גל הפרסומים הראשון שעסק בילדים ובבני נוער יהודים בתקופת השואה

גל הפרסומים הראשון שעסק בילדים ובבני נוער יהודים בתקופת השואה היה שונה לחלוטין מגל הפרסומים שהתרכז בחייהן ובפעילותן של נשים יהודיות באותה תקופה. לאחר המלחמה נמצאו קומץ קטן בלבד של יומני ילדים ורובם ראו אור רק משנות השישים ואילך.  גם זיכרונות נכתבו מעט מאוד. בשנים הראשונות שלאחר תום מלחמת העולם השנייה עדיין לא היו רוב הילדים הניצולים בשלים לכתיבת זיכרונות. יוצא דופן בעניין הזה הוא ספר אחד, פרי עטה של נערה יהודייה שהופיע בפולין עוד בשנת 1946.

 באשר לספרות מחקר בתקופה הזאת – כאן היה המצב הפוך, בשעה שמחקרים על נשים בשואה כמעט לא נכתבו, היו אז בעיצומם שני פרויקטים מחקריים בנושא ילדים בשואה. הראשון נוהל בידי הד"ר ארנסט פאפאנק, מחנך יהודי מגרמניה שמצא מקלט, תחילה בצרפת ולאחר מכן בארצות-הברית. בשנת 1945 הוזמן פאפאנק בידי בית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת קולומביה לחקור את תולדותיהם ודפוסי קליטתם של ילדים פליטי שואה שהגיעו לארצות-הברית. בשנת 1946 פרסמה אוניברסיטת קולומביה מסקנות ראשוניות. בתום הפרויקט הניח פאפאנק את השאלונים באוסף הפרטי שלו. לאחר מותו בשנת 1973 נתרם האוסף לספרייה ציבורית גדולה בניו-יורק, והוא מהווה היום נכס תיעודי בעבור חוקרים העוסקים בהיבטים שונים של בעיית הפליטים בתקופת השואה.

פרויקט מחקר אחר שהתמקד בילדים היה של הד"ר מאיר דבורז'צקי, רופא יהודי מליטא שנעשה היסטוריון לאחר המלחמה והקדיש את חייו לחקר השואה. מחקריו של דבורז'צקי היו שונים לחלוטין מאלה של פאפאנק – הן בצורתם והן במהותם – והתמקדו בעיקר בדפוסי החיים של ילדים בגטאות. בראשית 1942 החל דבורז'צקי לתעד את המאבק למען בריאותם של ילדים ותינוקות בגטו וילנה. תיעוד זה היה הבסיס למאמריו הראשונים שעסקו בגורלם של ילדים יהודים ומשפחות יהודיות תחת השלטון הנאצי. לא היו אלה מאמרים היסטוריים מובהקים, אבל הם היוו ז'נר מיוחד של מחקרים אקדמיים ראשונים שעסקו בילדים ובמשפחות בתקופת השואה.

היקפו של התיעוד שעליו התבססו מחקריהם של פאפאנק ושל דבורז'צקי היה מוגבל. אצל פאפאנק מדובר היה בתיעוד שסיפקו הילדים הפליטים עצמם; אצל דבורז'צקי מדובר ברשימות והתרשמויות של אדם אחד – הן מתקופת המלחמה והן מזו שאחריה – אודות גורלם של ילדים ומשפחות בגטאות ובקרב שארית הפליטה.

 נוסף על כך נעזר דבורז'צקי בשפע התיעוד הגרמני שהיה אז בנמצא, תיעוד שעליו התבססו רוב המחקרים הראשונים בנושא השואה. לרשותם של פאפאנק ושל דבורז'צקי לא עמדו, לעומת זאת, מקורות חשובים ביותר כגון יומני ילדים, רישומים קהילתיים או דוחות של ארגוני צדקה וסעד מתקופת המלחמה, שכן הדוחות הושמדו והיומנים טרם ראו אור.

מקור וקרדיט : פרופסור יהודית באומל תידור במאמרה " חקר האשה והמשפחה בתקופת השואה - סקירה היסטוריוגרפית: הגל הראשון של ספרות על נשים, ילדים ומשפחות בתקופת השואה"
קישור

מיזם חינוכי של תלמידי מרכז חינוך ליאו באק בחיפה המכיל תרגומי סיפורים של ילדי הקינדר-טרנספורט.

כתבה לנו רותי אש מצוות המיזם בליאו באק :

"אנחנו בשנה השנייה של הפרויקט ויש כבר יותר מ120 סיפורים שתורגמו מאנגלית לעברית.

הפרויקט כולו התנדבותי והאתר הוקם על ידי תלמידים ומציג את הסיפורים באנגלית ובעברית.

הפרויקט עדיין נמשך. התלמידים ממשיכים לעמול על תרגום הסיפורים. כל סיפור שתרגומו אושר מתווסף לאתר. התקיימו גם מספר מפגשים, כשהאחרון שבהם, הינו מפגש השיא של הפרויקט ב-27/3.

בחרנו להציג באתר את הסיפור בנוסח האנגלי ולצדו את התרגום לעברית.

תקוותנו שאתר זה והסיפורים שבו יתרמו להעמקת ההיכרות עם הסיפורים האישיים של ילדי הקינדר-טרסנפורט, שסיפורם הינו חלק בלתי נפרד מסיפור תולדות השואה, ויקרבו את הנוער לפרק חשוב זה בתולדות עמנו.

מאז שפורסמה כתבה בניוזלטר של ה-AJR באנגליה  מתקבלים פניות מאנשים שקראו ומצאו את הסיפור שלהם באתר ופה ושם קרובי משפחה, שהביעו רצון לעזור. יש כאלה ששלחו לנו תיעוד נוסף להוסיף על הסיפור המתורגם, כמו תמונה שלהם כילדים."

הפרויקט וגם האתר נקרא: הגעתי לבדי - I CAME A;LONE

קישור

עדותה של שרה בנד לבית שבידרסקי על בית היתומים במרישין בגטו לודג'

"מכל המשפחה נותרה רק אסתר שנמלטה לרוסיה עם כניסת הגרמנים לפולין.

אחותי אסתר הייתה פעילה בתנועת הנוער הקומוניסטית, ונאסרה ערב המלחמה. מאסרה מוטט את הורי,

מחלת האסטמה של אבי גברה, אמי לקתה בסרטן, והמשפחה התמוטטה כלכלית. אמי נפטרה בנובמבר 1939 .

אסתר וזאב נמלטו לרוסיה.

אבי הוכה ברחוב באחד הימים ע"י איש ס.ס, ונפטר בדצמבר 1939 כ- 5 שבועות לאחר מות אמי.

נשארנו 3 יתומים לבד בבית. קרובי המשפחה חילקו אותנו ביניהם, ואני עברתי לגור עם דודי יוסף ודודתי גולדה.

נפגשתי עם אחי רק בשבתות. עברנו לגור בגטו לרחוב ניטצ'אווה. טובה אחותי נתפשה ברחוב, ונשלחה לחלמנו.

אחי יצחקלה שהתגורר עם דודתי חנה, סבל שם מאוד, וכששמעתי על פתיחת בית היתומים במרישין, ביקשתי להתקבל אליו עם אחי, ואכן כך היה. עברנו לגור בבית היתומים, ואני ילדה "זקנה" בת  14 ואחי יצחקלה בן 6 .

הוא התחיל ללמוד בכיתה א', ואני התחלתי ללמוד תפירה.

בתחילת ספטמבר 1942 ריכזו את הילדים מבתי היתומים בבית חולים ברחוב דרבנובסקה. אני הייתי אז חולה מאוד בטיפוס, ויצחקלה היה לידי. בתוך הרעש וההמולה של אקציית הילדים, התקרב אלינו מישהו מהמשטרה היהודית, וקרע את יצחקלה מידי. באותו יום נלקחו כל הילדים עד גיל 10.

עד היום אני שומעת באוזני את צעקותיו "סלושה, סלושה".

האירוניה היא שרומקובסקי, שהיה בין באי ביתו של סבי ואבי, וביקש מהם תרומות לבית היתומים שלו, הוא זה ששלח את אחי הקטן אל מותו.

בית היתומים נסגר, ואני המשכתי לתפור מדים לצבא הגרמני. פיזרו את היתומים שנשארו, ואותי שלחו למשפחה של רופא אף אוזן וגרון מוורשה, שגרו ברחוב ז'גרסקה. הם התייחסו אלי כמו לעוזרת.. חזרתי לגור בבית דודתי.

באוגוסט 1944, הייתי בת 17, והבטיחו לנו שנעבור למחנה עבודה. העמסנו את המטלטלים שלנו, ונדחפנו לקרונות, והגענו לבירקנאו. בסלקציה הופרדתי מדודתי וילדיה שנשלחו למשרפות. הופשטנו, גולחנו, רוססנו בדי.די.טי, וחולקנו לצריפים. הייתי במחנה הצוענים. 1000 נשים בבלוק, 6-7 נשים על הדאצ'ה – דרגש עץ. "

"הייתי שם 6 שבועות."

לתיעוד המלא

יצחק שיפר , ילד בן 10 , כפועל מומחה במפעל גרמני בגטו לודג'

"אבא שלי עבד בגטו אצל אריק יעקובוביץ, הוא היה הולך למפעלים, ומעביר את הסחורות שהם סיימו להכין. אמא עבדה בתור תופרת במפעל של גלזר. היא הייתה לוקחת איתה לעבודה את אחי הקטן שנולד ב- 1938 , וכשהגרמנים היו באים הוא היה מתחבא מתחת לשולחן. בהתחלה, היו בתי ספר, ואני המשכתי ללמוד. לא דיברתי אידיש, ומהר למדתי את השפה.

 כשהייתי בן 9, שלחו אותי לעבוד בבית חרושת של קש, והתפקיד שלי היה להכין את הקש לנשים שקלעו ממנו צמות למגפיים של הגרמנים. 

הייתי ילד אנרגטי, ולא רציתי לעבוד, אז אבי סידר לי עבודה ב Naehmaschienenreparaturen  - שזה מפעל לתיקון מכונות תפירה.

התחלתי לעבוד בתור שוליה של אדם מבוגר, ועד שהייתי בן 10 – כבר ידעתי את העבודה, וכבר הייתי עצמאי, ונתנו לי עוזר – ילד יותר קטן ממני. קיבלתי מרק – ליטר וחצי, והייתי מביא גם לאח שלי."

לתיעוד המלא

פנינה סגל קלושינר : סיפור הצלתה של ילדה בת 7 במחנה בירקנאו

פנינה סגל קלושינר נולדה בתאריך 5 אפריל 1938 ברח' ליפובה שבעיר לודז' שבפולין להוריה מרים ומאיר קלושינר, אחיה הבכור רומק חלה ונפטר טרם לידתה ופנינה חיה את חייה כבת יחידה. הוריה היו אמידים ובעלי מפעל טקסטיל

בשנת 1939 עם פרוץ המלחמה, כאשר פנינה בת שנה וחצי בלבד, נכנסים הגרמנים ללודז'. אמה של פנינה, מרים, מחליטה לשלוח אותה לעיר פיוטרקוב יחד עם פועלת גרמניה אשר עבדה במפעל של אביה, שם היא סבורה שיהיה בטוח יותר לילדתה. בחלוף הימים מצטרפים אל פנינה בפיוטרקוב יתר בני משפחתה ביניהם אביה, אמה ואחים ואחיות של הוריה. 

כאשר נפתח הגיטו בפיוטרקוב מועברים לתוכו פנינה ובני משפחתה אל דירה ברח' ירוזלמסקה 12 ובזמן האפלים מעלים את הילדים ע"י סולם שעומד מאחורי הדלת לעליית הגג ושומרים עליהם על-מנת שלא ישמיעו קול כדי שלא יתגלו ע"י הנאצים.

בוקר אחד, במהלך חורף 1942, נלקחת מרים, אמה של פנינה, ממקום עבודתה אליו נהגה ללכת יום-יום אל עבר מחנה העבודה בסקרזיסקו, שם עזרה רבות לאנשים ושמרה על רכוש אותו היתה מוכרת לאיכרים הפולניים ומקבלת בתמורה אוכל אותו חילקה בין האנשים בצריף בו שכנה. באותו צריף טיפחה מרים ילדה בת 14 בשם צסה בתקווה שגם בפנינה מטפלים ודואגים לה. שאר בני משפחתה של פנינה נלקחו ברכבות לטרבלינקה ובעצם נשארת פנינה בפיוטרקוב רק עם דודתה סלה ועם בתה של סלה, ינצקה, אשר היתה בת גילה. עד היום לא יודעת פנינה בוודאות מה קרה לאביה, היא רק יודעת שהוא חלה במגפה מדבקת שהגרמנים פחדו מאוד מהפצתה.

בקיץ 1943 מפנים הגרמנים את הגיטו בפיוטרקוב ושלושתיהן מועברות למחנה העבודה בבליזין, פנינה עולה ברכבת הראשונה ולא מודעת שבעצם כך היא מצילה את חייה, כל הילדים שעלו ברכבת השנייה נרצחים עם הגיעם למחנה העבודה.

ביולי שנת 1944 שוב מועברת פנינה יחד עם סלה ובתה ינצקה אך הפעם אל עבר מחנה ההשמדה בבירקנאו. נס גדול התרחש ועקב אי הבנה אצל הגרמנים לא נערכת סלקציה בטרנספורט בו שוהה פנינה, וכך בעצם ניצלות פנינה, דודתה ובתה והן ממשיכות לכיוון הסאונה שם הן מקבלות את בגדי הפסים המיוחדים ואת מספריהן. 

פנינה מקבלת את המספר A-15515 על זרועה השמאלית. בבירקנאו שוכנת פנינה בצריף יחד עם נשים רבות אחרות כאשר היא מקפידה להיצמד לבני משפחתה האחרונים ששרדו. באחד הימים נלקחת ינצקה אל תאי הגזים עקב מחלתה כאשר סלה, אמה, רצה אחריה בניסיון למנוע את מר גורלה. שתיהן נהרגות, פנינה נשארת לבד.

בתאריך 27 ינואר 1945 נכנסים הרוסים למחנה בירקנאו ופנינה משוחררת. עד לשחרור מבלה פנינה בחברת נשים טובות ששמרו עליה.

 באותם ימים משוחררת גם מרים, אמה של פנינה, אשר חוזרת לעיר לודז' שם היא שומעת שישנם מס' ילדים אשר שרדו את השואה לאחר השחרור. יום לאחר השחרור נכנסת נערה פולנייה בת 17 בשם קאז'ה נובק לצריף בו פנינה נמצאת ומחפשת לה אחות קטנה, כאשר נפגשות עיניה של קאז'ה עם עיניה של פנינה בת ה-7 נדהמת קאז'ה מיופיה של פנינה, שואלת אותה אם היא רוצה ללכת איתה ומושיטה לה יד, פנינה נענית לה והן עושות דרכן לעבר ביתה של קאז'ה בעיירה אושויצים. בינתיים עושה מרים את דרכה גם היא לכיוון אושויצים לאחר שהיא שומעת שבתה נלקחה לשם ע"י נערה פולנייה. פנינה חיה עם קאז'ה באותו חדר במשך כשישה שבועות כאשר מרים אמה עוברת דלת דלת באושויצים ומחפשת את בתה.

בתאריך 16 מרץ 1945 מוצאת מרים את בתה פנינה בביתה של קאז'ה במפגש מאוד מרגש. פנינה, שלא ראתה את אמה יותר משלוש שנים, מזהה אותה לפי חולצתה, חולצה ירוקה כהה עם כפתורי צדף פנינה לכל אורכה. פנינה נאלצת להיפרד מקאז'ה וחוזרת יחד עם אמה ללודז' שם הן שוהות מס' חודשים עד סוף שנת 1945 אז הן עוברות למחנה העקורים ברגן בלזן.

  בצילום למטה  :   מרים (מרישה) קלושינר מאושרת עם ביתה שנמצאה

באוקטובר שנת 1947 עולה פנינה יחד עם אמה לארץ ישראל. בנמל חיפה הן פוגשות את קובה לנדאו (ארצי), בן דודה של אמה, שלוקח אותן לקיבוץ 'עין החורש'. אמה של פנינה נוסעת לשכונת בורכוב בגבעתיים שם היא מקווה להסתדר בכוחות עצמה ומאוחר יותר, עם פרוץ מלחמת העצמאות, מצטרפת אליה פנינה.

בחטיבת הביניים למדה פנינה בביה"ס בורכוב בגבעתיים, נכנסה לתנועת הנוער העובד והשתדלה מאוד להשתלב בין הילדים תוך טשטוש עובדת היותה ניצולת שואה. בגמר כיתה ח' עברה לתיכון קלעי בגבעתיים ואחרי שנתיים החלה סמינר של גננות בגבעת השלושה. בזמן לימודיה בסמינר נכנסת פנינה ללהקת ריקוד אחרי שרקדה בחוגים של מדריכים שונים. את שירותה הצבאי עשתה פנינה בחיל ההנדסה.

מאז הגיעה פנינה לארץ מיעטה לדבר על השואה, נמנעה מלראות סרטים או לקרוא ספרים בנושא, ובעצם הדחיקה את הזכרונות והרגשות כמעט לחלוטין. בשנת 1996 לערך מחליטה פנינה לבצע שינוי בחייה והחלה ללוות מסעות של משלחות נוער לפולין. צוות תוכנית "עובדה" של אילנה דיין מלווה את פנינה ומתעד את מסעה בחודש פברואר 1996 לפולין בחיפוש אחר אותה קאז'ה שהושיטה לה את ידה. 

בעזרת הקונסוליה הפולנית בארץ וע"י מכתבים ששלחה פנינה לעיירה אושויצים מוצאת פנינה את קאז'ה, שבינתיים נישאה והחליפה את שם משפחתה לקשק, במפגש אותו אין לתאר במילים (פשוט צפו בסרטון). מאז מקפידה פנינה לטוס לפחות פעם-פעמיים בשנה עם משלחות נוער ועושה את המסע של המחנות וכאשר הם מגיעים לאושוייץ, ברגע השיא של המסע, פוגשת פנינה את קאז'ה.

כיום חיה פנינה עם בחיר ליבה דני סגל, אשר נישאה לו בשנת 1959, ויחד הם הורים ליאיר, רוית, ואסף, וסבים לתשעת נכדיהם: אור, בר, שיר, רז, ליאור, שי, גאיה, מאיה, גיא. פנינה המשיכה לעבוד כמזכירה רפואית עד לשנת 2005 למרות שהיא יכלה לפרוש לפנסיה בשלב מוקדם יותר, וכן היא מתנדבת עד היום בחדר ניתוח בביה"ח תל השומר וומשיכה לרקוד ולטייל בארץ ובעולם עם שמחת החיים הייחודית לה.

מקור

האיסור על לידת ילדים בגטו וילנה

מקור : אברהם  סוצקבר, גטו וילנה , עם עובד , 2016

  "כשהודיעו אנשי הגסטפו רשמית לדוקטור סדליס , מנהל בית החולים של הגטו , שהגיעה פקודה מברלין האוסרת על נשים יהודיות ללדת ילדים , קמה בגטו מהומה של ממש. לא ידעו מה לעשות בנשים ההרות , בתינוקות שעתה זה נולדו . אמהות עמדו ללדת בידיעה שילדיהן יורעלו. אבל גם על החוק הזה ניסו אחר כך היהודים לגבור, היו מחביאים את היילודים מייד עם לידתם  בחדר מוסווה. בלילות היו האמהות מתגנבות לשם בחשאי ומניקות את הילדים ". 

כשהילדים גדלו מעט רשמו אותם ברשויות הגטו כמבוגרים משהיו באמת.

 "המאבק של האישה היהודיה על לידת ילד בגטו , שיהיה נחמה על ההורים שנהרגו, על הבעל שנרצח, שיקייים את המשך החיים ואת עתיד העם- מאבק זה נמשך בגטו עד ימיו האחרונים. מחזה בלתי נשכח היה מראן של אמהות חיוורות הנושאות את עולליהן שזה עתה נולדו למרות החוק הגרמני, שהתחבאו בבורות , בעליות גג ובמערות, נגררות על פני הסימטאות אל מותן ".

" הלכתי אל אמי . היא בישרה לי שתהייה שמחה: אשתי ילדה ילד בבית החולים של הגטו. אמא שכחה את החוק שקבע מורר- כל היילוד בגטו יש להמיתו. יום לאחר שובי כבר לא היה ילד: פקודתו של מורר מולאה."

"טרם התעשתי מן האסון עם הילד , וכבר אסון חדש : אני הולך אל אמי , והיא נעלמה. נודע לי שאובהרט, הסוכן הגרמני , הוא האחראי לכך. הוא בא בלילה לרחוב שפיטלנה 7 , ששם גרה אמי , ולקח את דרי החצר כולם לכלא, ומשם לפונאר."

מקור : אברהם  סוצקבר, גטו וילנה , עם עובד , 2016

"וכך נספו ילדנו בגטו וילנה "

" הדבר היה בערב פסח 1944 . למחנה הריכוז קיילס שבוילנה, שהוקם בעבור היהודים העובדים בבית החרושת לפרוות קיילס, בא הנאצי וייס והודיע שבעיר יש מגפה , ועל כן למחרת בבוקר יש להלביש את הילדים בבגדים חמים ולהביא אותם למרפאה שמעבר לרחוב כדי לחסן אותם שם ממגיפת הטיפוס.

אמהות רבות לא חשדו במאומה. הן רחצו את ילדיהן , הלבישו אותם בגדי חג, סירקו את שערם , וביום אביב שמשי הביאו אותם לבית החולים שממול.  כשהילדים כבר היו בפנים, והאמהות המתינו מאחורי גדר העץ של המחנה, טלפן דוקטור שולצה , מנהל בית החולים הגרמני, ללשכתו של וייס והודיע שהילדים כבר שם.

כעבור חמש דקות הגיע " העורב השחור" . וייס נכנס לרגע לבית החולים, חטף את הילדים והשליך אותם לתוך משאית. אמותיהם , שראו את המתרחש מן המקום שעמדו בו מאחורי לוחות העץ, ניסו בבכי לפרוץ ולהגיע למכונית להציל את ילדיהן. אך וייס לא נתן להם להתקרב וציווה על אנשיו לירות אש מהרובים האוטומאטיים על האמהות המתרוצצות. למרות הירי הגיעו כמה אמהות בריצה אל המשאית וניסו בכל כוחותיהן לפרוץ פנימה. האמהות ביקשו למות עם ילדיהן. וייס ריחם עליהם והרשה לכמה מן האמהות להיכנס.

 המשאית יצאה לדרך. ברשימה שוויס החזיק בידו חסרו לו עוד שישים ילדים בערך, והוא נכנס לבניין למצוא את השאר.

סבתא פרומה-ריבה בורשטיין בת השמונים סיפרה לי :

"כששמעתי שחייבים לשלוח את כל הילדים לבית החולים , הבנתי מייד שהדבר אינו כשורה. הלא יש לנו רופא בקיילס ומרפאה. אם כן, למה צריך להביא את הילדים לבית חולים גרמני? החלטתי לחכות ולראות מה יקרה, אף שהגרמני ריכטר הכריז בקול רם לאוזני הכל : " מי שלא ישלחו את ילדיהם ייענשו בחומרה" .

"כששמעתי את הקולות מבית החולים שממול, השתכנעתי מיד שהאסון נגזר וחתם. תפסתי את שלושת נכדי ואת האחיינית הקטנה שלי והחבאתי אותם במלינה ( מקום מסתור) .

אני עצמי ירדתי לחצר וחיכיתי לראות מה יקרה. הרוצח וייס עם הגרמני ריכטר התרוצצו ברחבי החצר עם רשימה ושאגו שחסרים להם ילדים, שאם לא יסגירו תכף ומייד את הילדים  המוסתרים , יגיע גדוד חיילים ויהרוג את כל המחנה ביריות. 

כשוייס ראה שאיש לא בא מרצונו , הוא שרק שריקה, וגרמנים רבים באו בריצה למחנה. הגרמנים חיכו מעבר לשער, ועם השריקה הראשונה הם כבר היו בפנים והתפזרו מיד על פני הבתים. הם גירשו את כל היהודים למטה לחצר והתחילו לחפש את המלינות ( מקומות מסתור) . "

"עמדתי למטה וחשבתי: אולי יקרה נס והילדים שלי לא יימצאו. אבל בדיוק כשחשבתי את זה, שמעתי את הבכי שלהם. מביאים אותם למטה ומעמידים אותם בנפרד. כשכל הדיירים היו בחצר, מיינו אותנו, זקנים וילדים בצד אחד ובריאים בצד אחר. היות שאני כבר לא צעירה, העמידו אותי עם הילדים. אוי , כמה שרציתי להציל אותם! לא חשבתי על עצמי, , אלא על על הנשמות הקטנות הטהורות. "

"כשאחד הרוצחים הסב לרגע את מבטו , תפסתי את הילד הכי קטן – את האחרים לא היה אפשר להציל- וחמקתי לעבר הבריאים שהוקצו לחיים. ריכטר חסם את דרכי : " לאן את הולכת." אמרתי לו שרק אאכיל את הילד ואחזור מייד."

"היהודים שהוקצו לחיים הסתירו אותי . התינוקת בת השנתיים שלי לא הוציאה הגה. פתאום הגיעו משאיות והתחילו להשליך לתוכן את הילדים. "

"ראיתי איך משליכים לשם את שני הנכדים שלי . הם צעקו : "סבתא'לה, אנחנו פוחדים!" אבל לא יכולתי לעזור להם בכלום, כי גם עם התינוקת שהצלתי לא הייתי בטוחה. ריכטר הגרמני – או בכינויו גולושייקה – זכר שהלכתי להאכיל את התינוקת וחיפש אותי בלי הפסק. "

"חלף זמן רב . מריכטר סבלנו הרבה. הוא היה בא ארבע פעמים ביום לחפש ילדים. החבאתי את הילדה שלי מתחת לסל בבית השימוש. היא שכבה שם כעשרה ימים. לאחר מכן ברחנו והסתתרנו בעיר אצל מכרה נוצרייה שלנו. "

מקור : אברהם  סוצקבר, גטו וילנה , עם עובד , 2016