דלג לתוכן הראשי

ילדה בת 10 מוסתרת בתרמיל גב בגטו וארשה



"אותו יום אכלנו זו הפעם הראשונה זה חודשים ארוחה הגונה, שהכינה אחותי נינה. חומרי-המזון באו מן המלאי שהביאה עמה הדודה לרחוב מילה. היום והלילה שלאחריו עברו בשקט, אך למחרת היום הפתיעו אותנו הנאצים בפקודה חדשה: הם ציוו על כל העובדים בבתי-המלאכה של הגיטו להתייצב ברחוב לשם בדיקת תעודותיהם. אלה שהתייצבו בקבוצה הראשונה, עברו את הבדיקה יחד עם ילדיהם, בתנאי ששני ההורים עבדו בבית מלאכה אחד. אך אחרי שעות אחדות חל שינוי והנאצים החלו להפריד את הילדים. התחוללו אז מחזות טראגיים. אמהות רבות התחננו אצל הנאצים לשלחן יחד עם ילדיהן, והגברים  השתדלו לעכב את נשותיהם בתקווה להציל לפחות אותן.
כך נמשכה הבחירה הנוראה. כאשר הגיע תור הקבוצה שאליה השתייכו הדוד והדודה שלי , הם עטפו את ילדתם הכחושה בת העשר בתוך שמיכה קשורה לתרמיל-גב וקיוו לעבור כך את הבדיקה. תרמיל הגב של דודי לא היה שונה בהרבה מן התרמילים שבתוכם נשאו גברים ונשים אחרים את כל רכושם.
בהגיע דודי למרחק צעדים אחדים מן המשמר הגרמני, הבחין ברגש של בעתה כי החייל , העומד ליד השער, דוקר בפגיונו את כל התרמילים וכי מתרמילים אחדים נוטף דם. הרי שדודי לא היה היחיד שעלתה במחשבתו התחבולה להבריח ילד בתרמיל-גב. 
ברגע האחרון קפץ הדוד מן השורה ורץ אל השער ברחוב מילה, מקום שם עמדנו נינה ואני והשקפנו בעד סדק לראות אם יצליחו לעבור עם הילד. הוא נכנס לשער, זרק לנו את התרמיל עם הילדה העטופה וקרא: "שמרו עליה! עוד נשוב לקחתה" , ומיד התרחק.
לא ידעתי אז לאיזה נס מצפה דודי או אם תכנית-הצלה סודית נתבשלה בראשו, אך לא זו העת להרהורים רבים. הכנסנו את התרמיל לחדר והוצאנו את הילדה רישה המעולפת, שהייתה קרובה להיחנק בתוך השמיכה. לאחר שהתאוששה הילדה , סיפרנו לה מה אירע ומוזר : רישה בת העשר אף לא בכתה. הבת-היחידה המפונקת, שלמענה לא היה דבר יקר בעולם, הקשיחה בשלושה שנות הגיטו והגיבה כאדם מבוגר ובשל. התפעלתי מהתנהגותה האמיצה של הילדה ונשבעתי בלבי לשמור עליה כבת-עיני.
מקור וקרדיט : מרים בידרמן. נעורים בצל המוות , הוצאת "דבר" , 1962 . 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…