חוה ניסימוב
השורשים שלי על הגב
ופניי לכיוון הבריחה"
"נולדתי שלושה חודשים לפני שפרצה מלחמת
העולם", מספרת חוה ניסימוב. "הייתי בגטו ורשה עד גיל שלוש. אבא שלי ואני
חלינו בטיפוס, והוא מת בגטו. אחר כך אמא שלי ואני ברחנו מהגטו והסתתרנו בעליות גג
של פולנים. אמא צבעה לי את השיער לבלונדיני, שמה לי צלב על הצוואר ולימדה אותי
להצטלב. זכור לי במיוחד איזו עגלה כזאת של מתים, כשאיש שוכב כזה שרוע, והשיער שלו
ארוך, והזקן - הם מטאטאים את הריצפה. אבל זה היה בכל מקום".
"אז הכניסו אותי לתוך שק, ועם השק נסעו
לכפר. שם הפולנים הסתירו אותי. לא יצאתי מהבית, בוודאי, אבל גם כשהיו באים אנשים –
היה לי מסתור מאחורי הארון. לפעמים הייתי מסתתרת שם כל הלילה. ככה זה היה שלוש
שנים".
לאחר שהסתיימה המלחמה התאחדה ניסימוב עם אימה, והיא רק בת שש.
"כשאימא שלי חזרה, היא בעצם לא חזרה. כל הזמן הייתי בין זרים. עליתי לכיתה ב'
ושם מאוד סבלתי מאנטישמיות. הייתי ילדה יהודייה יחידה בכיתה – ירקו עליי, זרקו
עליי אבנים. הייתי מגיעה כל יום קרועה ופצועה. התעללו בי ממש. עליתי לארץ ב-1948 –
בת 8.5, ילדה קטנה לגמרי לבד. השורשים שלי על הגב ופניי לכיוון הבריחה. העבירו
אותי ממקום למקום כמו חפץ, לא הייתה לי זהות של בנאדם עם ביטחון. הייתי כמו ג'וק.
כשהגעתי ארצה, כשהייתי רואה ילדים, הייתי עוברת לצד השני של המדרכה. שלא יציקו לי
גם פה. הרבה שנים של טיפול עברתי עד שבניתי איזה סוג של ביטחון".
ניסימוב, למרות הקושי הברור, מצליחה להפוך את הכאב ליופי. "כל
כאב שלי אני הופכת לספר. אני גם מרצה על זה – הכתיבה כתרפיה. יוצא לי הרבה להתעסק
בנושא – להרצות, התנדבתי הרבה, גם עם ניצולי שואה חולי נפש. כתבתי ספר, 'הסוד של
פלוריאן'. היה לי חשוב מאוד לכתוב מנקודת מבטו של הילד הפולני. לא מנקודת מבטי אלא
מה שהוא עבר. הספר מאוד הצליח וקיבל את פרס 'דבורה עומר', ובפולין הוא זכה בפרס
לזכויות הילד. בעקבות הספר הזה עיתונאית מצאה לי את הנכדים של הפולנים שהצילו
אותי. הם ביקרו בארץ ואני ביקרתי שם, ונכד אחד כתב לי בעברית 'דודה, אני אוהב
אותך'. בשבילי זה וואו". בנוסף לכתיבה מרצה ניסימוב כאשת עדות בבתי ספר
ובבסיסי צה"ל ומלווה משלחות של בני נוער וחיילים לפולין.
"הייתי שום ילדה, גדלתי שום אישה. נס קרה בזקנתי – מילים בנו
לי בית", כך מתארת ניסימוב בספר השירים החדש שהוציאה לאור לאחרונה.
"בעצם המילים הן הבית שלי והן מחזיקות אותי בחיים. המילים והילדים
והנכדים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה