דלג לתוכן הראשי

נערה בת 15 מנהלת דפוס בגטו וארשה



הגירושים מן הגיטו נעשו אכזריים יותר ויותר. יום-יום שולחו אלפי יהודים ומאות מהם נורו ברחובות בעת המצעד אל ה"אומשלאג-פלאץ" . פועלי בית הדפוס שלנו, אשר ביום הטראגי של אקציית ה27 ביולי  1942 נעדרו מן העבודה, או כאחותי ואני, שעזבו את המקום בדיוק לפני בוא הנאצים, חזרו לעבודה. בבית הדפוס נשארו סבתא , נינה אחותי , אני וכעשרה עובדים עם משפחותיהם. היינו חייבים להשלים הזמנה גדולה, שקיבל אבי ( האב , בעל הדפוס נתפס ע"י הגרמנים באקצייה של ה 27 ביולי ונשלח למחנה טרבלינקה ) . העובדים היו, אמנם, כולם בעלי מקצוע טובים וידעו מה עליהם לעשות, אולם היה צורך במישהו שיפקח על העבודה. נינה אחותי עסקה בעבודת המשרד, ניהלה את הפנקסים והוציאה את החומרים הדרושים. ואילו אני , בת ה15 , החלטתי לקבל עלי את תפקיד הפיקוח על עבודת הפועלים. ברם, לא הייתי בטוחה אם יצייתו לי. שוחחתי על כך עם אחד העובדים הותיקים שלנו , איגנאץ, שעבד אצל אבי עוד לפני הולדתי, וביקשתיו לעמוד לימיני בשעה שאתקל בקשיים עם צוות העובדים.
חששותי לא היו בלי יסוד. כל העובדים הכריזו שביתה כמחאה על ניסיוני לקבל לידי את ניהול המפעל. כל אחד מהם סבר, שהוא מתאים יותר לתפקיד זה. מייד הבנתי, כי ברגע זה תיוולד או תמות סמכותי והחלטתי לפעול במרץ ובהחלטיות . כינסתי את הפועלים ובלי הרהורים רבים אמרתי להם, כי אם לא יחזרו מייד לעבודה, אדרוש מן המשגיח הגרמני שיקבע לי פועלים אחרים.
בעוד המילים יוצאות מפי , הרגשתי כי משהו נשבר בקרבי. חשתי בושה מן האיום שהשמעתי בקלות כזו ותגובתי הראשונה הייתה לבטל את האיום ולהתנצל. אך הופתעתי לראות את ההשפעה המחשמלת של דברי על הפועלים. בלי לומר מילה, חזרו לעבודה וקיימו את כל הוראותי. אחותי, נינה,  הטיחה טענות מרות נגדי ואמרה , שאני " סחטנית קרת רוח" . אולם מוזר הדבר, כי מרגע זה החלה נינה להתייחס אלי בדרך-ארץ, כאילו אני הייתי האחות הבכירה.
עד מהרה החלו אסונות לרדת על ראשי בזה אחר זה. בוקר אחד, בצאתי לסדר משהו בשביל מפעל בית הדפוס , נפלתי בידי הנאצים, שאספו אותה שעה ברחוב גאנשה קבוצה גדולה של יהודים לגירוש. מסמכי לא עמדו לי ונדחפתי לתוך משאית , שהחלה לנסוע בכיוון ה"אומשלאג-פלאץ" .
מקור וקרדיט : מרים בידרמן , נעורים בצל המוות , הוצאת "דבר" , 1962 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…