עדות ז'ורז וולרס במשפט אייכמן : עדות מזעזעת על משלוח של 4,000 ילדים יהודים במחנה דרנסי

                   

הילדים הגיעו אל המחנות באוטובוסים, תמיד היו מגיעים אנשים כך למחנה. בשמירה של שוטרים ממשטרת וישי, בפיקודם של קצינים ממשטרת וישי.

הגיעו האוטובוסים  לתוך המחנה עצמו ובאמצע החצר היה מקום מוקף גדרי תיל אשר שם היו פורקים את המטען החי במהירות רבה                                                   

 היה אוטובוס נכנס ופורק מטענו במהירות כדי לפנות מקום לאוטובוס הבא, כי היו האוטובוסים רודפים זה אחרי זה.

במהירות הורדו הילדים האלה אשר היו נבוכים  ומבוהלים. הם ירדו בשקט. מכל אוטובוס ירדו כ-80-60 ילד.                   

לרוב אנשי המחנה אסור היה לגשת אל הילדים, רק לאחדים שהיתה רשות מיוחדת  בידיהם.

לי היתה רשות כזאת, היה מותר לי לגשת לילדים.                     

הילדים הועלו למעלה, לחדרים בלתי מרוהטים, ללא כל נוחיות, אשר בהם היו אך  ורק יצועי קש מלוכלכים, מגעילים, שטופים בפישפשים. ]...[

יש ביניהם ילדים קטנים בגילים של שנתיים, שלוש, ארבע שנים, אשר לא ידעו את  שמם, ואי אפשר היה לזהותם אלא זהוי כלשהו בעזרת שאלות שנשאלו מפי אחים או  אחיות או מפי ילדים אחרים, ונתקבלו תשובות אם הכירו את הפעוטים הללו ואם  ידעו לומר מה שמם. לעתים בכלל אי אפשר היה למצוא שם. בחרנו להם שם כלשהו.  

השמות האלה, אשר נודעו פחות או יותר, שמות בדויים או נכונים, נקבעו לילדים.

עשינו להם דסקיות עץ אשר בחוט תלינו אותן על צוארם. לא ידענו תמיד אם קבענו שם נכון. אבל בכל אופן חשבנו שהדבר יתאים. והנה לאחר זמן מה מצאנו ילדות עם דסקיות הנושאות שמות של ילדים, וילדים עם דסקיות הנושאות שמות של ילדות.   

ברור היה שהילדים השתעשעו בצעצוע זה, והיו מחליפים ביניהם את הדסקיות.

לילדים אלה היו, בדרך כלל, בלויי סחבות, ארוזים איכשהו, לא היטב, אולם    באוטובוסים. לאחר שירדו, היינו מרוקנים את האוטובוסים, מניחים את המטלטלים  על הארץ, עם צאת האוטובוסים מורידים שוב את הילדים לחוד ומבקשים אותם לזהות את החפצים. ]...[                                                        

תנאי הנקיון היו איומים. הילדים האלה, שהגיעו אלינו מבון לה רולנד מפיטיביה,  כבר עברו עליהם שבועיים, שלושה שבועות של הזנחה ועזובה. היו מלוכלכים,   קרועים ובלויים. בכל רע הגיעו אלינו. חסרו להם כפתורים. חסרה נעל אחת מתוך  שתים, גופותיהם היו מכוסים פצעים, הם לקו בשלשול.                         

הם לא יכלו לרדת לחצר בכל פעם כדי להיזקק לבתי שימוש, כך שבכל קומה וקומה  הועמדו בפרוזדור סירי לילה. אולם סירי הלילה היו גדולים מדי לשימושם של  הילדים הקטנים, וגם זאת ללא הועיל.                                       

ואז, מהיום הראשון של שילוחם למחנה, אורגנו 4 קבוצות, 4 צוותות נשים       

בראשותי, צוותות שטיפלו בילדים אלה. נשים אלה עצמן היו נשים מיועדות לשילוח. אך כל משולחת נתפס מקומה על-ידי אחרת שטרם שולחה.

נשים אלה היו משכימות עם  שחר לפני האחרים והאחרות ומתפזרות לחדרים אלה, אשר בכל חדר היו בו כ-120 ילדים אלה על היצועים המלוכלכים, הן היו מנסות לתקן בגדיהם ולנקות את  הילדים.

לא היה בידיהן סבון, לא היו בידיהן לבנים. את מלאכתן הן היו עושות  בממחטות שלהן בעזרת המים הקרים.       

                                   

כשהיה מגיע המרק למאכל, לא היו כפות. בכל המחנה לא היו כפות למאכל זה. ואז  היו נותנות את המרק ומחלקות אותו בקופסאות שימורים ישנות. וקופסאות דקות אלה והמרק היו חמים מדי. הילדים לא היו יכולים להחזיק את הקופסאות ביד. 

הילדים ברובם לא ידעו להרים קול ולומר, לא קיבלנו עדיין, לא הגיעה אלי מנתי. כל   הדברים האלה היו על שכם הנשים. בכל זה טיפלו נשים אלה. ]...[

לאחר שעה 9 בערב אסור היה לאיש להישאר ולהימצא בחדרי הילדים פרט לשלושה- ארבעה אנשים שהיתה להם זכות מעבר חופשי בכל המחנה כולו, וחדרי הילדים בכלל.

אני הייתי אחד מבעלי הזכות הזאת.

כך שהילדים נותרו לבדם בחדריהם אלה, ללא  תאורה, פרט לנורה חשמלית אחת, אשר בעיצומה של המלחמה, לפי הוראות הג"א  בפריז, כוסתה בצבע כחול. היתה אם כן מעומעמת.                             

בחושך למחצה זה נותרו הילדים ושכבו זה לצדו של זה וישנו. 

לא היו ישנים כל   הלילה. היו מתעוררים, בוכים, נגשים, קוראים בשמות אמהותיהם. ויש וכל מאה ועשרים הילדים האלה בחדר אחד כזה היו מתעוררים, מעוררים זה את זה ופותחים  בקול בכי גדול ומעוררים את שאר חדרי הילדים. לא היו עוצרים עוד ברגשותיהם,  וזה היה איום.                                                           

 לעדות המלאה במשפט אייכמן  

עדות נחום הוך במשפט אייכמן , נער בן 14 בבלוק הנערים ההונגרים באושוויץ

נחום הוך, תושב חיפה, סיפר  במשפט אייכמן על פרשה מזעזעת: 
בשמחת תורה 1944 הוא הוכנס, עם 1,000 נערים בני גילו (16-14),  לתוך תא הגזים, והדלתות הוגפו עליהם.

 כעבור זמן מה נפתחו הדלתות, הנערים הוצאו אל "חדר המלתחה", ומתוכם  נבחרו 50 נערים. שאר הנערים הוכנסו בחזרה לתא הגזים  והומתו. הנערים האלה היו חלק מקבוצה של 3,000 נערים שהיו באושוויץ בקיץ 1944. 1,000 מהם נרצחו בראש השנה, 1,000 אחרים נרצחו ביום כיפור - לאחר 'סלקצית המקל'  הידועה, שערך בהם ד"ר מנגלה 

לעדות המלאה במשפט אייכמן

שלושה ימים לפני שמחת תורה מתברר לילדים שעומדים לרצוח אותם !!               

שלושה ימים לפני שמחת תורה 1944 לקחו אותנו למחנה F, לרחיצה ולחיטוי הבגדים.

                                                       

לקחו אותנו ממה שנשאר עוד מבלוק הילדים. התרחצנו, הבגדים עברו חיטוי,  והחזירו אותנו לבלוק. למחרת בבוקר היה "לגר אפל", וכמו שעמדנו מחוץ לצריפים ב"לגר אפל" סובבונו אנשי ס"ס במכונות יריה והעבירו אותנו לבלוקים 11 ו-13. 

בתוכם הוחזקנו יומיים בלי אוכל. מצבנו שם כבר היה ידוע. זה היה בערך 5-4   חודשים אחרי שהגענו לבירקנאו.                                            

בטרנספורט הראשון כאשר נלקחו הילדים, לא ידענו לאן הם נשלחים; חשבנו שהם  נלקחים לעבודה. בסלקציה השניה כבר היתה ידועה לנו המטרה. היות ואלה היו     סגורים באותם הצריפים, 11 ו-13. הפעם, ברגע שהכניסו אותנו לאותם הצריפים,   צריפים אלה שהיו ידועים לשימצה בצורת קרנטינה לפני הקרמטוריום, ידענו כבר מה מחכה לנו.                                                               

הנערים מתכננים פעולת מחאה                                             

ביום השני בערב, זה היה ערב חג שמחת תורה, תיכננו 10 ילדים לעשות איזו שהיא פריצה מחוץ לצריפים האלה, אפילו אם הפריצה הזאת תהיה רק הפגנתית, תיכננו.  

באותו הצריף היו משני הצדדים צריפים סגורים.                  

  

בבלוק היו 1,000 נערים בגילאי 16-14, שנשארו מקבוצה של 3,000 נערים      

ש. כמה נערים הייתם בבלוק?                                                  

ת. בערך בסביבת 1,000 איש, שנשארו מ-3,000 שהיו בהתחלה בשני הבלוקים.         

אב בית-הדין: באיזה גיל היו הנערים?                                         

ת. בין 14 ו-16; לרוב מילדי הונגריה שהובאו במאי, יוני ויולי.                

הנערים מבצעים את פעולת המחאה כמתוכנן                                     

היועץ המשפטי: כל הנערים הסכימו לתכנית המרד?                                

ת. התיכנון היה רק של 10, אבל אחרי שתיכננו, זה הועבר גם ליתר. התיכנון היה,  

היות והיו שני שומרים - קאפו ובלוק-אלטסטה - בשער הראשי ובשער האחורי, שאחד

הנערים ינסה לטפס על העמוד האמצעי עד האשנבים שהיו בגג, ואז בוודאי יבוא השומר, או מהשער הקדמי או מהשער האחורי, כדי לעצור בעדו; אז חלק מהילדים  יתפרצו אל השער, שממנו השומר יבוא. ]...[                                 

לא היה לנו נשק.                                                         

ש. ידעתם שאין לזה סיכוי?                                                   

ת. זאת היתה קודם כל צורה הפגנתית, וקיווינו שאולי חלק יוכל להינצל. ]...[    

התוכנית קרתה בחצות וכמעט כמו שתיכננו. ברגע שאחד הילדים ניסה לטפס על העמוד האמצעי בא השומר מהשער הקדמי לעצור בעדו. אז חלק מהילדים התפרצו מהשער הקדמי, ואחר כך בא השומר מהשער האחורי וחלק מהילדים התפרצו מהשער האחורי.                                                              

הילד שטיפס על העמוד נשאר בחדר הגזים, וגם אני הייתי שם. חלק מהילדים הסתתרו בחדרי הגזים, חלק הסתתרו בלטרינות. אני הסתתרתי בתנור בחדר הרחצה. ]...[   

כמעט כל הילדים פרצו החוצה.                                              

למחרת היה "לגרשפרה" (עוצר), מ-4 בבוקר, לא נתנו לצאת לעבודה. ]...[ עד שלא תפסו אותנו כולנו ביחד. בסביבת 11-10 הספיקו לתפוס אותנו, והכניסו אותנו בחזרה לאותם הצריפים 11 ו-13. ]...[                                      

הגרמנים מנסים להונות ולהטעות את הנערים לגבי הגורל הצפוי להם.

מחאה        

תפסו את כולם. עד שלא תפסו את כולם לא הפסיקו את העוצר. בסביבת הצהריים    

הביאו לנו שתי חביות תפוחי אדמה מבושלים , זה כבר היה היום השלישי, בשמחת תורה, שלא קבלנו אוכל.                     

יצאנו שלושה ילדים מתוך העשרה שתכננו את הפריצה, ושפכנו את תפוחי האדמה    המבושלים על הרצפה, בנוכחות מפקד המחנה, שהיה בבגדים אזרחיים, וליווה את הובלת האוכל.                                                            

דעתי היום היא שזאת היתה צריכה להיות הונאה. אנחנו ידענו שכל אלה שיוצאים  לטרנספורט אל מחוץ למחנה למחנות אחרים היו מקבלים אוכל יותר טוב  באותו היום; וזאת היתה צריכה להיות הונאה בשבילנו, שנחשוב שאנחנו יוצאים...

בעוד שבאמת ידענו מה שמחכה לנו בערב. אבל לא עברה שעה, אחרי שמפקד המחנה יצא, התנפלנו על תפוחי האדמה מהרצפה, ואכלנו מהרצפה. שביתת הרעב הזאת היתה צריכה להיות רק הפגנתית, כדי להראות שאנחנו יודעים מה שמחכה לנו ובמה  המדובר.                                                                 

לא עברה שעה, פתחו לנו את השער הקדמי ואמרו לנו, אתם חופשים, אתם יכולים לצאת. התחלנו לרוץ החוצה, ברגע שיצאנו מחוץ לצריף, היתה "לאגרשפרה". אנשי  ס"ס עם מכונות יריה סובבונו מכל הצריפים, וסידרו אותנו בצורה של חמש,והוציאו אותנו מחוץ למחנה, כל זה היה במחנה 2, "ציגוינרלאגר" ("מחנה     הצוענים").                                                              

העד עם כל הילדים האחרים נלקחים להשמדה. בתוך תא הגזים    

                 

ברגע שהוציאו אותנו מחוץ למחנה, והובילו אותנו כלפי המחנה של הקרמטוריום, 

שהיה ידוע לנו, כי אנחנו היינו חמישה חודשים לפני זה כבר שם, לא רצינו ללכת.

התחילו לירות ברגלינו, התקדמנו עד לשער של הקרמטוריום מס. 3, שמסביבו היתה גדר עשויה מעץ מסודרת בצורת קוביות מרובעות בגובה שאי אפשר היה לראות מה שנעשה בפנים.                                                            

הגענו לדלת הכניסה של חדר הקרמטוריום פנימה, עוד פעם נעצרנו לא רצינו להכנס,התחילו שנית לירות אבל עוד פעם רק ברגלים. נכנסנו פנימה, נמצאנו בתוך אולם גדול שדומה לבית מרחץ, על הקירות מסביב היו מסמרים, על כל מסמר היה מספר סידורי.                                                     

פקדו עלינו שנתפשט, לא רצינו להתפשט, אז התחילו בתוכו לירות, אז פקדו להתפשט ולתלות את הבגדים על המסמרים ולזכור את המספר הסידורי, שכאשר נצא שנדע מאיפה לקחת את הבגדים. כמובן, זאת היתה גניבת-דעת ואנחנו ידענו זאת כבר. התפשטנו וזרקנו את הבגדים על הרצפה באמצע החדר. אחרי כן סדרו אותנו בצורת חמישיות,  ואז - אני זוכר זאת כמו עכשיו - ניגש אחד מהזונדרקומנדו, שעבד במקום ואמר: 

"תבברה, לפחות אל תראו שאתם מודאגים, תשירו".  

                

באידיש, הוא אמר: "זינגט, חברה, זינגט". חלק מאתנו היו מאובנים ולא יכלו להוציא הגה מהפה, כמוני, חלק התחילו להגיד וידוי, וחלק גם שר. העבירו אותנו דרך טרקלין קטן, ופתחו דלת גדולה, והכניסו אותנו לאולם. באולם הזה היה חושך מוחלט חוץ מאשר האור שנכנס דרך דלת הפתיחה מאיפה שנכנסנו.                 

היינו בפנים, כבר סגרו עלינו את הדלת, ואז שמעתי לראשונה את הבכי.         

חמישים נערים נבחרים לעבודה; יתר הנערים מוכנסים בחזרה לתא הגזים      

     

כמה זמן, אולי שניות, אולי רגעים פתחו בחזרה את הדלת, ואמרו לנו לצאת בחזרה לאותו האולם איפה שהיינו קודם. כיוונו אותנו לצד אחד של האולם, ואז מפקד ס"ס גבוה, סבורני היום שזה היה הס, אבל אינני בטוח בזה כי זה היה אותו הקצין שהפריד אותי לראשונה כאשר הגענו עם אבא לבירקנאו. אינני בטוח, אבל נדמה לי שזה היה הוא. ]...[                                              

הוא קרא לבחור הראשון, בדק את השרירים ופקד עליו ליפול לאדמה ולקום עשר  פעמים, לרוץ לקיר ובחזרה, והפנה אותו לצד ימין.

לעדות המלאה של נחום הוך במשפט אייכמן   

אברהם אביאל , נער בן 14 ביער ( עדות במשפט אייכמן)

אברהם אביאל, תושב תל-אביב, גולל בעדותו במשפט אייכמן את רשת חיסול יהודי ראדון, עירו של 'החפץ חיים'.  העד שהיה אז בן 14 וחצי, חזה במו עיניו בהוצאתם להורג של יהודי העיירה ובהם אמו ואחיו הקטן.

 העד, אחיו הבכור ואביו נמלטו אל הפרטיזנים; שם נהרגו אחר-כך אביו , אחיו. עוד סיפר בעדותו על החיים ביער.              

לעדות המלאה באתר סנונית

האקציה של הילדים בגטו קובנה ( 27.3.1944), עדות ד"ר אהרון פרץ במשפט אייכמן

האקציה של הילדים נמשכה שני ימים. ביום הראשון נכנסתי עם הילדים למרתף, הזרקתי להם סמי רפואה. 17 ילדים היו במרתף. את היום הזה עברנו במרתף. כשיצאנו נודע לנו שביום הזה הלכו 1000 ילדים.                                            

למחרת חשבנו שהזוועה נגמרה. פתאום אנשים לא הלכו לעבודה, אבל כבד השתרר כי מכל  בית נקרע ילד. למחרת אנשים עמדו בחוצות, והתפוצץ משהו. נכנסו יחידות אלה ושוב  כל אחד רץ לתוך מרתף.                              

 אני החלטתי, שמתי את הילד שלי עם אשתי במרתף. שם היה מדף שכסה את הכניסה. לפני שהילדים נכנסו כל פעם אמא היתה מגישה לי את הילד באשנב, ואני הייתי מזריק לו   תרופות כדי שישתוק...                                             

 עליתי הביתה, ישבתי בקומה השניה ליד החלון, הסתכלתי מה קורה ברחוב. ראיתי סצינות מרעידות. זה היה ליד בית החולים. ראיתי מכוניות, מזמן לזמן ניגשים  ילדים, אמהות עם ילדים, או ילדים בלי אמהות, ומאחוריהם הולכים שני גרמנים עם רובים כאילו מובילים גזלנים. זורקים אותם לתוך המכוניות. ראיתי אמהות שצעקו.

אמא ששלושה מילדיה לקחו נגשה לאוטו וצעקה: תן לי את ילדי. והוא שאל: "כמה הם ילדיך?" היא ענתה: "שלושה". והוא אמר: "אחד את יכולה לקחת". היא עלתה למכונית, שלושת הילדים הושיטו ראשיהם אליה, וכל ילד רצה ללכת עם האם. האם לא יכלה לבחור, והיא ירדה לבד מהמכונית, עזבה את המכונית                                   

אמא שניה נתלתה על המכונית ולא נתנה לה לנסוע, וכלב נשך אותה. הם היו עם כלבים.

אם אחת הלכה עם שני ילדים - וזאת ראיתי מחלוני - ובקשה שהגרמנים יחזירו לה ילד אחד. הוא לקח את הילד בכתף וזרק לה. ]...[                                    

מקור וקרדיט : עדויות משפט אייכמן באתר "סנונית"

 

על הרופא ד"ר אהרון פרץ

מתוך עדות במשפט אייכמן -הדילמה הקשה: להבריח את הילדים אל מחוץ לגיטו או להשאירם בגיטו

             

                                            

מתוך עדות במשפט אייכמן -הדילמה הקשה: להבריח את הילדים אל מחוץ לגיטו או להשאירם בגיטו  ,ד"ר אהרון פרץ   (רופא הגטו קובנה)         

ההורים בגיטו נחלקו לשנים: חלק אחד השתדל למצוא בשביל הילדים מקום, להוציא אותם חוצה בכל מיני דרכים, במזוודות או בעגלות, מכוסים. ]...[                    

הם היו מוציאים אותם כדי למסור אותם או לליטאי, בכפר או בעיר, בשביל כסף או איזה קשרים אחרים. חלק מהילדים האלה היו חוזרים בחזרה לגיטו אחרי כמה זמן.   

 

חלק מההורים ששלח אותם עברו חוויות קשות, כי מפעם לפעם הילד נעלם ולא ידעו  איפה הוא. היה מופיע בגיטו, היו מחזירים אותו. את הכסף לקחו ואת הילד היו  מחזירים.   

                                                                

היו הורים שהחליטו לא למסור את הילדים, למות יחד אתם. אני השתייכתי להורים  אלה. שמעתי כל כך הרבה זוועות על ילדים בודדים מסתתרים במקומות בודדים, לבד,   ללא שפה, עם פחד מוות. החלטנו שנמות עם הילד ביחד. התברר אחרי ה"קינדראקציה"   ("האקציה של הילדים"), בזמן האקציה שזה בלתי אפשרי לעשות. יכולים להיות מצבים  שהילדים הולכים ואתה נשאר בחיים. בשביל ההורים זה היה דבר שלא יכלו לשאת. אחרי האקציה ]של הילדים[ התחילו לחפש אמצעים. חלק קטן של הילדים נשאר אחרי האקציה, 

רק אותם הילדים שהסתתרו בבונקרים. ]...[                                     

לאחר 'האקציה של הילדים' החליט העד להוציא את בנו מהגיטו[                   

בגיטו נשארו עוד ילדים, אבל לא באופן כשר, כי ילד לא היה צריך להיות בגיטו. הבן שלי בבוקר חיפש מקום איפה להסתתר והתייעץ אתי.                                

ש. בן כמה הוא היה?                                                         

ת. בן 7 או 7 וחצי. הוא היה סוגר עליו ארגז ושואל אם רואים אותו, נכנס לארון, 

מסתכל דרך החלון אם אינו רואה גרמני. הוא ראה מה קרה לילדים אחרים. הפחד  הזה של הילדים, כי ראו מה שהיה, והקשיים להחזיק את הילד בגיטו נעשו בלתי- אפשריים. ואז גם ההורים שחשבו קודם למות יחד עם הילדים חיפשו דרכים להוציא  אותם לצד השני של הגדר.

טרגדיה: רצח והתאבדות של הורים וילדם                                     

ש. אתה זוכר מאורע אחד עם עורך דין לוריא?                                   

ת. כן. ]...[ העורך דין לוריא, הוא ואשתו ובנו, בימים שחיסלו את הגיטו, והיה  ברור שמוציאים אותנו, ואם מוציאים אותנו, היה בשבילנו ברור שזה למות, הוא  החליט עם אשתו לאבד את עצמו לדעת. הוא הרעיל את עצמו, את אשתו ואת הילד שלו, בן יחיד. אבל לאיש האומלל הזה קרה אסון גדול. המנה של הרעל שהספיקה לילד, לא הספיקה לו ולאשתו, והם למחרת שניהם התעוררו ומצאו את הילד מת במיטה.

 הוא  החליט, שהוא מובן מאליו אינו יכול לחיות במצב כזה, והוא ואשתו הלכו לגדר,  ששם עמדה המשמרת, התפרצו כאילו לצאת ונהרגו על יד הגדר על ידי המשמר. זה היה כבר לפני חיסול הגיטו. ]...[                                             

]בריחה מהגיטו היתה כמעט בלתי אפשרית; רק עשרות אנשים שרדו בדרך זו[          

השופט רוה: היש לך מושג כמה יהודים ניצלו על ידי זה שהוצאו מהגיטו?           

ת. אני מוכרח להגיד שמושג סטאטיסטי אין לי. אני מעריך אותם רק בעשרות ולא  במאות.

 מקור המידע : עדויות משפט אייכמן באתר סנונית

"נישקתי את האדמה": קבר האחים ששינה את חיי התינוק שניצל מברגן-בלזן

הוא נולד במאי 42' בעיר דברצן בהונגריה, המוכרת כיום בעיקר בזכות האוניברסיטה לרפואה שמושכת אליה כיום צעירים ישראלים רבים. בן יחיד לעקרת בית ולאב מוריץ (משה), תלמיד ישיבה שהחזיק בנכסים רבים ובהם בית המרקחת המקומי. באותה שנה נלקח מוריץ על ידי ההונגרים לגדודי עבודה ויואל הפעוט נותר לבד עם אמו.

 בדצמבר 44' בשיאה של פעילות מכונת ההשמדה הנאצית הגיע גם תור הנשים והילדים של העיר כשהיעד הוא אחד – המשרפות של אושוויץ. אלא שאחרי ששמונה רכבות עמוסות ביהודי האזור יצאו לדרכן, החלה הקבוצה בה היה קופרשטיין ואמו להתעכב בדרך. "כאן ניצלתי בפעם הראשונה", הוא מספר, "ברגע האחרון הוחלט שהרכבת שלנו תצא לעבודות כפייה באוסטריה. ממש נס".

