"כשהחלה המלחמה, אימא
הייתה בת 15. היא ומשפחתה גורשו מהבית והעבירו אותם ממחנה למחנה ברגל. זה היה מאוד
קשה. היה קר מאוד והיה צריך ללכת בתוך השלג. תוך כדי ההליכה נכנס מסמר חלוד לרגלו
של אביה, הרגל הזדהמה וזה הקשה עליו עוד יותר את ההליכה ברגל. הזיהום ברגל היה קשה
ובסופו של דבר הוא חלה מזה ולאחר תקופה קצרה נפטר."
"אמה של אמי
ושלושת אחיה נרצחו בשואה והיא נותרה לבדה עם ארבעה אחים… (צבייה עוצרת לשנייה
וחושבת בקול) "אני לא יודעת איך הם מתו…מעניין". אימא מיעטה לדבר על
השואה. היה לה מאוד קשה לדבר על מה שעברה. האנשים שעברו את השואה לא כל כך רצו
לדבר עליה. זה היה מאוד קשה. כל כך כאב להם ובגלל זה הם שתקו ולא דיברו. הרבה
פעמים רציתי לשאול את אימא על מה שקרה שם, אבל גם אני פחדתי ולא ממש העזתי לשאול
הרבה. ידעתי שזה קשה לה, רק מידי פעם הייתי מעזה לשאול אותה, אבל ברוב הפעמים היא
סירבה לספר והייתה אומרת לי: "לא היה, לא היה כלום. הכול בסדר". אך היו
פעמים שבכל זאת, הצלחתי להוציא ממנה קצת.
באחד הפעמים, אימא סיפרה לי שהיה קצין גרמני שהיא מצאה חן בעיניו
ובשל אהבתו אליה, הוא הציע להבריח אותה מהמחנה. אימא סירבה בתוקף להצעתו, למרות
שידעה כי זה יכול להיות הסיכוי היחיד שלה להינצל… היא העדיפה למות ולא להפקיר את
אחיה לבד, במחנה הריכוז. למזלם הטוב, הקצין חזר אליה שוב, אבל הפעם הציע לשחרר אותה
יחד עם אחיה. הוא שחרר אותם והם ברחו ליערות, שם התחבאו ואכלו שאריות אוכל שמצאו.
כך בעצם הם שרדו וניצלו.
לאחר שהסתיימה המלחמה, אמי
ואחיה חזרו למקום הולדתם ולבית שלהם, כדי לבדוק מי שרד ולחפש קרובים וחברים. אך הם
לא מצאו שם אף אחד. "
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה