב, שם נשמרו הילדים בפקודת
הגרמנים.
זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. באותו רגע ידעתי שלעולם לא אראה
אותם עוד. ... כרסמתי במשך שעות את חתיכת הגבינה הצהובה שנתן לי אבי כשנפרדנו.
לא הורשינו ללמוד בבתי הספר ולכן העסיקו אותנו במשחקים, שירים
וטיול יומי. מאחורי הנורמליות במעון הסתתרו מועקה ופחד. בזמן שאנו, הילדים, שרנו
ושיחקנו, הורינו היו אסירים בצד השני של הרחוב. הייתי מיועד לצאת איתם.
המתח יצר "ילדים זקנים". ידענו שגורלנו נגזר וששום משחק
לא יעזור לנו. אבל מה יכולנו לעשות? המשכנו לשיר ולרקוד.
באחד הימים אחת המטפלות סיפרה לי שהורי יצאו בטרנספורט של אותו
היום. התיישבתי על הרצפה ובכיתי שעות רבות. זו היתה ה"שבעה" היחידה
שישבתי עבורם.
ההורים משה ורחל נשלחו
לאושוויץ ונרצחו.
להמשך
סיפור החיים באתר יד ושם (קישור)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה