כתבה מרתקת משנת 2004 , נחמן גלבוע, "הדף הירוק", 15.4.2004
דוד בן שלום היה בן 5 כשפרצה המלחמה. יחד עם אחיו
יעקב (8) ואחותו נורית (6.5) הם התחבאו
בכפרים ובדרך נס שרדו
את הלילה שהעביר עם אחיו יעקב על רצפת הרפת
של אחד האיכרים הפולנים, זוכר דוד בן שלום, 70, מקיבוץ
עמיר, כאחת החוויות היותר טראומטיות
מהתקופה ההיא. זה היה בחורף 43' שבו הוא נעלסירוגין
עם אחיו ואחותו נורית, בין שלושה
כפרים בקרבת העיר שבה נולד. "באותו יום
הייתי מאד חולה", הוא מספר. "הלכתי עם אחי והגענו לאחד הכפרים מבוססים
בשלג עמוק. השלג היה גבוה מאתנו, והכלבים נבחו בלי הפסק. בעקבות הנביחות יצא החוצה
אחד הכפריים שריחם עלינו, והחליט להכניס אותנו לישון ברפת שלו. הוא הכניס אותנו
למקום שבו היו קשורות הפרות, ואנחנו היינו מאושרים לישון על הזבל החם והנעים. בחוץ
היה כפור של מינוס 15 מעלות. באמצע הלילה הפרות השתחררו מהקשירה שלהן, ואנחנו
שכבנו בחושך מבוהלים ומפוחדים מהפרות. באיזה שהוא רגע אחת הפרות נגחה אותי ואחר כך
הרימה אותי בחגורת המכנסיים, והעיפה אותי לצד השני של הרפת. אני בוכה וצועק לאחי:
'יעקב בוא', 'יעקב תעזור לי', אבל הוא לא יכול למצוא אותי בחושך. בבוקר נכנס הכפרי
גם הוא מבוהל, ורואה אותנו שוכבים בשתי פינות ברפת.
כמובן שהלכנו משם ויצאנו לחפש בית אחר ללילה
הבא. גם כשעברת אירוע טראומטי זה לא נתן לך שום זכות ללינה נוספת באותו
מקום."
הם היו שלושה אחים שעברו יחד את המלחמה,
והגיעו ב-48' במסגרת חברת נוער לעמיר. יעקב ז"ל שנפטר לפני מספר שנים ממחלת
לב, שהחלה בתקופת המלחמה היה הבכור, נורית שחיה היום בחולון היא האמצעית, ודוד האח
הצעיר. הפרש הגילאים ביניהם 3 שנים. דוד, יליד אפריל 34', היה בן 5 כשפרצה המלחמה,
אחותו בת 6.5, ואחיו בן 8. בשנים הראשונות בקיבוץ הם השתדלו להיות ישראלים. אף אחד
לא שאל אותם מה היה שם, והם לא סיפרו.
זוכר את התורים למזון
כשפרצה המלחמה הם היו ילדים מאושרים להורים
צעירים, שלום ולאה, שהיו בשנות העשרים לחייהם. הם גרו בבית דו קומתי עם גן גדול
בעיר הנופש, אוטפוץ, לא רחוק מוארשה. כ-20 אלף מתושבי העיר, מחציתם היו יהודים. שם
המשפחה שלהם היה מלוטק שמשמעותו בפולנית הוא פטיש. רק בארץ הם קראו לעצמם בן שלום
על שם האב שנספה בשואה. האב היה חוכר חלקות עצי פרי מהכפריים בסביבה, ומוכר את
תוצרתם בערים. בעקבות עיסוקו הכיר היטב את הכפריים. כחצי שנה לאחר שפרצה המלחמה
סגרו את היהודים בגטו, והם נשארנו לגור בבית שלהם שהיה בתחום הגטו. עם הזמן נכנסו
אנשים נוספים לגור אתם.
בן שלום: "התמונה שאני זוכר כילד היא העמידה בתורים למזון.
היו מחלקים תלושים בכל פעם למצרך אחר, והיו עומדים שעות ארוכות כדי לקבל את המזון.
בשעות האלו היינו עומדים עם אימא, או מתחלפים כדי לשמור על התור. אבי היה איש צעיר
במיטב כוחו ששירת לפני זה בצבא הפולני, והמשטרה היהודית כל הזמן ניסתה לגייס אותו
לשורותיה. הוא לא רצה את זה ופעם אפילו קפץ מהקומה השנייה בבית כדי לברוח מהם.
התחושה שלנו הייתה שצריך להישאר יחד. לפעמים היו אקציות בגטו, ואז כולם היו
מתפזרים ושוב נפגשים. מעבר לעיסוק המתמיד בחיפוש אוכל, היו לנו גם כמה משחקים
בגטו. אני זוכר את עצמי הולך עם חישוק של גלגל אופניים ומגלגל אותו עם חוט ברזל
בקרבת הבית.
תמונה אחרת שאני זוכר במיוחד זה הסימונים על
הבתים, שבהם מתו אנשים ממחלות. על הבית היו שמים סימן של צלב ועליו הכתובת בגרמנית
פרבוטן (הכניסה אסורה), והבית היה מדיף ריח נוראי של ליזול. הפחד הגדול ביותר היה
ממגפות, ולכן כולם חששו להתקרב לאנשיםחולים. מצד שני, כל אחד ידע שאם הוא חולה
ומפנים אותו, זה בעצם כרטיס לכיוון אחד.
אחד העיסוקים של אבי בגטו היה להשיג מנות
אוכל משפחה המורחבת, משום שממה שהוקצב אי אפשר היה להתקיים. הוא היה יוצא מדי פעם
בגניבה מהגטו אל הצד הארי, לוקח מהמשפחות הקרובות לנו מוצרים שימושיים ומחליף אותם
אצל האיכרים באוכל. הוא היה מביא בשר, עוף, שמנת, בכל גיחה כזאת. עם כל המצוקה
והרעב של הגטו, אני עוד זוכר את התנאים כסבירים מבחינתי."
פחד אימים
הם היו בגטו מינואר 40' עד יולי 42', וכל
הזמן התנאים הלכו והורעו. כשהתחילו להגיע שמועות ממקומות שונים על חיסול גטאות,
החליט האב להכין מחבוא בעליית הגג של הבית שלהם לחלק מהמשפחה המורחבת, ולשלוח חלק
למחבוא נוסף שהיה מרתף עמוק במרחק של 600 מטר מהבית שלהם. דוד ואחותו הלכו עם
האימא למרתף המרוחק, ואביו ואחיו הסתתרו עם בני משפחה נוספים בחלל שבין שתי
המרפסות של הבית לגג. חיסול הגטו נמשך 4 ימים. "היום כשאני חושב על המחבוא
שלנו במרתף", הוא אומר, "אני מבין שזה היה חסר כל משמעות.
התרכזו שם 40-50 איש במקום שלא קשה לגלות
אותו. כל היום הראשון שמענו צעקות ויריות ולאחר מכן השתרר שקט, ושוב פעם חזרו
הקריאות לאנשים לצאת ושוב רעש ויריות. זה נמשך שעות וזה נראה לי ארוך כאורך הגלות.
אחרי יום פתאום הגיע מישהו מהגטו והתדפק על הדלת כדי שיתנו לו להיכנס. האנשים
במרתף הבינו שבחוץ יודעים שבמקום הזה מתחבאים אנשים, ותוך כמה שעות כל האנשים
החליטו להסתלק משם. אני זוכר את הצעידה הנוראה הזאת כשהאקציה היתה בעיצומה, ואנחנו
מתקדמים בין הבתים בחזרה לבית שלנו. זה היה פחד אימים כמו של חיה נרדפת, שיודעת
שיש צייד בשטח שמחכה לה. רצנו ממקום למקום עד שסוף סוף הגענו אל הבית. התחלנו
לדפוק על הדלתות, ולקרוא לאבי ולאחי לפתוח לנו. אף אחד לא ענה. דפקנו שוב ושוב על
הדלתות הנעולות, ואין קול ואין עונה. אני לא בטוח שאפילו אמי ידעה, שהמחבוא נמצא
למעלה בחלל הגג. הצלחנו להיכנס לבית ולעלות לקומה השנייה, ועדיין אף אחד לא ענה
לדפיקות ולקריאות שלנו. לא יכולנו להאמין שהם השאירו אותנו לבד. רק אחרי כחצי שעה
פתאום נפתח פתח בעליית הגג, והשתלשל סולם שבעזרתו עלינו למעלה."
במשך 4 ימים הסתתרו כ-15 בני המשפחה המורחבת
בכוך בגובה 60 ס"מ, וראו דרך החרכים את חיסולו של הגטו. ביום הרביעי הגיעו
לביתם בני עירם הפולנים שפשטו על בתי הגטו, ובזזו כל דבר בעל ערך שנשאר בהם כולל
הרהיטים החלונות והדלתות. בשלב הזה החליט האב לברוח מהגטו. הם הלכו בלילה לכיוון
האזור הכפרי, כשהפולנים שעוד לא סיימו לבזוז את הבתים רודפים אחריהם. הם התקדמו
לאורך נהר הוויסלה במשך כל הלילה, עד שנעצרו בשדות שבין שלושה כפרים סמוכים לעירם.
המקום היחיד שמצאו להתחבא בו אחרי החורף, היה מאחורי ערימות החציר שנאספו בשדה
ונקשרו לעמודים. במשך כמה ימים שהו בני המשפחה המורחבת בשדה, כשאביו של דוד מביא
מהכפריים מצרכי מזון.
בן שלום: "באותם ימים שבהם היינו בשדה, כנראה שהתקיימו
שיחות קשות בין המבוגרים. הם לא האמינו שהם יוכלו לשרוד בקבוצה גדולה. אני לא יודע
אם אבי אמר להם שהוא יכול לסדר לילדים מקומות מחבוא ולאחרים לא, אבל התוצאה הייתה
שכל בני המשפחה כולל אמי הלכו משם למקום אחר שבו היו עוד יהודים ורק אבי ואנחנו
שלושת הילדים נשארנו באזור הכפרי. מאז בעצם לא ראינו יותר את אמי ולא נודע לנו
עליה שום דבר, אבל ברור שהיא חוסלה עם כל היהודים שהיו בסביבה.
להציל את הילדים
באותו לילה אחרון עם אימא, אני אפילו לא
זוכר שהיא נפרדה מאתנו באופן מיוחד. אולי היא כן נפרדה ואני לא זוכר. אני מתאר
לעצמי את הסיטואציה הנוראה שהיא והאחרים היו בה. יכול להיות שהם גם היו מותשים
פיזית ונפשית, ולא האמינו בכוחם להסתתר עוד.
אנחנו היינו ילדים די חסונים, אנרגטיים
מאוד, כולנו בלונדיניים בעלי מראה ארי, וכנראה שההכרעה שנפלה באותו לילה הייתה
לעשות הכול כדי לפחות להציל אותנו."
מאותו יום מתחיל סיפור ההישרדות של שלושת
האחים, שאביהם נמצא ברקע ומשתדל לסדר להם בכל יום מקום לינה אצל כפרי אחר. את
הסיפור הזה מספר כיום דוד בן שלום, אז ילד בן 8, עם הבזקים של חוויות שנחרטו
במיוחד בזיכרונו.
בן שלום: "בהתחלה אבי חשש ועד שהוא מצא סידור לאחי, הוא
החביא אותו סגור במחבוא צר במשך מספר שבועות. כשהוא בא להוציא אותו משם אחי ממש לא
היה יכול לעמוד על הרגליים.
אני לא יודע איפה הוא עצמו התחבא כל הזמן,
ואיך הוא הצליח לשכנע את האיכרים להחביא אותנו. כנראה שהוא ניצל את הקשרים שלו
ועדיין היו לו אמצעים לתת להם בתמורה. אני ואחותי עברנו בהתחלה בין הבתים השונים
בכפרים. ההסתגלות שלנו לסביבה הייתה מהירה.
למדנו לדבר את הפולנית של הכפריים, ולמדנו
להכיר את התפילות והמנהגים שלהם. בכל פעם היינו צריכים ללמוד שמות חדשים שנתנו
לנו. לאחר מספר חודשים כבר לא היו אנשים שהיו מוכנים לשכן אותנו אצלם, ומסוף קיץ
42' ועד סוף המלחמה היינו במסע מתמיד לחיפוש מקומות מחסה.
"פעם
התחבאתי עם אחותי באחד מבתי הכפר, ונתנו לנו שמות של קרובי משפחה מכפר אחר.
פתאום מרחוק אנחנו רואים שמגיעים שוטרים
פולנים אל הבית, ובעלי הבית אמרו לנו לברוח מהר. לא הספקנו לברוח והשוטרים לבושים
בשינלים ארוכים, הגיעו ושאלו את בעלי הבית אם יש בבית יהודים. כנראה שהלשינו עליהם
שהם מחביאים יהודים. בעלי הבית אמרו שאין יהודים, אבל השוטרים לא התייאשו. הם סרקו
מסביב לבית עם פנס, ואחר כך פתחו את הבית והאירו פנימה. בפינת החדר הם גילו אותי
ואת אחותי מנסים להסתתר. שאלו אותנו מי אנחנו, ומיד אמרנו את השמות הפולנים שנתנו
לנו. אחד השוטרים השכיב אותי והתחיל להכות אותי עם ענף שהיה לו ביד, ואני בכל פעם
חוזר ואומר לו את השם הפולני של הבן דוד של הכפריים. לבסוף הוא אמר לי להוריד את
המכנסיים, וככה הוא זיהה אותי כיהודי.
הוא אמר לי לעמוד בצד כששוטר אחר שומר עלי
עם אקדח. אחרי זה הוא התחיל להכות את אחותי נורית, וגם היא לא הודתה שהיא יהודייה.
למזלנו הם רצו גם לקחת רכוש של
הכפריים, וכשהם היו עסוקים בחיפוש אחר
המצרכים ניצלתי את ההזדמנות וברחתי. אחרי זה גם אחותי הצליחה לברוח מהם מבלי
שידעתי את זה. שנינו ברחנו לשדה מחוץ לכפר והיינובו כל הלילה. עם בוקר קמנו
מבוהלים והרמנו את הראשים מעל לחיטה, ופתאום היינו מאושרים לגלות אחד את
השני."
המון כלבים נובחים
מאותה תקופה נורית הסתתרה בנפרד, משום שכבת
היה לה קל יותר למצוא מחסה. דוד היה צמוד כל הזמן לאחיו יעקב, ומדי פעם הם היו
פוגשים את נורית. "הסתובבתי מחוץ לבתים,ולא היה לנו מה לאכול", הוא
מספר. "במצב הזה אתה מפתח שיטות מיוחדות להיכנס ולבקש אוכל. ידענו שהכפריים
אוכלים את הארוחה העיקרית לפנות ערב והיינו מסתכלים על העשן שמתחיל לעלות מהארובה,
כדי לדעת להיכנס בזמן המתאים ולקוות שיתנו לנו משהו. בערך בבית אחד מתוך שלושה
נתנו לנו משהו, והיינו צריכים להספיק לעבור שלושה בתים בכל ערב. לפעמים היינו
הולכים לישון בלי לקבל אפילו פרוסת לחם יבשה. היו ימים שהיינו ברי מזל והצלחנו
לתפוס כמה תפוחי אדמה חמים שהכפריים היו מוציאים לחזירים. היו ימים שבהם קיבלנו
מהם משהו מארוחת ערב, ובמקרה הטוב ביותר הם גם הציעו לנו להישאר אצלם לישון מעל
התנור החם. עם בוקר היינו מסתלקים ושוב ממשיכים במסלול שבין הכפרים. הדבר המסובך
ביותר היה הלינה. כל זמן שהיה קיץ וסתיו עוד היינו מסתדרים, בזכות שיטות שפיתחנו
להתגנב לתוך האסמים ולישון בהם. השכם בבוקר היינו בורחים כדי שלא יתפסו אותנו.
כשהגיע החורף זה כבר לא היה פשוט כל כך. בעצם במשך שנתיים וחצי עברנו בשלושה כפרים
קבועים, כשאנחנו משתדלים לא להישאר יותר מדי זמן בכל מקום, וחוזרים מדי פעם למקומות
שבפעם הקודמת לא גירשו אותנו מהם. הם בוודאי ידעו שאנחנו ילדים יהודיים.
היינו ילדים נמוכים, מוזנחים, עם בגדים
עלובים, ולא היה קשה לנחש את זה בעיקר בסביבה הכפרית. עד היום אני לא יודע איך
בכלל היו לנו בגדים בכל השנים האלה."
את אביהם הם היו פוגשים מדי פעם, והוא היה
מכוון אותנו לאיפה ללכת. מאוחר יותר הם ידעו שהוא הסתובב בסביבה עם חבר חייט, והם
הסתדרו איכשהו כשהחבר תופר בגדים לכפריים. "בינתיים אחי ואני המשכנו
לצעוד מכפר לכפר", הוא ממשיך לספר. "המרחק בין הכפרים היה בערך 3
ק"מ, ואנחנו בני 8 ו-11 היינו עושים את המסלול ביום ובלילה. אל
הכפר תמיד הגענו מהשדות מאחור, כי בחלק
הקדמי עבר הכביש וזה היה מסוכן. בחלק האחורי היו גדרות והמון כלבים נובחים, ואנחנו
בתור ילדים התאמצנו לעבור בלי להיפגע ולקוות שמישהו ייצא בעקבות הנביחות ואולי
יכניס אותנו אליו. אני זוכר שפעם ננשכתי על ידי כלב, ומקום הנשיכה ברגל היה מזוהם
ממוגלה. שמו לי סמרטוטים סביב הפצע, וככה הסתובבתי עם המוגלה ואפילו עם תולעים.
