"אותו יום אכלנו זו הפעם הראשונה זה חודשים
ארוחה הגונה, שהכינה אחותי נינה. חומרי-המזון באו מן המלאי שהביאה עמה הדודה לרחוב
מילה. היום והלילה שלאחריו עברו בשקט, אך למחרת היום הפתיעו אותנו הנאצים בפקודה
חדשה: הם ציוו על כל העובדים בבתי-המלאכה של הגיטו להתייצב ברחוב לשם בדיקת
תעודותיהם. אלה שהתייצבו בקבוצה הראשונה, עברו את הבדיקה יחד עם ילדיהם, בתנאי
ששני ההורים עבדו בבית מלאכה אחד. אך אחרי שעות אחדות חל שינוי והנאצים החלו
להפריד את הילדים. התחוללו אז מחזות טראגיים. אמהות רבות התחננו אצל הנאצים לשלחן
יחד עם ילדיהן, והגברים השתדלו לעכב את
נשותיהם בתקווה להציל לפחות אותן.
כך נמשכה הבחירה הנוראה. כאשר הגיע תור הקבוצה
שאליה השתייכו הדוד והדודה שלי , הם עטפו את ילדתם הכחושה בת העשר בתוך שמיכה
קשורה לתרמיל-גב וקיוו לעבור כך את הבדיקה. תרמיל הגב של דודי לא היה שונה בהרבה
מן התרמילים שבתוכם נשאו גברים ונשים אחרים את כל רכושם.
בהגיע דודי למרחק צעדים אחדים מן המשמר הגרמני,
הבחין ברגש של בעתה כי החייל , העומד ליד השער, דוקר בפגיונו את כל התרמילים וכי
מתרמילים אחדים נוטף דם. הרי שדודי לא היה היחיד שעלתה במחשבתו התחבולה להבריח ילד
בתרמיל-גב.
ברגע האחרון קפץ הדוד מן השורה ורץ אל השער ברחוב מילה, מקום שם עמדנו
נינה ואני והשקפנו בעד סדק לראות אם יצליחו לעבור עם הילד. הוא נכנס לשער, זרק לנו
את התרמיל עם הילדה העטופה וקרא: "שמרו עליה! עוד נשוב לקחתה" , ומיד
התרחק.
לא ידעתי אז לאיזה נס מצפה דודי או אם תכנית-הצלה
סודית נתבשלה בראשו, אך לא זו העת להרהורים רבים. הכנסנו את התרמיל לחדר והוצאנו
את הילדה רישה המעולפת, שהייתה קרובה להיחנק בתוך השמיכה. לאחר שהתאוששה הילדה ,
סיפרנו לה מה אירע ומוזר : רישה בת העשר אף לא בכתה. הבת-היחידה המפונקת, שלמענה
לא היה דבר יקר בעולם, הקשיחה בשלושה שנות הגיטו והגיבה כאדם מבוגר ובשל. התפעלתי
מהתנהגותה האמיצה של הילדה ונשבעתי בלבי לשמור עליה כבת-עיני.
מקור וקרדיט : מרים בידרמן. נעורים בצל המוות , הוצאת
"דבר" , 1962 .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה