דלג לתוכן הראשי

"וכך נספו ילדנו בגטו וילנה "




" הדבר היה בערב פסח 1944 . למחנה הריכוז קיילס שבוילנה, שהוקם בעבור היהודים העובדים בבית החרושת לפרוות קיילס, בא הנאצי וייס והודיע שבעיר יש מגפה , ועל כן למחרת בבוקר יש להלביש את הילדים בבגדים חמים ולהביא אותם למרפאה שמעבר לרחוב כדי לחסן אותם שם ממגיפת הטיפוס.

אמהות רבות לא חשדו במאומה. הן רחצו את ילדיהן , הלבישו אותם בגדי חג, סירקו את שערם , וביום אביב שמשי הביאו אותם לבית החולים שממול.  כשהילדים כבר היו בפנים, והאמהות המתינו מאחורי גדר העץ של המחנה, טלפן דוקטור שולצה , מנהל בית החולים הגרמני, ללשכתו של וייס והודיע שהילדים כבר שם.

כעבור חמש דקות הגיע " העורב השחור" . וייס נכנס לרגע לבית החולים, חטף את הילדים והשליך אותם לתוך משאית. אמותיהם , שראו את המתרחש מן המקום שעמדו בו מאחורי לוחות העץ, ניסו בבכי לפרוץ ולהגיע למכונית להציל את ילדיהן. אך וייס לא נתן להם להתקרב וציווה על אנשיו לירות אש מהרובים האוטומאטיים על האמהות המתרוצצות. למרות הירי הגיעו כמה אמהות בריצה אל המשאית וניסו בכל כוחותיהן לפרוץ פנימה. האמהות ביקשו למות עם ילדיהן. וייס ריחם עליהם והרשה לכמה מן האמהות להיכנס.

 המשאית יצאה לדרך. ברשימה שוויס החזיק בידו חסרו לו עוד שישים ילדים בערך, והוא נכנס לבניין למצוא את השאר.

סבתא פרומה-ריבה בורשטיין בת השמונים סיפרה לי :

"כששמעתי שחייבים לשלוח את כל הילדים לבית החולים , הבנתי מייד שהדבר אינו כשורה. הלא יש לנו רופא בקיילס ומרפאה. אם כן, למה צריך להביא את הילדים לבית חולים גרמני? החלטתי לחכות ולראות מה יקרה, אף שהגרמני ריכטר הכריז בקול רם לאוזני הכל : " מי שלא ישלחו את ילדיהם ייענשו בחומרה" .

"כששמעתי את הקולות מבית החולים שממול, השתכנעתי מיד שהאסון נגזר וחתם. תפסתי את שלושת נכדי ואת האחיינית הקטנה שלי והחבאתי אותם במלינה ( מקום מסתור) .

אני עצמי ירדתי לחצר וחיכיתי לראות מה יקרה. הרוצח וייס עם הגרמני ריכטר התרוצצו ברחבי החצר עם רשימה ושאגו שחסרים להם ילדים, שאם לא יסגירו תכף ומייד את הילדים  המוסתרים , יגיע גדוד חיילים ויהרוג את כל המחנה ביריות. 

כשוייס ראה שאיש לא בא מרצונו , הוא שרק שריקה, וגרמנים רבים באו בריצה למחנה. הגרמנים חיכו מעבר לשער, ועם השריקה הראשונה הם כבר היו בפנים והתפזרו מיד על פני הבתים. הם גירשו את כל היהודים למטה לחצר והתחילו לחפש את המלינות ( מקומות מסתור) . "

"עמדתי למטה וחשבתי: אולי יקרה נס והילדים שלי לא יימצאו. אבל בדיוק כשחשבתי את זה, שמעתי את הבכי שלהם. מביאים אותם למטה ומעמידים אותם בנפרד. כשכל הדיירים היו בחצר, מיינו אותנו, זקנים וילדים בצד אחד ובריאים בצד אחר. היות שאני כבר לא צעירה, העמידו אותי עם הילדים. אוי , כמה שרציתי להציל אותם! לא חשבתי על עצמי, , אלא על על הנשמות הקטנות הטהורות. "

"כשאחד הרוצחים הסב לרגע את מבטו , תפסתי את הילד הכי קטן – את האחרים לא היה אפשר להציל- וחמקתי לעבר הבריאים שהוקצו לחיים. ריכטר חסם את דרכי : " לאן את הולכת." אמרתי לו שרק אאכיל את הילד ואחזור מייד."

"היהודים שהוקצו לחיים הסתירו אותי . התינוקת בת השנתיים שלי לא הוציאה הגה. פתאום הגיעו משאיות והתחילו להשליך לתוכן את הילדים. "

"ראיתי איך משליכים לשם את שני הנכדים שלי . הם צעקו : "סבתא'לה, אנחנו פוחדים!" אבל לא יכולתי לעזור להם בכלום, כי גם עם התינוקת שהצלתי לא הייתי בטוחה. ריכטר הגרמני – או בכינויו גולושייקה – זכר שהלכתי להאכיל את התינוקת וחיפש אותי בלי הפסק. "

"חלף זמן רב . מריכטר סבלנו הרבה. הוא היה בא ארבע פעמים ביום לחפש ילדים. החבאתי את הילדה שלי מתחת לסל בבית השימוש. היא שכבה שם כעשרה ימים. לאחר מכן ברחנו והסתתרנו בעיר אצל מכרה נוצרייה שלנו. "

מקור : אברהם  סוצקבר, גטו וילנה , עם עובד , 2016




תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…