דלג לתוכן הראשי

עדות ז'ורז וולרס במשפט אייכמן : עדות מזעזעת על משלוח של 4,000 ילדים יהודים במחנה דרנסי

                   

הילדים הגיעו אל המחנות באוטובוסים, תמיד היו מגיעים אנשים כך למחנה. בשמירה של שוטרים ממשטרת וישי, בפיקודם של קצינים ממשטרת וישי.

הגיעו האוטובוסים  לתוך המחנה עצמו ובאמצע החצר היה מקום מוקף גדרי תיל אשר שם היו פורקים את המטען החי במהירות רבה                                                   
 היה אוטובוס נכנס ופורק מטענו במהירות כדי לפנות מקום לאוטובוס הבא, כי היו האוטובוסים רודפים זה אחרי זה.

במהירות הורדו הילדים האלה אשר היו נבוכים  ומבוהלים. הם ירדו בשקט. מכל אוטובוס ירדו כ-80-60 ילד.                   

לרוב אנשי המחנה אסור היה לגשת אל הילדים, רק לאחדים שהיתה רשות מיוחדת  בידיהם.

לי היתה רשות כזאת, היה מותר לי לגשת לילדים.                     

הילדים הועלו למעלה, לחדרים בלתי מרוהטים, ללא כל נוחיות, אשר בהם היו אך  ורק יצועי קש מלוכלכים, מגעילים, שטופים בפישפשים. ]...[

יש ביניהם ילדים קטנים בגילים של שנתיים, שלוש, ארבע שנים, אשר לא ידעו את  שמם, ואי אפשר היה לזהותם אלא זהוי כלשהו בעזרת שאלות שנשאלו מפי אחים או  אחיות או מפי ילדים אחרים, ונתקבלו תשובות אם הכירו את הפעוטים הללו ואם  ידעו לומר מה שמם. לעתים בכלל אי אפשר היה למצוא שם. בחרנו להם שם כלשהו.  

השמות האלה, אשר נודעו פחות או יותר, שמות בדויים או נכונים, נקבעו לילדים.

עשינו להם דסקיות עץ אשר בחוט תלינו אותן על צוארם. לא ידענו תמיד אם קבענו שם נכון. אבל בכל אופן חשבנו שהדבר יתאים. והנה לאחר זמן מה מצאנו ילדות עם דסקיות הנושאות שמות של ילדים, וילדים עם דסקיות הנושאות שמות של ילדות.   

ברור היה שהילדים השתעשעו בצעצוע זה, והיו מחליפים ביניהם את הדסקיות.
לילדים אלה היו, בדרך כלל, בלויי סחבות, ארוזים איכשהו, לא היטב, אולם    באוטובוסים. לאחר שירדו, היינו מרוקנים את האוטובוסים, מניחים את המטלטלים  על הארץ, עם צאת האוטובוסים מורידים שוב את הילדים לחוד ומבקשים אותם לזהות את החפצים. ]...[                                                        

תנאי הנקיון היו איומים. הילדים האלה, שהגיעו אלינו מבון לה רולנד מפיטיביה,  כבר עברו עליהם שבועיים, שלושה שבועות של הזנחה ועזובה. היו מלוכלכים,   קרועים ובלויים. בכל רע הגיעו אלינו. חסרו להם כפתורים. חסרה נעל אחת מתוך  שתים, גופותיהם היו מכוסים פצעים, הם לקו בשלשול.                         

הם לא יכלו לרדת לחצר בכל פעם כדי להיזקק לבתי שימוש, כך שבכל קומה וקומה  הועמדו בפרוזדור סירי לילה. אולם סירי הלילה היו גדולים מדי לשימושם של  הילדים הקטנים, וגם זאת ללא הועיל.                                       

ואז, מהיום הראשון של שילוחם למחנה, אורגנו 4 קבוצות, 4 צוותות נשים       
בראשותי, צוותות שטיפלו בילדים אלה. נשים אלה עצמן היו נשים מיועדות לשילוח. אך כל משולחת נתפס מקומה על-ידי אחרת שטרם שולחה.
נשים אלה היו משכימות עם  שחר לפני האחרים והאחרות ומתפזרות לחדרים אלה, אשר בכל חדר היו בו כ-120 ילדים אלה על היצועים המלוכלכים, הן היו מנסות לתקן בגדיהם ולנקות את  הילדים.

לא היה בידיהן סבון, לא היו בידיהן לבנים. את מלאכתן הן היו עושות  בממחטות שלהן בעזרת המים הקרים.       
                                   
כשהיה מגיע המרק למאכל, לא היו כפות. בכל המחנה לא היו כפות למאכל זה. ואז  היו נותנות את המרק ומחלקות אותו בקופסאות שימורים ישנות. וקופסאות דקות אלה והמרק היו חמים מדי. הילדים לא היו יכולים להחזיק את הקופסאות ביד. 
הילדים ברובם לא ידעו להרים קול ולומר, לא קיבלנו עדיין, לא הגיעה אלי מנתי. כל   הדברים האלה היו על שכם הנשים. בכל זה טיפלו נשים אלה. ]...[

לאחר שעה 9 בערב אסור היה לאיש להישאר ולהימצא בחדרי הילדים פרט לשלושה- ארבעה אנשים שהיתה להם זכות מעבר חופשי בכל המחנה כולו, וחדרי הילדים בכלל.

אני הייתי אחד מבעלי הזכות הזאת.

כך שהילדים נותרו לבדם בחדריהם אלה, ללא  תאורה, פרט לנורה חשמלית אחת, אשר בעיצומה של המלחמה, לפי הוראות הג"א  בפריז, כוסתה בצבע כחול. היתה אם כן מעומעמת.                             

בחושך למחצה זה נותרו הילדים ושכבו זה לצדו של זה וישנו. 

לא היו ישנים כל   הלילה. היו מתעוררים, בוכים, נגשים, קוראים בשמות אמהותיהם. ויש וכל מאה ועשרים הילדים האלה בחדר אחד כזה היו מתעוררים, מעוררים זה את זה ופותחים  בקול בכי גדול ומעוררים את שאר חדרי הילדים. לא היו עוצרים עוד ברגשותיהם,  וזה היה איום.                                                           


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…