קופרשטיין היה אז תינוק. זיכרונות של ממש אין לו, את התמונה השלים מהסיפורים לאורך השנים. זמן קצר לאחר ההגעה לאוסטריה הוא נשלח יחד עם אמו לברגן-בלזן. "איך תינוק כמוני ניצל ממחנה כל כך אכזרי?", הוא תהה, "עד היום אני לא יודע. ישנתי עם אימא שלי ואחותה ואני יודע שהן גנבו סלק ופה ושם אכלו מזון של בהמות שהן השיגו. היו במחנה אולי עוד שני ילדים כמוני".

הזיכרון היחיד שנותר לקופרשטיין נותר על פניו: חתך קטן על פניו. "כנראה שמשכתי איזה קוט שהפיל עליי משהו שפתח לי את העין". באפריל 45' שוחרר המחנה על ידי האמריקאיים. קופרשטיין, בקושי בן שלוש, שב עם אמו לדברצן בהונגריה, והשניים חיכו בתקווה למוריץ. "עוד במחנה הם היו כותבים מכתבים לאבא שלי, בתקווה שיוכלו לשלוח לו אותם יום אחד", הוא מספר, "לאף אחד לא היה מושג איפה הוא. אמי הייתה ניגשת לכל יהודי שחזר מהמחנות: 'מכירים אולי את קופרשטיין מוריץ? פגשתם אותו?'. לאנשים כבר לא היה נעים ממנה. בסוף ריחמו עליה ואמרו לה שהוא מת, אבל האמת היא שאף אחד לא באמת ידע. יום אחד סיפר לה אחד היהודים שאבא שלי מת בבוכנוולד במהלך חול המועד פסח, ככה שנים ידעתי מתי להגיד קדיש".

 לכתבה המלאה באתר וואלה

 

אימרה קרטס ז"ל , נער בן 15 במחנות אושוויץ-בירקנאו ובוכנוולד

קרטס היה ניצול של המחנות אושוויץ-בירקנאו ובוכנוולד, לשם נשלח בהיותו בן 15 בלבד. הוא פרסם את הספר הראשון שלו "ללא גורל" בשנת 1975, אך הספר לא זכה להכרה ציבורית עד שנת 1988. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי תורגמו ספריו והתחילו להופיע בגרמנית ובלשונות אירופאיות נוספות.

בשנת 2002 הוענק לו פרס נובל לספרות.

בשנת 2005 הוצג הסרט "ללא גורל" בבימויו של לאיוש קולטאי (Lajos Koltai) על פי ספרו של קרטס. קרטס טען שהסרט, יותר מהספר, קרוב לביוגרפיה שלו.

הוא נולד ב-1929 בבודפשט למשפחה יהודית מתבוללת. כשהיה בן 15 עצרה לידו ברחוב ניידת משטרה ולקחה אותו יחד עם כמה מחבריו - כולם נשאו על בגדיהם טלאי צהוב - אל רכבת שהובילה אותם למחנה הריכוז אושוויץ. משם הועברו לבוכנוואלד ומשם למחנה העבודה צאיץ. שנה שלמה שהה הנער במחנות ריכוז ולאחר מכן חזר אל עירו.

מסעו של קרטס ב-1944 היה מסע של תלמיד תיכון שנשבה על ידי הנאצים, איבד את זהותו ושרד. לאחר המלחמה היה עליו להסתגל אל החיים מחדש. כדי לעשות זאת, קרטס בחר בכתיבה. כשחזר לבודפשט החל לכתוב בעיתון יומי. אחר כך שירת בצבא במשך שנתיים, ולאחר שחרורו החל לכתוב כסופר עצמאי ולתרגם מן הספרות הגרמנית - בין השאר ספרים של ניטשה, פרויד וויטגנשטיין. בגיל מאוחר יחסית, בהיותו בן 34, החל לעבוד על הרומן הראשון שלו, "ללא גורל", המבוסס על חוויותיו ממחנות הריכוז. הספר יצא לאור כעבור עשר שנים, ב-1975 (בארץ ראה אור בהוצאת עם עובד ב-1994). למעשה, הרומן היה מוכן כבר ב-1972, אך השלטונות ההונגריים עיכבו את פרסומו: "מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד עצם היום הזה, השואה נחשבת כאן נושא 'עדין'. סכרים של מיני טאבו ושמות חליפיים שומרים עליו מפני תהליך 'ברוטאלי' של חשיפת האמת", כתב קרטס במסה שפירסם לפני שלוש שנים.

מקור וקרדיט : עיתון " הארץ"