הלינו אותי הלילה

הלינו אותי הלילה

 מאת: מניה הלוי

 מורשת. ספרית הפועלים, 1972

סיפורה של מניה בת התשע, ילדה רדופה המחפשת מקלט אצל האיכרים בפולין, שפעם אחר פעם מצליחה להימלט מן הסכנות, ולהינצל.

בנשימה עצורה נקרא ספרה של מניה הלוי. מאבק לחיים מרעיד את הלב בסיפורה של ילדה רדופה על אדמת השואה. מן העזים ביותר בספרי העדויות.

 “ברכבת  העמוסה ביהודים עמדתי מחוסרת מנוחה, כשעיני תקועות בדלתות, אך הדלתות לא זעו.  הרגשתי מחנק המטריף את הדעת. מבטי נפל על אחד האשנבים המסורגים שהיה גבוה למדי ומרוחק. עוד מאמץ ואני שם – חשבתי בליבי. טיפסתי . נאחזתי בשערות ראשם של העומדים לפניי, מעדתי ושוב עליתי. התנגדותם של האנשים היתה כה חלשה עד כי לא יכלו למנוע ממני לטפס על ראשם. במאמץ נואש נתפסתי ,בשתי ידיי , בחוט התיל הדוקרני. המחטים נתקעו עמוק בבשר ידיי, אך אני לא חשתי  כאב, כי את פנייי הציף זרם אוויר רענן. התחלתי לנשום עמוקות, לפתע החלו העומדים על-ידי למשוך אותי לאחור בהתאמצם להורדני, כי סתמתי את האשנב בכל גופי. אך ללא הועיל. נצמדתי לאשנב בשארית כוחותי . בלית ברירה החלו אנשים לדחוף אותי לכיוון ההפוך- החוצה. חוט –התיל שבו נאחזתי ניתק לפתע בלחץ גופי ואני נפלטתי החוצה בכוח ונפלתי בחבטה על הרציף.

“הייתי ערומה ושותתת דם. רוח קלילה נשבה על פני. הרימותי את ראשי ומתחתי את צווארי כדי להרגיש יותר במשב הרוח. קול צעדים החזיר אותי למציאות. במרחק מה ממני פסע חייל והתקדם לעברי. הנחתי את ידי הפצועה על ראשי, כך חשבתי אהיה מגואלת יותר בדם ואראה כמתה. בהתקרב החייל עצרתי את נשימתי.”

הוא פסע מעלי מבלי להתעכב. אחרי שהתרחק העזתי להרים שוב את ראשי . במרחק כמה עשרות מטרים נראו חיילים המטפלים בקרונות. לפתע תקף אותי רצון עז לחיות. חזרתי על המלה לחיות בתוקף כזה , עד שכמעט הבעתי אותה בצעקה. הרכבת עמדה. זחלתי מתחת לרכבת ועברתי לצידה השני, אך ברגע שחזרתי והתרוממתי , ראיתי ממולי חייל המכוון אלי את רובהו בשלווה. קפאתי במקומי. הבטתי בו. גם הוא הביט בי . היה זה חייל בלונדי צעיר , בעל לחיים סמוקות . הרכנתי את ראשי והמחשבה היחידה שהעסיקה את מוחי הייתה : " האם זה יכאב" ? לנגד עיני חלף מראה אחי הקטן המוטל בין הגופות ברכבת. אולי בעוד רגע קט אפגוש אותו אי-שם , לרגלי האלוהים. חיכיתי.

נשימתי נתקצרה ועצרתי את עיניי חזק. לפתע שמעתי קול צחוק . פקחתי את עיניי לרווחה והתבוננתי בתמהון. החייל הפשיל את רובהו על השכם. הביט בי וצחק. אחר כך פנה אלי עורף והתרחק מן המקום.

רצוני העז לחיות , נתגבר בי , אחיה ! אחיה!

הבטתי מסביב בחיפוש אחרי מוצא . חזרתי ונדחקתי לבין הברזלים שהיו מחוברים לתחתית הקרון. שכבתי שם באלכסון, כשפניי מופנות לקרקע. עתה הייתי מוסתרת היטב מעין רואה. הייתה לי שהות להרהר. עלי למצוא באופן דחוף ביותר איזו תפילת הודייה לאלוהים על שהצילני ממוות.

" אלוהים , אלוהיי. אני מודה לך על חסדך הרב, ובבקשה ממך , שמור עלי גם להבא" .

צרורות ארוכים שנורו לתוך הקרון שמעלי , הוציאוני מדבקותי הדתית. נצמדתי למחבואי בחרדה. שמעתי חיילים אומרים: " רובם כבר מחוסלים!"

אחרי כמה דקות החלה הרכבת לנוע.

הרכבת עברה על פני כפרים, שדות ירוקים. ילדים שיחקו על דשאים. פרות רעו באחו בשלווה. הרכבת חלפה על פני הגשר בשיקשוק וברעש. את הנהר ראיתי עוד מרחוק. פתאום הבזיקה מחשב במוחי : מדוע , בעצם ממשיכה אני בנסיעה הזאת ? מדוע איני מחליקה מכאן? הורדתי בזהירות את רגלי האחת. הרגל שיפשה את פסי המסילה.

אלוהים אלוהיי!" לחשתי . ובחופזה אמרתי את תפילתי : " ובבקשה ממך , שמור עלי גם להבא."

הדפתי עצמי אחרונית בתנופה . נפלתי על החצץ שבין הפסים. גופי העירום המשיך להתגלגל כמה מטרים עם תנופת הרכבת. אחר נעצרתי ושכבתי בלי נוע. הרכבת עברה מעלי והתרחקה.

קמתי . ניסתי לרדת מן המסילה הגבוהה אל השדות שלידה. התגלגלתי במידרון . כוחותי אפסו . שכבתי דוממה, עירומה , שותת דם , אך נשמתי אוויר , נשמתי ..

מים צוננים טיפטפו על פניי ובזוייות פי הרגשתי לחלוחית.

פקחתי את עיניי , עפעפיי כבדו וצרבו. התאמתי להביט. מעלי עמד איכר ובידו בקבוק. רציתי להגיד לו שישקני מים, אך קולי לא נשמע לי. פערתי את פי – הוא הבין . הפך את הבקבוק. הראה לי כי ריק הוא . אחר ניסה להקימני. כשלתי והוא אמר : " לכי מכאן , ילדה הסביבה שורצת ז'נדראמים. הזדרזי ולכי, "

"היכן כאן מים? " לחשתי בחולשה. הוא הצביע מזרחה ואמר:

"לא הרחק מכאן. מאחורי הכפר ההוא יש נחל קטן."

הודיתי לו בניע ראש . האיש הביט והסתלק.

ניסיתי ללכת, אך צנחתי ארצה. התחלתי לזחול על ארבע.

לפניי השתרע שדה תפוחי-אדמה במלוא פריחתם. השיחים היו גבוהים ובזוחלי בתלם הייתי מוסתרת היטב. עין השמש הייתה אדומה- שקיעה.

לקקתי את עלי השיחים בתאוותנות. הרטבתי את פי היבש בלחותם והוקל לי קמעה. המשכתי לזחול עד הגיעי לכפר שאת בקתותיו ראיתי מרחוק. נזדקפתי בקושי על רגליי וכושלת נכנסתי לכפר.

ילדים שיחקו בקרבת מקום. בהשגיחם בי, פרצו בצעקות וביללות , רגמו אותי ברגבי עפר וצעקו :

"הסתלקי מכאן מכשפה! הסתלקי מכאן!"

"אני ילדה , ילדה" מילמלתי. "תנו לי מעט מים!" התחננתי.

הם לא שעו לדבריי . ניסיתי להתגונן . הסתרתי את פניי בזרועותי . לפתע השתרר שקט. גיליתי בזהירות את פניי. כמה כפריים חשו למקום ובראותם אותי, נחרדו. הם הפצירו בי שאעזוב את המקום מייד, בטענה שאני מפחידה את ילדיהם. ופרט לזאת , הגרמנים עלולים להזדמן לכפר בכל רגע.

"קצת מים !" התחננתי.

"רוצי לשם , לנחל. תוכלי גם להתרחץ".

מיששתי את פניי . היתי עירומה כולי ורק זוג גרביים קצרים היו על רגליי. גופי , פניי ושערות ראשי היו מכוסים דם וחבורות.

 זירזתי את צעדיי הכושלים לעבר הנחל. בראותי את מימיו הכחולים, נעצרה נשימתי מרוב התרגשות. זינקתי לתוכו. עמדתי במים עד צוואר ושתיתי . שתיתי עד לאיבוד נשימתי. עד שחשתי סחרחורת. בטני צבתה. בקושי עלה בידי לצאת מן המים. עכשיו, לאחר שרוויתי , כיוונתי בכבדות את צעדי לכפר.

צינה אחזה את גופי העירום והפצוע. רעדתי , התחיל להחשיך . בהגיעי לכפר היה ערב. קרבתי אל אחת הבקתות . דפקתי על דלת , בהיסוס. פתחה לי אישה באה בימים. היא הביטה בי בעיניים נפחדות ושאלה בחופזה.

"יהודייה? "

"כן " , עניתי.

"ובכן , הסתלקי מהר!"  וניסתה להטיח את הדלת בפניי. עצרתי בעדה.

"אל תגרשי אותי , קר לי"

הכפרייה נתהרהרה ואמרה : " חכי !" נכנסה פנימה ונעלמה.

מבעד לדלת הפתוחה מעט, בקע חום נעים. לחצתי את גופי לפתח על מנת להתחמם. האישה חזרה ועמה צרור, שדחפה לתוך ידיי " .

"קחי ולכי מהר" אמרה. "לכי לכפר הסמוך. שם יותר בטוח. ואולי יימצא מי שיעסיק אותך באיזו עבודה" .

בטרם הספקתי להודות לה , סגרה את הדלת. אחר שמעתי הגפת בריח.

פרסתי את הצרור. הייתה זו שימלה דקה וקרועה ומתוכה נפלו כמה פרוסות לחם עבות . אספתי את הלחם ומיהרתי ללבוש את השמלה.

"מודה אני לפניך, אלוהים גם בעבור זאת" , מילמלתי.

 פחדתי בלילה. כל שיח לבש דמות אדם מתפתל. הלכתי ובכיתי עד אשר הבחנתי באורות עמומים מרחוק.

הצצתי לתוך חלונה של ביקתה אחת . בחדר דלקה מנורת נפט. ליד שולחן ישב איכר והיה טרוד בתיקון איזה מכשיר.

" ודאי בעל הבית . איך אציג עצמי? איך אסביר ביקור לילי זה? קודם אבקש ממנו סליחה על ההטרדה בשעת לילה כה מאוחרת . אחר-כך, אם יתרכך, אבקש מקום לינה רק להלילה .

שיננתי לי את אשר עלי לומר ודפקתי חלושות בדלת כמה פעמים.

האיכר פתח את הדלת . פניו היו כעוסות.

"מה את רוצה כאן? "

"אני , אני "

"את יהודייה? " שאל בחריפות .

"אני , אני ניצלתי..הייתי רוצה.."

"הביטי ילדה!" אמר , בלי לתת לי אפשרות לשטוח לפניו את בקשתי. "אני מצטער, מאד , ילדה" שיסעני האיש " על מה שעושים לכם, אבל אסור לי להניח לך להיכנס לבית. אני צפוי לעונש מוות. אולי בכפר בסמוך. לכי לשם" .

רציתי לחזור על בקשתי, אך האיש נראה כך כך מאיים ונוקשה. עד כי המילים נתקעו בגרוני. מיהרתי להסתלק. הוא עקב אחרי בעיניו עד שהגעתי לשער. הייתי עייפה עד מוות. בקצה חצר המשק הבחנתי במתבן.

התגנבתי פנימה וטיפסתי על ערימת-שחת גבוהה. התחפרתי והתרכבלתי בתוך החציר היבש והריחני .

כאן היה לי חם ונעים.

"מי ייתן והלילה הזה לא ייגמר לעולם!" התפללתי.

מייד שקעתי בשינה עמוקה. קול האיכר העירני . הוא צווח וציווה עלי לעזוב מייד את המקום.

נפחדת ומבולבלת גנחתי לעברו: "בוקר טוב" ! למשמע הברכה נתרתח האיכר עוד יותר ובזעם תפס שוט והחל לאיים עלי.

"רדי , יהודייה! רדי , שאם לא כן , אצליף בך" .

ניסיתי לקום ולא יכולתי. פצעיי העלו קרום ונדבקו אל השימלה .

"רגע, רגע אחד, אדוני" התחננתי.

כל מאמציי לקום בלי להיתמך במשהו עלו בתוהו. זחלתי אל הקיר ונאחזתי בו. אט-אט נתיישרתי, כשחברותי מתפקעות זו אחר זו ושמלתי נספגת בדם טרי. נאנקתי. האיכר חדל לצעוק. כנראה זע משהו גם בלבבו הנוקשה. הוא הושיט לי מוט כדי שאשען עליו ברדתי מן הערימה. אחר כך הוליכני אל ביתו.

אשתו כמעט התעלפה למראי. האיכר ציווה עליה להכין בשבילי צידה לדרך. " היהודיה הקטנה הזאת פצועה, כנראה קשה, " אמר לאשתו, "אינני רוצה שהיא תיפח  את נשמתה אצלנו. ובכן , מהרי, אישה".

לא עניתי. לקחתי את הכריכים , הודיתי לזוג והלכתי. אמרתי בליבי : " לא , אדוני, אתה טועה. אני לא אוציא את נשמתי. על כל פנים לא כל כך מהר."

מקור וקרדיט :הלינו אותי לילה, מניה הלוי - מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ

ראה גם : מניה הלוי – ויקיפדיה