"מכל המשפחה נותרה רק אסתר שנמלטה לרוסיה עם
כניסת הגרמנים לפולין.
אחותי אסתר הייתה פעילה בתנועת הנוער
הקומוניסטית, ונאסרה ערב המלחמה. מאסרה מוטט את הורי,
מחלת האסטמה של אבי גברה, אמי לקתה בסרטן,
והמשפחה התמוטטה כלכלית. אמי נפטרה בנובמבר 1939 .
אסתר וזאב נמלטו לרוסיה.
אבי הוכה ברחוב באחד הימים ע"י איש ס.ס,
ונפטר בדצמבר 1939 כ- 5 שבועות לאחר מות אמי.
נשארנו 3 יתומים לבד בבית. קרובי המשפחה חילקו
אותנו ביניהם, ואני עברתי לגור עם דודי יוסף ודודתי גולדה.
נפגשתי עם אחי רק בשבתות. עברנו לגור בגטו לרחוב
ניטצ'אווה. טובה אחותי נתפשה ברחוב, ונשלחה לחלמנו.
אחי יצחקלה שהתגורר עם דודתי חנה, סבל שם מאוד,
וכששמעתי על פתיחת בית היתומים במרישין, ביקשתי להתקבל אליו עם אחי, ואכן כך היה.
עברנו לגור בבית היתומים, ואני ילדה "זקנה" בת 14 ואחי יצחקלה בן 6 .
הוא התחיל ללמוד בכיתה א', ואני התחלתי ללמוד
תפירה.
בתחילת ספטמבר 1942 ריכזו את הילדים מבתי היתומים
בבית חולים ברחוב דרבנובסקה. אני הייתי אז חולה מאוד בטיפוס, ויצחקלה היה לידי.
בתוך הרעש וההמולה של אקציית הילדים, התקרב אלינו מישהו מהמשטרה היהודית, וקרע את
יצחקלה מידי. באותו יום נלקחו כל הילדים עד גיל 10.
עד היום אני שומעת באוזני את צעקותיו
"סלושה, סלושה".
האירוניה היא שרומקובסקי, שהיה בין באי ביתו של
סבי ואבי, וביקש מהם תרומות לבית היתומים שלו, הוא זה ששלח את אחי הקטן אל מותו.
בית היתומים נסגר, ואני המשכתי לתפור מדים לצבא
הגרמני. פיזרו את היתומים שנשארו, ואותי שלחו למשפחה של רופא אף אוזן וגרון
מוורשה, שגרו ברחוב ז'גרסקה. הם התייחסו אלי כמו לעוזרת.. חזרתי לגור בבית דודתי.
באוגוסט 1944, הייתי בת 17, והבטיחו לנו שנעבור
למחנה עבודה. העמסנו את המטלטלים שלנו, ונדחפנו לקרונות, והגענו לבירקנאו. בסלקציה
הופרדתי מדודתי וילדיה שנשלחו למשרפות. הופשטנו, גולחנו, רוססנו בדי.די.טי, וחולקנו
לצריפים. הייתי במחנה הצוענים. 1000 נשים בבלוק, 6-7 נשים על הדאצ'ה – דרגש עץ. "
"הייתי שם 6
שבועות."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה