דלג לתוכן הראשי

ילדה בת 12 ,שנתיים, במסתור, אצל האוקראינים מחוץ לגטו



מאת : עופר  אדרת , עיתון "הארץ"

שושנה ברגמן (לבית שטיין) מפולין חבה את חייה למשפחת חסידי אומות עולם, שפתחה לה את דלת ביתה ברגע המכריע. בסוף המלחמה גילתה כי היא היחידה ממשפחתה שנותרה בחיים, עלתה לישראל, הקימה משפחה והיתה למורה.
בתחילת ספטמבר 1942 זחלה שושנה שטיין בת ה–12 מתחת לגדר שהקיפה את הגטו בעיר לודמיר (וולודימיר־וולינסקי), שנמצאת היום באוקראינה ליד הגבול עם פולין. מצוידת במזוודה קטנה שארזה לה אמה בלומה, היא שמה פעמיה לבית של בני הזוג ניקולאי ומריה וברישביץ', זוג אוקראינים שגרו ליד הגטו, וביקשה מסתור.
בקיץ 1944, מקץ כשנתיים בהן שהתה שושנה במחיצתם, שיחררו הרוסים את העיר מידי הכובשים הנאצים. רק אז גילתה שושנה כי היא היחידה מבני משפחתה ששרדה את השואה. אמה, בלומה, אביה ראובן ושתי אחיותיה, הניה והדסה, נרצחו. זה היה גם גורלם של עוד רבים מקרובי משפחתה. אחרי קום המדינה עלתה לישראל, הקימה משפחה ועבדה כמורה. בחודש שעבר מתה בגיל 86.
סיפור ההצלה של שושנה החל בספטמבר 1939, כשהיתה בת תשע. אחרי שהגרמנים כבשו את עיר הולדתה הרובישוב בפולין, משפחתה החלה במנוסה לכיוון רוסיה השכנה. אביה, ראובן, סגר את מפעל הגרביים הקטן שלו. אמה, בלומה (לבית זוברמן), אספה את הסחורה מחנות המשי שניהלה. בדרך ליעד החדש עברו אצל סבא וסבתא של שושנה מצד אמה, ואספו גם אותם.
ממקום מושבה החדש של המשפחה בעיר לודמיר, שהיתה אז עדיין בשליטת רוסיה, נראה היה שהסכנה המיידית חלפה. "אנחנו, הילדים, היינו עסוקים במסיבות סיום שנת הלימודים ובניחוש הציונים שנקבל אחרי בחינות סוף השנה", כתבה שושנה בזיכרונותיה.
אלא שבחודש יוני 1941 הבהירו לה הדי התותחים הגרמנים כי תיאלץ שוב לקטוע את לימודיה. תחילה כמה מכרים רוסים, שהיתה בבעלותם מכונית משא, הציעו למשפחתה להצטרף אליהם ולברוח. אבל אז אחד הדודים שלה הזכיר לכולם כי כבר ברחו מהגרמנים ב–1939, ותהה: "כמה אפשר כבר לברוח?".
הקורבן הראשון של הנאצים, שכבשו את העיר, היה ראובן, אביה של שושנה. הוא הצטווה בידי חייל גרמני להגיע עם מטאטא לבית חולים סמוך כדי לבצע שם עבודות ניקיון. בהמשך נרצח לצד כ–20 גברים אחרים.
בחודשים הבאים, כל עוד הדבר התאפשר, ניסתה שושנה לקיים שגרת חיים. בשעות היום הצטרפה לקבוצת יהודים שלמדה במחתרת. "המשפחה שלנו היתה ציונית ועמדה על כך שנלמד עברית, דקדוק עברי ותנ"ך", סיפרה לימים. בערבים, לאור נר, קראה בכתבי שלום עליכם ביידיש. את גדולי האומה — בתחום המדיני ובתחום הרוחני — הכירה עוד לפני המלחמה. תמונותיהם של הרצל, ויצמן וביאליק היו תלויות בחדר השינה שלה בפולין. את שיריו של ביאליק "יש לי גן ובאר יש לי" ו"לא ביום ולא בלילה" שרה עוד כילדה, תוך געגועים לארץ ישראל שלא הכירה.
במארס־אפריל 1942, גורשה משפחתה לגטו. שושנה יצאה לעבודות כפייה בשדות תפוחי אדמה בכפרים סמוכים. "הפתרון הסופי הידהד באוויר. שליחים מערים אחרות היו מגיעים ומספרים לנו על זוועות", סיפרה לימים.
בספטמבר אמה ניצלה את היכרותה המוקדמת עם בני הזוג וברישביץ', אוקראינים נוצרים, שאף הם ברחו מפולין ללודמיר מאימת הנאצים, ושלחה אליהם את שושנה בתקווה שיצילו אותה.
מצוידת במזוודה ובה סדין, שמלה כפרית קיצית, מעיל כבשים לחורף ועוד כמה פריטים, יצאה שושנה לדרכה. בפרידתן אמרה לה אמה: "הנה כמה מטבעות זהב עליהן מודפס דיוקנו של הצאר ניקולאי. תפרי אותם בחגורת הגרביים שלך ושמרי עליהם עד הרגע האחרון. ייתכן שתצטרכי אותם פעם בשביל פת לחם".
בבית של משפחת וברישביץ', שכללה לצד ההורים גם את שני בניהם הצעירים, ניקולאי ומיכאל, הסתתרו לאורך המלחמה כ–20 יהודים. העדויות שנאספו על המשפחה מתעדות מסירות ואומץ לב יוצאי דופן. כך למשל, דווח כי בחג הפסח דאגו בני המשפחה להביא תפוחי אדמה ליהודים שהסתתרו, כדי שלא ייאלצו לאכול חמץ. בפעם אחרת, כשאחד מבני המשפחה נשלח לעבודות בגרמניה, הוא לא ניסה לברוח, על אף שהיה יכול לעשות כן, כי פחד שעלולים לחפשו בביתו ולמצוא שם את היהודים המסתתרים. שושנה חיה שם בזהות בדויה של נערה נוצרייה. בלילות ישנה בבור שנחפר עבורה באדמה, והתעוררה בבקרים מלאת שריטות, כנראה מעכברים. בימים עזרה בעבודות הבית והעסיקה עצמה בקריאת ספרות רוסית ובמשחקים כמו תלישת עלי פרחים בניסיון לנחש: "אחיה או לא אחיה".
שעות רבות בילתה בהצצה לרחוב בתקווה לראות את אחת מאחיותיה. "ישבתי ימים שלמים ליד החלון. מרימה את הווילון, ומנסה בייאוש לחשוב... אבל בתוף תוכי ידעתי שאין כבר נסים", סיפרה. "יום־יום היה עובר בשעה קבועה על אופניים חייל גרמני צעיר ליד ביתנו. הייתי מתבוננת בו דרך הסדק בסימפטיה וחושבת... 'בוא נתעלם מהחשבונות של המבוגרים, ונצחק יחד כמו שבני נוער מסוגלים'", כתבה.
בזיכרונותיה כתבה: "התעורר בי חוש של צדק שנפגע עמוק. את השמים ואת הארץ יצר הרי כוח אחד... משפחתנו יושבת מדורי דורות, אולי מהמאה ה–15, בפולין. אני נולדתי בפולין. מי אמר שהשמים האלה והאדמה נוצרו רק בשביל גזע אחד?".
ביולי 1944 שיחררו הרוסים את העיר. שושנה יצאה לרחוב כדי לראות את הטנקים. "פה ושם זרקו פרחים. לא זרקתי פרחים. רק חשבתי שאין לאן לרוץ ואין למי לרוץ לחלוק בשמחת החופש. העתיד נראה לי שחור", כתבה. עשרות שנים לאחר מכן אזרה אומץ וביררה מה עלה בגורל בני משפחתה שנותרו בגטו. "הפשיטו את כולם. עירומים, הובילו אותם למקום מגודר ושרפו אותם חיים", סיפרו לה.
אחרי השחרור נותרה תחילה אצל בני הזוג וברישביץ'. בהמשך חזרה לפולין, ומשם יצאה למסע שבסופו הגיעה לישראל. 


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…