איך הדבר הזה נרפא אני לא יודע. בלילות החורף היינו ישנים במתבנים ומורידים את
הנעליים הרטובות לייבוש. פעם לא יכולנו לנעול למחרת את הנעליים כי הן קפאו במשך הלילה,
והיינו צריכים ללכת יחפים כמה שעות עד שהנעליים הפשירו."
בתוך כל השגרה הזו, הוא זוכר כמה חוויות
כמעט משעשעות לצד חוויות קשות יותר. "יום אחד הלכתי עם אחי בשביל בין הכפרים
כשלפתע שמענו ירייה. אחר כך ראינו אדם רץ לכיווננו, ואחריו שוטרים שיורים בו. כדי
לא לעורר חשד המשכנו ללכת לכיוון השוטרים.
כשהם הגיעו אלינו הם הורידו את השינלים
שהפריעו להם, ושאלו אותנו מי אנחנו ובאיזה כפר אנחנו גרים. אמרנו את השמות שהיו
לנו באותו זמן ושם של כפר, ואז הם נתנו לנו את השינלים ואמרו לנו להביא אותם לראש הכפר
ושהם יבואו אחר כך לקחת אותם. זו הייתה סיטואציה מביכה. יצאנו מזה על ידי זה שנתנו
את המעילים לאחד הכפריים שייקח אותם לראש הכפר, והסתתרנו במשך כמה ימים בחורשה
סמוכה. כמובן שראש הכפר אמר להם שהוא לא מכיר אותנו, אבל למזלנו הם לא יצאו למרדף
אחרינו. פעם היינו באיזה שהוא מקום ובאותו זמן התנהל מרדף בכפר. התחבאנו בתוך
חבילות שיבולים שהיו בגורן לפני דיש, ופתאום הכפריים הגיעו לעבודה וראינו את
הקלשון מתקרב אלינו. למזלנו יצאנו מזה בשלום."
לקראת 44' התחילו הכפריים להעסיק את שני
האחים בעבודות המשק. דוד היה רועה את הפרות, ואחיו עסק בעבודות קשות יותר.
"באותה תקופה הוציאו את אבי להורג", הוא מספר.
"אחי
היה אתו כשהוא נתפס על ידי קבוצת פולנים אנטישמים. הם הפרידו ביניהם ולקחו רק את
אבי, וירו בו עשרות מטרים מהכפר. אחי בא וסיפר לי שלקחו את אבי, ואחר כך הבנו שהרגו
אותו."
סוף המלחמה "תפס" את דוד ואחי
עובדים בכפרים, כשאחותם נמצאת במקום אחר בסביבה.
"הצבא
האדום הגיע ממש לידינו ואז החזית נעצרה לארבעה חודשים, כשאנחנו מצד אחד של הוויסלה
והם בצדו השני. במשך כל החודשים האלה הם ניהלו חילופי הפגזות עם הגרמנים, כשאנחנו
נמצאים בין שני הצדדים. אני כבר הייתי אדיש לפגזים, והמשכתי כרגיל לצאת עם הפרות
למרעה. כשהרוסים עברו את הוויסלה הם שלחו חיילים יהודים לברר אם יש יהודים, אבל
מבחינתנו עוד לא השתנה שום דבר.
רק אחר כך הגיעה אלינו אחותי שהשתחררה מוקדם
יותר, ודיווחה עלינו להתארגנות היהודית שהתחילה לקבץ את הילדים מהסביבה. היא
הוציאה אותנו מהכפרים ולקחה אותנו ברגל לעיר שלנו, אוטפוץ, שבה נפתח בית יתומים
לילדים יהודים. בבית הילדים הזה נשארנו במשך שנה וחצי, ושם בפעם הראשונה בגיל 11
התחלתי ללמוד. אחר כך הצטרפנו לשומר הצעיר במערב פולין, ומשם עברנו לצרפת למשך חצי
שנה. מצרפת הגענו לישראל ב-48' למחנה עולים ברעננה....
כמו חיה נרדפת (בן-שלום מעמיר שרד בשואה) -
אתר הקיבוצים , נחמן גלבוע, "הדף הירוק", 15.4.2004
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה