דלג לתוכן הראשי

לאן נעלמה הנערה חנה פישמן במחנה הכפייה ראדום ?


ממחנה בתי המלאכה בראדום הייתה הבריחה בלתי –אפשרית, משום כך היו הכל מופתעים כאשר נעלמה פתאום לילה אחד מצריפנו נערה יהודיה צעירה מאד , חנה פישמן. 
הנאצים חיפשו אחריה במחנה כולו . מנו וחזרו ומנו את קבוצת הנשים שלנו ובשום אופן לא יכלו להבין כיצד הצליחה הנערה חנה פישמן לברוח בלילה ממחנה ראדום.
זמן קצר אחר כן נעלם בליל חושך תעשיין-העורות היהודי העשיר בנימין רוזנבלט. הפעם ניצבו הנאצים ממש על ראשם ונברו בכל פינה. הם אפילו חיפשו, בעזרת מקלות ארוכים בבתי השימוש, כי בהיותם בטוחים שאי-אפשר לברוח מן המחנה, חשבו הנאצים שאולי נפל לבית השימוש.
חידת היעלמם של חנה פישמן ובנימין רוזנבלט גברה עוד , כאשר דברים שונים, במיוחד דברי מזון , החלו להיעלם במחנה ראדום באופן מסתורי. עובדי הדפוס נהגו לפני היציאה למיפקד לשים את המזון המוברח שלהם על האצטבאות, אך בשובם אל הצריף , לא מצאו עוד את חבילות המזון. זאת הייתה חידה סתומה, כי אל הספירה במיפקד היו חייבים כל יושבי המחנה להתייצב- חולים כבריאים , בעלי עבודה קבועה כמו בעלי עבודה זמנית. כולם בלי יוצא מן הכלל היו חייבים לצאת למיפקד ובכל זאת נעלמו דברים בלי הפסק. נמצאו אנשים בעלי אמונות הבל , שטענו בכל הרצינות , כי שדים חדרו למחנה.
חידת "השדים הרעבים" נמשכה שבועות אחדים- עד שהתנפצה. בוקר אחד נכנסה למחנה משאית גדולה, עמוסה צינורות ביוב כבדים. בשעה שהחלו לפרוק את הצינורות , הבחינו שהאדמה מתחת למשאית שוקעת. הנאצים הבינו מייד , שגילו בונקר תת-קרקעי. מייד הזעיקו אזעקה גדולה, כאילו גילו מבצר נורא. הביאו כלבי-משטרה, קבוצה גדולה של פועלים מצויידים באתים וחיילים מזויינים , שנצטוו לשמור על כל יושבי המחנה.
 תוך שעות אחדות נתגלה הבונקר בו נמצאו הנערה חנה פישמן שלושת אחיה ובנימין רוזנבלט, שאותו חיפשו הנאצים בחריצות מיוחדת.
חנה פישמן הייתה נערה נפלאה , מכובדת על כל אנשי המחנה. הייתה גבוהה ומוצקה ובעלת אופי חזק ביותר.  היא הייתה "עקרת-הבית" בבונקר, שאחיה בנוהו בעזרתו הכספית של תעשיין העורות העשיר. שלושת אחיה של חנה פישמן שהו בבונקר זה זמן ממושך . הם עבדו בבניית צריפים חדשים בשביל מפעל הנשק בראדום ודבר זה הוליד בראשם את המחשבה לבנות מחבוא תת קרקעי. בכספו של התעשיין קנו גם את המכשירים הדרושים ומלאי מזון. לאחר שאזל המלאי, נהגו לנצל את מיפקדי הערב במחנה כדי להתגנב אל הצריף , שאליו הוליכה מנהרה , ולחשוף את חבילות-המזון שאנשים הבריחו כל יום.
הבונקר היה בעל שני חדרים – מלאכת מחשבת בתחום הטכניקה של בנייה , אף-על-פי שהבונים חסרו אף את החומרים הדרושים לתמוך באדמה. בחדר אחד בישלו על כיריים , התרחצו ואף סידרו להם כעין בית-שימוש. בחדר השני התגוררו . אך שגיאתם הייתה בכך , שהקדימו להסתתר. תכניתם המקורית הייתה להיכנס למחבוא ברגע , שהנאצים יתחילו לחסל את המחנה, ולחכות עד לבואו של הצבא הסובייטי. אבל התרחשויות שונות במחנה, במיוחד הסלקציה הראשונה, הטילו עליהם פחד שהנה מחסלים את המחנה, והם ירדו למחבוא. בראותם אחרי חודשים אחדים , שעדיין שורר שקט במחנה, החלו לחפור מנהרה עם מוצא לעבר הצד הארי, שאליו התכוונו לברוח. אך חסרו להם הכלים הדרושים לחפירה עמוקה ובהגיעם למרחק כשמונה מטרים מגדר התיל , החלו לחפור לגובה. זה היה המקום , שבו שקעה האדמה מתחת למשאית הכבדה.
בעד הבונקר שנתגלה שילמו כל יושבי המחנה. בדומה למחנות הכפייה האחרים הונהגה עתה גם אצלנו השיטה של בגדי פסים. הנשים קיבלו שמלות כחולות-לבנות שנראו כשקים והגברים פיג'אמות באותם הצבעים.  חמשת הבורחים שנתגלו בבונקר , חוייבו לשאת טלאים אדומים-לבנים על החזה ועל הגב. טלאים אלה שימשו אות לכל גרמני כי נושאם הוא פושע מסוכן .
מייד לאחר שהחמישה הוצאו מן הבונקר, נתלו בכיכר המחנה ברגליהם, ראשם למטה. אחר תלייה כזאת במשך ימים אחדים הרפו הנאצים מהנערה חנה פישמן ואחיה, אבל את תעשיין-העורות , שנודע להם על עושרו לשעבר, הוסיפו לענות שבועות רבים עד שגילה היכן הסתיר את כספו. יום אחד , כאשר הושאר היהודי המעונה לרגע לבדו , בלע כדורי רעל שנשא עמו, אך הנאצים הזעיקו רופאים , שהצילוהו כדי שאפשר יהיה להוסיף ולענותו.
החמישה הורצו ממש יום ולילה לעבודות המפרכות ביותר במחנה ראדום ואיש במחנה לא הורשה להחליף עמם מילה. הם הגעו למצב שפשוט ביקשו את המוות. אך הם עמדו בכל ונשארו בחיים .
מקור וקרדיט : מרים בידרמן . נעורים בצל המוות , הוצאת "דבר" , 1962.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…